פרולוג
לוסיאנה: לפעמים קורה שחושבת על מישהו, חבר או בן משפחה, ופתאום כאילו בטעות פוגשת אותו ברחוב. או שהטלפון מצלצל והוא נמצא בצד השני. קורה לפעמים שאני בסיטואציה איזו, ופתאום נדמה כאילו הייתי בה כבר ואני יודעת כבר מה יקרה. לפעמים אני מרגישה שמישהו שמת, סבא, אמא, אח, מלווה אותנו ביומיום ושומר... נמצא שם. ולא משנה אם אפשר להסביר זה. כולם ללא יוצא מהכלל "מרגישים" זה. אמנם אפשר להטיל ספק ולשפוט, לבקר ולהגיד שזה קשקוש, אבל אני יודעת שזאת אמת ובוחרת להאמין. מילדות זה אצלי ככה ואז כל העולם זה פלא, קסם. כמו משחק, כמו... תיאטרון.
תמונה ראשונה
[חדר בבית החולים השיקומי "אחווה". מחלקה 13. שתי מיטות, שעליהן שוכבים חולים המחוברים למחשבים ולמכונת החייאה. דר' שאול בן צור בודק את הרפלקס בברך של עמוס.]
שאול: לעזאזל! [אומר לעצמו ברשמקול.] יום 300, רגל ללא תזוזה, כנראה בגלל אי-סדרים בפעילות האונה הפריאטלית-דומיננטית. הסריקה לא מראה התגברות של פעילות גלוקמית. [לעמוס.] עמוס... עמוס... אתה שומע אותי? אם אתה רוצה שהמדע יודה לך אז תחייך... תחייך עמוס! האחות תיתן לך אנטיביוטיקה. [עובר לפיני.] מה איתך, פיני? [מסתכל במחשב שמאחורי המיטה.] אהה, יפה מאוד! עוד כמה חודשים שהדם זורם למוח בצורה כזאת... והם יהיו בשוק שם. [ברשמקול.] מתן מזרזים מעורר פעילות מתונה בתלמוס, כצפוי. המדידה איננה שווה לפעילות הנמדדת באופן רגיל אך הכיוון מצביע על התגברות הפעילות באזור הספציפי. ומה שלומי היום אתם שואלים? עדיף לעבוד פה עם אנשים שקטים, מנומסים ונחמדים כמוכם מלהיות בבתים שכל היום רק מקשקשים ומרכלים בהם ומקשקשים ומרכלים ומקשקשים! ומרכלים! [מוציא את הנייד וסוגר את הצלצול.] ומקשקשים! ומרכלים ומקשקשים, כאילו אין משהו חשוב יותר לעשות!
[רות נכנסת.]
רות: בדרך כלל, אנשים במחלקה הזאת נהנים מן העובדה שהם לא צריכים לעשות כל-כך הרבה משמרות לילה. [ניגשת לעשות מתיחות לחולים.]
שאול: כמו שנאמר, המתחיל מצווה, אומרים לו גמור. [שאול דוחף משהו לעמוס.] את יודעת במה הייתי משחק בבית-הספר בתור ילד קטן?
רות: היית ברק בן אבינועם.
שאול: סיפרתי לך את זה?!
רות: היית גם שאול המלך, הובלת את בני ישראל לניצחון.
שאול: נכון. [מצביע על החולים.] אז היה יותר קל להציל אנשים.
רות: אף אחד לא יכול להושיע את כולם.
שאול: אני פשוט רואה את מבטי האכזבה שלהם.
רות: אנשים יודעים שאתה חוקר מעולה. אני לא מכירה אף רופא, בשום מוסד, שקיבל אישור לנהל מחקר מסוג כזה.
שאול: אם אני נכשל הפעם, אני בספק אם מישהו יממן לי עוד מחקרים. שלא להזכיר את הבושה.
רות: מי שמעריך אותך, מעריך אותך. הוא לא יעזוב.
