גרייסי אוצרת הסודות

1

הבטן שלי כאבה בטירוף.

עיוויתי את פניי ולחצתי את ידי אל הבטן בניסיון להפסיק להתנשף... אבל ההרגשה הייתה פאקינג מוזרה. לא כמו עווית שרירים או כאבי מחזור. הכאב התפתל וגרם לי ללחוץ את ידי חזק יותר על הבטן, כאילו המגע יכול לעזור. כל היום הבטן הציקה לי, אבל ברגע שיצאתי החוצה, היא כאבה ממש.

ריצה מעולם לא הייתה התחביב האהוב עליי. לא הייתי מדרגת אותה בעשרת התחביבים האהובים עליי. למען האמת, היא אפילו לא בעשרים המקומות הראשונים. אם הייתי צריכה לדרג אותה, הייתי מציבה אותה אחרי ניקוי האמבטיה. אולי אפילו אחרי ניקוי פנלים — ואף אחד לא אוהב לנקות פנלים. אבל הייתי כנראה יכולה לספור על עשר אצבעות את הימים שבהם ריצה לא נכללה בסדר היום שלי בחמש־עשרה השנים האחרונות.

רק המחשבה על משך הזמן שבו התמדתי בכך גרמה לבטן שלי לכאוב יותר. אבל זה לא היה העניין.

לרוע המזל, ריצה הייתה אחד מאותם דברים שכל אחד יכול לעשות בכל מקום, לכן היה קשה למצוא תירוץ לדלג עליה ללא רגשי אשמה. הייתי צריכה רק לדמיין את סבתא מטה את ראשה הצידה ומביטה בי במבטה הנוזף המפורסם, ומייד הייתי נזכרת מדוע עליי לשנס מותניים ולצאת לריצה.

אם אי פעם אהיה חייבת לרוץ, אצטרך לרוץ בכל כוחי. לא בשביל הכיף. לא למרחק קצר. לרוץ כאילו החיים שלי תלויים בכך, כי הם באמת יהיו.

לכן לא הייתה לי בחירה בעניין, אף שרציתי מאוד שתהיה לי. זה היה מעצבן, אבל זו הייתה המציאות.

עיוויתי את פניי בכאב, ניסיתי לנשום עמוק ולחצתי את ידי בכוח רב יותר על הבטן. כן, זו בהחלט לא הייתה עווית שרירים. אלה לא היו בשורות טובות. בפעם האחרונה שכאב לי ככה...

נעצרתי במקום, באמצע שביל הגישה הארוך שלי, הסתובבתי באיטיות והסתכלתי סביב. הקשבתי, אבל לא שמעתי דבר למעט מספר צרצרים אי שם במרחק. כרגיל.

אכלתי כריך גבינה צהובה עם בייקון בצהריים. אולי פשוט סבלתי מגזים? התוקף של הגבינה פג רק יום קודם, אבל...

הקשבתי שוב.

הסתובבתי במקום באיטיות פעם נוספת והסתכלתי על הקרוואן שניצב במרכז עשרים הדונמים של השטח ששכרתי בשלוש השנים האחרונות. אחר כך הבטתי בחממה ולאחר מכן התמקדתי במחסן הקטן שעמד בצד. שיחים שונים גדלו סביב, רובם צמחו בצמוד לגדר הארוכה והעניקו לבית הנייד פרטיות מעטה מהכביש.

הטיתי את אוזניי שוב. לא היה שום דבר בחוץ.

בדיוק כפי שאמור היה להיות. הייתי זהירה. תמיד פאקינג זהירה. זהירות הייתה יכולה להיות השם השני שלי. סתם הייתי פרנואידית.

שאפתי אוויר דרך האף, שמטתי את היד מהבטן ושלפתי מהכיס את תרסיס הפלפל שדחפתי לשם בסוף מסלול הריצה כשפניתי אל שביל הגישה. הייתי כנראה צריכה להפסיק לעשות את זה. היה עליי להחזיק אותו ביד כל הזמן, לפחות עד שאיכנס פנימה ואנעל את הדלת. לא אהבתי לרוץ בלילה, אבל שנאתי להתעורר מוקדם ושנאתי יותר לרוץ בחום. הטמפרטורות בניו מקסיקו לא היו נעימות.

