שקיעות במנהטן 2 - להתמכר לאמילי

פרולוג

נועם

אני לא ילד טוב, מעולם לא הייתי. תמיד עשיתי צרות, גם כשהייתי צעיר. בכל פעם מחדש, כשיצאתי מהבית, שכנות זקנות היו מצקצקות בכאב כשהייתי עובר לידן. ׳מסכנה שושי. כמה היא צריכה להתרוצץ אחריו,׳ הן אמרו. הייתי חושק שיניים בעצבנות, המילים הרעילות שלהן הצליחו לחדור אליי, להרעיל את הנשמה שלי, את התת־מודע. התת־מודע הפך מודע, ובאמת האמנתי במילים האלה. הפכתי אותן למציאות. הפכתי מילד שובב לנער פושע.

אחי מייקל חיפה עליי תמיד, אבל גם הטיף לי. באופן כללי, כולם אמרו ׳נועם, איזה כפוי טובה אתה,׳ ׳נועם, למה שלא תיתן לאימא קצת נחת,׳ ׳למה אתה לא יכול להיות קצת יותר כמו מייקל, נועם?׳ כל המילים האלה הצליחו לחדור לנשמתי, והפכו למציאות שלי.

ככל שגדלנו הבעיה החמירה. הייתי חמום מוח, "ערס מהקריות". החברים החמירו את הבעיה, לא ביליתי הרבה עם בני הדודים. דווקא כשהייתי בקרבה של מתן, שחר ורז, הייתי רגוע יותר. הבעיות התחילו כשביליתי עם החבר'ה, חלקם גדולים ממני. דניאל בוזגלו היה אחד מהם. כל יציאה איתו למועדון או לפאב, הסתיימה בקטטה כזו או אחרת. מייקל היה מגיע לשחרר אותי ממעצרים, אימא פחות הייתה בעניינים. היא ידעה שהיו בעיות, אבל היא הדחיקה את זה.

דניאל הכניס אותי עמוק לתוך הארגון שלו. כל עוד הוא בראש, ידעתי שאין יציאה. הוא תמיד אמר לי: "לוי, הדרך לצאת מהארגון זה רק בארון." המשפט שלו הדהד בראשי, עד לשבעה באוקטובר שבו נטרפו הקלפים, וביום בהיר אחד החיים של כולנו השתנו. הפכתי נועם אחר, נלחמתי על חיי, נסתי על נפשי בשבת השחורה, והצלחתי להימלט.

יצר ההישרדות הוא באמת החזק ביותר, מתן ואני ניצלנו. אחרי שאתה מקבל את החיים שלך בחזרה, ובעיקר בזמן שלאחרים אין מזל כזה, אתה חייב להשתנות, להתבגר, להבין שהחיים לא יכולים להמשיך כמו שהיו. נפרדתי מנלי, התחלתי ללכת לפסיכולוגית, וויתרתי על הגראס.

בשפה טיפולית, הקשר שלי עם נלי היה "קשר רעיל". היא תמיד משכה אליה אש. ידעתי שזה לא נורמלי לקנא כל כך לבחורה, אבל הפכתי רכושני וקנאי בגלל הלבוש החשוף והפרובוקטיבי שלה, כל הפלירטוטים האלה שלה, והעיניים של הגברים שלא ידעו ממנה שובע.

היא אהבה את כל תשומת הלב הזאת, עשתה את זה בכוונה. לא היה מועדון שבילינו בו וכמה בחורים לא קיבלו ממני אגרוף. כשאני חושב על זה, זו לא הייתה אהבה, זו הייתה אובססיה. נשארתי איתה, כי רציתי לתקן אותה, רציתי לדאוג לה, לשמור עליה, רציתי לדעת למה היא מתנהגת ככה. עד היום לא קיבלתי תשובות.

דניאל סיפר לי שנלי התחילה לצאת עם אחד החיילים בארגון שלהם מיד אחרי שנפרדנו. הוא אוהב את המשחקים שלה, את הלבוש החושפני שלה. היא אוהבת את השליטה שלו. אני שחררתי מהכול. שחררתי את דניאל. שחררתי את נלי. מחקתי את עצמי מהעולם הזה. התחלתי פרק חדש בחיי.