שאול: אם זה ימשיך ככה אני לא אעריך את עצמי.
רות: להרוג את עצמך בעבודה בטח לא יעזור. אפילו להיפך.
שאול: זה מה שאלוהים רוצה שאעשה.
רות: אני לא בטוחה לגבי אלוהים, אבל יש הרבה מאוד אנשים שהעבודה שלך תציל אותם!
שאול: אז את רואה, פיקוח נפש דוחה מנוחה.
[פאוזה.]
שאול: יצא לך במקרה לראות פעילות חריגה שלהם כשלא הייתי פה? משהו שיעיד על התקשורת?
רות: אם הייתי רואה, אתה הראשון שהייתי אומרת לו. אתה יודע את זה.
שאול: אני יודע, רות, בוודאי שאני יודע. העייפות לפעמים...
[שומט את הגיליון יורד על ארבע ורומז לה רמיזות מיניות.]
רות: שאול, יש לי עבודה לעשות. [נובח.] שאול!
שאול: כמו שציינת, אי אפשר רק לעבוד ולעבוד.
רות: זוכר את עשרת הדיברות...
שאול: במעורפל.
רות: "לא תנאף"?!
שאול: כמו שנאמר, אין גוזרים על הציבור גזירות שאינו יכול לעמוד בהן.
רות: לא עכשיו, שאול.
שאול: אם לא עכשיו, אימתי?
[מעביר יד בשערה, מנשקת בחזרה ומפסיקה.]
רות: שאול, המטופלים.
שאול: הם לא ילשינו.
רות: הם... מסתכלים עלינו.
שאול: את חושבת?! [מעמיד את האחות מול עמוס ומחזיק ב-2 שדיה.] עמוס!! עמוס!! כמה זה? סליחה?! אף מילה. הנה, ננסה פה [ניגש למיטה של פיני.] אה, פנחס קרץ לי. המחקר הסתיים. מצאנו את מה שחיפשנו.
רות: טיפש.
שאול: את רואה, אפשר לקחת קצת הפסקה. בכל זאת החדר מבודד.
רות: התגעגעת אליי?
שאול: אין לך מושג עד כמה.
[מנשקת אותו, עוצרת.]
רות: מה... מה איתה?
שאול: מי זאת?
רות: אתה יודע למי אני מתכוונת, אליה.
שאול: נסעה לסקי, עם חברות.
רות: באמצע השנה?
שאול: מתי יש שלג, ביולי?
רות: [סוטרת לו.] תלוי איפה.
שאול: זה היומולדת שלה. היא נסעה לחגוג ואנחנו יכולים גם לחגוג.
רות: זה לא יכול להמשיך ככה.
שאול: לא כיף לנו?
רות: מתי אתם מדברים?
שאול: ביומולדת שלה? זאת נראית לך מתנה יפה?
[מחבק אותה מאחורה, מורידה את הידיים שלו.]
רות: מתי אתה מתכוון לנקוט בהליכים?
שאול: בקרוב, נהדרת שכמותך, אני מבטיח. היומולדת תעבור, היא תחזור, נשים דברים על השולחן, אני אסגור את העניין, הכול יהיה כמו שצריך.
רות: זה כל כך שחוק.
שאול: זאת האמת.
[פאוזה.]
שאול: אם רק הייתי פוגש אותך לפניה...
רות: החליפו לנו מסייעת, עולה חדשה.
שאול: יפה?
רות: צריך לעשות לה תדרוך.
שאול: אני צוחק. תעשי את זה את?
רות: אתה לא רוצה לתת לה דגשים?
שאול: את יודעת כל מה שיש לדעת על העבודה שלי. סליחה, שלנו. אני סומך עלייך לחלוטין.
[יוצא, היא אחריו.]
דר' בן-צור (יואל ברמן) מתעסק עם האחות גולדברג (טל גינת). צילום: דובי צ'יזיק.