קשובה לכל התרחשות, הספקתי להסדיר את הנשימה בשארית הדרך, אבל באמת לא שמעתי דבר למעט צרצרים. העננים הסתירו את הכוכבים, וגם אם אחד מחברי הטריניטי עקב אחריי מהשמיים, לא יכולתי לראותו. המחשבה כמעט גרמה לי לגחך, אבל כאב חד פילח את בטני פתאום.

זו הגבינה. זו חייבת להיות פאקינג הגבינה, חשבתי כשפתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. נעלתי את הבריח ואת המנעול התחתון הרעוע ששימש בעיקר לקישוט. כל היום חלמתי לטרוף את מכל הגלידה שהיה במקפיא, לכן הבטן שלי הייתה צריכה להפסיק עם השטויות שלה.

חלצתי את נעלי הריצה בעזרת בהונותיי והנחתי את המפתחות ואת תרסיס הפלפל על השידה. הרמתי את המגבת שהנחתי עליה, ניגבתי את עצמי ולבשתי את הקפוצ'ון שהורדתי לפני הריצה כדי שלא אכתים את הספה בזיעה. רק אחר כך נשמתי עמוקות, אבל קפאתי ברגע שהסתכלתי על שולחן הקפה ובייחוד על ספר המפות שהשארתי פתוח לפני שהכרחתי את עצמי לצאת לריצה. רציתי לראות טלוויזיה עד שאתקרר. אחר כך תכננתי לאכול ארוחת ערב, להתקלח, לסיים את השיעור האחרון, אולי לסיים לקרוא את הספר שלי בזמן שאוכל את הגלידה ובסופו של דבר, ללכת לישון.

בדיוק כמו בכל יום.

ואם זה גרם לחזה שלי להתהדק קצת, אז זה גרם לחזה שלי להתהדק קצת.

ככה זה בחיים, לא? ועדיין, לא יכולתי שלא להסתכל על האטלס, שהיה כמעט בן גילי, כשהלכתי סביב הספה והתיישבתי באמצע, בדיוק מול הספר.

הוא כבר היה פתוח וחיכה לי.

יכולתי לעשות את זה.

הייתי רק צריכה לבחור מקום. כל פאקינג מקום או כמעט כל מקום, כל עוד הוא נמצא בין שני חופי ארצות הברית.

בחנתי את הדפים המוכתמים. ניסיתי להחליט אם לעצום עיניים ולהצביע באקראי על מקום או לעשות אן־דן־דינו כמו שעשיתי כשהייתי ילדה וסבא וסבתא אפשרו לי לבחור את היעד הבא. הם ניסו להפוך את המעבר ממקום למקום למשחק ככל הניתן, לפחות בהתחלה. למען האמת, לא ראיתי בכך מטרד עד שהגעתי לחטיבת הביניים בערך. לנדוד מעיירה לעיירה היה כיף במשך זמן רב.

ואחר כך, בתיכון, המעברים הפכו להכרח.

לאחרונה, המעברים גרמו לעווית בעין שלי.

ולדחף לאכול גלידה.

הייתי צריכה לעבור ותכננתי לעשות זאת. הבעיה הייתה שקל יותר לחשוב מאשר לבצע. לפני שישה חודשים, לא יכולתי לעזוב כי רציתי לקצור את היבול בגינה קודם. השקעתי בה עבודה רבה ולא יכולתי לזנוח אותה. אחר כך, שכנעתי את עצמי שכדאי לחכות עד אחרי החגים. די נורא לעבור דירה בחורף. מה אם פתאום ירד שלג? למכונית שלי לא הייתה הנעה של ארבע על ארבע, לכן הייתי צריכה לקחת את זה בחשבון.

והסיבה המשמעותית ביותר, עדיין לא הצלחתי לבחור מקום.

כל פעם שניסיתי לקבל החלטה, עשיתי אותו הדבר שעשיתי הערב — הסתכלתי על האטלס שתי דקות ומייד מצאתי משהו אחר לעשות שהיה חשוב באותה המידה. כמו לרוץ או לקפל את ערמת הכביסה הנקייה שתמיד נערמה איכשהו אף שהייתי האדם היחיד בבית ובדרך כלל לבשתי פיג'מה כל היום אלא אם כן היו לי שיעורי וידאו עם התלמידים שלי. במקרה כזה השקעתי ולבשתי חולצה מכופתרת, אבל ישבתי מול המחשב במכנסי טרנינג או מכנסיים קצרים.

