הדיבוק

מערכה ראשונה

לפני הרמת המסך, בתוך העלטה, נשמעת זמרה חרישית ומסתורית.

על מה ולמה
יורדת הנשמה
מאגרא רמא
לבירא עמיקתא?
– ירידה צורך עליה היא,
ירידה צורך עליה היא.

המסך מורם לאט לאט.

בית כנסת ישן של עץ. הכתלים – מראיהם שחור, בלי טיח וסיד. מנורות נחושת משולשלות מן התקרה וקבועות בכתלים. ארון-קודש עתיק מחוטב עץ, מעשה פתוחים, במזרח. סמוך לו ה"עמוד", עם "שויתי" ומנורות ישנות עליו. באחת מהן נר של שעויה דולק, נר-נשמה. בכותל השמאלי, קרוב לשפת הבמה, פתח אל הרחוב, וסמוך לו כיור וכנו ואלונטית תלויה בטבעת. מרוחק מהם קצת – תנור מסויד ואצלו ספסל, שאיש יהודי, אורח, שוכב עליו ותרמילו למראשותיו. אצל הספסל – שולחן-עץ ארוך שאינו צבוע, וספרים מפוזרים עליו, ונר של חלב נעוץ שם בפי צלוחית. מסביב לשולחן, על גבי ספסלים, יושבים שלושה בטלנים, א, ב, ג, עצובים וחולמים, זה נשען על השולחן, וזה מוטה, כמסב. אחרי השולחן, עד לכותל שכנגד – ארון מלא ספרים, ואצלו, נשען על הכותל שכנגד, עומד חנן, כשהוא צלול ברעיונותיו, וידו הימנית נתונה על גבי הארון. באמצע בית הכנסת – שולחן הבימה, אצל דלתותיו הפתוחות עומד מאיר כפוף ומסדר של טליות ותפילין ותיקיהן. בכותל הימני, סמוך לשפת הבמה, פתח קטן לחדר מיוחד. באותו הכותל, לכל אורכו, שורה של אשנבים מעזרת הנשים, ספסל ארוך, ואצלו שולחן עץ, שספרים מפוזרים עליו. אצל השולחן יושבים 5 – 6 בחורי ישיבה, ובתוכם אשר, שהוגים ב"גמרא" בחשאי, מתוך תנומה. מרוחק מהם על גבי עמוד, סמוך לארון הקודש, יושב הנך לבדו והוא משוקע בספר. בבית הכנסת אפלולית וצללים, וריח עצב והזיה מרחפת בחללו.

בטלן, א, ב, ג: (מזמרים יחד בקול הולך וגוסס)

על מה ולמה
יורדת הנשמה
מאגרא רמא
לבירא עמיקתא
– ירידה צורך עליה היא,
ירידה צורך עליה היא.

(הפסקה ממושכה, כולם יושבים כאבן)

בטלן א: (בנחת, כמי שמספר מעשה) לר' דוד'ל מטלנא, זכרונו לברכה – היה כיסא של זהב והיה חקוק עליו: "דוד מלך ישראל חי וקיים".

(הפסקה קצרה)

בטלן ב: הקדוש ר' ישראל מרוז'ין, זכותו יגן עלינו, היה נוהג מנהג מלכים. להקת מנגנים הייתה מנגנת לשולחנו ועשרים וארבעה מיני כלי זמר בה. ויוצא היה במרכבה רתומה לשלושה צמדי סוסים אבירים.

בטלן ג: (בחדוה) ועל ר' שמואל מקמינקא מספרים, שהיה מטייל בסנדלי זהב... בסנדלי זהב... (מתעורר, מדבר בנחת, וכמו ממרחק) ר' זוסיא מאניפוליא היה עני ואביון כל ימיו, מחזר על הפתחים, לבוש בגלימא של איכרים, וחבל קשור במתניו, ומעשי מופתיו לא היו קטנים מאלה של הטלנאי והרוזינאי.

