כוונות טובות

1

סיגל הזדקפה בבת אחת והתיישבה מבוהלת במיטה. רגע ארוך חלף עד שליבה שב לפעום בקצב הרגיל ומוחה הצטלל; כלום לא קרה. זו רק שירה ששוב השאירה את החלון בחדרה פתוח, ופרוזדור האוויר שנוצר בינו לחדר האמבטיה גרם לאחת הדלתות להיטרק בכוח. גופה שנדרך בציפייה לשוועה המבוהלת שתעלה מחדר הבנים היה מוכן לזינוק, אבל אז נזכרה — הם לא שם. זה סוף שבוע של מיכאל. היא לבד בבית.

בחוץ היה עדיין חושך, והיא הציצה בטלפון שלה, שנח על השידה ליד המיטה בצד שהיה עד לא מזמן הצד של מיכאל: חמש ועשרה לפנות בוקר. נחושה בדעתה לחזור לישון היא התכסתה בשמיכת הפיקה הדקה, אבל השינה הפנתה לה עורף; שוב היא ננטשה. על מה חלמה לפני שהדלת העירה אותה? תחושה עמומה של צער תקפה אותה כשניסתה להיזכר בפרטי החלום שהלכו והתפוגגו במהירות. ככל שהשתדלה להיזכר, כך הם חמקו ממנה כמו חיה רבת־רגליים הנמלטת בזריזות אל בין הצללים. אימא שלה הייתה שם, את זה היא עוד זכרה, וגם מיכאל, אבל מעבר לכך לא הצליחה לזכור. היא עצמה את עיניה וניסתה לפתות את השינה לחזור; נָשְמה בנכלוליות נשימות עמוקות ואיטיות, מְחַקָּה שינה עמוקה, כפי שהייתה עושה לפעמים כשמיכאל עדיין שכב לצידה והיה שולח יד מגששת, נוגע בהיסוס בכתפה כדי לבדוק אם יש סיכוי. לפעמים, כשלא ויתר, היא הייתה מתרצה בסוף, אבל לעיתים קרובות יותר המשיכה לנשום לאט ובכבדות עד שהיה מתייאש ומניח לה.

כעת שכבה בלי לזוז, נלחמת ברצון עז להתגרד ומייד אחר כך בדחף פתאומי לנער את הרגליים, אבל כלום לא עזר. היא התהפכה על הצד בלי לפקוח את העיניים וחיבקה את הכרית שהתפנתה כשמיכאל נטש את מיטתם, ומייד שבה והתהפכה ונשכבה על הבטן — עדיין בעיניים עצומות — ופרשה לצדדים את זרועותיה ורגליה בחירות של אדם בודד במיטה שנועדה לשניים. אבל במקום לשקוע לתוך ערפל מיטיב ולהיבלע חזרה בתהומות השינה, נעשתה ערנית יותר מרגע לרגע. היא ידעה למה היא לא מצליחה לחזור לישון; זה השקט שמפריע לה. הדממה הלא־טבעית של בית ריק שאיש זולתה לא נושם בו, מלא במיטות ריקות שאף אחד לא מתהפך בהן, ולא חולם בהן, ולא מעיף מהן את השמיכה, ושום ילד לא מתעורר בתוכן פתאום וקורא לה ללוות אותו לשירותים או להביא לו מים. היא גיחכה בתוגה, מודעת לאירוניה שבמצבה. כשהילדים ישנים בבית היא מתרגזת כשהם מזעיקים אותה באמצע הלילה. היא משתדלת לא להראות את זה וממילא הכעס הוא לא עליהם. הכעס הוא על מיכאל שנוחר לו בשלווה שלושה רחובות מכאן, ובבוקר יתעורר לו בנחת בשעה שהיא תתרוצץ עייפה ונרגזת אחרי שקמה בלילה — כי יונתן היה צריך פיפי או שלנועם היה חלום רע או השד יודע מה — ואחר כך התקשתה לשוב ולהירדם. הוא ילגום בעצלתיים את הקפה שלו בעוד היא, טרוטת עיניים, תְחַמֵּר בילדים המשתרכים באיטיות מעצבנת, נרגנים ויללנים, ותצעק עליהם שיזדרזו כבר. וכשהם יצאו סוף־ סוף מהבית — תמיד באיחור — אחד מהם, לפחות, יבכה.

כמה מרגיז שדווקא עכשיו, כשהבית ריק והיא יכולה להישאר במיטה כמה שמתחשק לה ולהשלים את שעות השינה שכל כך נחוצות לה, השינה הזדונית מתנכלת לה. במקום לחבק ולעטוף אותה ברכות היא שולפת טפרים מעוקלים וחושפת מלתעות חדות; מזדקפת על שתי רגליים אחוריות ונושפת בפניה באיום. היא התהפכה על גבה, מתוסכלת, ותהתה איך ייתכן שהשקט שנכספה לו כל כך מעיק עליה, כמו משקולת כבדה שמונחת על החזה.