פרולוג
לוסיאנה: לפעמים קורה שחושבת על מישהו, חבר או בן משפחה, ופתאום כאילו בטעות פוגשת אותו ברחוב. או שהטלפון מצלצל והוא נמצא בצד השני. קורה לפעמים שאני בסיטואציה איזו, ופתאום נדמה כאילו הייתי בה כבר ואני יודעת כבר מה יקרה. לפעמים אני מרגישה שמישהו שמת, סבא, אמא, אח, מלווה אותנו ביומיום ושומר... נמצא שם. ולא משנה אם אפשר להסביר זה. כולם ללא יוצא מהכלל "מרגישים" זה. אמנם אפשר להטיל ספק ולשפוט, לבקר ולהגיד שזה קשקוש, אבל אני יודעת שזאת אמת ובוחרת להאמין. מילדות זה אצלי ככה ואז כל העולם זה פלא, קסם. כמו משחק, כמו... תיאטרון.
תמונה ראשונה
[חדר בבית החולים השיקומי "אחווה". מחלקה 13. שתי מיטות, שעליהן שוכבים חולים המחוברים למחשבים ולמכונת החייאה. דר' שאול בן צור בודק את הרפלקס בברך של עמוס.]
שאול: לעזאזל! [אומר לעצמו ברשמקול.] יום 300, רגל ללא תזוזה, כנראה בגלל אי-סדרים בפעילות האונה הפריאטלית-דומיננטית. הסריקה לא מראה התגברות של פעילות גלוקמית. [לעמוס.] עמוס... עמוס... אתה שומע אותי? אם אתה רוצה שהמדע יודה לך אז תחייך... תחייך עמוס! האחות תיתן לך אנטיביוטיקה. [עובר לפיני.] מה איתך, פיני? [מסתכל במחשב שמאחורי המיטה.] אהה, יפה מאוד! עוד כמה חודשים שהדם זורם למוח בצורה כזאת... והם יהיו בשוק שם. [ברשמקול.] מתן מזרזים מעורר פעילות מתונה בתלמוס, כצפוי. המדידה איננה שווה לפעילות הנמדדת באופן רגיל אך הכיוון מצביע על התגברות הפעילות באזור הספציפי. ומה שלומי היום אתם שואלים? עדיף לעבוד פה עם אנשים שקטים, מנומסים ונחמדים כמוכם מלהיות בבתים שכל היום רק מקשקשים ומרכלים בהם ומקשקשים ומרכלים ומקשקשים! ומרכלים! [מוציא את הנייד וסוגר את הצלצול.] ומקשקשים! ומרכלים ומקשקשים, כאילו אין משהו חשוב יותר לעשות!
[רות נכנסת.]
רות: בדרך כלל, אנשים במחלקה הזאת נהנים מן העובדה שהם לא צריכים לעשות כל-כך הרבה משמרות לילה. [ניגשת לעשות מתיחות לחולים.]
שאול: כמו שנאמר, המתחיל מצווה, אומרים לו גמור. [שאול דוחף משהו לעמוס.] את יודעת במה הייתי משחק בבית-הספר בתור ילד קטן?
רות: היית ברק בן אבינועם.
שאול: סיפרתי לך את זה?!
רות: היית גם שאול המלך, הובלת את בני ישראל לניצחון.
שאול: נכון. [מצביע על החולים.] אז היה יותר קל להציל אנשים.
רות: אף אחד לא יכול להושיע את כולם.
שאול: אני פשוט רואה את מבטי האכזבה שלהם.
רות: אנשים יודעים שאתה חוקר מעולה. אני לא מכירה אף רופא, בשום מוסד, שקיבל אישור לנהל מחקר מסוג כזה.
שאול: אם אני נכשל הפעם, אני בספק אם מישהו יממן לי עוד מחקרים. שלא להזכיר את הבושה.
רות: מי שמעריך אותך, מעריך אותך. הוא לא יעזוב.