קיבלתי הזדמנות של פעם בחיים, לצאת מהארגון בלי לצאת בארון. לקחתי אותה בשתי ידיים בלי להביט לאחור. אני לא יכול לתקן אחרים, אבל אני חייב לתקן את עצמי. אני חייב התחלה חדשה, או שזה יהיה הסוף שלי.

אמילי

אנשים חושבים שזמן שווה כסף, אבל זה בהחלט לא נכון. זמן לא שווה כסף, זמן לא שווה לשום דבר אחר שקיים בעולם הזה. זמן הוא המשאב הכי יקר ביקום, אין לו תחליף ואין דבר שדומה לו. כל יום שעובר בחיים האלו, לא יחזור לעולם.

אני זוכרת את היום הזה, זוכרת את עצמי מקבלת החלטה לא לבזבז עוד זמן יקר מחיי, לא בדאגה לעתיד, לא על בולשיט של אנשים אחרים ולא על מחויבות לגברים. אני עם אהבה סיימתי. אני, אמילי נוימן, הגעתי לכאן כדי ליהנות מהחיים. העבר הוא זיכרון, העתיד הוא אשליה, אין לי שום דבר כרגע חוץ מההווה.

הסתכלתי על עצמי במראה אחרי שחגגתי יום הולדת עשרים. מי היה מאמין? דמעה קטנה זלגה על לחיי, ניגבתי אותה במהירות. אף אחד לא ישבור אותי יותר, לא אתן עוד לאף גבר את ליבי. "מארק הוא הגבר האחרון ששבר לי את הלב," לחשתי לעצמי בכאב, מלטפת את בטני הריקה באיטיות. כבר התרגלתי לכך שהיא מלאה, ועכשיו היא שוב ריקה. צמרמורת של קור עטפה אותי, ושוב עלה בי פרץ של בכי. "יש לך אותך. את לא צריכה גבר כדי להיות מאושרת," לחשתי לעצמי בקול רועד, כמו מנטרה שחוזרת על עצמה. יש לי אותי. אני לא צריכה אותו, לא צריכה אף גבר אחר, לא צריכה ילדים, לא צריכה משפחה. אני צריכה אותי.

זרקתי על עצמי משהו ובצעד נועז החלטתי לצאת בפעם הראשונה לגמרי לבדי לבר. בדרך, סילקתי מחשבות טורדניות, מחשבות של אמילי שלא קיימת יותר. כבר לא אכפת לי מה יגידו. אני החלטתי: אני לא יוצאת מהבר הזה לבד. אני מסיימת את הערב עם איזה גבר אקראי. מעולם לא עשיתי את זה. תמיד הייתי אישה של גבר אחד, מוכנה לתת לו הכול, את העתיד שלי, את ההווה שלי, את חיי, הכול. בלי לשאול שאלות.

אמילי נוימן, הגיע הזמן שלך להשתנות.

אני נכנסת לבר בחיוך מנצח, חיוך של בחורה שמעולם לא שברו את ליבה. העולם לא עצר מלכת למרות הטרגדיה שקרתה. החיים ממשיכים, ואני שוקעת בדרמה של עצמי. צאי מזה.

בזמן שאני מתיישבת על הבר אני מסלקת מחשבות עגמומיות ומזמינה כוס של וודקה תפוזים. אחרי חמש כוסות אני כבר בסטי של כל הנוכחים בבר. הכאב מתערבב עם האלכוהול והופך אותי לאמילי אחרת. אמילי שרוצה להיות חברה של כולם, לא בקטע אפלטוני. אני מתנשקת עם כמה בחורים באותו הערב, אולי אפילו עם בחורה, אני לא ממש זוכרת. זאת הרגשה מטורפת, הרגשה של שחרור. הבנה שאני לא צריכה להיות תלויה באף אחד כדי להרגיש נחשקת, כדי ליהנות מהמיניות שלי. אני מרגישה שאני סוף־סוף טורפת את העולם, רק המחשבות ממשיכות לכרסם. למה אני תמיד תלויה בו? מתי הוא מגיע? מתי הוא הולך? למה הוא לא עונה לי? הוא עדיין נמשך אליי?

