תיק איה

1

יום ראשון, 21:00

נורית מתיישבת על הספה. היא מנסה להרפות לרגע מהדאגה, להתרכז. צלצול הטלפון מקפיץ אותה.

"הלו?"

שתיקה.

"הלו???"

שתיקה.

"מי זה???"

"נורית קריניצקי?"

"כן."

"איה אצלנו."

"מה? מי זה? איה? איה??!"

השיחה ניתקת.

2

יום ראשון, 23:10

ביתם של טלי ואיתן שקט וחשוך. הבנות ישנות מזמן. רק הטלוויזיה של השכנה בבניין ממול, הפנסיונרית שאף פעם לא מצליחה להירדם, מהמהמת אי־שם ברקע. טלי, באורות כבויים, יושבת ליד שולחן האוכל — רהיט וינטג' מעץ מלא שאיתן והיא קנו יחד בדרום העיר לפני שנתיים — ומהרהרת איך עם השנים התרגלה לטלוויזיה הזאת מעבר לרחוב, שלילות רבים הפיגה גם את בדידותה שלה. היא מתבוננת החוצה מבעד לחלון המטבח. דממה שׁוֹרָה בכול, כולם ישנים, אפילו המכוניות שתמיד מחפשות חניה בעיר הזאת פרשו לשנתן. היא כל כך אוהבת את שעות הלילה הקטנות. סוף־סוף קצת מנוחה. קצת זמן לעצמה. עם עצמה. במהלך היום תמיד מכרסמת בה איזו טרדה, מועקה, שמתפוגגת רק בשעות האלה.

היא עייפה ורוצה ללכת לישון, ובכל זאת יושבת ומחכה לאיתן. כבר הרבה זמן הם לא מדברים. מרוחקים. היא יודעת שגם הוא מרגיש ככה, אבל לאף אחד מהם אין אומץ להגיד את זה. בטח לא לה. אולי מתישהו איתן בכל זאת יעלה את הנושא. אולי באחד הבקרים, ממש לפני שיצא למשרד, הוא יזרוק לה איזה משפט — וישאיר אותה לבד עם המילים כל היום. או בלילה, כשכבר יהיו במיטה, רגע אחרי כיבוי האורות. ואז באמת יהיה לה ליל שימורים. הם לא יצליחו להירדם, ולמחרת בבוקר יתפקדו בקושי, יעשו הצגה לפני הבנות. אבל יותר מכול היא חוששת שיגיד את זה בשעות הערב, כשהם על הספה, בוהים יחד באיזה ריאליטי בטלוויזיה. כי אז יצופה ממנה לדבר איתו על זה.

לא שיש לה ספק איך תגיב. בחוסר פליאה. בהסכמה מוחלטת. מה שבטח יפתיע אותו. או שלא?

פעם הם היו החברים הכי טובים, בזה היא בטוחה. היא לא ממש זוכרת איך קרה שזנחו את המנהג של חמישי בערב. היא היתה מחכה לזה כל השבוע, קודם סרט או מסעדה, ואז טיול רגלי בנמל עם עצירה לגלידה בפיצוצייה שבפינה. או לבירה. היא העדיפה בירה. עם בירה היתה קצת יותר משוחררת, חשבה פחות על כל מילה, לפעמים הצליחה ממש ליהנות מהרגע. ואחר כך, כשהיו חוזרים הביתה ונכנסים למיטה, איתן היה מתחיל לגשש עם הידיים שלו מתחת לחולצה שלה וגולש למטה. אמנם גם אז היא היתה פאסיבית, אבל היא לא היתה נוקשה. אף פעם לא נוקשה. מתי זה נגמר? מתי הפכו ימי חמישי לסתם עוד יום? כשגילי נולדה כבר נעשה מורכב מדי לבקש מאימא שלה לבוא מדי שבוע מנתניה לתל אביב כדי לשמור על הבנות. אם כי הם בהחלט יכלו לקחת בייביסיטר בתשלום לשלוש שעות. זאת לא כזאת בעיה. אז הם ויתרו לעצמם? ויתרו על עצמם? זה הסיפור?