לא משנה לאן אלך — הגיע הזמן לזוז.

זה היה אחד הכללים שגדלתי איתם אחרי הכול — אל תישארי במקום אחד יותר מדי זמן.

ניגבתי את מצחי בגב ידי ופלטתי אנחה בשפתיים רוטטות.

הבטן שלי התכווצה שוב.

אין לזה משמעות. הכאב היה מקרי. הגוף שלי היה מעצבן ולא היה לזה קשר למעבר. לא הייתה סיבה להיכנס ללחץ, להיכנס למכונית ולהסתלק. עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהבטן שלי עשתה את השיט המוזר הזה. זה לא אומר כלום. הגבינה אשמה. או אולי זה היה סימן שאני כן צריכה לצאת מפה בעתיד הקרוב מאוד.

זה היה הגיוני.

אוליייי... אגוון ואסע מזרחה. כל עוד לא יהיה חם יותר מפה, אולי אפילו אוכל לרוץ במהלך היום במקום לסכן את חיי כל לילה. מעולם לא הייתי מזרחה לטקסס.

הייתי צריכה לחשוב על כך עוד קצת ליתר ביטחון.

אבל רק עוד קצת. יום או יומיים מקסימום. לא יותר משלושה. זו תוכנית טובה, חשבתי, כשהרמתי את כוס המים שהשארתי בקצה השולחן ושתיתי לגימה גדולה. באמצע לגימה נוספת, הרמתי את השלט ששכב ליד האטלס והדלקתי את הטלוויזיה.

"...אני אומר'ך שהם היו פאקינג מלאכים! המשט־רע ניסתה להגיד שזה איזה תופעת מזג אוויר. תקרא לזה איך שאתה רוצה לקרוא לזה, אבל זאת לא הייתה סופה שם בחוץ. אלה היו מלאכים!"

כתב החדשות על המסך מצמץ, וזוויות פיו נעו כמעט באופן בלתי מורגש, אבל אני הבחנתי בזה. "אדוני, למה אתה חושב שאלה היו מלאכים ולא מישהו מחבורת טריניטי שראית בחלון?"

האיש המבוגר הרים את זרועותיו והניח להן ליפול לצדדים. מאחוריו נראה נוף צחיח ומספר סוסים מטושטשים במכלאה. "נו, באמת, ילד, תשתמש בשכל ש'ך. אין ברק שמחשיך ת'שמיים ככה. זה ברור. ניסו להגיד לי גם שזה היה אחד מ... לובשי הגלימות האלה. מה 'הגיבורים' האלה יעשו אצלנו פה? כלום! זה מה! גרתי פה כל [צפצוף] החיים שלי ואף פעם לא ראיתי מישו מהם מסתובב פה. אין לנו פה מספיק פשע בשבילם. נו'במת. הדבר הזה היה ענקי! לא ראו כלום חוץ מהאור הזה בשמיים. אין סיכוי שזה היה אחד מהטריניטי האלה. הם לא יכולים לעשות כזה דבר. אנשים רואים יותר מדי סרטים."

זה... מעניין. אחד מהם נצפה באלבקרקי ועזר להילחם בשרפה, אבל זה היה במרחק שלוש שעות נסיעה מפה כמעט, ולפני שנה בערך. בעיירה שבה גרתי היה פשע, כמו בכל מקום אחר, אבל לא משהו שהדיר שינה מעיניי.

אחד היתרונות של מגורים בצ'אמה, ניו מקסיקו, היה אוכלוסייה של בערך אלף איש.

זו בדיוק הסיבה שגרתי שם.

על המסך, ידיו של האיש המבוגר נעו בהתלהבות כשהוסיף שהשכנים שלו טענו שראו משהו מהחלונות, אבל עד שהם קמו להסתכל, לא היה שום דבר בחוץ. הוא שטף כלים ויש לו חלון מעל הכיור, לכן הוא ראה 'משו זוהר גדול כזה זז בשמיים'.

