הפעם זה יהיה שונה

פרק 1

 

"התוכנית לא מקבלת עונה נוספת," קולה של תיאו קוטע את מחשבותיי.

עיניי נשלחות לשעה שעל לוח המחוונים ברכב, 8:27 בבוקר, ושתי מחשבות עוברות לי בראש. הראשונה היא שכבר אין לי זמן לקפוץ לקפה לפני שאני מגיעה לאולפן. השנייה היא שצריך להיות כלל אצבע לגבי חדשות רעות. ליתר דיוק, שהסוכנת שלך לא אמורה להודיע לך שאת מפוטרת לפני השעה תשע בבוקר.

"אה," אני משיבה ומנסה להישמע קוּלית. "טוב, זה... מבאס רצח."

נוכלים היא... או כנראה הייתה... קומדיה בת חצי שעה שעקבה אחר חייהם של מנהלי טלוויזיה בשנות השבעים. האם זה היה התפקיד המכונן שלי כשחקנית? לא. האם התפקיד שילם את החשבונות? כן, הוא התחיל לפחות.

"אני יודעת, אבל זה קורה כל הזמן," תיאו מרגיעה אותי. יש ריח מכאיב של אופטימיות שאופף את המכונית שלי דרך רמקול הבלוטות'.

אני פותחת חלון ונושמת את מה שבדרך כלל מכנים אוויר צח, אבל בואו נודה באמת, זה עשן סמיך. כרגע, בספטמבר, מזג האוויר בלוס אנג'לס הוא עשרים ושבע מעלות ובעיקר מחניק. "תקשיבי, ג'וּן, אני יודעת שזו מכה קשה," היא ממשיכה. "אבל התעשייה בקשיים כרגע. כמעט שום דבר לא ממשיך ליותר מעונה אחת."

המוח שלי עובר למצב טייס אוטומטי כשאני נוסעת במלרוז, בלי להיות מופתעת מפקקי התנועה. דברים כאלה אכן קורים, במיוחד ברשתות הסטרימינג. תוכניות מתבטלות לאורך כל השנה, ומשאירות את רוב חבריי השחקנים ללא עבודה במשך חודשים. אף על פי שאני יכולה להבין את המצב, קבלת תפקיד קבוע בתוכנית הייתה מבחינתי כמו פרק חדש של ביטחון, קריירה יציבה.

אני שחקנית עובדת. זה אומר שהיו לי כמה שורות כמעט בכל דבר, ובכל זאת אני לא מוכרת בזכות כלום, והקטע המצחיק הוא שאני אף פעם לא יודעת מתי אעבוד שוב. אנשים בהחלט לא עוצרים אותי ברחוב, וזה מוצא חן בעיניי, ואני בת מזל כי התמלוגים החודשיים שאני מקבלת מספיקים כדי לשלם את שכר הדירה.

מפרקי אצבעותיי מלבינים כשאני אוחזת בהגה ומנסה לא להרגיש מובסת מדי.

"אוקיי, אז מה הלאה?" אני מנסה לעודד את עצמי. "שאכין סרטונים לאודישנים?"

"טוב, האמת שזה אחד הדברים שרציתי לדבר איתך עליהם," אומרת תיאו. "סרטים וטלוויזיה זה נהדר, ואני יכולה להשיג לך אודישנים... אבל בואי נדבר שוב על תיאטרון."

"יש הפקה בעיר?"

"לא, בניו יורק."

"תיאו..." אני שולחת מבט מותש אל שמה על מסך התצוגה של המכונית.

"אני יודעת שזה מאמץ, אבל מחדשים עכשיו כמה הפקות מדהימות, ועם הרקע שלך, יש לך סיכוי לא רע בכלל. ג'וּן, תיאטרון זה יציב, ואת טובה בזה."

