1
22:02, יום שבת, 4 ביולי
המתים דיברו אל ריילי בחלומותיה. והחיים השליכו עליה את סודותיהם המביכים מעל מסוע המצרכים בסופרמרקט ובמסעדות הומות.
היא עשתה כמיטב יכולתה להתעלם מכולם.
למעשה, כרגע הדבר היחיד שדיברה אליו היו השדיים שלה.
"נוסעת דרומה בכביש 83 לעבר הגשר. יש לנו מלווים," היא אמרה מבעד לשיניים חשוקות.
"הו אלוהים, היא איבדה את זה. היא מדברת עם הציצים שלה," ייבבה אחת הנוסעות במושב האחורי.
"אני מדברת עם שלי כל הזמן, את לא?" הכריזה אחרת.
"אני לא יודע אם אני מדבר לאיבר כלשהו בגוף שלי," אמר בשעשוע הגבר היחיד ברכב. "אולי אני צריך להתחיל לנסות את זה."
"אתם לא נורמלים, אנשים," הגיבה אחרונת הנוסעים כמו קוף אחרי בן אדם.
הא. נורמלים.
להיות נורמלית היה המרד של ריילי בילדוּתה — ילדות בריח פטצ'ולי, בצל גידול ירקות ביתיים למכירה והשתתפות בסיאנסים. נורמלית היה השם השני שלה. טוב, לא באמת. השם האמצעי החוקי שלה היה השם האמצעי הכי נורא שיכול להיות לבן אדם בהיסטוריה של השמות האמצעיים. היא הייתה משנה אותו אם זה לא היה ממש מחייב אותה לכתוב אותו בפועל על דף נייר ולהושיט אותו לאדם אחר.
נורמליות היה הדבר שהשתוקקה אליו כשלחצה את כף רגלה על דוושת הגז. ראם ג'אם שאג את השיר Black Betty במלוא העוצמה, כשהטנדר הגנוב האיץ את מהירותו.
הנוסעת שישבה במושב הקדמי הטיחה מחסניות חדישות לתוך האקדח שלה.
"זה נראה כמו משטרה," דיווחה ריילי, ותהתה אם היא צריכה לעצור בצד או שמא תהיה זו הטעות האחרונה שתעשה בימי חייה. אורות אדומים וכחולים הבהבו במראה האחורית. "את לא יכולה לירות על שוטרים!"
לפתע נשמע בום חזק, ואחת מנוסעי המושב האחורי צווחה. "הם יורים עלינו! שוטרים רעים!"
בדיוק אז האירו שמי הלילה מימין.
"הם לא יורים עלינו," התעקשה ריילי על רקע המוזיקה החזקה. זיקוקים התפוצצו מימינם כשצוות הפירוטכניקה של סיטי איילנד יצא מגדרו לכבוד חגיגות 4 ביולי. אצטדיון הבייסבול היה מלא במשפחות שנהנו גם מהבילוי האהוב וגם מיום ההולדת של האומה, ולגמרי לא היו מודעות לבחורים הרעים שכיתרו כעת חבורה של — מי שהיו עד השבוע האחרון — אזרחים נורמלים יחסית.
היא ייחלה בכל מאודה שתוכל להיות כמותן. תמימה. מאושרת. מודאגת רק מהמחירים המאמירים בדוכן הבירה. אבל לא. היא עשתה טעות אחת טיפשית, החלטה תמימה לכאורה, ועכשיו היא עמדה לגמור בנהר ססקואנה בטנדר גנוב מלא מוזרים.
המכונית הלא מזוהה מאחוריה סטתה אל הנתיב השמאלי, והיא ידעה בדיוק מה יושביה עומדים לעשות. האפשרות הבליחה בדעתה בחדות.
"כולם להתכופף!" היא צעקה ולחצה חזק על הבלמים.
כל חמשת הנוסעים הוטחו כנגד לוח המחוונים רגע לפני שמטח יריות פגע בחלונות המכונית בצד הנהג.
"אני די בטוחה שהם יורים עלינו עכשיו," ציינה אחת החכמולוגיות.
"את חושבת?" צעקה לעברה ריילי.
רסיסי זכוכיות נפלו עליהם, וריח הגומי השרוף מילא את נחיריה.