לאחרונה, היא מרגישה, הוא לגמרי איבד בה עניין. כבר לא מסתכל עליה בכלל. בזמן המועט שהם נמצאים יחד באותו חלל הוא מוצא לעצמו עיסוקים שיתרצו את חוסר הרצון שלו לתקשר איתה, וכשהיא מתעניינת בשלומו התשובות שלו תמיד לקוניות. "הכול בסדר." "רגיל." "סתם עייפות, את יודעת."

השנים עברו ושניהם התבגרו, אם כי לדעתה היא עדיין נראית טוב לגילה. השיער שלה, שעם השנים הפך בלונדיני באדיבות יוסי הספר, עדיין בוהק ומלא. העיניים הכחולות עדיין בורקות. בשנתיים האחרונות הופיעו סביבן עוד אי אלה קמטוטים, וגם כמה קמטים עמוקים יותר במצח, אבל היא רוצה להאמין שהיא גאה בהם. ואולי הכול בראש שלה? אולי באמת הכול ביניהם בסדר. אלא שהיא מכירה אותו כל כך טוב. לא ייתכן שהם התרחקו ככה ושאין מאחורי זה כלום. באמת, אין לה מושג מה עובר עליו בזמן האחרון. היא מרגישה שהוא מסתיר משהו, אבל מה? ואיך תשאל אותו? איך שואלים דבר כזה בלי למוטט הכול?

אולי הוא פגש מישהי והתאהב? כל כך הרבה פעמים שמעה על זוגות שיום אחד מצאו את עצמם יושבים אחרי ארוחת הערב רק שניהם ושותקים. יכול להיות שאיתן והיא כבר שם? שזה קרה בלי ששמו לב? ואולי הם שמו לב ובחרו להתעלם, להפנות את המבט הצידה, לטמון את הראש בחול? מה עובר עליה? ולמה היא כל הזמן חושבת על בעיות? החרדתיות הזאת מעייפת כל כך.

פתאום — מבעד לחלון — תזוזה ברחוב. מוזר. היא רואה אדם צועד בשביל הבניין שלהם, בכיוון הכביש, ועל כתפו תיק. לא תיק, משהו גדול יותר, אולי שק? מה הוא סוחב? נראה שכבד לו, כי הוא כמעט מועד תחת המשקל. כל כך חשוך, היא בקושי מצליחה לראות משהו, ועכשיו גם העץ שמול החלון מסתיר לה. אבל איך לא שמעה כל רחש מתוך הבניין? איתן והיא תמיד התלוננו שהקירות בבית הזה עשויים מנייר. ששומעים כל צעד בחדר המדרגות. שלא לדבר על השכנים מקומה שלישית, שבכל פעם שהם מדיחים מים באסלה טלי ואיתן מקבלים על זה הודעה דרך הקירות. וגם בכל פעם שהם שוטפים ידיים. לפעמים אחד מהם מדיח את המים באסלה בלי לפתוח אחר כך את הברז בכיור, ואז הם מתבדחים שאיזה מזל שהם לא צריכים ללחוץ לו את היד. אולי היתה שקועה כל כך במחשבות שלא שמעה שמישהו הזמין את המעלית או ירד במדרגות? האיש חוצה את הכביש וניגש למכונית שחונה ממול. הוא מכניס את השק לתא המטען ונועל אותו, ואז פונה שוב בכיוון הבניין, ולרגע נדמה לטלי שהיא מכירה אותו. משהו בתנועות הגוף, בהליכה. אלומת האור של פנס הרחוב מאירה אותו רגע לפני שהוא נעלם מטווח הראייה שלה, ופתאום נדמה לה שזיהתה אותו. אבל לא, לא ייתכן. זה יכול להיות? איתן??? מה הוא עושה כאן??? לא, היא בטוח מתבלבלת. היא מביטה בשעון שעל קיר המטבח. אחת־עשרה ורבע. רק עכשיו הוא נוחת בטיסה חזרה ממלטה. בעוד חמש דקות, אם לדייק. כלומר, לפי הפעם האחרונה שבדקה באתר של נמל התעופה. אבל התנועה הזאת של מתיחת השכמות לאחור ויישור הגב — היא מכירה את התנועה הזאת טוב מאוד. לא, זה לא אפשרי. והוא עדיין לא התקשר, הוא תמיד מתקשר כשהוא יוצא מהנמל כדי להגיד שתפס מונית והוא בדרך הביתה. טוב, הרי הוא עוד לא נחת בכלל. אז מה לעזאזל הוא עושה עכשיו למטה? ושל מי המכונית שלתוכה הכניס את מה שהכניס? היא בטוח טועה. היא לא ראתה טוב. בחוץ חשוך נורא והיא עייפה ובודדה ואלה רק המחשבות שלה שמתעתעות בה כדי להפיג את הבדידות ולייצר עניין. אם כי היא בטוחה שראתה אותו, כשחלף מתחת לפנס הרחוב היא ראתה את פניו ו... זה היה הוא??? איתן??? היא תחכה עד שיגיע הביתה ואז פשוט תשאל אותו. ממילא לא תצליח להירדם עכשיו, לא אחרי מה שראתה. היא תכין לעצמה עוד כוס תה. או שלא. מספיק לדחות דברים לאחר כך. כל הזמן היא דוחה ודוחה — אז די. היא חייבת לברר את זה עכשיו. גופה נדרך, היא נמלאת אדרנלין. אם תחכה לו שיחזור כדי לשאול אם זה היה הוא שם למטה, אם תחכה כדי לשאול מה לכל הרוחות הוא עשה כאן במקום להיות במטוס בדרך חזרה ממלטה ושל מי המכונית הזאת בכלל — אם תחכה כדי לשאול אותו את כל אלה היא לעולם לא תדע את האמת. היא חייבת לצאת לחדר המדרגות ברגע זה ולבדוק בעצמה. רק ככה תדע. היא חייבת לבדוק את זה עכשיו, ממש עכשיו, לפני שהאיש ייכנס לאחת הדירות בבניין ויסגור אחריו את הדלת והאמת תינעל שם איתו. עכשיו או לעולם לא.