תיאו היא הסוכנת שלי בחמש השנים האחרונות. יש לה רמת סמכות שרוב האנשים מצליחים להשיג רק אחרי עשרות שנים בתעשייה, והיא האדם הכי כן שאני מכירה, בין אם אני אוהבת את זה ובין אם לא. בגיל שלושים ושתיים לא נהיה קל יותר לשחקנית לשמוע שהיא לא מספיק לבנה, היא לא מספיק אסייתית, לא מספיק אתנית, היא יפה מכדי להיות החברה, אבל אין לה פוטנציאל להיות השחקנית הראשית. ולכן כשתיאו אומרת שאני צריכה לחזור לתיאטרון, היא כנראה צודקת.

"אילו חידושים מעלים עכשיו?" אני שואלת.

"יש כמה באוף־ברודוויי, יש שני חידושים שעולים בברודוויי באביב. מחפשים כמה שמות גדולים."

אני מגיעה לשער האולפן אחרי שכמעט פספסתי את הפנייה. אני מצמידה את הכרטיס שלי ומנידה בראשי אל האיש המבוגר בבקתת השומר.

"בוקר טוב, גאס! אז, זכינו בפיס?"

"בוקר טוב, ג'וּן." הוא מטה את כובעו בצחוק. "אני עדיין פה, לא?"

"תמיד יש את הפעם הבאה," אני מחייכת אליו בעידוד.

"מה שנכון," הוא צוחק. "שיהיה לך יום טוב!"

"גם לך!" השער עולה, ואני נוסעת אל מגרש החניה של האולפן, למה שעלולה להיות הפעם האחרונה. "תיאו, הגעתי עכשיו לסט... אני יכולה לחשוב על זה?"

"בטח, יום אחרון שמח." היא משמיעה צחוק קלוש.

"תודה," אני מבינה את האירוניה.

"טוב, מה דעתך שתתקשרי אליי בשבוע הבא ונוכל לראות איך את מרגישה?"

"בסדר, נשמע טוב. תודה."

אני מושכת בכוח את מפתח המכונית ועוצמת את עיניי. הרקות שלי פועמות, או בגלל החדשות או בגלל מחוסר הקפאין במערכת הגוף שלי. אני משפשפת את צד ראשי עם האצבע המורה והאמה, מנסה להקל על הכאב.

לאחרונה, הקריירה שלי תלויה פחות בכמה טוב אני יכולה לבצע מונולוג רגשי, ויותר ביכולת שלי להיות רלוונטית ברשתות החברתיות. וזה משהו שאני בקושי עושה. זה לא שאני לא רוצה לעשות תיאטרון, אני לא במצב לסרב לתפקיד במחזה בברודוויי או אפילו באוף־ברודוויי. אני פשוט לא יכולה לעבור לגור בניו יורק.

ניו יורק היא לא אופציה.

לפני שקיבלתי את התפקיד בנוכלים, עברו עליי כמעט שמונה חודשים שלמים בלי שקיבלתי עבודה. זאת אומרת שהיה עליי לוותר על הדירה הקטנה שלי ולעבור לגור עם חבריי שיוואני וזאק עד שאמצא משהו יציב. כן, אני מבואסת מביטול התוכנית, אבל בעיקר מבואסת מאובדן משכורת יציבה. משכורת שאם הייתה ממשיכה שנה נוספת, הייתה מאפשרת לי לקנות בית משלי.

"אוקיי..." שיוואני יוזמת תנועת 'לחיים' ברגע שכל המשקאות שלנו בהפי האוור מוגשים. שבוע לאחר סיום הצילומים, הם הצליחו לגרור אותי לבר בסילבר לייק כדי "לחגוג" את יום הצילומים האחרון שלי. "איך כולנו מרגישים?"

אני מתלבטת מה לחגוג קודם — את סיום הכיסוי של ביטוח הבריאות שלי, או את העובדה שהעבודה הבאה שלי לא נראית באופק.

"את יודעת," אני מנידה בראשי בציניות. "ידעתי ימים יפים יותר."

"זה רק אומר שהיקום מתכנן לך משהו אחר." שיוואני מושיטה יד מעבר לשולחן כדי להניח ידה על ידי.