*

בחוץ החלו הציפורים לצייץ. תחילה העורבים, קוראים בקולות ניחרים וצרודים, ולאחר מכן ציפורים נוספות. כמה היא שונאת את הרגע הזה שבו הלילה מתחלף ליום, והיא מבינה שזהו — זה נגמר. היא שוב הפסידה. היא פקחה את עיניה. אין שום טעם להילחם יותר. קרני אור חלביות החלו מסתננות מבעד לחרכי התריסים. "אאוס ורודת האצבעות" נזכרה פתאום בשורה נשכחת מתוך... מה זה היה? ה'אודיסיאה'? או אולי ה'איליאדה'? כל כך הרבה שנים עברו מאז קורס ההשלמה בלימודים קלאסיים שעשתה בתואר הראשון. או שאולי זה היה בתואר השני? קשה לזכור. זה גם ממש לא משנה עכשיו, כשאצבעות האור הלבנות־ורודות מזדחלות לתוך החדר כמו כף יד ערמומית שמנסה לתפוס אותה. היא נשפה נשיפה חזקה של מורת רוח והתיישבה בבת אחת. אחר כך גיששה ברגליה ברצפה הקרה עד שמצאה את נעלי הבית, תחבה לתוכן את כפות רגליה ומשכה את עצמה מהמיטה בכבדות של שק מלא באדמה רטובה.

היא השתהתה רגע ליד המיטה, כמתקשה להאמין שקמה מוקדם כל כך בלי שום סיבה. מעולם לא הייתה טיפוס של בוקר ותמיד התייסרה מקימות מוקדמות מדי. עד היום זה ככה. למרות שהיא קמה מוקדם כבר הרבה מאוד שנים, היא מעולם לא התרגלה לזה. זה לא הפך לחלק ממנה. עניין של טבע כנראה. בחוסר חשק גררה את עצמה למטבח והפעילה את מכונת האספרסו החדשה, הנוצצת והמתוחכמת, שטוחנת פולי קפה טריים, והחליפה את מכונת הקפסולות הישנה שעשתה קפה מעופש וחמוץ. הרבה זמן חשקה בה, אבל תמיד נרתעה מהמחיר. החסכנות הסתיימה כשמיכאל עזב את הבית; שבוע לאחר מכן התייצבה בחנות, לוחמנית וחדורת רוח קרב, ושלפה את הארנק כאילו היה אקדח טעון. ריח נעים של קפה מילא את המטבח, ורוח קלה הרעידה את ענפי העץ הגדול שמחוץ לחלון. היא לגמה לגימה ראשונה ומעוררת, ופתאום, בלי שום סיבה ובניגוד לכל היגיון, הרגישה טוב. כל המחשבות הרעות התעופפו להן בבת אחת ושלווה נחתה עליה. אולי בגלל שנכנעה והפסיקה לנסות להכריח את עצמה להמשיך לישון, או בגלל הענפים שרשרשו מחוץ לחלון ונעו בחן של בלרינות ירוקות ברוח הבוקר, או בגלל הדממה המיוחדת של שבת לפנות בוקר. בעצם מה זה משנה למה.

היא נשענה לאחור ופשטה את רגליה ולגמה שוב מהקפה, מהורהרת. ככלות הכול אי אפשר שלא להודות שיש משהו נעים מאוד בלהיות לבד. למען האמת, היא בהחלט עשויה להתרגל לזה. מייד התנערה — מוטב לה שלא תתרגל. זה לא דבר טוב. מה גם שכנראה לא תיוותר לבדה עוד זמן רב. מיכאל רוצה לחזור הביתה. הוא אמנם עוד לא הכריז על כך באופן רשמי, אבל היא יודעת שמועד פינוי הדירה שהוא שוכר בסאבלט קרב והולך, ואם לא ישוב הביתה יצטרך לחפש לעצמו סאבלט חדש. זה לא קל לחיות זמן רב לבד, על מזוודות, בבתים מזדמנים. בטח בשביל מישהו כמו מיכאל שכל כך זקוק לתחושת ביתיות. סביר להניח שכבר עכשיו הוא סובל; שהארעיות מערערת אותו. הרי מלכתחילה הוא השאיר בבית את רוב החפצים שלו ולקח איתו רק את המינימום ההכרחי. הוא לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. מן הסתם זו גם הסיבה שביום חמישי האחרון, כשהחזיר את נועם משיעור שחייה, הוא תפס אותה בדלת והתחנן בעיניים מפצירות שתסכים לבוא איתו לפגישה אצל מטפלת זוגית. איזו נילי אחת. הוא לא אמר במפורש שהוא רוצה לחזור הביתה, רק מלמל משהו על זה שזה יעזור להם לתקשר ולהבין איך להתקדם, אבל היא לא הופתעה. אם כבר משהו הפתיע אותה, זו הייתה התגובה שלה לבקשה שלו. כלומר, זה שהיא הסכימה.