"אנחנו חוטפים אש חיה," צעקה ריילי אל עבר השדיים שלה. גם אם מישהו הגיב, היא לא יכלה לשמוע אותו. לא על רקע קולות היריות והצעקות ושיר הרוק שבקע במלוא העוצמה מהרדיו, כפתור הווליום היה שבור.
היא הציצה מעל ההגה. סימנים של צמיגים שחורים הובילו אל המכונית שנעצרה בחריקת בלמים באמצע הכביש, חוסמת שניים מבין שלושת נתיבי הגשר שהובילו דרומה. שני גברים נעמדו לפני המכונית כשרגליהם בהיכון ואקדחיהם שלופים. היא לא יכלה לחזור לאחור. הייתה רק דרך אחת לעבור את החבר'ה הרעים האלה, שירו לכל עבר וביצרו את הדרך אל החופש. היא לא יכלה אלא לקוות שגוש המנוע המסיבי של הטנדר יגן עליהם מספיק, וזה יעבוד.
"כולם להחזיק מעמד," היא אמרה במבט קודר וסחטה את המנוע. מטר של ניצוצות זהובים ניתך מהשמיים וצנח לעבר הנהר השחור כדיו.
"מה התוכנית?" שאלה הנוסעת במושב הקדמי כשהיא תוחבת בשלווה את המחסניות לשני האקדחים.
"אני הולכת להתנגש בהם."
שלב ראשון. להאיץ לחמישים קמ"ש.
"אתה האשם בזה מבחינתי, ניק סנטיאגו," היא צעקה אל שדיה שוב ומעכה את דוושת הגז אל רצפת המכונית. היא לא הצליחה להבחין אילו מהרעשים מקורם בזיקוקים ואילו בקליעי האקדח שפילחו את האוויר מולם.
"אווווווממממ," המהם הגבר כהה העור ורחב הגוף, שנדחס למושב האחורי בין שלוש מלצריות מזועזעות.
"מה מר־עולם עושה, לעזאזל?"
"מאיפה לי לדעת? אולי אנחנו צריכות להצטרף אליו ולהתחיל להמהם איתו?"
ריילי עצרה את צלילי ה"אומממ" שהגיעו מהמושב האחורי.
שלב שני. לכוון למרכז הגלגל הקדמי.
הנוסעים שלה נטשו את ה"אומממ" המשותף ופצחו יחד במקהלה של צרחות וחרטות על העבר. פיסות וקרעים מחייהם הבזיקו לנגד עיניה של ריילי. הייתה לה חצי שנייה להעריך את האירוניה בכך שאלה החיים של אנשים אחרים ולא שלה. כי זה מה שחיפושיה אחרי חיים נורמליים הביאו עימם. חיים שקטים, נשכחים.
"לא הייתי צריכה לעזוב את הקולג'!"
"לא הייתי צריכה למצוץ לבחור ההוא!"
"הייתי צריכה לאכול את הסאנדיי פאדג' השני!"
ריילי הייתה צריכה להימנע מלהגיב לדפיקה על דלת דירתה שבועיים לפני כן.
בום.
2
06:55, יום שישי, 16 ביולי
הצלילים המרגיעים של פעמוני הרוח הדיגיטליים ומזמורי הנזירים תלשו את ריילי מתוך חלום מטריד על אישה זקנה בעלת אובססיה לקשרי לימפה.
היא חבטה במכשיר המפלצתי, המתקדם והיוקרתי שגנבה מאדם טיפש מאוד, ומשכה את השמיכות מעל ראשה. כאן, במרווח שבין השינה והעבודה, היא הייתה לבד. לבד באושר ובשקט.
בלי מחשבות טורדניות מזרים שצריך להתייחס אליהן. בלי רוחות של סבתות מתות שצריך להרגיע.
כאן, מתחת לשמיכות, הכול היה נורמלי.
טוב, נורמלי ככל שיכול היה להיות מצבה של אישה גרושה בת 34, מרוששת, המתפרנסת כמגיהה, ומקורה בשושלת ארוכה ומכובדת של נשים... לא משנה. היא לא רצתה לחשוב על ה"כישרונות" המיוחדים שרצו במשפחתה. בייחוד לא על הבוקר.