נפגשנו כשהייתי עדיין חדשה בלוס אנג'לס, לפני כמעט חמש שנים. הלכנו לאותו שיעור פילאטיס, ועכשיו היא מדריכה שם ובו בזמן הצליחה להפוך למשפיענית די מצליחה. זה לא מפתיע, שיוואני מהממת לחלוטין, ומאז התחילה לצאת עם שחקן בייסבול מה'קולורדו רוקיס', היא מושכת תשומת לב ברשת.

"באמת חשבתי שנוכלים הייתה משהו שהיקום תכנן בשבילי," אני אומרת.

"אל תרגישי רע — התוכנית הייתה זבל בכל מקרה," אומר זאק במשיכת כתף. זאק הוא השותף לדירה של שיוואני כבר כמה שנים, ותמיד הסתדרנו.

"בשבוע שעבר אמרתָ שזו התוכנית הכי טובה שראית כבר הרבה זמן, ושהיא תהיה שינוי מכונן בקריירת המשחק שלי," אני צוחקת.

"פרגנתי לך! ניסיתי להיות חבר טוב."

"למה לדעתך היא לא חודשה?" שיוואני חותכת פיסת חסה מהסלט שלה.

"אף אחד לא מקבל עונה שנייה," אני אומרת ולוקחת עוד גוואקמולי עם הנאצ'ו שלי.

"מה עם אופרות סבון?" שואל זאק.

"זאק, באמת..." שיוואני מגלגלת את עיניה.

"מה? השחקן הזה בצעירים חסרי מנוח שיחק את ויקטור ניומן איזה חמישים שנה."

שיוואני ממצמצת. "אבל זה מה שאנחנו רוצים?"

"תראי, אני הייתי רוצה את המשכורת הזו כל שבוע," הוא מושך בכתפיו. אם זה היה מישהו אחר, הייתי נעלבת קלות, אבל זאק הוא צלם וידיאו ומבין היטב את העליות והמורדות בעבודה של פרילנסרים.

שיוואני פונה אליי, "ג'וּן, מה הסוכנת שלך אומרת?"

"אני לא יודעת," אני נאנחת. "היא רוצה שאחזור לתיאטרון."

"אוקיי, את חייבת לעשות את זה," זאק מזדקף. "אם הייתי יודע לשיר ולרקוד, לאף אחד לא היה סיכוי."

"צודק," אומרת שיוואני ומנידה בראשה. "כל הסלבס האלה עושים תיאטרון עכשיו! מתוכנן לך משהו?"

"היא אמרה שהיא יכולה להשיג לי כמה אודישנים... אבל אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי חזרה לניו יורק."

"מממ, אני מבין את זה." זאק מהנהן, "אני לא סובל את הסאבוויי."

"קודם כול, ניו יורק מדהימה," שיוואני מבטלת את דבריו. "חוץ מזה, זה לא לנצח. אם את מקבלת תפקיד, ההצגות רצות הכי הרבה שנה, נכון? פשוט תחזרי אחר כך."

למרות מסלול הקריירה שלי, אף פעם לא פנטזתי לראות את הפנים שלי על המסך הגדול. הופעה על במה והריגוש שאני מקבלת מקהל חי תמיד היו אהבתי הראשונה. כשגדלתי, אפשר היה למצוא אותי שוחקת את קלטת הווידאו של איש המוזיקה או מדקלמת את כל התפקידים בגבירתי הנאווה. סבא וסבתא שלי גידלו אותי פחות או יותר, וכשהם מתו, עזבתי את הבית כדי ללמוד תיאטרון, המקום היחיד שבו יכולתי להיות אחרת, רק לא עצמי. ועשיתי את זה. הגעתי לברודוויי, הייתה לי קריירה, היו לי החיים שרציתי. אבל אני לא יכולה לחזור לזה.

"אוקיי, אוקיי, אני אחשוב על זה." אני לוגמת מהמרגריטה שלי, "מרוצים?"