בטלן ב: (בתרעומת) דבריך הם, במחילה, שלא כעניין כלל. וכי להפליג בשבח עושרים של אותם הצדיקים באנו? כמה וכמה עשירים יש בעולם! אין מדברים אלא בגדלותם. בר דעת הלא יבין מעליו, כי גם הכיסא של זהב וגם כלי הזמר והסוסים וסנדלי הזהב – סוד גדול צפון בהם, טעם כמוס.

בטלן ג: בודאי, בודאי!

בטלן א: מי שעיניים פקוחות לו – הוא יראה... הרב מאפטא, זכותו יגן עלינו, כשנזדמן פעם ראשונה עם הרוז'ינאי בדרך, נפל על אופני מרכבתו ונשקם, וכשתמהו לפניו על כך, צעק ואמר: טיפשים, כלום אינכם רואים, שזו היא מעין מרכבה של מעלה?

בטלן ג: (בהתלהבות) אי, אי, אי!

בטלן ב: הלא זהו עיקר הסוד, שהמרכבה אינה מרכבה, וכלי הזמר אינם כלי זמר, והסוסים אינם סוסים, אלא כולם רק לבושים לגדולתם, כלים לאור הגנוז שלהם...

המשולח: הגדלות העליונה אינה זקוקה ללבוש.

בטלן א: (בתום לב) טעות היא! אדרבא, הגדלת העליונה זקוקה ללבוש.

בטלן ג: גדלות שלהם – מי ישער, מי ישער! וכי יש להשיגה בשכל הפשוט?

בטלן א: וכי קלה היא גדלות שלהם? השמעתם את המעשה בר' שמילקא מניקלשבורג ורצועתו? כדאי לשמוע? מעשה בר' שמילקא, שבאו לפניו שנים לדין, אחד עני ואחד גביר אדיר, תקיף גדול במדינה, קרוב למלכות. יצא העשיר חייב. נתמלא כעס והתחיל צועק ואומר, שלא יציית. אומר לו ר' שמילקא בנחת: "תציית ותציית. פסק דינו של הרב יש לקבל". התמרמר הגביר והרים קולו עוד יותר וצעק: בז אנוכי לך ולרבנות שלך". התייצב ר' שמילקא מלוא קומתו וגזר: "בזה הרגע תקבל עליך את הדין, ואם לאו – אני נוטל את הרצועה!" כאן התחיל הגביר מחרף ומגדף. עמד ר' שמילקא ופשט את ידו ופתח תיבה קטנה משולחנו – וברגע זה קפץ ויצא משם נחש עקלתון – נחש הקדמוני, ונכרך מסביב לצווארו של הגביר... מה שהיה אחר כך – תשערו מאליכם. הגביר צעק: "הושענא, רבי, סלח לי, מחל לי, שמע אשמע ועשה אעשה ככל אשר תצווני – הסר מעליי אך את הנחש הזה", ור' שמילקא חמל עליו ואמר: "עתה תצווה את בנך ואת בן-בנך אחריך לשמוע בקול הרב, פן יוציא את ה"רצועה!"

בטלן ג: חה, חה, "רצועה" יפה היא... אין חקר לכוחם!

(הפסקה)

בטלן ב: (אל א) תמהני, ר' וואלף, אם היה המעשה בנחש הקדמוני. דומה אני שטעות יש כאן.

בטלן ג: (בתמיהה) למה? מדוע לא?

בטלן ב: היעלה על הדעת, שר' שמילקא מניקשלבורג יהא משמש בנחש הקדמוני? חלילה לו! הנחש הקדמוני מי הוא? הוא ה"סמך-מם" בעצמו, רחמנא לצלן.