זה היה יום שלישי קיצי. משמעות הדבר שהחבר שלה לתא, באד, יביא סושי שתאריך התפוגה שלו עבר ממש יום קודם לכן, ואז יבלה את מרבית אחר הצוהריים בשירותים. דונה, הגַרגוֹיְל מדלפק הקבלה, תעטה מבט קמל ותוציא את העצבים על הפסדיה בבינגו של יום שני בערב בכנסייה על כל מי שרק יחלוף ליד השולחן שלה.
משמעות הדבר גם שריילי תפנק את עצמה בכוס הקפה החגיגית היחידה שהקציבה לעצמה לשבוע הזה.
כשייללת הסירנה של הקפאין הטרי במוחה, היא גררה את עצמה מהמיטה ודשדשה לעבר השירותים שבמסדרון.
"ריילי!" קול דקיק וגבוה קרא לפתע מאחת הקומות התחתונות. "פרד שוב צריך עזרה עם הקינדל שלו."
"אוקיי, לילי," היא צעקה בחזרה.
אימא של ריילי למדה קרמיקה עם לילי בוגדנוביץ', אז בכל פעם שריילי מצאה את עצמה מהעבר השני של מנעול שהוחלף בדלת המרפסת הקדמית של דירתה, לילי שמחה לפתוח בפניה את עליית הגג שלה.
אחוזת האבן המתפוררת ברחוב פרונט הייתה שייכת לתאומים בוגדנוביץ'. לילי ופרד היו אחים מבוגרים שירשו את הבית וחצי סוס מרוצים ואת כל הגיליונות של מגזין פלייבוי שיצאו לאור בין השנים 1984-1972.
מאחר שלא הייתה להם משפחה משלהם, הקימו התאומים בוגדנוביץ' כעסק צדדי מעין מלון בתוך האחוזה, ופתחו את חדרי האורחים שלהם בפני זרים גמורים.
לריילי הייתה דירת חדר בקומה השלישית עם מיטה, חלל מגורים קטנטן ומטבחון פצפון שלא יכול היה להתמודד עם יותר מפופקורן במיקרוגל וטוסט.
תקרת הגבס נבנתה בהתאמה לקווי המתאר המשונים והגרנדיוזיים של החורבה הארכיטקטונית העתיקה הזאת, שאופיינה בזוויות חדות ובשיפועים משונים. אבל מבעד לחלונות הגג נשקף נוף נהר הססקואנה, אשר התפתל בדרכו דרומה מעברו השני של רחוב פרונט.
החיסרון במקום?
"תשמרי על שקט שם," צעק החיסרון מאחורי דלתו הסגורה.
ריילי חלקה את חדר האמבטיה עם דייר שהתגורר מעבר למסדרון. דיקי פריק היה גבר זקן נרגן וככל הנראה סוטה. על שטיח הכניסה שלו התנוסס האיחול FUCK OFF, והוא תמיד השאיר את התחתונים המלוכלכים שלו על הרצפה מול הכיור באמבטיה. היא לא ידעה עליו דבר מעבר לכך שלפעמים זכר להוריד את המים באסלה, שהייתה לו משרה בה עבד עד שעות מאוחרות, ושאהב לצפות בשידורים חוזרים של NCIS או בפורנו, תלוי במצב הרוח שלו.
היא התעלמה מדיקי, עזבה את המסדרון המכוסה בטפט של שיחי ורדים ובחיפויי עץ בצבע ירוק, ונכנסה אל חדר האמבטיה.
והינה הם היו לפניה. הלבנים הלא כל כך לבנים. היא פיהקה, הושיטה את ידה אל מתחת לכיור והוציאה זוג מלקחי סלט מפלסטיק ששמרה שם. כשהיא מנסה שלא להסתכל עליהם יותר מדי מקרוב — טעות שעשתה פעם — הרימה אותם, פסעה אל דלת דירתו של דיקי, הניחה אותם על הידית וחזרה אל חדר האמבטיה.
קסמו הזוהר של החדר חלף כבר לפני עשרות שנים. הכיור היה צהוב כמו מרה, וכך גם האמבטיה. הרצפה הייתה מכוסה באריחים משובצים בשחור־לבן. היא חרקה באורח מסוכן בכל פעם שנכנסו לתוך האמבט, ובכל זאת נאבקה בכוח הכבידה ולא קרסה.
