הזיה מתוקה
סיפור מתוק של געגוע המכיל רגעים קומיים רבים וטובים
רון שוורץ
(פורסם לראשונה בגלובס, בתאריך 2/3/2010.)
אני מת על סיפורי סבא-סבתא. אין טובים מהם. שלא כמו סיפורי אבא-אמא, שעול מלאכת החינוך על כתפם, וככאלה הם מקפידים לספר לילדם את "הסיפור הנכון" על מנת שחלילה לא יפתח שונות חברתית, סיפורי סבא-סבתא פטורים מכל השעמום הזה. הם הזויים, פרועים ותמיד-תמיד נטולי חוט מקשר או כל הקשר. אבל איכשהו, כשסבא שלך מספר לך אותם בין פרוסת דג מלוח לכוס פטל, משהו בהם תופס היגיון ואתה מאמין לו. מין כישוף תלת-דורי שכזה.
לתפר הזה שבין מציאות לדמיון מבקש גור קורן, שכתב ומשחק את עצמו בחמישה קילו סוכר, להכניס את הצופים בסיפור המופרך שהוא רקם. עד כדי כך רוצה קורן שנאמין לו שמדובר בסיפור אמיתי, שהוא מציג בתחילה "הוכחות קשות" – תעודת זהות שהוא זה הוא, מפית שהיא זו היא, וקבלה מנסיעת מונית מתל-אביב לגבעתיים, שתהפוך ראיה למפגש יצרי בהמשך הדרך. זה כמובן המקום להפנים שמעתה כל שיסופר הוא בדיה גמורה (אחרי הכול, ממתי נהגי מונית מנפקים קבלות) אבל בסדר גור קורן, נזרום איתך.
קורן, שמדלג לאורך ההצגה בין תפקיד המספר, המנהל דין ודברים בלתי מתווך עם הקהל, לבין דמותו בעלילה, שוטח את סיפורו המטאפיזי של סבו, שנגלה אליו לאחר מותו ומבקש ממנו לפעול לשינוי פרט כלשהו בספר שעומד לצאת בקרוב, הקשור להברחת חמישה קילו סוכר ברכבת במהלך מלחמת העולם השנייה.
צוות מסייע
קרב הגרסאות נראה אולי שולי למדי בעולם הזה, אבל מסתבר שהוא מסעיר את סצנת דוברי היידיש בעולם הבא – שם נמצא שותפו לאותה הברחה כביכול של הסב, אשר סיפר לנכדו שלו, שהוא הבריח לבד. אותו נכד, שלא במקרה הוא גם הומוסקסואל סטריאוטיפי למדי, עומד לפרסם את הסנסציה ההיסטורית בספר שהוא משלים על סבו שלו, מה שלא מותיר לסבו של קורן ברירה זולת לפעול, כדי להציל את כבודו ההיסטורי בטרם תיבש הדיו על המילה האחרונה.
מכאן יוצאת לדרך קומדיה משעשעת שבמסגרתה נגלה הסב באמצעות דמויות אקראיות של עוברים ושבים שהנכד בא עמם באינטראקציה. הסב משתלט להם על הגוף, ופונה במבטא יידישאי כבד אל הנכד, עד שהוא נעלם בין רגע ואופס, זוהי הדמות האמיתית להתמודד עמה. אף שבחירת הדמויות של קורן בנאלית למדי – מלצרית אנטיפתית, סטודנטית קשקשנית, זונה מוזנחת, סטלן נלהב, מגדת עתידות רמאית, נהג מונית שלא סותם את הפה, וכן הלאה, הרי שברגע שהסב "משתלט" עליה, נגלה תפקידה האמיתי של הדמות בעלילה, והיא לאפשר לקורן להגשים עליה את הפנטזיות האישיות ולעיתים הסוטות שלו. כך, הוא נוגע בשדיה השופעים של המלצרית, מציץ אל תחתוני החוטיני של הסטודנטית, מעשן איזו צינגלה עם החבר הסטלן, ולסיום נותן את התחת בשביל הסבא, תרתי משמע, לאחר שזה מפציר בו לעשות את מה שצריך כדי לשכנע את "הנכד הפייגלע לשנות את הספר".