"כן! עכשיו ברצינות," זאק מיישר את יציבתו. "מה רע באופרות סבון?"

"היי, אם יציעו לי תפקיד באופרת סבון, אני אקח אותו," אני נאנחת. "קשה שם בחוץ."

"אם כבר מדברים על קשה שם בחוץ." זאק לוקח נאצ'ו נוסף, "מה לעזאזל קורה עם גברים?"

"ככה סתם, באופן כללי?" אני שואלת.

"כן," זאק מרים את אצבעו. "אבל ספציפית, כשזה מגיע לדייטים שלי."

"הו לא, מה קרה עם אנדי?" בפעם האחרונה שזאק סיפר לנו על חיי הדייטים שלו, הוא ואנדי עמדו לנסוע לווגאס.

"נראה שהדברים זזים מהר מדי מבחינתו," הוא אומר, מצייר מירכאות באוויר. "הוא רוצה להתקדם לאט."

"הוא לא בן שישים בערך?" שואלת שיוואני.

"שישים וארבע."

"אוי אלוהים — לא, תראי, זו הסיבה שאת צריכה לחכות שהיקום יביא לך מישהו... כמו שאני מנסה לשדך את ג'וּן לבן," שיוואני משגרת אליי חיוך מרושע.

"לא," אני מנערת את ראשי. מאז שלשיוואני יש חבר, היא נחושה בדעתה להכניס את כל חבריה הרווקים למערכות יחסים. הפרויקט הראשי שלה הוא לשדך אותי לאחד הלקוחות שלה, שלומד אצלה שיעורי פילאטיס פרטיים.

שאר החברים שלי בשנות השלושים לחייהם הם או נשואים, או במערכות יחסים מחייבות, או מביאים ילדים, או קונים בתים. אני יכולה לומר בביטחון שאני לא אף אחד מהדברים האלה. בלתי אפשרי לקנות נכס עם הכנסה אחת, וסצנת הדייטים בלוס אנג'לס די מדכאת. בצד החיובי, אם אי־פעם אצטרך לעבור לסטנד־אפ, מה שבשלב זה לא נשמע לא מציאותי, לפחות יהיה לי חומר טוב.

"נו, למה לא?" שיוואני מפצירה. "עברה בערך שנה מאז שיצאת לדייט, אולי שנתיים מאז שעשית סקס."

"זה לא נכון!" אני מגינה על עצמי, אבל שיוואני וזאק מסתכלים זה על זה בלי לומר מילה. "אוקיי, בסדר! אולי זה נכון." אני חושבת על הפעם האחרונה שהייתי במצב אינטימי עם מישהו... כל מה שאני יכולה לזכור זה הסטוץ הנורא שהיה לי עם שחקן אחר מנוכלים. "אני פשוט לא מעוניינת לצאת לדייטים עכשיו. בסוף את תקועה עם גברים כמו אנדי, בני שישים וארבע שמבטלים טיולים לווגאס בדיוק כשאת נהיית רצינית."

"היא לא טועה," זאק לוגם מהמרגריטה שלו.

"טוב," אומרת שיוואני. "אבל רק שתדעי, בן הוא מושך ומצחיק, ואני אובייקטיבית, ויש לו חברת תוספי תזונה ואבקות חלבון טבעיים."

"כמו בתרמית פירמידה?" אני ממצמצת.

"לא, הוא הבעלים שלה."

"זה אמור להיות דבר חיובי?" זאק מעווה את פניו.

"הוא יזם!" אומרת שיוואני.

"אני סקרנית לדעת איך תיארת אותי בפניו," אני אומרת וצוחקת.

"את כמו מישל פייפר בגריז 2," זאק מתערב, ואני מעריכה את הבדיחה הפרטית. "את רוכבת אופנוע כמו בשיר קוּל דרייבר, את יודעת? נינוחה, סרקסטית, אבל כיפית."