היא תחבה את מברשת השיניים לפיה ואת מברשת השיער לשערה המלא שגלש על כתפיה. הגנים האוקראיניים מצד אימהּ ניצחו בתחרות ההיאבקות של הגנים. שערה היה חום כהה. עיניה היו גם הן באותו הצבע, רק מעט גדולות מדי לפנים שלה. עפעפיה הכבדים גרמו לה להיראות משועממת גם כשלא הייתה. הצד החיובי בעניין — אם הייתה מקדישה זמן למריחת צללית, הייתה יכולה לערער במבטה כל אדם.
לא שהיא נעצה מבט במישהו כרגע. הגירושים עדיין כאבו לה. והיה את כל העניין הזה של להיות מרוששת. היא לא רצתה לפגוש מישהו חדש, ולהיאלץ להסביר לו למה כל השותפים שלה לבניין הם מנויים של ״מדיקר״, תוכנית הביטוח לגיל השלישי. אם מישהו נושא תג ישאל אותה, היא אמורה לקרוא לכולם דוד ודודה כך וכך.
לאחר שסיימה את ענייני הבוקר שלה בחדר האמבטיה, חזרה ריילי אל חדרה כשהיא עדיין מפהקת. רוב חייה היו חסרות לה שעות שינה. בגלל החלומות. שככל שגדלה רק הלכו ונעשו... מטרידים יותר, עיקשים יותר. היא הדליקה את הטלוויזיה, ובזמן שהתלבשה לעבודה הקשיבה לצוות המגישים הנמרצים שהתבדחו לגבי פורעי החוק שפעלו לאחרונה בעיר. קבוצה של מבוגרים בלתי מזוהים רעולי פנים איתרה עבריין סדרתי שנוהג להשאיר אשפה במקומות ציבוריים ומילאה את המכונית שלו, שחנתה שלא כחוק בחניית הנכים, עד גדותיה בזבל.
"זה מה שהיה לראש העיר של האריסבורג נולאן פלמינג לומר על הסיירים."
התמונה על המסך התחלפה והופיע תצלום של ראש העיר, שתביעתו לתהילה מאז בחירתו התבססה בעיקר על מראה לוהט בסגנון משפחת קנדי. הוא עמד על מדרגות משרד בניין העירייה. "יש לי ביטחון מלא במחלקת המשטרה שלנו. אף אחד בעיר ההגונה שלנו איננו מעל החוק, והאזרחים חייבים לזכור שגלגלי הצדק עובדים לאט, אך בסופו של דבר הצדק ייעשה. לקחת את החוק לידיים זה לא רק מסוכן — זה גם לא חוקי."
כשהיא לבושה לקראת היום שציפה לה, הוציאה ריילי שאריות מהמקרר ופנתה לעבר גרם המדרגות האחוריות הדקיקות. זאת הייתה ספירלה צרה ומסוכנת לכל מי שנעל מידת נעליים גדולה מ־39. היא ירדה שלוש קומות, ובכל קומה וידאה שעדיין יש סימני חיים בגופה.
היא נכנסה אל המטבח בקומה הראשונה, חדר שטוף שמש ובו דלפקי קצבים וארונות עתיקים בצבע ירוק־מנטה, שנדרש סולם כדי להגיע אליהם.
פרד, האזרח הוותיק השרירי באופן לא ברור, לבש את הפאה המסורקת לצד שלו וטישירט של "הול ואוטס". הוא הושיט לה בשמחה את הקורא האלקטרוני שלו כדי שתוכל להפעיל את הקסם הצעיר שלה, שכלל חיבור לוויי־פיי ולחיצה על סנכרון.
"אין כמוך, ריילי," צייץ פרד והחל להוריד קבצים של תנוחות יוגה לאזרחים ותיקים סקסיים.
"שלא ייתפס לך שריר," היא הזהירה אותו. "נתראה אחר כך, מר ויליקוט," היא אמרה לשכן אחר.
"מי את, לעזאזל?" רטנה הגרסה המבוגרת של דנזל וושינגטון, שמזגה קפה לקערית. היא לא הייתה בטוחה אם זיכרונו לקוי או שפשוט לא אכפת לו משום דבר.