פתאום, יד מושכת את הכיסא שלידי לאחור, תנועתו מנתקת אותי ממחשבותיי. אני מרימה את מבטי ורואה בחור מחוספס, מבט רעב ואפל בעיניו. בחור כזה חייב להיות סקס טוב. חשבתי לרגע על האימא היהודייה שלי, אם הייתי מביאה בחור כזה הביתה היא הייתה חוטפת חום.

אני בוחנת את הגוף שלו בבוטות, בגלוי, בלי להסתיר. מסתכלת עליו מקרוב, מכף רגל עד ראש. הוא לובש ג'ינס כהה משופשף וטי־שירט שחורה וצמודה שמבליטה את שרירי זרועותיו. ידו הימנית מכוסה קעקועים כהים. הוא בטח יודע את העבודה.

"אני מבין שהכיסא הזה פנוי?" הוא ספק שואל ספק קובע בקול צרוד.

"פנוי לגמרי," אני לוחשת לעברו בחיוך שיכור ומחייכת, מרגישה על גג העולם.

מבטו חודר אליי, הוא יודע מה הוא רוצה. אותי, כמובן.

"רוצה שאזמין אותך לדרינק וכל השיט הזה, או שפשוט נלך אליי לדירה?"

יכולתי לגמור רק מצליל קולו. הגבר הזה פאקינג רוצה את אמילי נוימן. "אשמח ללכת אליך," אני פולטת בשפתיים פשוקות.

הוא נושך שפתיים, זורק כמה שטרות על הבר ומושך אותי החוצה. שנינו עולים על האופנוע ונוסעים משם. מהרגע שאנחנו יורדים מהאופנוע ועד שאנחנו נכנסים לתוך הדירה שלו, הוא פשוט בולע אותי בנשיקות משולחות רסן. מעולם לא התנשקתי ככה קודם. הנשיקות שלו תובעניות, אין בהן רוך. הן סוחפות אותי. הוא מוריד לי את הגופייה, ואת החזייה, השדיים שלי סוף־סוף משוחררים!

"פאק, את סקסית," הוא ממלמל בזמן שהוא ממולל לי את הפטמות. הן זקורות ומגורות, אני לא מצליחה לעצור. גופי מגיב אליו. הוא מושיב אותי על השולחן, מוריד לי את החצאית. אני כורכת את הרגליים סביבו, כמו בחורה מנוסה שעברה הרבה גברים, למרות שהיה רק הגבר ששבר את ליבי. הוא מלטף בידו המחוספסת את הפתח שלי, אצבעותיו לוחצות בדיוק בנקודה הנכונה. אני גונחת בקול. תנועותיו מהירות וסיבוביות. אני לא יכולה לעמוד בזה, העונג שוטף אותי. אני רועדת. הבחור נראה כמו סולן של להקת רוק, פורט עליי כאילו הייתי גיטרה חשמלית.

אחרי שנייה הוא שולף את איברו הזקור ממכנסיו וחודר לתוכי, בעוצמה, בכאב. אין עדינות או רוך במגעו. רק תאווה ותשוקה. מעולם לא חוויתי סקס כזה, סקס בלי טיפת אהבה או רוך, רק שני גופים שרוצים לספק זה את זה.

החדירות שלו מתעצמות. רק רעשי החיכוך שלנו נשמעים ברקע, הוא שולף מתוכי את איברו והופך אותי על השולחן. עכשיו אני בגבי אליו. הוא חודר אליי שוב, מאחור. זה עמוק, כואב ומענג יותר גם יחד. אני גונחת בקול, כמו איזו כוכבת פורנו. אני אוהבת את זה, מרגישה משוחררת וגאה במיניות שלי.