אף שההצגה אינה חפה מבעיות – היא ארוכה מדי ובשלב כלשהו אף הופכת למייגעת, בעיקר בקטעי המספר של קורן, שבהם הוא פונה אל הקהל – היא מתוקה למדי. קורן מרשה לעצמו להתנסות על הבמה, ובה בעת ליהנות מרגעים של אינטימיות עם סבו המנוח, שאליו, כך ניכר, הוא מתגעגע באמת ובתמים. לא במקרה נבחרו קילוגרמי הסוכר כדימוי, זהו סיפור מתוק של געגוע, וככזה הוא מצליח לעורר הזדהות, כמו גם רגעים קומיים רבים וטובים.
כל זה מתאפשר בעיקר הודות לצוות המסייע של קורן, השחקנים ציון אשכנזי (הנכד ההומו), רונית בקרמן (המלצרית ומגדת העתידות), נועה קולר (הסטודנטית והזונה) ויובל ינאי (נהג המונית והחבר הסטלן), שמדלגים במיומנות בין דמות הסבא שמשתלטת עליהם לבין הדמויות האחרות שהם מגלמים. זה גם מתאפשר הודות לבימויו של יבגני אריה, שהשכיל להתחבר בעדינות אל הפנטזיה של קורן, ולספק לו במה ראויה במסגרת פרויקט הסטארט-אפים המבורך של תיאטרון גשר.
סוכר חום
מרט פרחומובסקי
(פורסם לראשונה בטיים אאוט, בתאריך 8/7/2010.)
****/*****
במבט מבחוץ על חמישה קילו סוכר אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בתיאטרון ניסיוני בועט, הבוחן את הגבול שבין המציאות לדמיון. ההצגה מוגדרת כ"מוקומנטרי" בימתי, ועוסקת בעלילה מסתורית הנוגעת לרוח של סבו של הגיבור, שמדברת אליו מתוך אנשים שונים, ודורשת לתקן עיוות היסטורי לגבי פרשת הברחת סוכר שבה היה מעורב בזמן מלחמת העולם השנייה. בפועל, בידיו של יבגני אריה, חמישה קילו סוכר מדלגת בקלילות מעל האלמנטים הניסיוניים והופכת להצגת בידור שנונה ומבוצעת היטב.
התחושה היא שאפשר היה להפיק מהמחזה הזה יותר בכל הנוגע לאלמנטים המטא-תיאטרליים שהוא מזמן. הסיטואציה שבה גור קורן, עומד על הבמה בתפקיד עצמו ושובר על-ידי כך שוב ושוב את האשליה התיאטרונית, היא חומר נפץ אמנותי שלא מנוצל דיו. כך גם הנקודות שבהן השחקנים הנוספים על הבמה "מסירים את המסכות" לרגע, ומנהלים ביניהם דיאלוגים אמיתיים לכאורה. הבימוי של אריה נמנע מלהתייחס לפן הזה של המחזה ברצינות ואינו יוצר אצל הקהל אפילו רגע אחד של ספק לגבי העובדה שכל מה שמתרחש על הבמה מתוכנן. כרגיל אצל אריה, הוא יוצר הצגה מתוכננת לפרטים, גם אם הרבה יותר קלילה ומצחיקה מהרגיל, שבה אפילו הרגעים הספונטניים לכאורה הופכים למבוימים ומוארים לעילא.
חמישה קילו סוכר ניחנה בשפע טקסטים שנונים וחכמים ובקבוצה מוכשרת של שחקנים שמבצעת אותם על הצד הטוב ביותר. לקורן יש כריזמה בימתית ספק רעננה-ספק בלתי נסבלת, שמאפשרת לו להחזיק את ההצגה על כתפיו בצורה משכנעת ומתגרה. נועה קולר, שמבצעת כאן בין השאר תפקידים של נערה פאנקיסטית וזונה מסוממת שוב מוכיחה את עצמה כשחקנית אופי מופלאה שעוד תגיע רחוק. ציון אשכנזי נתקע בתפקיד קצת יותר מדי סטראוטיפי של האקדמאי ההומו, אבל הוא מבצע אותו עם כל-כך הרבה וירטואוזיות ושארם, שכמעט אפשר לסלוח על כך. גם יובל ינאי ורונית בקרמן מצוינים.