פעם, בגלגול הקודם, היא הייתה מסרבת נחרצות לשתף פעולה עם מהלך כזה. היא הרי לא מאמינה בטיפולים ובמטפלים. היא יודעת שלאחרים זה עוזר ושזה די ילדותי מצידה לחשוב ככה, אבל היא לא יכולה להשתחרר מההרגשה שיש משהו מבזה בללכת לשפוך את הלב ולספר את הדברים הכי אינטימיים לאדם זר שלא מכיר אותך ומקבל על זה כסף. אולי היא מרגישה ככה בגלל אחותה רונית, שהיא פסיכולוגית ויודעת לעטות על עצמה, ממש כמו מסכה, הבעה קשובה ומתעניינת, אבל אותה היא לא יכולה להוליך שולל. היא הרי יודעת שרונית לא באמת מסוגלת להקשיב או להתעניין באף אחד חוץ מבעצמה. היא לגמה שוב מהקפה. ואולי זה בכלל לא קשור לרונית. אולי זה פשוט בגלל שהיא לא אוהבת לדבר על עצמה. היא שונאת שמנתחים אותה ואת ההתנהגות שלה, בוחנים אותה כאילו שהיא פרפר נעוץ על לוח שעם. וגם הפרשנות מרגיזה אותה. הכול תמיד נשמע לה כמו אוסף של תירוצים עלובים: הוא כזה וכזה כי ההורים שלו עשו לו ככה וככה. כמה נוח לא לקחת אחריות על שום דבר. ומי בכלל זוכר מה בדיוק הלך שם באמת לפני מיליון שנה, בילדות. ברור שיש מקרים יוצאי דופן, היא לא אומרת שלא — כל מיני התעללויות וסיפורי זוועה — אבל ברוב המקרים זה הרי לא העניין, סתם סיפורים רגילים על משפחות רגילות עם הורים רגילים וצרות רגילות. בקיצור, טיפול פסיכולוגי זה לא בשבילה, וטיפול זוגי בטח ובטח שלא. ובכל זאת, כשמיכאל ביקש ממנה לבוא איתו, היא נעתרה. למען האמת, לא כי חשבה שזה באמת יכול לעזור במשהו, אלא כי הרגישה שאין לה ברירה. למרות שמיכאל לא אמר את זה מפורשות, ברור היה שזה מין תנאי שהוא מציב לה. קנס שהיא צריכה לשלם על ההתנהגות הרעה שלה אם היא רוצה שהוא יחזור הביתה.

עצם המחשבה על כך מילאה אותה כעס, והיא הניחה — כמעט הטיחה — את הכוס על השולחן. טיפות קפה חומות ניתזו על משטח הפורמייקה הבהיר והיא לא טרחה לנגב אותן. איך נוצר מצב שבו הוא מציב לה תנאים, ויותר מזה — שהוא משוכנע לחלוטין שהיא רוצה שהוא יחזור? איך זה שכל כך ברור לו שהיא עדיין רוצה אותו ואת החיים הקודמים שלהם? האמת שעכשיו, בשקט הזה, עם הקפה הריחני והאור הירקרק בחלון, היא בכלל לא בטוחה בזה. בכלל־בכלל לא. אולי יותר טוב ככה — כל אחד בפינה שלו, בלי מריבות והאשמות, בלי כל הטענות הבלתי נגמרות והתובענות האינסופית. בלי שתיקות רועמות וממושכות.

המחשבה על מיכאל ערערה את השלווה שהרגישה לרגע, ושוב געשו בה העלבון והזעם, בני לווייתה הקבועים, הנמצאים איתה כל הזמן בלי להרפות מאז שהוא עזב. היא כבר כל כך התרגלה אליהם — מתערבלים בתחתית הבטן, בוערים כמו זפת רעילה ושחורה — שנוכחותם נעשתה טבעית כמו עוד איבר בגוף. אני ממש מבקש ממך, אמר לה מיכאל בקול דק ומתוח, וקמטים רחבים ועמוקים נחרצו לרוחב מצחו כשהוסיף והפציר בה, את לא חייבת להישאר שם אם היא לא תמצא חן בעינייך, אני מבקש רק שתיתני לזה צ'אנס...