"מישל פייפר לא הייתה הרוכבת הקוּלית, היא חיפשה רוכב קוּלי," אני מתקנת אותו.

"על מה לעזאזל אתם מדברים?" שיוואני מנערת את ראשה.

"גריז 2," זאק חוזר.

"אתם שני האנשים היחידים בעולם שראו את הסרט הזה... אנחנו פשוט רוצים שתהיי מאושרת, ג'וּן."

"טוב, מערכת יחסים לא הולכת לשמח אותי. יודעים מה כן ישמח אותי? עבודה."

שיוואני צוחקת ואז מרימה את כוסה. "אחת-אפס."

אחרי לילה של שלוש כוסות יותר מדי של קוקטייל בחצי־מחיר, אני מתעוררת בבוקר בבהלה ועם כאב ראש קל כשאני מבינה שאין לי עבודה, שאין לי משכורת קרובה ושאין לי תוכניות. הפחד הזה אינו נדיר למישהו בתחום העיסוק שלי, ולמדתי שהוא רק מחמיר עם הגיל.

בגלל חוסר העקביות של התפקידים שאני מקבלת, קשה לשמור על עבודה במשרה מלאה עם גמישות. בכל כמה חודשים אני חוזרת לנקודת ההתחלה: או בסוף פרויקט או בצד המקבל עוד דחייה, ותוהה אם זו הקריירה הנכונה בשבילי. ואני עייפה.

מוקדם מדי בבוקר להכאיב לעצמי ככה, אבל אני גוררת אליי את הטלפון שלי ופותחת את האפליקציה של חשבון הבנק שלי. כל השרירים בפניי מתכווצים כשאני בוהה במספרים. יש לי הרבה פחות ממה שחשבתי בחשבונות העו"ש והחיסכון המשולבים שלי. אני אפילו לא מחשיבה את הסכום החד־פעמי שקיבלתי מנוכלים, מכיוון שהוא ילך ישר לידידנו מס הכנסה.

מוחי מבצע חישוב מהיר ומחסיר את חלקי בשכר הדירה של החודש הבא. אפשר לומר בבטחה שאם לא אקבל את התפקיד הבא שלי עוד היום, סביר להניח שאצטרך לבקש משיוואני ומזאק שטר ערבות שיוחזק אצל בעל הבית.

בעיניים טרוטות אני עושה את דרכי לחדר האמבטיה ומביטה בדמות המשתקפת אליי מהמראה. את עיניי ומבנה עצמות הלחיים שלי ירשתי מהצד הפיליפיני של אמי. למרות היעדרה מחיי, אני יכולה להודות שהיא אישה יפה. האף והשיער המתולתל העבה שלי הם מתנה מאבי, לא משנה איך הוא נראה היום. התלתלים שלי נראים יותר חסרי שליטה מהרגיל, אז אני תופסת את גומיית המשי הקרובה ביותר וקושרת אותם לפקעת, מתכווצת בכאב למראה כמה שערות אפורות שמציצות מבעד לשיער הכהה שלי.

הדירה שלנו יושבת בקצה איגל רוק וסאות' ארוֹיוֹ. אנחנו לא גרים בשום מקום קרוב לאוקיינוס, ואני מעדיפה כך. יש משהו מדכא ומסחרי מדי בווסטסייד, והחלק הזה של לוס אנג'לס נותן לך להרגיש כמו בעיירה קטנה ולא כמו במועדון חברתי ייצוגי.

בדירה הקודמת שלי לא היו מכונת כביסה ומייבש או מזגן, ועל אריחי המקלחת התנוסס כתם שחור קבוע, שבעל הבית שלי אמר לי מספר פעמים שהוא "בהחלט לא עובש". גם אם דירת ארבעת החדרים הזו היא ההפך הגמור מדירת הסטודיו הישנה שלי, ציפיתי בקוצר רוח שיהיה לי שוב מקום משלי. נראה שזה לא יקרה בקרוב.