תמיד תהיתי אם מלאכים הם אמיתיים. היו אנשים שאמרו שהם קיימים — זאת אומרת, אם באמת חושבים על זה, היו אנשים על־אנושיים או מה שהטריניטי היו, אז למה שלא יהיו מלאכים? כשהייתי קטנה, גרנו בבית שסבתא נשבעה שהיה רדוף רוחות רפאים. אבל מלאכים?

החלפתי ערוצים, ניסיתי להחליט אם אני במצב רוח לראות סרט או לא, אבל נעצרתי על סרטון וידאו שנראה כאילו צולם בטלפון נייד.

"הקדמונית הופיעה היום באופן נדיר בבית חולים בשיקגו. עובדים אמרו שהגיבורה בילתה מספר שעות במתקן וחילקה מתנות לילדים."

לגמתי לגימה נוספת והסתכלתי על האישה שעמדה ליד מיטת בית חולים וחייכה לילדה קטנה ששכבה בה.

השמועות טענו שגובהה מטר תשעים או אולי אפילו יותר, אבל אף אחד לא החזיק אי פעם סרט מדידה מולה. כתפיה הרחבות היו מעוגלות משרירים, ומתחת לבגד הגוף בצבע ירוק כהה שכיסה הכול מהגרון עד קצות האצבעות והבהונות, הצלע המפורסמת ביותר בטריניטי הייתה שרירית להפליא. בשלב כלשהו, כולם ראו את הסרטון שלה מחזיקה את גשר הזהב בסן פרנסיסקו כשרעידת אדמה עשתה את הבלתי יאומן וכמעט גרמה לו לקרוס לפני עשר שנים.

רציתי להיות היא כשאגדל.

אם באורח פלא אהפוך לעל־אנושית, אגבה בשלושים סנטימטר ואעלה עשרים או עשרים וחמישה קילו של מסת שריר. ואם יהיה לי מבנה עצמות מדהים ועור חלק למשעי.

ניסים יכולים לקרות.

שערה של האישה המדהימה הזו היה חום כל־כך, שאי אפשר היה לטעות בו, וצבע עורה היה זהוב כל־כך, שאם היה בה חלק אנושי, מה שהיה נתון לוויכוח רציני, בדיקת די־אן־איי בטח הייתה מגלה תערובת של מוצאים אתניים שיסבירו את היווצרותם. את הפנים של האישה החזקה בעולם אפשר היה לתאר רק כמרשימות.

היא הייתה פשוט מדהימה והיוותה סמל לכוח ולנשיות, לא רק עבור ילדים קטנים אלא עבור אנשים מכל הגילים. לא רק היא, אלא גם האחרים. האנושות ברובה סברה ששלושת גיבורי העל, שנקראו בדיוק מהסיבה הזאת טריניטי — השילוש הקדוש — היו מדהימים.

לא אנשים רגילים שבנו את חייהם על מיליון שקרים.

כמעט שלפתי את הכינור כדי לנגן לעצמי מנגינה עצובה ומלאה ברחמים עצמיים.

"...בין זעקות המחאה ממשפחות הנפגעים בשרפה שהותירה עשרות מאושפזים. צילומי אבטחה שנחשפו לאחרונה מראים את המגן מגיע עשר דקות אחרי..."

בדיוק חשבתי על השרפה ההיא. לא ייאמן שהם עדיין דיברו על זה. העובדה שהוא בכלל הצליח לעזור הייתה בגדר נס. הוא הציל אנשים רבים כל־כך. גלגלתי עיניים והחלפתי ערוץ פעם נוספת לפני שקפאתי.

גבר שחום עור שהיה מוקף בלפחות ארבעה שוטרים בלבוש טקטי, נעו לעבר אחד מאותם רכבים שצוותי ימ״מ משתמשים בהם. "היום נפתח משפטו של קמילו בלטראן. האיש, המוכר גם בכינוי 'אל סרברו', היה בעברו ברון הסמים וראש קרטל ארנאס, וכעת הוא סוף־סוף מובא לדין באשמות של סחר בסמים, הלבנת הון ומתן שוחד..."