הכעס שלה רק התגבר כשנזכרה בזה עכשיו. הוא חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה: בא לו — עוזב, מתחשק לו — חוזר, והיא, כמו איזו מריונטה, אמורה להגיד אמן על הכול; להתאים את עצמה לכל גחמה שלו ובסוף עוד לשמוח ולהגיד תודה שהוא החליט ברוב טובו שנמאס לו להיות לבד ובא לו לחזור הביתה. היא לא ענתה לו, והוא הוסיף לעמוד בפתח הבית ולתלות בה מבט חרד. בסוף, רק כדי שילך כבר, אמרה לו שתחשוב על זה, אבל עמוק בליבה כבר ידעה שלא תוכל לסרב לו, והידיעה הזו, יותר מכל דבר אחר, ליבתה את הכעס ואת ההשפלה שחשה. ההבנה שלמרות שהוא פגע בה כל כך, היא תסכים לקבל אותו בחזרה. היא אולי לא תודה בזה מייד ותשאיר אותו איזה זמן בחוסר ידיעה, תניח לו להתבזות ולהשפיל את עצמו, אבל בסוף היא תסכים.

היא לגמה שוב מהקפה שטעמו ניטל ממנו והיה עכשיו פושר ומר, ובקושי הצליחה לבלוע מרוב טינה. אם נדמה לו שהוא פשוט ייכנס הביתה כאילו כלום והכול ישוב לקדמותו, הוא טועה בענק. זה ממש לא הולך לקרות. שמונה חודשים לא יכולים פשוט להימחק כאילו לא היו. משהו יצטרך להשתנות. היא עדיין לא יודעת מה בדיוק, אבל זה יהיה משהו גדול. עצום. הוא יצטרך לפצות אותה. לשלם על הנטישה שלו. הכעס שלה הלך והתגבר כשחשבה על כך, כי זו בדיוק הבעיה — הלופ שלא הצליחה לפצח: שום פיצוי לא יעזור כי העלבון גדול מדי. אין, פשוט אין, שום דרך לצאת מזה. זה מעגל סגור. לא משנה מה מיכאל יעשה, זה לא יספיק. בדיוק כמו שאין דרך לתקן כוס שהתנפצה לאלפי רסיסים או להשיב לאחור את הזמן. את מה שהוא עשה אי אפשר לבטל. עם המחשבה הזו היא קמה נסערת ממקומה, לקחה את הכוס ושפכה בזעם את תכולתה לתוך הכיור, שהתמלא גם הוא בטיפות חומות עכורות, ואז שמטה אותה בבהלה על השיש כשהטלפון שלה, שהיה מונח על השולחן, צלצל פתאום. היא צידדה מבט אל השעון התלוי על הקיר שמעל הדלת: שש וארבעים. כנראה אחד הילדים התעורר מוקדם ונתקף געגועים. היא ניגבה את ידיה בחיפזון במכנסי הטרנינג המהוהים ששימשו לה כפיג'מה וניגשה אל השולחן, אבל על המסך, במקום שמו של מיכאל, הופיע שמה של רב־פקד נאווה ספקטור.

"סיגל? את ערה?" שאלה ספקטור, ואז כחכחה בגרונה והיססה רגע לפני שהמשיכה, "יש לנו רצח — אישה. תרשמי את הכתובת, אני צריכה אותך בזירה כמה שיותר מהר."

2 

כבר מקצה הרחוב אפשר היה להבחין בניידת הסיור, ולידה במעבדה הניידת של מז"פ. אסף ומרקו מהבילוש עמדו ליד שער הכניסה ולא אפשרו לאיש להיכנס או לצאת. מחוץ לשער התגודדו, כצפוי, שכנים, מדברים ביניהם בקולות כבושים ומהוסים שלא הצליחו לכסות על ההתרגשות הקדחתנית והחרדה. כולם נראו כאילו נתלשו בפראות ממיטותיהם, לבושים בבגדי בית מהוהים, נפוחי עיניים ופרועי שיער. מצידו השני של הכביש, בקבוצה נבדלת, עמדו ארבעה גברים חובשי כיפות, לבושים ורחוצים, שהיו, כך סיגל שיערה, בדרכם לתפילת שחרית בבית הכנסת השכונתי בהמשך הרחוב.

היא פילסה את דרכה בתוך קהל המתגודדים, מתעלמת במופגן מהלחישות ומהמבטים השואלים, ונכנסה פנימה, לחצר הבניין. אסף החזיק עבורה את השער פתוח. "אישה בת שלושים וארבע," אמר לה עוד לפני שהספיקה לשאול. "מצאו אותה בלי דופק ובלי סימני חיים בחדר הכביסה במרתף. במבט ראשון נראה שמישהו חנק אותה."

סיגל הנהנה, ואסף סגר אחריה את השער. "מי מצא אותה?" שאלה.