(רוקק)

בטלן א: (מתוך קפידא) למאי נפקא מינה? מספרים מעשה שהיה, ושראוהו כמה בני אדם בעיניהם, וזה בא ואומר: אי אפשר! אני אומר לך בפירוש, שבכוח קבלה מעשית הכל אפשר! הנה בעירה שלנו היה בעל שם אחד, בעל מופתים נוראים, שהיה מבעיר לכתחילה אש בבית על ידי שם ומיד חוזר ומכבנה על ידי שם אחר. יושב היה כאן ורואה את הנעשה במרחק אלף פרסא, מוציא יין מן הכותל, רואה ואינו נראה, – והוא האיר את עיניי בעניינים הללו. הוא היה אומר, שבכוח קבלה מעשית אפשר לברוא גולם, להחיות מתים, להעלות שדים ורוחות, רחמנא לצלן, ואפילו את ה"סמך-מם" בעצמו (רוקק). בודאי לא מן הדברים הקלים הוא זה, אבל הבקי בדבר – הכול יכול. באוזניי שמעתי זאת מפיו הקדוש.

המשולח: להעלות את ה"סמך-מם" אפשר רק על ידי השם הקדמון, שבכוח אשו הגדולה נתכים ומתמזגים יחד הררי אל ותהום רבה...

בטלן ג: ואין סכנה להשתמש בו?

המשולח: (מהרהר) סכנה? לאו... אבל יש שעל ידי עוצם התשוקה של הניצוץ את השלהבת נשבר הכלי...

בטלן א: בעל-השם אמר לי, שהוא יודע את הסוד של השם הקדמון.

חנן: (שומע בכוונה לכל דברי המשולח, פורש מן הכל ופוסע פסיעה אחת אל השולחן; בקול הוזה) ואיו?

המשולח:  (מציץ על חנן) מי?

חנן: (נותן עין במשולח ואחרי כן בבטלן א) בעל השם.

בטלן א: ואיו? בעיירה שלנו, אם עודנו חי.

חנן: הרחק מכאן?

בטלן א: העיירה רחוקה מאד מאד. בעומקם של יערות פוליסיה.

חנן: מהלך כמה ימים?

בטלן א: מהלך כמה ימים? כשני חודשים. ולמה אתה שואל זאת? אולי אתה אומר ללכת לשם? (חנן שואל) העיירה – קראסני שמה, ושם בעל השם ר' אלחנן.

חנן: אלחנן? (לעצמו) אלחנן... אל חנן... המ!

בטלן א: כדאי לראותו. (אל הבטלנים) מעשיו – פחדי פחדים נוראים, פעם אחת עשה בקבלה מעשית...

בטלן ג: אין מסיחין בלילה בעניינים כאלה, ובפרט בבית הכנסת.

בטלן ב: יפה השתיקה בקבלה מעשית, שהדיבור מביא לידי תקלה, חס ושלום. כגון שיצא בשגגה איזה שם או צירוף מפיך, ונמצאו חייך בסכנה. כבר היתה כזאת לעולמים.

(חנן יוצא מבית הכנסת)

המשולח: (מביט אחריו) אברך משונה. מי הוא?

בטלן א: מבחורי הישיבה, כלי יקר!

בטלן ב: עילוי. ת"'ק דפים גמרא שגורים על פיו.

המשולח: מאין הוא?

בטלן ג: מי יודע, מאין הוא? מי יכול לדעת?

מאיר: (קרב אל השולחן) מאחד המקומות בליטא הוא. מתחילה למד כאן בישיבה, הגה יום ולילה ובגמרא. נחשב בין בחירי התלמידים, נסמך להוראה. ופתאום נעלם. אמרו, שקיבל עליו גלות. זה לא כבר חזר ובא לכאן. נהפך לאיש אחר. נהלך כצל כל הימים, מתענה "הפסקות" משבת לשבת, שוהה במקום כמה שעות רצופות. הבחורים אומרים, שהוא עוסק בקבלה.

בטלן ב: (בחשאי) כבר נודע הדבר בעיר. באים אליו לבקש קמיעות, אבל אינו נותן.

*המשך העלילה במחזה המלא*