היא רצה לדלת הכניסה, פותחת אותה ויוצאת לחלל הבניין החשוך. איש לא הדליק את האור בחדר המדרגות והיא גם לא שומעת כל קול צעדים או תזוזה אחרת. אולי התמהמהה יותר מדי ופיספסה אותו? אולי כבר נכנס לאחת הדירות? אבל לאיזו? הרי הוא גר בדירה שלהם. איתה. ואולי לא נכנס לבניין בכלל? אבל היא גם לא ראתה אותו חוזר למכונית. הוא חייב להיות פה קרוב. היא שומעת צעדים, מישהו נכנס לבניין מהכניסה האחורית, מכיוון החניה. הצעדים ממהרים במעלה חדר המדרגות, שנותר חשוך. קולה משתלט עליה פתאום וצעקה בוקעת מגרונה: "איתן?! זה אתה?!" עצירה. שקט. "איתן?" דממה. למה איש לא עונה לה? היא שוב שומעת צעדים ואז נקישת ידית ומפתח מסתובב בחור מנעול. יהא אשר יהא האדם הצועד במדרגות, הוא נבלע מאחורי דלת עלומה.

3

יום שלישי, 08:00

ליאורה צריכה את הקידום הזה, היא חיכתה לו יותר מדי זמן. בבוקר החליטה על קוקו נמוך, אלגנטי, והז'קט השחור מלונדון, זה מהבוטיק הקוריאני בקובנט גארדן שקנתה לפני שנתיים ומאז הוא הפייבוריט שלה בארון. ומגפי העור השחורים. גזרה נמוכה, עקבים בינוניים. מַגְפוֹנים מושלמים. מאז ומעולם היה חשוב לה להיראות מוקפדת, מסודרת, אופנתית. היא מעולם לא ראתה בהוצאת מיטב כספה על בגדי מעצבים "בזבוז"; בעיניה זאת השקעה. השקעה בנפש שלה. עכשיו ישבה במסדרון התחנה רגל על רגל וניענעה את השמאלית קדימה ואחורה בקוצר רוח. היא נעצה את מבטה בשעון הקיר. המחוגים לא זזו, בטח לא בקצב שרצתה. הכיסאות האלה — כמה שעות במצטבר בילתה ישובה בהם לאורך השנים? היא תהתה מתי לאחרונה צבעו את קירות התחנה הזאת. זאת אמורה להיות תחנה חדשה יחסית, והנה הצבע כבר התקלף בכמה מקומות וטביעות אצבעות שמנוניות של אנשים שכנראה חיכו כאן כמו שהיא חיכתה כאן עכשיו עיטרו את הקיר בגובה כיסאות ההמתנה. היא חשבה שאם המקום ייראה טוב יותר זה ישפיע על מורל העובדים בו. היא קראה על זה איפשהו.