היא יצאה דרך הדלת האחורית ושאפה אל ריאותיה את הריח הרענן של כמעט קיץ. חודש יוני בפנסילבניה היה נחמד.
אולי היא תיקח שעה או שעתיים חופש ותצא מוקדם יותר היום, היא חשבה לעצמה ופתחה את הג'יפ עם השלט.
"כן, אולי אלך קצת לדוג."
"אני לא הולכת לדוג, דוד ג'ימי," היא מלמלה לאוויר, סובבה את המפתח והפעילה את מערכת הסטראו. הג'יפ היה שייך לדוד שלה, שזה עתה הלך לעולמו. הוא הפך לשלה אחרי שנאלצה להחזיר את הב־מ־וו שבעלה קנה לה. הוא ניסה להפתיע אותה אחרי ששכח את יום הולדתה. שוב.
ג'ימי, אח של אבא שלה, מת בדיוק בשעה שעשה את מה שהכי אהב לעשות. לנמנם בסירה שלו אחרי גמיעה של שישיית בירה זולה. העורק הקורונרי הכריע אותו, והוא לא הצליח להתעורר ולסיים את כריך הרוסטביף המשולש עם הבצל המטוגן. האיש היה מת, אבל לא בדיוק איננו. רוחו ריחפה בחלל הג'יפ שירשה ממנו. אחותה לא הסכימה לנסוע איתה לשום מקום. היא טענה שהיא עדיין יכולה להריח את רוח הרפאים של צידנית הדגים מקלקר שפעם שכח שם במשך שבוע בעיצומו של הקיץ.
היא פנתה לרחוב פרונט כשהנהר לימינה והאריסבורג לשמאלה. האריסבורג הייתה עיר הבירה של המדינה, וחלקים ממנה נראו כמעט מרשימים. בניין הקפיטול, על כיפת הטרקוטה המבריקה שלו והמזרקה הפוסט־מודרנית שבחצרו, משך אליו המוני סיורים בכל ימות השנה. חוץ מזה היו האזורים הלא כל כך נחמדים של העיר. האזורים שאסור ללכת בהם לבד בלילה, האזורים המוצפים בקלות ואזורי המה זה הריח המשונה הזה?
כמובן, לא רק הפשע והריחות המשונים הם שהעניקו להאריסבורג את המוניטין הידוע לשמצה שלה. היא הייתה קרובה לפשיטת רגל הודות לתקלה במשרפה העירונית, ולמיליוני הדולרים של העיר שהושקעו באוסף של ממצאים מהמערב הפרוע בשביל מוזיאון שאף פעם לא נבנה.
למרות כל זה, אט־אט החלה בפאתי העיר התחדשות. פסטיבלים לאורך גדת הנהר משכו קהל עצום. מרוצי חמישה קילומטרים לכל המשפחה מילאו את רחובות העיר. מבשלות בירה ומסעדות צצו במקום חלונות ראווה נטושים. ובניינים שפעם היו ריקים מצאו בעלים חדשים שנהנו מתקציב לשיפוץ.
ליטל אמפס היה בית קפה קטן שקלה את הפולים בעצמו ומשך את סוג האנשים שנמנעו מקנייה בחנויות "קנה וסע", שחלילה לא ייהנו מהנוחות שבהן. הקפה היה מצוין. אבל החניה הייתה גרועה. הבניין שכן בפינת רחוב גרין הצר והחד־סטרי. ריילי הקיפה את הבניין פעמיים עד שהתייאשה והשתחלה למקום חניה במורד הרחוב. שלט עשוי מנייר דהוי הכריז שם: אין חניה עד להודעה חדשה, מערכת אכיפת החניה של האריסבורג.
"לא הייתי עושה את זה אילו הייתי במקומך," החל קולו של דוד ג'ימי לזמזם בראשה.
היא התעלמה ממנו. השלט היה שם בששת החודשים האחרונים, ולמיטב ידיעתה זו הייתה סתם התעללות בנהגים.
היא חיכתה עד שטנדר חלוד וטסלה מבריקה יעברו וחצתה את הכביש. בחור עם ראסטות ומלא פירסינג על הפנים החזיק בשבילה את הדלת, והיא דילגה מעל שתי מדרגות הבטון ונכנסה אל בית הקפה. במקום השתרך תור כמו בכל יום באמצע השבוע. אבל נראה שאף אחד שם לא מיהר כמוה. לכולם הייתה ודאי עבודה מסוג אתה־קובע־את־הלוז־שלך או משרה־כלשהי־מהבית.