"איזה אחד מהקבוצה פה, ערן משהו. אנחנו קיבלנו את הקריאה מהמוקד בחמש וארבעים. מז"פ הגיעו לפני עשרים דקות ומד"א קצת קודם, ממש כמה דקות אחרינו."

"ואיפה החבר'ה של מד"א עכשיו?"

"הם כבר עזבו," אמר מרקו ושלף מכיס חולצתו דף נייר צהוב מקופל. "הנה הדוח שלהם."

היא לקחה ממנו את הטופס. מהתיאור של הפרמדיק עלה שכשהאישה נמצאה היא הייתה ללא סימני נשימה או דופק וכבר צפודה. באישור טלפוני של הרופא התורן הוחלט לא לבצע בה פעולות החייאה. היא קיפלה את הדף והכניסה לתיק שלה. "אוקיי," אמרה. "אני נכנסת לראות מה קורה בפנים. תדאגו שאף אחד לא יעזוב את המתחם. יש עוד יציאה חוץ מהשער הזה?"

אסף נד בראשו לשלילה. "יש כניסה מהחניה בצד השני, אבל השער שם נעול, בדקנו."

*

היא חצתה את רחבת הכניסה והמדשאה הדלה שהקיפה אותה. על דלת הכניסה לבניין נתלה במרושל שלט גדול שעליו היה כתוב בירוק "אוריין", ומתחת, באדום, "ברוכים הבאים". היא דחפה את הדלת ונכנסה פנימה. להפתעתה לא היה שם איש. סרט צהוב חסם את המדרגות היורדות למרתף, והיא תהתה היכן נמצאים כל הדיירים. היא דילגה מעל הסרט הצהוב וירדה למרתף שבו, כך שיערה, נמצא חדר הכביסה. דלת נפתחה למטה, בתחתית המדרגות, ואחד מחוקרי המז"פ יצא ממנה, עדיין לבוש בכיסוי סטרילי שגרם לו להיראות כמו אסטרונאוט. "פקד שמש, משטרת גבעתיים," אמרה והושיטה לו את ידה ללחיצה כשעלה במדרגות והגיע אליה, אבל הוא לא הושיט את ידו. "תסלחי לי," אמר בטון שחציו התנצלות וחציו גינוי. כשעמד לידה ראתה שהוא קטן מאוד ורזה, בקושי מגיע עד לכתפה. "אני לא יכול לגעת בך," אמר ונפנף בידיו המכוסות.

"כן, בטח, סליחה," היא מלמלה במבוכה — לא מתאים לה לעשות כזו טעות של טירונים.

"את עדיין לא יכולה לרדת," המשיך המז"פניק. "אנחנו צריכים לסיים קודם. תני לי את המספר שלך, אני אקרא לך לפני שבאים לפנות אותה, ככה תוכלי לראות אותה ואת הזירה."

היא הכתיבה לו את מספר הטלפון שלה. "מה בכל זאת אתה כבר יכול לספר לי?" שאלה.

הבחור הוריד את כיסוי הראש. עיניו היו אדומות, ולחייו החלקות עטו סומק ורדרד ששיווה לו מראה צעיר להתמיה; הוא נראה לה כמו ילד קטן שסובל ממחסור חמור בשעות שינה. "אנחנו עדיין רחוקים מלסיים שם, אבל עושה רושם שהיא מתה כבר לפני כמה שעות. מישהו חנק אותה עם כבל מאריך. את כל השאר צריך עוד לבדוק, אני לא רוצה להגיד לך דברים סתם."

"יש לנו זיהוי שלה?"

"ממה שהבנתי, היא אחת פה מהקומונה או מה שזה לא יהיה."

"קיבוץ עירוני," היא ענתה.

"קיבוץ?" הבחור זקר את גבותיו ספק בהשתאות, "באמצע גבעתיים?"

"כן. זאת לא המצאה שלהם, יש דבר כזה. זה סוג של קיבוץ אבל בעיר."

"אוקיי, ווטאבר..." הוא גיחך. "כל יום לומדים משהו חדש... אז אני מבין שאת מכירה אותם."

היא הנהנה בקוצר רוח. "קצת, כן. כשהם רק עברו לפה היה להם איזה סכסוך עם השכנים." לא הייתה לה סבלנות להסברים מפורטים.

"הבחור שמצא אותה אמר שהיא אחת מפה. נדמה לי שהוא אמר שקוראים לה גליה... או אולי גלית? אני לא זוכר את שם המשפחה." הוא הציץ בשעון שלו. "אני צריך לקפוץ לרכב להביא משהו. אנחנו לא יכולים להתעכב פה עוד הרבה זמן, כבר יש לנו עוד קריאה."

