יהלום התכלת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: בית אוצר
  • תאריך הוצאה: מאי 2025
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 32 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 35 דק'

שלמה בן־ישראל

ידוע גם בפסאודונים: ב. חבקוק.

שלמה (גלפר) בן-ישראל (27.7.1908 בברסט-ליטובסק, פולין – 15.9.1989, ניו-יורק), היה עיתונאי וסופר בעברית וביידיש. בשנת 1930 התחיל לכתוב את 'ספרית הבלש', לרוב בשמות בדויים כמו ב. חבקוק, א' בן שבע, א' השונמי. כתב מחזות ופזמונים לתיאטרון הסטירי הקטן "כל הרוחות", שפעל בין השנים 1939-1941. 

שלמה בן-ישראל קבור בבית העלמין קריית שאול.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

מה עושה התורקי המסתורי במשרדו של תדהר, ומהו יהלום התכלת האבוד שמביא את התורקים לפתוח במרדף בינלאומי ולגייס את הבלש המפורסם דוד תדהר לבלוש אחריו בפלשתינה א"י? 

העלילה המפותלת שאינה מביישת שום סרט אקשן עטור התרחשויות אלימות, מביאה את קורותיהם של תדהר, שמוצג כעין שרלוק הולמס ארץ ישראלי, ושל שני עוזריו הנאמנים: ירמיהו הבלש בעל אלף התחפושות וסעדיה הנער המזרחי האסופי והקוצני. העלילה אומנם בלשית לפי כל חוקי הז'אנר, אבל בת בבת היא גם תיעוד אותנטי של החיים ביישוב, עד לרמה של סוגי סיגריות מאז (יה-חה-לי-לי), טכנולוגיות שכפול (הֶקְטוֹגרף), ותיאורי מקומות מדויקים למדיי בסביבת יפו כך שהיא נדמית לפעמים כפרק בסדרה תמונות יפואיות, במיוחד לאור הדיון ביחסי ערבים-יהודים באותה תקופה. זוהי גם הצצה לעברית היומיומית של אז, כשבטקסט משולבים ביטויי סלנג למכביר וצורות ביטוי שפסו מן העולם. 

המסע אחר היהלום משרטט באותה הזדמנות גם את מפת יחסי הכוחות העולמית בכלל והמקומית בפרט, הרבה לפני שקראנו לה "המלחמה הקרה". האבן היא הודית במקורה, רכושו של מהרדג'ה הודי ששלט תחת קולניאליזם בריטי (כמו הקוהינור), ששילם באמצעותה לתורקים, אדוני הארץ לפני הבריטים. כעת ייתכן שהאבן נמצאת בידי הבולשביקים, אויבי המערב, המיוצג כאן על ידי ארגוני הבולשת של אנגליה ושל צרפת שמשתתפים במרדף וכמובן התורקים. בסופו של יום, תדהר נאות להשתתף במרדף מטעמים לאומיים, מה שמביא אותו לעבוד על המקרה ללא תמורה, כשהוא מצהיר שאינו "להוט אחרי הרווח." ושהוא "מקבל את העניין על עצמי, מפני שסוכני הקומאינטרן הם שונאי מולדתי ומסכנים אותה." להזכירכם השנה היא 1931.

אבל לאחר שתדהר מצא את היהלום והפקידו בידי התורקים, הוא משום מה הסתבך עם המהרדג'ה שהיה בעליה המקוריים. על כך בספר הבא: נקמת המהרדג'ה.

פרק ראשון

א.


Ismail Bey

Constantinople

תדהר העיף עין על כרטיס הביקור שהושיט סעדיה ומבלי להפסיק את עבודתו אמר:

– יחכה רגעים מספר. עליי לגמור לכתוב מכתב חשוב.

הנער יצא וכעבור דקות אחדות חזר:

האדון התורקי אומר, שהעניין אינו סובל דחייה.

פני תדהר קדרו: מבלבלים את המוח – רטן אגב כתיבה מהירה – ודאי שוב עניין אהבה. הכנס אותו! – פנה אל סעדיה בשימו את המכתב אל התיק באחת המגירות בשולחן.