סיגריה. היא ממש רצתה סיגריה. שתצא לעשן? ממילא ייקח ליורם עוד כמה דקות טובות עד שיקרא לה לחדר. שתרד למטה לסיגריה ותחזור מהר? היא נעמדה, לקחה את תיק העור השחור שלה וירדה במדרגות שתי קומות לרחוב ראול ולנברג הסואן. היא הוציאה מתיקה את חפיסת המרלבורו לייט, שלפה סיגריה ודפקה אותה שלוש פעמים על החפיסה, ורק אז הדליקה אותה במצת שקנתה ערב קודם לכן בשבעה שקלים בפיצוצייה שמתחת לדירה שלה ביהודה מכבי. תיאורטית יש לה מיליון מצתים, אז למה בחצי מהפעמים שהיא זקוקה לאחד היא צריכה להפוך בשבילו את הבית? היא ינקה מהסיגריה, הסיטה אל מאחורי האוזן קווצת שיער שברחה מהקוקו והתבוננה באנשים שחלפו מולה ברחוב. כולם נראו לה אותו הדבר. עובדי הייטק. הייטקיסטים. היא לקחה עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה ונזכרה איך אבא שלה התנגד לבחירה שלה להתגייס למשטרה. "בשביל מה את צריכה את זה?" הוא אמר. "את כל כך מוכשרת, סיימת בהצטיינות לימודי משפטים, כל האפשרויות פתוחות בפנייך. איזה מין מקום זה בשביל בחורה יפה, עדינה וחכמה כמוך? צריך בכלל בגרות כדי להתקבל לשם?"

ליאורה אף פעם לא הצליחה להסביר לו שזה הדבר היחיד שמעניין אותה באמת. מגיל צעיר היא אהבה לקרוא ספרי מתח. לגלות ממצאים, לאסוף רמזים, לזהות סימנים, ואז, כמובן, הרגע המכריע — פתרון התעלומה. שום דבר לא משתווה להרגשה הזאת. לתחושת ההתעלות הזאת. הרי כל הבלשים הגדולים הם באמת קצת מעל כולם — דופין של פּוֹ, הולמס של דויל, ג'יימס בונד. אומנים של שיטות חקירה מדעיות, בלתי מתפשרות, אינטואיטיביות, אסוציאטיביות ורפלקטיביות גם יחד. היא הרגישה את עצמה כמותם, בהבדל אחד חשוב: הם לעגו לאוזלת ידה של המשטרה המקומית, ואילו היא עשתה את כל שביכולתה כדי לזַכּוֹת את המשטרה בשבחים.

במחשבה נוספת, אולי זאת בכלל הסיבה שרצתה להתגייס למשטרה. אולי כי חשבה שהגיע הזמן לשים סוף ללעג הזה, ושהיא זאת שתצליח לשנות את זה. היום, אחרי כמעט חמש־עשרה שנה בַּשירות, בגיל שלושים ושמונה, היא כבר פחות נאיבית ויודעת שיש כל כך הרבה שיקולים, מורכבויות, תקציבים, פוליטיקות. ושיש גם הרבה אפור בעבודה הזאת. ועם זה, היא לא התכוונה לוותר. היא הקריבה כל כך הרבה עד עכשיו, זמנה הגיע. מגיע לה הקידום לסגן ניצב. היא אהבה את הצליל של זה: סגן ניצב ליאורה דגני.