"לאן ייקחו אותה מפה, לתל השומר או לאיכילוב?"

"לאבו כביר. אין מה לעשות איתה בבית חולים, היא מתה כבר כמה שעות טובות."

המז"פניק — שרק עכשיו שמה לב שאת שמו היא איננה יודעת — חזר ונפנף בטלפון שבידו, כמסמן לה שיתקשר אליה, ואז עזב אותה ויצא מהבניין, והיא חזרה אל אסף ומרקו, שעדיין עמדו ליד השער בפנים אטומות והתעלמו מהשאלות שנורו אליהם מהשכנים ומשאר הסקרנים שהמשיכו להתגודד בחוץ.

"תגידו, איפה כולם?" שאלה אותם. "לא ראיתי בפנים אף אחד."

"הם למעלה," אמר מרקו. "בקומה הראשונה. תעלי במדרגות, מימין את תראי שלט שכתוב עליו חדר תרבות או משהו כזה... הם שם."

*

דממה מתוחה השתררה כשסיגל פתחה את הדלת עם שלט הבריסטול התכול שעליו נכתב בכתב יד "מרכז תרבות ושיח". היא עמדה בפתח החדר והביטה בקבוצה לא גדולה של גברים ונשים, שעמדו בזוגות ובשלשות והביטו בה.

במבט ראשון הם נראו לה זהים.

היא פסעה לתוך החדר וסגרה אחריה את הדלת. "שלום, אני פקד שמש ממשטרת גבעתיים," אמרה בלי לכוון את דבריה למישהו מסוים. רגע חלף בלי שמישהו יענה לה, אבל אז גבר גבוה שעמד בפינת החדר עם עוד שתי נשים ניגש אליה.

הוא הושיט את ידו ללחיצה. "סִימוֹן אלבז," אמר בלי לחייך. כף ידו הייתה חמה ויבשה.

"אתה אחד החברים פה?" שאלה.

"כן."

היא סקרה שוב במבטה את הנוכחים. עכשיו ראתה שחלק מהנשים בוכות, וגם בקרב הגברים הבחינה פה ושם בעיניים אדומות. סימון עקב אחריה במבטו.

"אני מבינה שהנרצחת היא אחת מהקבוצה פה, נכון?"

"כן," סימון הנהן. "קוראים לה גליה סוצקי. היא וג'וש, בעלה, חברים באוריין."

"ואיפה בעלה עכשיו?" שאלה סיגל וסקרה את הנוכחים בחיפוש אחר מישהו שעשוי להיות בעלה של הנרצחת.

"הוא לא בארץ, הוא בקנדה. הוא נסע עם הבת שלהם לפני שבוע לבקר את המשפחה שלו."

היא תייקה את המידע בראשה. "סימון," אמרה, "אני מבקשת שאף אחד לא יעזוב את המתחם, ותארגנו לי מקום שאפשר לדבר בו בפרטיות. דבר ראשון אני רוצה לדבר עם מי שמצא את הגופה."

"אין בעיה," ענה סימון מייד, להוט במופגן לעזור. "יש פה בחדר ליד את המשרד שלנו, את מוזמנת להשתמש בו."

*

גבר עגלגל וממושקף בשנות השלושים המאוחרות לחייו התקדם לעברה בהיסוס מעברו השני של החדר. "זה אני..." הוא אמר בקול צרוד וכחכח בגרונו באומללות. "אני מצאתי אותה... את גליה אני מתכוון, כלומר את הגופה שלה..."

הם יצאו שלושתם אל המסדרון, וסימון פתח למענה את הדלת אל חדרון צר ובו שני כיסאות ושולחן משרדי שעליו מחשב. "אני יכול להציע לך משהו לשתות? קפה? תה אולי? כוס מים?" שאל סימון באדיבות. היא נכנסה פנימה, התיישבה בכיסא הפונה אל פנים החדר והביטה בו. הוא הקרין ביטחון עצמי וסמכותיות, ונראה שהוא היחיד מבין כל הנוכחים שלא המום מכדי לתפקד.

"אני אשמח לכוס מים, תודה."

סימון יצא, והיא נשארה עם הבחור הממושקף, שעדיין עמד במקומו והביט בה מבוהל. ידיו רעדו, והוא שילב אותן על החזה בניסיון לעצור את הרעד. "שב בבקשה," היא אמרה והוציאה את הבלוק הצהוב שלה מהתיק. "שם?"

"ערן אדלשטיין־מנור," ענה הבחור, חיוור.

"אתה גר פה?"

"כן," הוא הנהן, "עם תומר, הבן זוג שלי, ושתי הבנות שלנו, עדן ולילה."

היא רשמה את השמות בבלוק שלה. "ערן, תספר לי בבקשה בדיוק מה קרה."