ממזרים בני מזל.
הבכירים בחברת השיווק שבה עבדה התחרפנו מעצם הרעיון.
כדי לקבל משכורת, נדרשו העובדים לשהות בבניין בדיוק שמונה שעות ביום, חמישה ימים בשבוע.
הבוס שלה, לאון טאפלי ג'וניור, קסם מהלך ממש שאהב לגרד בביצים, אמר להם שאין שום סיכוי שהוא ישלם לעובדים כדי להעמיד פנים שהם עובדים. הוא הרי יודע היטב שכולם רק שותים בירה עירומים ומפליצים להנאתם.
במחווה של מרד לא מופגן החלו העובדים המושפלים להקדיש את עצמם במהלך שעות העבודה לשיטוט אינסופי ברשתות החברתיות ולמשחקי מחשב. זה היה הדבר היחיד שאיחד ביניהם.
ריילי העבירה את משקלה מרגל לרגל. הריח הקלוי של פולי הונדורס גירה אותה, והיא חשבה שאלא אם כן כל מי שמולה יזמין אמריקנו, היא תאחר. שוב. ודונה, הזקיפה בדלפק הקבלה, שגילה היה בלתי מוגדר ואנושיותה מוטלת בספק, עמדה להציק לה. שוב.
אחרי כמעט שנה ב'פוגל, אסטר, ריינולדס וטאפלי' ריילי עדיין לא זכתה לראות את האישה מחייכת, או אומרת "סליחה" כשהיא נתקעת במישהו במרפקה בדרכה לחדר החטיפים, או רוחצת את ידיה לפני שהיא יוצאת מהשירותים.
"כדאי לי לגלח את קו הביקיני למקרה שנשכב הלילה? או שעדיף שלא אגלח ואתאפק עד שיהיה לנו דייט נוסף?"
ריילי הביטה אינסטינקטיבית אל מעבר לכתפה. האישה שעמדה מאחוריה עיינה בתפריט, אבל כפי הנראה הייתה טרודה בעניינים חשובים יותר. דברים שאדם זר כמותה לא אמור לצותת להם.
כדי לא לשמוע את המחשבות הפרטיות של אנשים זרים, פתחה ריילי אפליקציית חדשות וניסתה להתרכז באירועים מקומיים יותר.
"ברוכה הבאה לליטל אמפס," אמרה הבריסטה בעליצות כשריילי הגיעה לראש התור. "במה אני יכולה לעזור לך?"
שערה היה קצוץ ומגולח בצד אחד. משקפי החתול שלה היו בגוון בהיר של פטל והתאימו לקצוות שערה. על קצה אגודלה התנוסס קעקוע של פינגווין שעיניו בצורת לבבות. היו לה גם קשרי לימפה נפוחים בצד אחד של הצוואר.
לא שריילי ממש ידעה לאבחן משהו כזה. ובכל זאת ידעה.
הו, שיט, לא שוב. לא כאן.
האף שלה התחיל לעקצץ.
"אה, אני אזמין קפה קר בצנצנת, בבקשה," היא אמרה והסתכלה לכל כיוון רק לא אל צווארה של הבחורה.
"תגידי לה," התעקשה בפניה דמות הסבתא מהחלומות שלה. "תגידי לה. תגידי לה. תגידי לה."
ריילי חשקה את שפתיה. היא לא עמדה לעשות את זה שוב. לחנות הכריכים האהובה עליה היא כבר הפסיקה ללכת בהפסקת הצוהריים. והיה גם הבר ברחוב חמש, שבו כף רגלה מעולם לא דרכה שוב.
"תגידי את זה!"
היא שפשפה את כף ידה כנגד אפה. הוא עדיין עקצץ.
המסרים המטומטמים האלה הורסים לה את החיים. היא הייתה זקוקה לכפתור הַשְתק מחורבן. זה לא שהמסרים היו אמיתיים. קרוב לוודאי שהיו רק דחפים מופרעים. אבל היא הרגישה שהם אמיתיים.
כאילו על פי אות צלצל הטלפון שלה.