ליאורה השליכה את בדל הסיגריה למדרכה וכיבתה אותו תחת המגף השחור. היא נכנסה לתחנה, עלתה במדרגות את שתי הקומות וחזרה לשבת באותו כיסא שבו ישבה רק כמה דקות קודם לכן, מחוץ למשרדו של ניצב משנה יורם גלינסקי. אתמול, כשפרשת הרצח של לינדה רוסליק מרמת אביב הגיעה סוף־סוף לסיומה, יורם התקשר אליה, בירך אותה על עבודתה הטובה והיסודית לכל אורך החקירה וביקש להיפגש איתה למחרת בבוקר במשרדו. אחרי השיחה, שטופה בפרץ פתאומי של התרגשות, ליאורה קרסה לתוך הספה בסלון שלה ותהתה אם הרגע שחיכתה לו זמן רב כל כך הגיע. היא שמעה שהתפנה תקן של סגן ניצב וידעה שביכולתה להתמודד עליו. ארבע שנים חיכתה לקידום הזה, ארבע שנים כראש צוות חקירות בימ"ר, ארבע שנים שבהן עזרה לפתור כמה וכמה תעלומות, לרבות פרשת החטיפה של זהר וזאן, בתו של היהלומן מכפר שמריהו, שזכתה לסיקור עיתונאי נרחב, ועכשיו גם הרצח של לינדה רוסליק, מורה להתעמלות מרמת אביב שגופתה נמצאה בצומת גלילות; חקירה שנמשכה כחצי שנה, ובמהלכה התחלפו צוותי החקירה שלוש פעמים. אחרי שמשפחתה של לינדה תקפה את המשטרה על ההתקדמות האיטית, ואחרי שהתקשורת הצטרפה גם היא למקהלת המבקרים, יורם הזעיק אותה להצטרף לצוות — ובינגו! בתוך שבועיים מרגע שהחלה לעבור על חומרי החקירה היא הניחה את האצבע על הפרט שהתברר כקריטי מכולם, ושעד לרגע ההוא איש מהחוקרים שעבדו על התיק לא ייחס לו חשיבות — והצליחה להביא את הראיה הנחוצה להרשעה. לכן גם עיצבן אותה מאוד שבכתבה המהללת בחדשות על פענוח המקרה השם שלה אפילו לא הוזכר. לפעמים תהתה בינה לבינה אם באמת מעריכים כאן את העבודה שהיא עושה, אם מבינים את היקף התרומה שלה. אולי אבא שלה צדק? אולי היא באמת לא מתאימה לפה? היא התיישרה בכיסאה. שום דבר. היא רק צריכה שיורם ימליץ עליה למפקד המחוז, ושמפקד המחוז ימליץ עליה לסגל פיקוד כללי, שם נסגרים כל המינויים, ואז היא תקבל את התקן. זה הכול.

ניצב משנה יורם גלינסקי הציץ ממשרדו וקרא לה להיכנס. היא קמה, החליקה בידיה קלות את הג'ינס האפורים שלה ואת חולצת המשי הלבנה וצעדה פנימה. היא אהבה את המשרד הזה. כמו במשרד שלה, גם למשרד של יורם היה חלון לרחוב. אמנם רוב שעות היום הוא נותר מוגף בשל הרעש שבחוץ, אבל די היה בכניסה של אור טבעי פנימה כדי להשרות בחדרים האלה תחושה מיוחדת של חמימות.

היא ידעה שיורם מחבב אותה. מיום שהצטרפה למשטרה הוא תמיד התעניין בשלומה, התעניין בחקירות שהיתה מעורבת בהן, ובשנתיים האחרונות אף הורה לצרף אותה לכל חקירה באחריותו. היא, מצדה, תמיד דיברה בשבחו במסדרונות. לפני כשנה, כשהיו בעיצומה של חקירת החטיפה של זהר וזאן, באחד הלילות שבהם נשארו בתחנה כמעט לבדם אחרי ישיבה עם צוות החקירה המצומצם, הוא שאל אותה אם היא רוצה טרמפ הביתה. "כבר מאוחר מאוד," הוא אמר, "את צריכה לישון." היא התלבטה כמה שניות ולבסוף אמרה שאין צורך, היא רוצה להישאר עוד קצת ולעבור שוב על החומרים, וכעבור שעתיים של נבירה חוזרת בממצאים עלתה על כיוון החקירה שהביא לבסוף למציאת החוטפים.

עכשיו ישבה במשרד שלו, מולו, השולחן ביניהם. היא היתה סקרנית, אבל חייבת להתאפק. להישאר קוּלית. להחזיק פאסון. מה הוא מתעתד לומר לה? שוב חלפה בה התהייה מה היה קורה אילו הניחה לו להחזיר אותה הביתה בלילה ההוא.

יורם התרווח בכיסאו, שילב את ידיו מאחורי ראשו והבליט את חזהו.