הגיע הזמן ליהנות אמילי נוימן. ליהנות בלי לתת את הלב. סטוץ ראשון לא שוכחים אף פעם. איפה כתוב שרק לגברים מותר ליהנות ככה? זיכרון הדברים שאנחנו עושים באותו היום מרטיט את נשמתי.

כמובן שהוא נעלם למחרת, וזה בסדר גמור. המשימה הושלמה. אני לא רוצה להרגיש יותר כלום, לא רוצה שום דבר מעבר. לא חיבוקים, לא קפה של בוקר. אני רוצה רק סקס, בלי כל הבולשיט מסביב. אני עם הבולשיט סיימתי. על בעל, שני ילדים וכלב כבר ויתרתי. אף אחד לעולם לא ישבור שוב את ליבי.

פרק 1

אמילי

כעבור חמש שנים

"זה מה שאת לוקחת איתך?" אימא פוערת את פיה, המומה. כל פעם מחדש זה קורה.

המזוודה שלי פתוחה על המיטה, אני זורקת לתוכה שמלת ערב שחורה וחושפנית. כל בחורה צריכה שמלה כזו, שאפשר לצאת איתה גם למסיבה וגם לארוחת ערב. אני מחייכת כשאני רואה את השמלה היוקרתית שקניתי לחתונה של אלין, בת דודתי האהובה. מסיבת רווקות בניו יורק, זה בהחלט משהו ששווה להתארגן לקראתו.

"אמילי," אימא ממשיכה, חבל שאני לא יכולה להעביר אנשים להשתק.

"מה אימא?" אני רוטנת בקול.

"אני מבקשת ממך להתנהג במתינות בחתונה של אלין," היא שוב נוזפת בי, היא יודעת שזה לא יעזור, אז למה היא עושה את זה לעזאזל?

"אימא, אני לא ילדה קטנה. תגידי תודה שאנחנו לא בישראל, בקושי יהיו שם אנשים שאת מכירה," אני עוקצת אותה בחיוך בזמן שהיא היא נושפת ברוגז.

"אחותי וגיסי הם שני אנשים שאני מכירה. זה מספיק!" היא שוב גוערת בי, אני סוגרת את המזוודה לא לפני שאני זורקת לתוכה במהירות חבילת קונדומים, על כל חתיך שלא יבוא.

"אימא, עוד אפספס את הטיסה, נתראה בעוד שלושה ימים בחתונה," אני קוראת במהירות. אני רוצה לצאת החוצה, חייבת לצאת מהבית הזה, חייבת כבר את החופש שלי. אני יורדת במדרגות במהירות. נהג המונית כבר מחכה לי, וגם רייצ'ל, חברתי הטובה והלחוצה. גם היא מגיעה למסיבת הרווקות של אלין. דנה, חברה שלנו ממיאמי, תגיע ישר לניו יורק.

"תשמרי על עצמך!" אימא קוראת בדאגה לכיווני.

אני מהנהנת בראשי, אם זה יגרום לה להרגיש טוב, למה לא? "שלום לך," אני מחייכת חיוך זדוני לרייצ'ל. נהג המונית כבר נראה לגמרי עצבני.

"אנחנו מחכים לך יותר מעשר דקות אֶם, לא קול." רייצ'ל נראית על קוצים כמו תמיד, הנהג בוחן את גופי דרך המראה.

״התעצבנתָ מלחכות לי, בייב?" אני שואלת אותו ישירות.

"ואם כן, אז?" הוא עונה לי במבט חודר ומחייך לעברי.

אני מחזירה לו חיוך מפתה. הוא נראה טוב, העיניים שלו ירוקות ושיערו כהה. "אז אם לא תגבה תשלום על ההמתנה, אולי תקבל את המספר שלי. מבטיחה לך שאני לא מחפשת קשר רציני," אני אומרת בחושניות וסוקרת את פניו במראה. אני רואה שזה משפיע עליו, הוא חושק את לסתו.

"סגור," הוא פולט בתאווה.

כמה אתה פתטי. בחיי. למדתי להשתמש בנשיות שלי, לנצל איתה כל גבר עלי אדמות, ואני לא מתביישת בזה.