"היי, אימא," אמרה ריילי. הברמנית שפכה חלב מעל קוביות הקרח וחליטת הקפה בצנצנת־לקחת. אם הלקוחות החזירו את הצנצנת לבית הקפה, הם קיבלו עשרה אחוזי הנחה על ההזמנה הבאה. היא ממש רצתה את ההנחה הזאת.
"מה קרה?" שאלה בלוֹסוֹם בָּזיל־ת'וֹרן. המבטא המאנפף של ויסקונסין תמיד נשמע מובהק יותר כשהיא דאגה לבנות שלה.
"כלום," שיקרה ריילי.
"את משקרת. תדלגי לחלק שבו את מספרת לי את האמת. מה זה היה? עוד חלום?"
היא שמעה קול דפיקה וצליל של צקצוק מהצד השני של הקו. "מה את עושה?" היא שאלה.
"אני מכינה אבקת כביסה תוצרת בית בזמן שאבא שלך רק מחמיר את בעיית הנזילה בכיור," היא אמרה. "עכשיו תספרי לי על החלום."
"אני לא יכולה עכשיו," התחמקה ריילי.
הברמנית הבריגה את מכסה הצנצנת כשהיא שורקת לעצמה מנגינת ג'אז קטנה. היא הייתה לגמרי לא מודעת לקרב שהתחולל במוחה של הלקוחה שמולה.
זה אפילו לא היה אמיתי, היא אמרה לעצמה. זה היה רק חלום, ולילדה שלפניה היו קשרי לימפה תקינים בהחלט. קרוב לוודאי שאפילו אין לה סבתא מתה.
"אה," אמרה אימה, והבינה. "את צריכה להגיד למי שזה לא יהיה, את מה שזה לא יהיה, ריילי. זאת מתנה. את מבזבזת את הכישרונות שלך כשאת מתעלמת מהם."
"זאת לא מתנה," היא התווכחה. היא הושיטה לבחורה מזומן, וכשאצבעותיהן רפרפו זו על זו היא ראתה את הבריסטה בילדותה — ילדה בת חמש שעומדת על שרפרף במטבח ביתה של סבתא־רבתא אידה, וזו מלמדת אותה איך לערבב בלילת פנקייק.
לעזאזל.
"אני חייבת ללכת, אימא," אמרה ריילי וניתקה את השיחה. היא עמדה מאובנת במקומה לרגע, והתלבטה אם לחכות לעודף שלה או פשוט לברוח מהמקום.
היא קרעה את התחת שלה תמורת עשרים דולר. היא הייתה זקוקה לעודף הזה.
"תגידי לה את זה מייד!"
ריילי תהתה אם המוות הפך את האידה הזאת לסמכותית יותר, או שמא תמיד הייתה ככה.
"זה העודף שלך," אמרה הברמנית והושיטה לה את השטרות.
חזיונות של קשרי לימפה ריקדו בראשה של ריילי. היא תחבה שטר של דולר לצנצנת הטיפים וכחכחה בגרונה. "אידה רוצה שתבדקי את קשרי הלימפה שלך," היא לחשה.
הינה. את מרוצה, אידה? עוד מקום ציבורי שנהרס בשבילי רשמית. אחרי הגילויים המטומטמים האלה היא ללא ספק תיאלץ ללכת לבתי קפה ולמסעדות במסווה.
"רגע? מה? מי?" פיה של הברמנית נפער בצורת O, והיא בהתה בריילי.
רואה? אפילו לא הייתה לה סבתא־רבתא בשם אידה.
"את מתכוונת לסבתא־רבתא שלי?" שאלה הבחורה.
טוב, שיט.
ריילי התחילה לסגת לאחור. "פשוט תיגשי לבדוק אותם. מייד."
"חכי!" קראה אחריה הבחורה. הלקוחות שלא האזינו למוזיקת אינדי עממית באוזניות, הסתכלו על ריילי כשמיהרה לעבר הדלת.
היא נעצרה במקום, קיללה וחזרה במהירות אל הקופה. "אני פשוט אקח את זה," היא אמרה ולקחה בלחיים בוערות את צנצנת הקפה שהזמינה.
היא יכולה לשכוח מעשרה אחוזי הנחה. הצנצנת הזאת בחיים לא תחזור לשם.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