שאול: אם זה ימשיך ככה אני לא אעריך את עצמי.
רות: להרוג את עצמך בעבודה בטח לא יעזור. אפילו להיפך.
שאול: זה מה שאלוהים רוצה שאעשה.
רות: אני לא בטוחה לגבי אלוהים, אבל יש הרבה מאוד אנשים שהעבודה שלך תציל אותם!
שאול: אז את רואה, פיקוח נפש דוחה מנוחה.
[פאוזה.]
שאול: יצא לך במקרה לראות פעילות חריגה שלהם כשלא הייתי פה? משהו שיעיד על התקשורת?
רות: אם הייתי רואה, אתה הראשון שהייתי אומרת לו. אתה יודע את זה.
שאול: אני יודע, רות, בוודאי שאני יודע. העייפות לפעמים...
[שומט את הגיליון יורד על ארבע ורומז לה רמיזות מיניות.]
רות: שאול, יש לי עבודה לעשות. [נובח.] שאול!
שאול: כמו שציינת, אי אפשר רק לעבוד ולעבוד.
רות: זוכר את עשרת הדיברות...
שאול: במעורפל.
רות: "לא תנאף"?!
שאול: כמו שנאמר, אין גוזרים על הציבור גזירות שאינו יכול לעמוד בהן.
רות: לא עכשיו, שאול.
שאול: אם לא עכשיו, אימתי?
[מעביר יד בשערה, מנשקת בחזרה ומפסיקה.]
רות: שאול, המטופלים.
שאול: הם לא ילשינו.
רות: הם... מסתכלים עלינו.
שאול: את חושבת?! [מעמיד את האחות מול עמוס ומחזיק ב-2 שדיה.] עמוס!! עמוס!! כמה זה? סליחה?! אף מילה. הנה, ננסה פה [ניגש למיטה של פיני.] אה, פנחס קרץ לי. המחקר הסתיים. מצאנו את מה שחיפשנו.
רות: טיפש.
שאול: את רואה, אפשר לקחת קצת הפסקה. בכל זאת החדר מבודד.
רות: התגעגעת אליי?
שאול: אין לך מושג עד כמה.
[מנשקת אותו, עוצרת.]
רות: מה... מה איתה?
שאול: מי זאת?
רות: אתה יודע למי אני מתכוונת, אליה.
שאול: נסעה לסקי, עם חברות.
רות: באמצע השנה?
שאול: מתי יש שלג, ביולי?
רות: [סוטרת לו.] תלוי איפה.
שאול: זה היומולדת שלה. היא נסעה לחגוג ואנחנו יכולים גם לחגוג.
רות: זה לא יכול להמשיך ככה.
שאול: לא כיף לנו?
רות: מתי אתם מדברים?
שאול: ביומולדת שלה? זאת נראית לך מתנה יפה?
[מחבק אותה מאחורה, מורידה את הידיים שלו.]
רות: מתי אתה מתכוון לנקוט בהליכים?
שאול: בקרוב, נהדרת שכמותך, אני מבטיח. היומולדת תעבור, היא תחזור, נשים דברים על השולחן, אני אסגור את העניין, הכול יהיה כמו שצריך.
רות: זה כל כך שחוק.
שאול: זאת האמת.
[פאוזה.]
שאול: אם רק הייתי פוגש אותך לפניה...
רות: החליפו לנו מסייעת, עולה חדשה.
שאול: יפה?
רות: צריך לעשות לה תדרוך.
שאול: אני צוחק. תעשי את זה את?
רות: אתה לא רוצה לתת לה דגשים?
שאול: את יודעת כל מה שיש לדעת על העבודה שלי. סליחה, שלנו. אני סומך עלייך לחלוטין.
[יוצא, היא אחריו.]
דר' בן-צור (יואל ברמן) מתעסק עם האחות גולדברג (טל גינת). צילום: דובי צ'יזיק.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