"אין לך גבולות," רייצ'ל אומרת בעברית שבורה, שהנהג לא יבין אותנו.

אני צוחקת באיטיות, "את חייבת לשפר את העברית שלך, באיזו שפה תפלרטטי עם שי?" אני מקניטה אותה, היא נבוכה ממני ולא אומרת מילה. שי הוא חבר ילדות של מייקל, הארוס של בת דודתי. רייצ'ל הכירה אותו בבית חב"ד כשהתארחנו בניו יורק, ומאז היא לא שכחה אותו.

"אל תדברי ככה לידו!" היא גוערת בי. "את יודעת שהוא דתי, בבקשה, אמילי," קולה שברירי, אני מגלגלת את עיניי. שוב אותו סיפור, היא מכירה בחור ומשנה את כל מהותה. נשבר לי לגמרי מהבולשיט הזה.

"בסדר," אני חותמת את הנושא ומחליטה לא לעשות עניין. היא רוצה להתחתן ולהיות דתייה עם מיליון ילדים, מי אני שאשבור לה את החלום? מבחינתי זה סיוט. מזל שזו לא אני.

אנחנו מגיעים לשדה, הנהג יורד מהמונית ועוזר לי לפרוק את המזוודה. הוא עומד מולי ובוחן בבוטות את המחשוף שלי.

אני מחזירה לו מבט עמוק ומחייכת.

"מה עם המספר?" הוא אוחז קצת בכוח בידי.

כמובן, חיכיתי שתבקש, אתם כל כך צפויים. "תרשום," אני לוחשת בחיוך שובב, הוא מוציא את הטלפון ומקליד במהירות כאילו חייו תלויים בזה. מצחיק עד כמה גברים יכולים להיות פתטיים. "נשתמע," אני קורצת לו ונכנסת עם רייצ׳ל במהירות לשדה התעופה.

"שוב נתת מספר שגוי?" רייצ'ל מקניטה אותי.

אני צוחקת בקול. ניו יורק, הנה אנחנו באות.

"בת דודה!" אני צורחת מאושר כשאני רואה את אלין מחכה בשדה התעופה.

היא מחייכת אליי, נראית קורנת. "אני כל כך שמחה שאתן פה בנות!" היא מחבקת את שתינו בחום.

אין מצב שאלין תתחתן ולא אהיה שם. אני בעננים כי אלין קיבלה את הסוף הטוב שלה, מגיע לה רק אושר אחרי כל מה שהיא ומייקל עברו.

"נו איפה החתיך?" אני מחפשת אותו בעיניי.

אלין צוחקת במבוכה, "הוא לא כאן, נחזור עם הנהג – " אלין לא מספיקה לסיים את המשפט ואני צורחת באושר. רייצ'ל ואלין נבהלות ממני לרגע.

"מה קרה?" רייצ'ל שואלת.

"אנחנו חוזרות עם נואה?" אני שואלת בקול נמוך כשאני נזכרת בביקור האחרון שלי בניו יורק. אלין ורייצ'ל צוחקות בקול, אני ממתינה בשקט. "נו? זה הוא?" אני לא מצליחה להתאפק.

אלין מהנהנת בחיוך נבוך וניצוץ תאווה נדלק בעיניי. אני נזכרת במבטים הרעבים שהחלפנו דרך המראה, מבטים שלא מומשו, אחרי שהטיסה שלי עם דנה למיאמי קטעה הכול. אני יכולה בהחלט להמשיך מהנקודה שבה הפסקתי. אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת עליו.

"אמילי, בבקשה אל תעשי שטויות לפני החתונה," היא מחייכת במבוכה.

"אל תדאגי בובה. אייצג את המשפחה שלנו בגאווה," אני מקניטה אותה בחיוך.

נואה מחכה לנו מחוץ לשדה התעופה. הוא עומד מחוץ לרכב, נראה כמו איזה כוכב הוליוודי. בדיוק כמו שזכרתי אותו מביקורי האחרון בניו יורק. גוף שרירי וחטוב, קווי לסת ברורים, חליפה ומשקפי שמש שחורים הם כנראה חלק מקוד הלבוש אצל מייקל. איך אפשר לעמוד בפני גבר כזה?