"ירדתי לעשות כביסה, וכשנכנסתי לחדר ראיתי שם את גליה... היא שכבה על הרצפה, על הבטן. ברגע הראשון בכלל לא הבנתי מה אני רואה."

"באיזו שעה זה היה?" היא קטעה אותו.

"בסביבות חמש. משהו כזה, אולי טיפה יותר מאוחר."

"חמש בבוקר?"

ערן הנהן.

"אתה תמיד עושה כביסה בחמש בבוקר?"

ערן הרים את עיניו והביט בה, מבוהל. "לא, בדרך כלל לא... זה רק בגלל שלילה, הבת הקטנה שלנו, התעוררה והעירה אותי — היא בת שנה וחצי — ולמרות שדי מהר הצלחתי להרדים אותה והיא חזרה לישון, ידעתי שאני כבר לא אצליח להירדם אז החלטתי לרדת לעשות כביסה." הוא מצמץ בעצבנות. "בשבתות חדר הכביסה תמיד עמוס והמכונות כל הזמן תפוסות כי כולם עושים כביסה בסוף השבוע, כשיש זמן, אז חשבתי שאני ארד מוקדם ואתפוס מכונה, וכשהגעתי..." הוא נעצר בבת אחת.

היא הביטה בו בלי לומר דבר.

ערן נשם נשימה עמוקה והמשיך בקול נמוך, "בהתחלה לא ראיתי כלום כי האור במרתף היה מכובה, יש שם טיימר, והאור נכבה לבד אחרי עשר דקות. ואז, כשהדלקתי את האור..." הוא נעצר ובלע רוק והמשיך כמעט בלחישה, "בהתחלה בכלל לא קלטתי מה אני רואה... וגם אחרי זה... כשכבר הבנתי שמה שאני רואה זאת אישה ושהיא שוכבת על הרצפה, לא הבנתי שזאת גליה... רק כמה שעות לפני זה ראיתי אותה בארוחת שישי..." הוא עצם את עיניו בכאב, כחווה מחדש את רגעי ההבנה. "ברגע הראשון חשבתי שמישהי נרדמה על הרצפה. זה אידיוטי, אני יודע, מה פתאום שמישהי תלך לישון ככה על הרצפה? אבל זה מה שעבר לי בראש באותו רגע. ואחרי שנייה הבנתי שמשהו לא בסדר, שאולי היא נפלה, קיבלה מכה או משהו, אז התקרבתי עד שראיתי את הפנים... ואפילו אז עוד לא באמת הבנתי שזאת..." קולו נחלש והוא נעצר לרגע, מתקשה בבירור להמשיך.

"מה לא הבנת?" היא הקשתה.

"שזאת גליה," לחש ערן.

"גם לא כשראית אותה מקרוב?"

"לא ברגע הראשון, לא, היא הייתה על הבטן ובהתחלה לא ראיתי את הפנים שלה, וכשראיתי... היא לא נראתה כמו גליה... הפנים שלה היו נפוחות, והיה להן מין צבע מוזר, כחול כזה. ואז בבת אחת הבנתי..."

"מה הבנת?"

"שזאת היא ושהיא לא בחיים."

"איך יכולת להיות בטוח בזה? אולי היא רק התעלפה?"

"לא, זה היה ברור לגמרי. הלשון שלה הייתה בחוץ, ויצא לה מהפה מין קצף כזה... אדום... והיא לא נשמה, ומסביב לצוואר היה לה חוט חשמל..." הוא עצם את עיניו. "היה ברור שהיא מתה."

"נגעת בה?"

"לא!" ערן הצטמרר בחלחלה. "כשראיתי את הפנים שלה ישר הסתובבתי וברחתי משם. זה היה מראה נוראי... גליה כל כך יפה, היא האישה הכי יפה שאני מכיר, אבל כשהיא שכבה שם על הרצפה... אני כל הזמן נזכר בזה. אפילו עכשיו, כשאנחנו מדברים, אני רואה אותה מול העיניים, עם הלשון והקצף..." הוא עצם שוב את עיניו וטלטל את ראשו כמבקש לנער ממנו את הזיכרון.

"לאן הלכת?"

"רצתי למעלה והערתי את תומר ואמרתי לו שיתקשר מהר למשטרה."

"למה למשטרה ולא למד"א?"

"לא יודע, זה הדבר הראשון שעלה לי בראש." ערן הרכין את ראשו ושפשף את עיניו בכפות ידיו. "כנראה הייתי צריך להגיד לו להתקשר למד"א, אבל לא חשבתי בהיגיון באותו רגע... וגם לא נראה לי שמד"א היו יכולים לעזור לה. זה כבר היה מאוחר מדי."