"מה נשמע?"

"תגיד לי אתה."

"איך את תמיד מצליחה לענות לי בשאלה?"

"למדתי מהטובים ביותר," היא אמרה בחיוך.

הוא לא חייך בחזרה. "או־קיי," הוא אמר, "אז ככה. קיבלנו תיק נעדר ממחלק הנוער."

"מי נעלם?"

"נערה בת שש־עשרה. איה קריניצקי."

"שהיא...?"

"הבת של עמוס קריניצקי."

"ההוא שמתעסק עם אבטחת מידע?"

"כן. מה את יודעת עליו?"

"רק מה שקראתי בעיתונים. איזה הוֹט שוֹט שפיתח קוד הצפנה חשוב, משהו שעוזר לארגונים להתגונן מפני פריצות לרשתות שלהם."

"בדיוק."

"ויש משהו שגורם לנו לחשוב שיש קשר בין העיסוק שלו לבין ההיעלמות של הבת שלו?"

"נכון לעכשיו, לא. אבל הוא מצליח בתחום שמאוד חם היום, עם כל הפריצות הווירטואליות, אז לכי תדעי. בכל אופן, כל המשטרה מתעסקת בזה בגלל שהיא הבת שלו."

"וזאת הסיבה שהתיק עבר ממחלק הנוער אלינו?"

"לא. ביום ראשון בתשע בלילה התקבלה שיחה אנונימית ממי שטוענים שאיה בידיהם."

"לבית שלה?"

"לבית המשפחה, כן." יורם התיישר בכיסאו ושילב את ידיו על חזהו. "זה נראה כמו תיק נעדר מורכב, לכן הוא עבר אלינו. בכל אופן, את יודעת, בת טובים, לא אחת שנעלמת ככה סתם מהבית בלי להודיע, וכבר עברו עשרים וארבע שעות אז — "

"מה אנחנו יודעים על השיחה מהחוטפים?"

"רק מה שאימא שלה מסרה לנו. הדבר היחיד שהדובר אמר בשיחה הוא שאיה אצלם, שום פרטים נוספים. והאימא גם דיווחה שקול הדובר היה מעוות."

"מישהו כבר בדק מאיפה השיחה הגיעה?"

"טרם, התיק עבר אלינו רק אתמול בערב, כך ש..."

"מתי ההורים דיווחו על ההיעדרות?"

"בראשון בלילה, מיד אחרי שקיבלו את שיחת הטלפון."

"ושללנו בריחה מהבית? התחזות לחטיפה?"

"בגדול, כן. לפני שהתיק עבר אלינו החוקרים מהנוער כבר הספיקו לעשות תחקור מעגלים קרובים ראשוני. האימא אמרה שאיה יצאה בבוקר מהבית כרגיל, הכול היה בסדר, לא היתה להם סיבה לחשוד שהיא מתכננת בריחה. היא לא חזרה מבית הספר ולא ענתה בנייד, הם דאגו אבל לא ברמה של לערב משטרה. אבל אז הגיעה השיחה."

"ומה עם פשע על רקע לאומני?"

"אף ארגון לא קיבל על עצמו אחריות ולא הועלו חשדות כאלה."

״או־קיי. אז איך אתה רוצה להתקדם?"

"תראי, ליאורה, זה לא סוד שאנחנו מאוד שמחים שאת חלק מהצוות שלנו."

"יורם, אתה נהיה לי רגשני?" היא חייכה, שילבה את אצבעותיה והניחה את ידיה על בטנה.

"את מפריעה לי להחמיא לך," הוא אמר.

"תמשיך, תמשיך."

"אנחנו שמחים שאת איתנו, ובהחלט, מי יודע איך כמה מהחקירות החשובות שלנו השנה היו מסתיימות בלעדייך."

"יורם, אני עוד שנייה מוציאה טישו."

"תגידי, אפשר רגע להיות רציני איתך?"

"הרגע שלך מתחיל... עכשיו."

"לפעמים אני לא יודע מי פה עובד אצל מי."

"קדימה, יורם."

"או־קיי. ואת יודעת שאני מאמין שהיכולות האנליטיות שלך והאינטואיציה שלך הן שהובילו אותנו להצלחות החשובות האלה."

"אני בטוחה שזה עשה רק טוב למוניטין של היחידה שלנו."