"היי בייב," אני מחייכת אליו.

שפתיו מתעקלות בחיוך כשמבטינו מצטלבים. "הרבה זמן לא היית בניו יורק." החיוך שלו בהחלט מסגיר את המשיכה שלו אליי.

כן. אתה שמח לראות אותי, בדיוק כמו שאני שמחה לראות אותך.

"קדימה. בלי שטויות," אלין ממהרת לנזוף בנו.

"עוד לא התחלנו עם השטויות," אני מסננת בחיוך ערמומי ונכנסת לרכב. נואה מכחכח בגרונו במבוכה. אלין מספרת על כל סידורי החתונה, כל מיני בלבולי מוח שלא מעניינים אותי באמת.

"אני מקווה שאת לא בונה עליי להיות אחראית על דברים, אני לא מלווה טיפוסית," אני ממהרת להגיד ברצינות. רייצ'ל מהנהנת בהסכמה.

"כן אלין, היא לא אחראית על כלום. בקושי על עצמה." עקיצה נשמעת בקולה, אבל אני בהחלט לא נעלבת. אני באמת לא רוצה שתהיה כאן אי הבנה ויחשבו עוד להפיל עליי משימה כלשהי.

"הכול מסודר בנות, אל דאגה," אלין אומרת בחיוך.

נואה ממשיך לבחון אותי במראה, אני רואה את עיניו הירוקות בוהות בחזי. אני לא יכולה להגיד שזה לא מגרה אותי. "אני יכולה להיות אחראית רק על מסיבת הרווקות!" אני מציעה בחיוך ערמומי.

רייצ'ל פוערת את עיניה. "אין מצב, אלין!" היא ממהרת להגיד.

למה היא תמיד חייבת להרוס מסיבות? "אם זה תלוי בך, עוד נלך למסיבת רווקות במקווה!" אני מקניטה אותה. "תנו לי לדאוג למסיבת הרווקות, בבקשה!" אני מתחננת.

נואה זורק מבט למתרחש במושב האחורי.

"לא," אלין אומרת במהירות, אני מתעצבת קלות. "מייקל סגר לנו בר רגוע ברופטופ יוקרתי. זה מספיק," היא אומרת ברצינות.

"עוד לא התחתנת וכבר את עושה דברים משעממים?" אני מקניטה אותה ומגלגלת את עיניי.

"מה את מציעה?" אלין שואלת בחשדנות.

"חשפנים!" אני פולטת בתאווה.

נואה זורק אליי מבט חטוף וחצי חיוך.

"ממש לא!" רייצ'ל ואלין עונות יחד בקול.

"טוב, נלך לבר של זקנים," אני רוטנת ונושפת. אני מקווה שלא יהיה לי משעמם איתן.

"חוץ מלעשות חיים, מה את עושה?" נואה זורק לעברי מבט בוחן.

רייצ'ל ואלין משתתקות לנוכח השאלה המפתיעה שלו. מאיפה זה הגיע עכשיו?

"למה אתה מתכוון?" אני שואלת במבוכה.

"מה את עושה בחיים? במה את עובדת?" הוא ממשיך ללחוץ, סומק קל עולה בלחיי.

למה אתה חייב לשאול אותי שאלות אישיות? זה לא באמת שאכפת לך ממני, הרי אני יודעת שזה רק מיני, אז מה הקטע נואה? "כרגע אני מחפשת עבודה בעיצוב פנים," אני עונה ברצינות בפעם הראשונה מאז שעליתי לרכב.

הוא מהנהן ומחזיר לי מבט רציני. "לבתים פרטיים או לעסקים?" הוא ממשיך להתעניין.

אני מנסה להסתיר את חוסר הנוחות שהשאלות שלו יוצרות אצלי. "בעיקר מפעלים, משרדים, בתי קפה," אני עונה בקול הססני ונעה בעצבנות במקומי. קשה לי לדבר על עצמי, על מי שאני מעבר לחזות של אמילי הסקסית, השובבה, הפרובוקטיבית, קשה לי לחשוף את האישיות שלי. כמה קל לך להסתתר אמילי, מאחורי החזות הסקסית והשובבה, עד שמגיעות השאלות האישיות.