כאשר אור השמש הטבעי מציק לי יותר מדי, אני מגיפה את הווילונות ומכינה לעצמי קומקום קפה. המזל שלי הבוקר הוא שגם זאק וגם שיוואני בעבודה, אז המקום כולו שלי. כשהקומקום משמיע רחש מרגיע של חליטת הקפה, אני שולפת את הטלפון שלי ומתרסקת. עבר שבוע מאז דיברנו, ואין שום עדכונים מתיאו.

בדיוק אז אני מבחינה באימייל משולח לא ידוע:

 

נושא: רחוב פרי 74

 

אני קופצת ומקרבת את הטלפון לפניי. אין מצב. זה בטח דואר זבל, או עדיף... טעות.

אני מפוקקת את מפרקי האצבעות שלי, הרגל רע עוד מהתיכון, ולוחצת על ההודעה שלא נקראה. כשאני רואה שזה אכן לא דואר זבל, אני עוברת לספה ומעלה את זה האימייל במחשב הנייד שלי.

 

שלום גברת ווד,

שמי מארה דייוויס. אני פונה אלייך מטעם משרד רואי החשבון רובינס ובאוור. קיימים מסמכים משפטיים הדורשים את התייחסותך המיידית, משום שהם נוגעים למגורייך ברחוב פרי 74, ניו יורק. נבקש שתשיבי לנו במייל חוזר לגבי זמינותך לפגישה פנים אל פנים עם אחד הנציגים שלנו לפני 24 בספטמבר.

בברכה,

מארה דייוויס

רואת חשבון מוסמכת, משרד רובינס ובאוור

 

"מה נסגר?" אני ממלמלת לעצמי.

עיניי סורקות את האימייל, פעמיים, שלוש, ואז ארבע פעמים, ואני מבולבלת לחלוטין. אף אחד נוסף לא מכותב לאימייל הזה, וזה אפילו יותר תמוה. אני פותחת חלון חדש במחשב, ומחפשת בגוגל "רובינס ובאוור רואי חשבון". טוב, אז הם באמת קיימים, אבל השם לא מצלצל מוכר. אילו מסמכים משפטיים דורשים את התייחסותי? וליתר דיוק, מסמכים משפטיים לגבי מקום שגרתי בו לפני חמש שנים?

ידיי עוברות בשערי, מפרקות את הפקעת שלי. הצפצוף ברקע מודיע לי שהקפה מוכן, אבל אני מנסחת תגובה לפני שאני קמה.

 

היי מארה,

נעים מאוד. אני כבר לא גרה בניו יורק. האם ניתן יהיה לטפל בפרטים האלה באמצעות שיחת טלפון או וידיאו?

אני זמינה בכל עת.

תודה, ג'וּן 

אני עוצמת את עיניי בחוזקה, לוחצת על כפתור "שלח", ומייד סוגרת את המחשב הנייד כאילו הוא בוער. אני שותה את הקפה שלי שחור לעיתים רחוקות, אבל הבוקר אני מוותרת על החלב. אני לוגמת את הנוזל הדליל והמימי במהירות ומייד מוזגת כוס נוספת. לא חולפות חמש דקות והטלפון שלי רועד על השיש במטבח.

"אוף, נו..." אני מקישה בכוח על צד הספל שלי. "זה רק מייל, ג'וּן."

 

ג'וּן,

אני מעריכה את תגובתך המהירה. איננו יכולים לחשוף פרטים ספציפיים בשלב זה, אך אנא הביאי בחשבון שיתרונות כספיים פוטנציאליים מעורבים בעניין, ויהיה זה אינטרס שלך לפגוש אותנו פנים אל פנים. אני מבינה שזהו זמן תגובה קצר, אך למרבה הצער הוא לא פתוח למשא ומתן. שיתפתי את הכתובת שלנו למטה. אנא הודיעי לנו אם יש לך שאלות נוספות.

מארה 

את צוחקת עליי?! אני זורקת את ראשי לאחור בחוסר אמון. כן, יש לי כמה שאלות. העיקרית שבהן היא: מה לעזאזל קורה כאן?