סעדיה פתח את הדלת ורמז לתורקי בחדר הסמוך: להיכנס.

כעבור רגע – נסגרה הדלת מאחורי סעדיה, שהספיק כבר להיווכח בטיב מטבע עשרים הגרושים שקיבל בקשיש.

תדהר קם לקראת הנכנס.

– ברוך בואך בצל קורת ביתי. נא לשבת.

הנכנס, איש תורקי כבן 40, חסון ורחב כתפיים, הסיר את התרבוש ויושט את ידו לתדהר.

– איסמאיל ביי – הציג את עצמו.

– דוד תדהר – ענה תדהר בלחצו את היד המושטה.

 – תסלח לי אדוני תדהר – אמר התורקי בשימו את ידו השמאלית לתוך כיסו – אולם אל ייעלב ממעשיי. מייד אסביר לו הכול.

ובדברו כך – הוציא מתוך כיסו השמאלי תמונה ויעיף עין תחילה על תדהר ואחר עליה.

אחרי כן הוציא זכוכית מגדלת ויתחיל לבחון את כף ידו הימינית.

תדהר שעקב את כל מעשיו המוזרים של האורח, ראה לתימהונו הגדול, שעל כף ידו של התורקי נראים סימני אצבעותיו של ידו הוא.

התורקי גמר את בחינותיו המוזרות ויפנה אל תדהר בקול מבקש סליחה:

– אדוני! הנני מבקש שוב את סליחתו, אולם עליי היה קודם כל להיווכח שהוא תדהר ולא אחר. לתכלית זו לקחתי איתי מקושטא את תמונתו ואת צילומי העתקות אצבעותיו, הנמצאות במחלקת הבולשת של תורקיה. כעת נוכחתי שאדוני הוא באמת תדהר, – סיים בבת צחוק את דבריו – ועל כן אינני חושש לגשת מייד אל העניין, שהוא, כפי שאדוני מבין כבר, חשוב מאוד, ולאו דווקא עניין אהבה.

– הנני מוכרח להודות, שחוש שמיעתך מצוין הוא – ענה תדהר בצחוק – אנא, שב וספר מה בפיך.

שניהם ישבו, כשגבו של תדהר מופנה אל הקיר ואור היום, שחדר דרך החלונות הפתוחים, מאיר את פני האורח.

– האוכל לדבר באין שומע? – שאל איסמאיל ביי.

– כן – ענה תדהר וַיָּקָם לסגור את החלונות.

– הנני אחד מבני תורקיה העובדים את עמם ומולדתם בצנעה – התחיל התורקי את דבריו, אגב הפשלת דש מעילו שגילה את סימן הבולשת הבין-לאומית על יד הסימן התורקי. – וכעת אספר בקצרה מה המריצני לפנות אליך.

הוא הוציא קופסת זהב משובצת אבנים יקרות ויושיטו לתדהר:

– תתכבד בסיגריה תורקית.

– תודה – ענה תדהר – אני מעשן רק מקטרת.

התורקי הצטחק, לקח בחזרה את הקופסה ויצית סיגריה.

– מעשיך זה מוכיח את זהירותך היתרה. גם אני נזהר מלקבל סיגריות מאנשים בלתי ידועים לי – אמר – ובכן, שמעני בכובד ראש.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

שלמה בן־ישראל

ידוע גם בפסאודונים: ב. חבקוק.

שלמה (גלפר) בן-ישראל (27.7.1908 בברסט-ליטובסק, פולין – 15.9.1989, ניו-יורק), היה עיתונאי וסופר בעברית וביידיש. בשנת 1930 התחיל לכתוב את 'ספרית הבלש', לרוב בשמות בדויים כמו ב. חבקוק, א' בן שבע, א' השונמי. כתב מחזות ופזמונים לתיאטרון הסטירי הקטן "כל הרוחות", שפעל בין השנים 1939-1941. 

שלמה בן-ישראל קבור בבית העלמין קריית שאול.