הוא מהנהן בהקשבה, אני מרגישה את ליבי פועם בעוצמה. "אין בטורונטו משרד שיכול להכיל פצצת אנרגיה כמוני." אני חייבת לשבור את הקרח בהערה צינית.

חיוך עולה באיטיות על שפתיו, "ליד המשרד של מייקל מחפשים עובדים. אם זו אפשרות בשבילך, כמובן," הוא זורק באגביות, ומחזיר את מבטו אל הכביש.

באמת אהיה מסוגלת לעזוב את טורונטו? זו באמת יכולה להיות אפשרות בשבילי? לעבור מהבית של ההורים זו מטרה, אבל למדינה אחרת?

"תרצי?" אלין לוחשת לעברי בחיוך.

"אחשוב על זה," אני עונה בחיוך מהוסס.

היא מהנהנת. "הייתי שמחה שתגורי לידי, בת דודה," היא אומרת בחום.

אני מהרהרת בזה לרגע ומחייכת, הייתי שמחה להתחיל מחדש, בניו יורק, עם אלין.

"תבדקי כמה הם משלמים, מה התנאים שלהם. תמיד אפשר לסרב," נואה זורק ברצינות, אלין מסתכלת עליי ארוכות.

"אני אדבר עם מייקל? רק שיבדוק?" אלין נראית נלהבת מהרעיון.

"בסדר," אני פולטת בחיוך. "תמיד טוב לבחון אפשרויות."

"תודה נואה," אני מחייכת לעברו בחמימות, הוא מחייך אליי בעיניים נוצצות.

"אהיה הנהג הפרטי שלך בניו יורק," הוא קורץ לעברי.

"והנה הוא חזר," אני לוחשת בעברית ובחיוך שובב לאלין ולרייצ׳ל ושלושתנו מצחקקות בשקט.

מייקל הזמין לנו סוויטה מטורפת במרכז מנהטן, היה חשוב לו שנרגיש בנוח. דנה צריכה להגיע מחר, בדיוק בזמן למסיבת הרווקות. אלין וענבר, אחותה של אלין, ישנות כאן. בני הדודים של מייקל וגם אחיו נשארים אצלו בדירה, החליטו לעשות הפרדת כוחות, וחבל. דווקא רציתי להכיר את החתיכים מישראל.

אנחנו עולות לסוויטה ואני מתרשמת ממנה, היא יוקרתית ומרווחת. נופה האורבני של מנהטן פרוש בפנינו, אני מחייכת בסיפוק כשאני מתבוננת בו. אני הולכת לעשות חיים משוגעים בסוף השבוע הזה.

"אז מה נעשה היום?" אני שואלת את אלין בחיוך ופותחת את המזוודה להוציא בקבוק שמפניה שקניתי בשדה התעופה.

"עוד לא ערב ואת כבר שותה," רייצ'ל נוזפת בי.

אני מרגישה כאילו אני כאן עם אימא שלי. "תשתי גם את, רייצ', לא יזיק לך לשחרר מתח," אני עוקצת.

"אנחנו עושים ארוחת ערב משפחתית לפני החתונה. אימא של מייקל, ההורים שלי, חבל שאימא שלך לא פה," היא עונה ברצינות.

אני מגלגלת עיניים. היא רצינית איתי? שאבזבז את כל סוף השבוע על ארוחות משפחתיות משעממות? "אוף, איזה שעמום." אני נושפת בקול, ופותחת את בקבוק השמפניה.

"גם בני הדודים של מייקל וגם אחיו יבואו," היא זורקת באגביות, השמפניה שלגמתי ניתזת מפי לכל עבר.

"מה קרה?" היא נבהלת לראות אותי ככה. כמעט נחנקתי.

"תגידי, אח שלו דומה לו?" אני מצליחה לשאול בקול חנוק, אני מרגישה צריבה בגרון.