אני תופסת במהירות את המחשב הנייד שלי ומחפשת טיסות מלוס אנג'לס לניו יורק ומצטמררת מהמחירים להמשך השבוע. אני פותחת חלון נוסף, ונאנקת בקול למראה רשימת המלונות הזמינים. אם אתעלם מזה, אני בטוחה שלא אוכל להתרכז בהרבה דברים אחרים היום — או אי־פעם, לצורך העניין. נוסף על כך, זה לא שיש לי התחייבויות אחרות כרגע. אבל יותר מכול, אני חייבת לדעת במה מדובר. אפילו אם אני מפוחדת מסיבות שמעולם לא הרשיתי לעצמי לעבד במלואן. אני לא יכולה להתעלם מזה.

הבטן שלי מתחילה להתהפך והלב שלי פועם בקצב מדאיג, שאינו השפעה ישירה של הקפאין על בטן ריקה. הנסיעה הזו תעלה לי כמעט בכל החסכונות שלי, ויישאר לי מספיק רק כדי להחזיק מעמד בחודש הבא. "שיט," אני אומרת בלחש, מכינה את עצמי נפשית לאבד את אלף הדולר האחרונים בחשבון הבנק שלי. רצוי מאוד שזה יהיה שווה את זה.

אני מושיטה יד לטלפון ומתקשרת לתיאו. בזמן שהמכשיר מצלצל, אני סורקת את האימייל של מארה שוב ושוב כאילו אני משננת שורות. אף פרט או סימן פיסוק לא חסר. מסמכים משפטיים הדורשים את התייחסותי המיידית? אינטרס שלי לפגוש אותם פנים אל פנים? אני לא מצליחה להבין שום דבר מזה.

"ג'וּן, היי!" היא עונה.

"היי, זה לא מוקדם מדי, נכון?"

"לא, את בסדר, בדיוק סיימתי שיעור יוגה." נוסף להיותה אחת ממנהלות הטלוויזיה והסרטים המובילות מתחת לגיל 40 של כתבי העת הוליווד ריפורטר ושל וראייטי, תיאו היא אמא לשניים, מאלה שמגיעות לכל משחקי הכדורגל ותחרויות הספורט של ילדיה. אין לי מושג איך היא עושה את זה.

"היפותטית..." אני מתחילה, "אם הייתי בניו יורק בשבוע הבא... האם היית יכולה לארגן לי אודישן?"

עובדה משעשעת לגבי שחקנים היא, שכמו ברוב עבודות הפרילנס, זה מאפשר לך לרשום כל מיני דברים לצורך החזרי מס. אודישן, אם יש לך מזל מספיק לקבל אחד, הוא אחד מהדברים האלה. הדרך היחידה שבה אני יכולה להצדיק את בזבוז החסכונות שלי כדי לנסוע לניו יורק, היא אם טכנית אני לא מבזבזת אותם בכלל.

"למה את שואלת אותי כאילו זה לא הדבר היחיד שניסיתי לסדר לך במשך שנים?"

"תיאו, ברצינות!" אני עוצרת צחוק.

"כן," אומרת תיאו, "רק תגידי לי מתי."

"תודה לאל," אני משחררת אנחת רווחה. "את בטוחה?"

"אני בטוחה," היא אומרת לאיטה.

"אוקיי, אני אשלח לך הודעה ברגע שהכול ייקבע."

"אני מניחה שבשלב מסוים את תספרי לי מה קורה?"

"אני מקווה ששום דבר," אני אומרת.

"את יודעת מה, אני אפילו לא מתכוונת לשאול," אומרת תיאו. "תני לי לעשות כמה טלפונים, נדבר בקרוב."

"אוקיי, תודה!"

לאחר השהיה ארוכה, אני לוחצת על "השב".

 

היי מארה,

יום שלישי 24 בספטמבר מתאים לי.

ג'וּן
 

כנראה אני נוסעת לניו יורק.