מה שמעלה את חמישה קילו סוכר מדרגה של סתם הצגת בידור טובה ליצירה בעלת ערך אמנותי הוא הסיום המרגש. בסיום הזה התעוררה אצלי התובנה שמדובר בעצם במחווה מלאת רגש של תל-אביבים צעירים לדור הסבים החולף ולהיסטוריה היהודית הכואבת של המאה ה-20. ברגע מסוים נחשפת במלואה התפאורה המינימליסטית של סלבה מלצב (מנכ"ל גשר בראשית הדרך), שמורכבת בעיקר מתצלומי ענק בשחור-לבן של "אנשים משם", ואי אפשר שלא להתרגש.
מצעד החיים
שרית פוקס
(פורסם לראשונה במעריב בתאריך 31/1/2010.)
האירוע חמישה קילו סוכר בתיאטרון גשר עוסק בשואה, למרות שזוועות השואה נמצאות מחוץ לבמה. זהו אירוע אמנותי משעשע, מטהר ומכאיב המשקף בין היתר גם את הקושי הנורא לשמר את זיכרון השואה. יופיו של האירוע בבחירה לבטא את הקטסטרופה שקרתה לנו במין מיקרו היסטוריה. כאן מדובר בסך הכול בחמישה קילו סוכר גנובים שמתניעים את העלילה, בהחזרת השואה אל סיפורו של האדם היחיד תוך כדי צחוק מטהר. והכול במידה כה נכונה.
זוהי הצגה חוצת גבולות אל האסור, שעוסקת גם בארס-פואטיקה, בערעור על הגבולות בין אמת לפנטזיה, בין טוב לרע, בין בריא לחולה, בין צחוק לבכי, בין אמת לשקר, בין מציאות לבין ריאליטי טלוויזיוני ועוד.
ובעצם זהו גם סיפור אגדה שגיבורו הוא גור קורן, מחבר הטקסט והדמות הראשית. גור, העומד על הבמה, מחפש את זהותו בעולם שבו הגבולות בין דמיון ומציאות, אמת ושקר, מטושטשים. המחזאי משחק את עצמו, ואולי הוא משטה בנו?
גור פוגש את סבא שלו שמת זה מכבר, מבצבץ או מתגלגל מתוך שורת דמויות תמוהות: תלמידת תיכון פנקיסטית, היסטוריון שואה הומו, קבצן רחוב. הדמויות מחליפות פתאום את קולן, את שפתן ואת אופן דיבורן, ומדברות בקול של סבא שלו (!), כאילו נכנס בהן דיבוק.
"סבא... אבל אתה מת, איך זה יכול להיות?" מתפלא גור וסבא שלו, לבוש בבגדי קבצן רחוב צבעוני, עונה: "ואיך יכול להיות ששישה מיליון יהודים הלכו ככה כמו זבובים? אתה חושב שהאמנו? נו, ידענו שהיו כמה אקציות, אבל שישה מיליון איש? מי יכול להאמין לדבר כזה?" סבא של גור, שלמה שמו, מצליח לחמוק משומריו במקום שלאחר מוות, לזמנים קצובים, ולכן הוא נאלץ להיכנס כל פעם לדמות אחרת לזמן קצר, עד שהדמות חוזרת להיות היא עצמה וממשיכה לפעול מהמקום שבו הסב יצא מתוכה.
סבא שלמה טורח לחזור לאדמה כי עליו להשלים משימה, למנוע טעות היסטורית. נודע לו שהנכד של חברו לשעבר מפולין, יוסף ריבה, כותב ספר על תולדות סבו בימי השואה, כולל התקופה שבה נאלץ לברוח מפולין לברית המועצות לפני כניסת הגרמנים לפולין. אבל הסב סיפק לנכדו ההיסטוריון, יועד שמו, מידע שקרי. שיכתוב של מציאות. והמציאות האמיתית (רגע, יש אמת?) היא זו: כששלמה ויוסף ברחו לכיוון ביאליסטוק, הם השיגו חמישה קילו סוכר, כי נודע להם שזו סחורה מבוקשת שם. שני שוטרי חרש רוסיים סידרו אותם, פנו אליהם ביידיש והוציאו מהם את האמת אודות גניבת הסוכר. סבא של גור נשאר במקום, בעוד שיוסף ברח והשאיר מאחור את שלמה חברו שנכלא למשך חודשיים. אין דבר חשוב מזה לסבא של גור. שיידעו שיוסף הפקיר את חברו.