אלין נראית מבולבלת, "כן, מאוד. למה?" היא שואלת בחשדנות.

"כי הוא פאקינג חתיך. אולי למרות הכול לא יהיה פה משעמם," אני עונה בכנות, אלין דווקא לא כועסת, היא צוחקת בקולניות.

"אין לה מודעות, אלין," רייצ'ל מתנצלת בשמי, שלא לצורך.

"אז את מצטרפת לארוחה?" היא שואלת בחיוך.

אני מהנהנת. "בתנאי שנצא אחר כך לאיזה מועדון או משהו," אני מתחננת בשרבוב שפתיים. בבקשה שיהיה משהו מעניין בסוף השבוע הארוך הזה.

"בסדר," אלין נכנעת. רייצ'ל נראית מבולבלת.

"זה בטוח יהיה בסדר מבחינת מייקל?" היא שואלת בשקט את אלין.

"כן רייצ'ל! כשמתארסים לא צריך לשכוח איך ליהנות," אני מסננת לעברה בכעס. איזו בחורה חסרת עקרונות.

הערב יורד לאיטו, אנחנו מתארגנות לקראת הארוחה המשפחתית. נואה צריך להגיע לאסוף אותנו. אני מסתכלת על השמלה השחורה שלבשתי, היא חשופה ועדיין היא מתאימה למסיבת קוקטייל משפחתית. אני מאמינה שדודה רונית תשמח לראות אותי, למרות השנים שעברו, היא ואימא קרובות מאוד. המשפחה של אימא תמיד הייתה חמה אליי, ואני אוהבת את כולם. מאז שאלין עברה לכאן, אני מרגישה הקלה, יש מישהי בעולם שקרובה אליי. אחותי לא קרובה אליי כמו שאלין ואני קרובות. חוץ מהקרבה בינינו, אנחנו גם ממש מזכירות אחת את השנייה, הרבה פעמים חושבים שאנחנו אחיות.

"מוכנה?" ענבר שואלת אותי באגביות ומעירה אותי מהמחשבות. ענבר ואני לא קרובות. למען האמת, אני לא זוכרת מתי התראינו בפעם האחרונה, חוץ מאשר בחתונה הקודמת של אלין.

"כן." אני מחייכת אליה.

"אז אני יוצאת עם ההורים, תגיעי עם אלין. ניפגש שם," היא אומרת במהירות ויוצאת מהסוויטה.

"היא יצאה?" אלין יוצאת מהשירותים, מבטה מבולבל, אני מהנהנת. "היא ממש מרוחקת ממני," מצליל קולה נשמע כאילו היא נפגעה.

"אולי מפריע לה שאת מתחתנת כבר פעם שנייה, והיא עדיין לא התחתנה אפילו פעם אחת," אני מקניטה אותה בחיוך.

אלין מחייכת במבוכה. "אמילי, תפסיקי לעשות צחוק מכל דבר," היא אומרת ברוך.

אם אקח את חיי כל כך ברצינות, איך אתמודד עם כל הכאב? "בחירה שלה, היא מפסידה," אני אומרת ברצינות.

אלין מחייכת בכאב. "דויד הרס לי לגמרי את הקשר איתה," היא פולטת.

"אלין, העבר הוא זיכרון, העתיד הוא אשליה, יש לך את כאן ואת עכשיו. בבקשה תיהני מהרגע ותפסיקי להתעסק בשטויות," אני מתקרבת אליה.

היא מרימה את מבטה. זיק של חיוך ניכר על פניה.

"בבקשה תיהני!" אני מנערת אותה.

היא כבר לא מצליחה להתאפק. חיוך גדול כובש את פניה. "בסדר, משוגעת! תפסיקי לנער אותי!" היא צוחקת בקולניות ואני מחבקת אותה בחום.

"את כמו אחותי. זה מספיק," אני לוחשת לה ברגש. אני שוב חושבת על העבודה שנואה דיבר עליה קודם. אני מרגישה שזה מדויק. הלוואי שזה יסתדר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*