ערן משך באפו, והיא חיכתה רגע שיירגע. "כשמצאת אותה, היא הייתה לבושה?" שאלה.

"כן," ענה ערן. "בגלל זה בהתחלה חשבתי שהיא ישנה." הוא טמן את פניו בכפות ידיו ונראה על סף התפרקות. "אבל היא לא ישנה..." לחש לעצמו. "היא לא ישנה..."

"אמרת שראית אותה כמה שעות לפני זה."

"כן, בארוחת שישי," ענה ערן מבעד לכפות ידיו.

"יש לכם חדר אוכל משותף?"

"לא בדיוק," הוא שב והרים את ראשו. "אנחנו משתמשים במרכז התרבות בתור חדר אוכל. במשך השבוע כל משפחה אוכלת בדירה שלה, אבל בימי שישי ובחגים יש ארוחות משותפות שבהן כל אחד מביא משהו שהוא בישל. אנחנו עושים קידוש, ואחד החברים, כל פעם מישהו אחר, מכין טקסט שקשור לפרשת השבוע... במקרה אתמול זה היה תומר, בעלי."

"ובארוחת שישי אתמול, שמת לב למשהו יוצא דופן?"

"אצל גליה?"

"אצל גליה או בכלל."

ערן חשב רגע. "לא, ממש לא. הכול היה רגיל. היה ערב ממש נחמד. לפעמים אנחנו המון אנשים, ואז זה די צפוף ויש מלא רעש, אבל דווקא אתמול לא היינו כל כך הרבה והיה ערב מאוד רגוע ונעים, משפחתי כזה."

בשעה שדיבר צצה בזיכרונה ארוחת הערב שלה אתמול, שאכלה מול הטלוויזיה. רונית, אחותה, התקשרה בצהריים והזמינה אותה להצטרף לארוחה המשפחתית, אבל היא התחמקה. הדבר האחרון שהתחשק לה זה לשבת לבד, בלי הילדים ובלי מיכאל, עם אחותה ועם גדי בעלה והילדים שלהם, בתוספת המשפחה המורחבת של גדי. היא ידעה שרונית מתכוונת לטוב, אבל איכשהו, אולי בגלל שהמשיכה להפציר בה גם אחרי שסירבה, השיחה הפילה עליה דכדוך. מה, תשבי לבד ביום שישי בערב? ומה תאכלי? את הרי לא תבשלי רק לעצמך... התעקשה רונית, מתעלמת כדרכה מחוסר הרצון המופגן שלה להמשיך לדון בנושא. האמת שבאופן עקרוני בכלל לא מפריע לה לאכול לבד. גם לא בימי שישי. היא אפילו נהנית מזה שהיא לא צריכה להתעסק ולטרוח ולהכין אוכל לאף אחד. אבל איכשהו אתמול הנדנוד העיקש של רונית הוציא לה את הרוח מהמפרשים. בסופו של דבר, דווקא בגלל השיחה הזו, למרות שקנתה לעצמה לזניה מצוינת במעדנייה, היא אכלה אותה מהר, בלי שמץ של הנאה, והלכה למיטה במצב רוח קודר עוד לפני שהסתיים הסרט שראתה.

"ואחרי זה? אתה יודע אם גליה הלכה ישר הביתה? אם היא הייתה לבד?" היא התנערה מהמחשבות הלא־נעימות, דוחקת אותן בחזרה למקומן בירכתי התודעה.

"אין לי מושג, לא שמתי לב. היא לא ישבה כל כך קרוב אלינו בארוחה, ואנחנו גם לא גרים באותה קומה אז לא הייתה לנו הזדמנות לדבר," אמר ערן בקול ספוג דמעות. "אני עדיין לא מצליח להאמין שזה באמת קרה."

הדלת נפתחה פתאום ללא דפיקה מקדימה, וסימון נכנס לחדר. הוא הניח על השולחן קנקן מים ושתי כוסות, הסתובב ויצא בשתיקה.

היא לגמה מהמים, שהתגלו כמי ברז פושרים ותפלים, והניחה את הכוס על השולחן. "ערן," פנתה שוב אל הגבר החיוור, "מה אתה יכול לספר לי על גליה?"

ערן ניגב את עיניו באמת ידו. "אני לא יודע... מה את רוצה לדעת?"

"תתחיל מהפרטים הבסיסיים: בת כמה היא, מצב משפחתי, במה היא עבדה."

"קוראים לה גליה סוצקי והיא בת שלושים ומשהו, ארבע או חמש... היא נשואה ויש לה ילדה אחת. ג'וש, בעלה, הוא פקח טיסה בנתב"ג."

"והיא?"

"עד לא מזמן היא עבדה בבית מרקחת, פה ליד, בקניון."

המשך הפרק בספר המלא