"לגמרי. אין דבר שמשמח את המפכ"ל יותר מסיקור חיובי של המשטרה בתקשורת."

"והשאלה שלי היא אם עשית עוד משהו בעניין?"

"למה את מתכוונת?"

"האם הצלחת להעביר הלאה את המסר בנוגע לחלק שלי בפענוח התיקים האלה?"

"בטח. ברור. זה הגיע עד המפכ"ל."

"יופי. אז יהיה לך קל יותר ליישם את הקידום שאתה מבטיח לי כבר יותר משנה."

"וזה הדבר הנוסף שרציתי לדבר איתך עליו."

"אני מקווה בשבילך שזה משהו טוב, או שאני מעבירה לך את חפיסת הטישו, כי אתה תצטרך אותה."

"ליאורה, זה לא סוד שבשנתיים האחרונות ביקשתי לצוות אותך לכל חקירה שבאחריותי."

הפעם היא הסתפקה בחיוך מרומז. לפעמים הדבר הנכון היה לדלג על המילים.

"וכמו שבטח שמעת, התפנה תקן לתפקיד סגן ניצב."

"אני מקווה שאתה מתכוון לעמוד בהבטחה שלך, יורם. דיר באלק."

"את יודעת שאני חושב שעשית עבודה יוצאת מן הכלל. את מוכשרת, יסודית, את שחקנית צוות, ואני לא יכול לראות בצוות שלי אף אחד שראוי לקידום הזה ולתפקיד הזה יותר ממך. אבל לפני שאת מתחילה להתרגש פה, יש כמה דברים שצריכים לקרות כדי שתקבלי סגן ניצב."

"מה?"

"אני רוצה להקים צוות חקירה מיוחד שימצא את איה קריניצקי, ואני רוצה שאת תובילי אותו ותמצאי את הילדה הזאת."

"זהו? כי אמרת כמה דברים..."

"וישנו כמובן עניין הקורס שאת צריכה לעבור."

"הקורס של פיקוד ומטה?"

"כן. בספטמבר נפתח מחזור. זה עשרה חודשי קורס, את יודעת."

"הקיצר, אתה אומר לי שאני צריכה למצוא את הילדה, ואז לעבור את הקורס הזה, ורק אז אני אתמודד על התפקיד, בתקווה שהממ"ז ימצא אותי מתאימה וראויה ואוכל להיות מועמדת המחוז?"

"בדיוק."

רעש סירנות האמבולנסים שעלה מהרחוב הפריע לה פתאום. היא לא סבלה רעש סירנות. גם לא את אלה שלה.

יורם החליק לעברה על השולחן את תיק החקירה של איה קריניצקי. "אני רוצה להקים צח"מ שאת תובילי, ולכן את יכולה לבקש את חברי הצוות שאיתם את מעדיפה לעבוד."

"או־קיי. עוד משהו?"

"תזמני אותם לתדרוך כמה שיותר מהר. מבחינתי תוך שעה. כמו שאת יודעת, הזמן פועל לרעתנו."

"מה עוד אתה יכול לספר לי על המקרה?"

"הנעדרת נראתה לאחרונה ביום ראשון בבוקר בדרכה לבית הספר, תיכון עיוני כ״א בתל אביב. בראשון בלילה הקצין התורן שהיה בתחנה העביר את הדיווח של ההורים למפקד התחנה, וכאמור, החוקרים מהנוער עשו חקירת מעגלים קרובים ראשונית ולא מצאו משהו חריג או כיוון חקירה מיוחד. בראשון, באחת־עשרה וחצי בלילה, הוצאנו הודעה ארצית פנימית אל כל היחידות והתחנות על ההיעדרות שלה, ואתמול בבוקר התחילו בסריקות. אתמול בערב החקירה עברה לימ"ר. היום כבר היום השלישי, אז לכי תדעי לאן היא יכלה להגיע. בערך לכל מקום בעולם."

"זה מאוד מעודד, יורם. ממש זריקת מוטיבציה."

"זה לא הזמן להיות ציניים, ליאורה."

"בסדר, בסדר, הבנתי."

"ועד כמה שאני נהנה מחברתך, אני לא מבין מה את עוד עושה במשרד שלי. יש לך ילדה למצוא."