עוד על הספר

  • הוצאה: בית אוצר
  • תאריך הוצאה: מאי 2025
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 32 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 35 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

יהלום התכלת שלמה בן־ישראל

א.


Ismail Bey

Constantinople

תדהר העיף עין על כרטיס הביקור שהושיט סעדיה ומבלי להפסיק את עבודתו אמר:

– יחכה רגעים מספר. עליי לגמור לכתוב מכתב חשוב.

הנער יצא וכעבור דקות אחדות חזר:

האדון התורקי אומר, שהעניין אינו סובל דחייה.

פני תדהר קדרו: מבלבלים את המוח – רטן אגב כתיבה מהירה – ודאי שוב עניין אהבה. הכנס אותו! – פנה אל סעדיה בשימו את המכתב אל התיק באחת המגירות בשולחן.

סעדיה פתח את הדלת ורמז לתורקי בחדר הסמוך: להיכנס.

כעבור רגע – נסגרה הדלת מאחורי סעדיה, שהספיק כבר להיווכח בטיב מטבע עשרים הגרושים שקיבל בקשיש.

תדהר קם לקראת הנכנס.

– ברוך בואך בצל קורת ביתי. נא לשבת.

הנכנס, איש תורקי כבן 40, חסון ורחב כתפיים, הסיר את התרבוש ויושט את ידו לתדהר.

– איסמאיל ביי – הציג את עצמו.

– דוד תדהר – ענה תדהר בלחצו את היד המושטה.

 – תסלח לי אדוני תדהר – אמר התורקי בשימו את ידו השמאלית לתוך כיסו – אולם אל ייעלב ממעשיי. מייד אסביר לו הכול.

ובדברו כך – הוציא מתוך כיסו השמאלי תמונה ויעיף עין תחילה על תדהר ואחר עליה.

אחרי כן הוציא זכוכית מגדלת ויתחיל לבחון את כף ידו הימינית.

תדהר שעקב את כל מעשיו המוזרים של האורח, ראה לתימהונו הגדול, שעל כף ידו של התורקי נראים סימני אצבעותיו של ידו הוא.

התורקי גמר את בחינותיו המוזרות ויפנה אל תדהר בקול מבקש סליחה:

– אדוני! הנני מבקש שוב את סליחתו, אולם עליי היה קודם כל להיווכח שהוא תדהר ולא אחר. לתכלית זו לקחתי איתי מקושטא את תמונתו ואת צילומי העתקות אצבעותיו, הנמצאות במחלקת הבולשת של תורקיה. כעת נוכחתי שאדוני הוא באמת תדהר, – סיים בבת צחוק את דבריו – ועל כן אינני חושש לגשת מייד אל העניין, שהוא, כפי שאדוני מבין כבר, חשוב מאוד, ולאו דווקא עניין אהבה.

– הנני מוכרח להודות, שחוש שמיעתך מצוין הוא – ענה תדהר בצחוק – אנא, שב וספר מה בפיך.

שניהם ישבו, כשגבו של תדהר מופנה אל הקיר ואור היום, שחדר דרך החלונות הפתוחים, מאיר את פני האורח.

– האוכל לדבר באין שומע? – שאל איסמאיל ביי.

– כן – ענה תדהר וַיָּקָם לסגור את החלונות.

– הנני אחד מבני תורקיה העובדים את עמם ומולדתם בצנעה – התחיל התורקי את דבריו, אגב הפשלת דש מעילו שגילה את סימן הבולשת הבין-לאומית על יד הסימן התורקי. – וכעת אספר בקצרה מה המריצני לפנות אליך.

הוא הוציא קופסת זהב משובצת אבנים יקרות ויושיטו לתדהר:

– תתכבד בסיגריה תורקית.

– תודה – ענה תדהר – אני מעשן רק מקטרת.

התורקי הצטחק, לקח בחזרה את הקופסה ויצית סיגריה.

– מעשיך זה מוכיח את זהירותך היתרה. גם אני נזהר מלקבל סיגריות מאנשים בלתי ידועים לי – אמר – ובכן, שמעני בכובד ראש.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*