גור מגיע לנכדו של יוסף ההיסטוריון אך מתברר שהוא הומו והוא דורש מקורן זיון תמורת תיקון. כן, כן. וזה כל כך מצחיק: המבוכה הנוראה של גור שמקפיד לספר לנו על חיי המין שלו עם נשים כדי שנדע שהוא לא, החיזור הנחרץ והנכלולי של ההיסטוריון אחרי גור, גור הבורח מזירת המשגל ההומואי ומקווה שסבו יגיח מאיזו דמות כדי להציל אותו. אבל לא. סבא מגיח מדמותו של נהג מונית שהוא גם מבקר ספרות ותובע מגור לעשות את זה עם הפייגלע, כי הוא עצמו עשה את זה. הפארסה ממשיכה להשתולל לכל מיני כיוונים ותתי עלילות קטנות ועוברת גם דרך זונה בגן מאיר שמדברת בקול של סבא שלו.
יופיו של האירוע בגשר הוא בטכניקה של הסופרת הדגולה אידה פינק. פינק הולכת אל אירוע צדדי לכאורה של הפרט בשולי האירועים כדי להטעין את הדמיון בעולם שלם. למשל: במחנה עבודה, ביום של אקציה, שוכבות נערות על הדשא, מקשיבות לשקשוק הרכבות, ואחת מהן קוראת ספר. ז'ן כריסטוף. המשגיחה רואה שהוא מרתק את הנערה, ומבקשת להשאילו. הנערה אמרת שהיא חוששת שלא תספיק לגמור אותו ולא מסבירה את כוונתה. המשגיחה אומרת שתשאיל אותו בספרייה, אם כך. אחת הנערות מגבירה את בכייה. זהו. זה יותר אפקטיבי מכל ניסיון ריאליסטי ויותר מזעזע מכל דיון בשואה בהקשר לאומי.
כזה הוא הסיפור של סבא של גור. אין מחנה השמדה או היזכרות בו. יש בריחה מפולין לברית המועצות, יש הצטופפות של פליטים וכינים, בית כלא בעוון הברחה וחבר פחדן וקצת שפל שנטש חבר.
והסיפור הזה מעיר בנו עולם רפאים עצום של היו ואינם, ולא כולם מלאכים, כי כאלה הם בני האדם. ולתוך הקרנבל חודרים צלילים של ניגונים יהודיים, נגיעות קטנות פה ושם.
כשהאירוע נגמר, והצחוק יוצא לנו מהאוזניים, העיניים והאף, מסובבים את העמודים השחורים שעל הבמה והם נהפכים לאנדרטאות עם דיוקנאות, מין חדר ביד ושם.
תיאטרון גשר קופץ כאן באמצעות יבגני אריה שלב נוסף מעבר להצגה ארבייט מאכט פריי של דודי מעיין וסמדר יערון בעכו, בשנות ה-90. שם, הותקף לראשונה בארץ על במה פולחן הזיכרון של השואה, שנהפך בישראל למין דת ותעודת זהות.
כאן, בחמישה קילו סוכר, מבצעים מהלך של אדם או של קהילה שמחליט/ה להבריא מטראומה בלי שהזיכרון ייפגע. כי הזיכרון במילא נמצא בתוכנו כאותו סבא, כדיבוק.
התעוזה להתמודד עם האסון היהודי באמצעות צחוק לא נולדה בגשר. כבר בשנות ה-70 כתב ג'ורג' טבורי ההונגרי מחזות גרוטסקיים מצחיקים, ביניהם על אמא שלו שנשלחת למחנה ברכבת בהמות, בבגדי הפאר שלה ומישהו צובט לה בפטמה ועושה בה מעשה מאחור. גם השוטרים שמלווים אותה הם עלובי נפש שעליה לתמוך בהם.
מתברר כי הצחוק, בניגוד לבכי, מעורר אימה, בעוד הבכי מביא למין שחרור הרמוני, לעתים קיטשי (אם הזוועה מעוצבת באופן אסתטי). אימה מבטיחה המשך מחשבה על המין האנושי ועל מה שהוא מסוגל לו. בכי מעורר חרדה מכך שמה שקרה יקרה שוב. מין פרנויה.
המשורר דרור בורשטיין כתב כי בסיפוריה של אידה פינק קיימת "ידיעת האימה וידיעת חלוף האימה". וזה מה שיש בחמישה קילו סוכר. לא התחשבנות ולא קורבניות. אנחת שחרור של עם המנסה לצאת מן החולי הפוסט טראומטי.