בלעתי את הכעס ומעט הפחד שפתאום התגבשו בגרוני, לחצתי על הכפתור בשלט שוב והחלטתי שעדיף פשוט לאכול ולצפות בסרט. זה יהיה טוב. נותר זמן קצר עד השיעור עם התלמיד החדש שלי, צעיר בן עשרים ושלוש בשם ג'וֹ גִ'י־ווּק שאמור לעבור לטורונטו בעוד מספר חודשים. האנגלית שלו השתפרה מדי שבוע, והייתי גאה בהתקדמותו. הייתי צריכה לקפל כביסה, אבל פתאום חשתי עייפה ומדוכדכת.

ביליתי חצי יום בניסיון להחליף את טוחן האשפה שהפסיק לעבוד. המדריך שמצאתי אונליין טען שזה ייקח רק שלושים דקות, אבל זה לא מה שקרה. אחד הברגים הגיע שחוק, ומשם הכול הלך לעזאזל.

זה בעצם היה סיפור חיי. 'כשאת חושבת שדברים לא יכולים להמשיך להידרדר, חכי רגע — סיפורה של גרייסי קסטרו' מגיע לבתי הקולנוע... לעולם לא. 'אולפני שינטו' היו דוחים את התסריט עוד לפני שהיו מסיימים לקרוא את הכותרת. 'גרייסי קסטרו — אוצרת הסודות' אולי היה עובד, חשבתי בעגמומיות. רק שלא היו לי שום כוחות, אם לא מחשיבים את כאבי הבטן, שאומנם היו נדירים, אך עוצמתיים.

כמו כאב הבטן שחוויתי באותו רגע, שקיוויתי שנבע מגזים או מחוסר נוחות מהמעבר.

העפתי מבט בחלל המגורים של הקרוואן הריק למדי שהיה ביתי במשך שנים. אחר כך נאנחתי בפעם העשירית תוך עשר דקות ושקעתי עמוק יותר בספה. זה היה הדבר הקרוב ביותר לחיבוק שעמדתי לקבל בקרוב, אחרי הכול.

התגעגעתי לחיבוקים. מאוד. לחבק את עצמך לא משחרר אוקסיטוצין בגוף, לכן אין לזה את אותה ההשפעה שיש לקבלת חיבוק מאדם אחר.

ידעתי זאת מניסיון.

לחצתי על השלט, בחנתי את האטלס על שולחן הקפה פעם נוספת ונאנחתי שוב. אם הייתי ממלאת אחר ההוראות שסבתא השאירה לי, הייתי עוברת דירה לפני שנה. במשך תקופה בתיכון, עברנו ממקום למקום כל סמסטר. אחרי שסיימתי את התיכון, נשארנו עד תום השנה. אחר כך נשארנו יותר. מקסימום שנתיים, אהובתי. כל עוד תשמרי על פרופיל נמוך ועל פה סגור, לא יקרה לך כלום.

זה היה כלל נוסף — להנמיך פרופיל.

באמת הנמכתי. נדרש ממני מאמץ גדול לעשות זאת, אבל נותרתי בחיים, וזו הייתה המטרה של השיט הזה.

אבל המקום הזה היה הדבר הקרוב ביותר לבית שהיה לי מאז ומתמיד. הכיתי שורשים. חייתי בשלווה, ולמען האמת, מצאתי את עצמי בזמן שנותרתי לבד. המקום הזה לא היה בראש הרשימה של המקומות שהייתי רוצה לחיות בהם, אבל עדיין לא רציתי לעזוב. היה לי נוח. לא רציתי להתחיל מחדש בפעם העשרים. אבל...

תמיד היה סיכוי שיום אחד לא אצטרך לעבור. זו הייתה התקווה שלי. נס שיכולתי רק לחלום עליו.

ואולי, בסופו של יום, דברים ישתנו. אולי אוכל להוציא דרכון, לטייל ולפגוש מישהו מדהים שלא שואל יותר מדי שאלות. למצוא שותף... חבר. יותר מחבר יהיה נהדר.

אם הייתי צריכה לבחור, בראש הרשימה היה למצוא מישהו.

הוא יצטרך לקבל את העובדה שאני... מי שאני. כמעט בת שלושים. נחמדה לרוב עם עבודה יציבה פחות או יותר, גם אם היא לא תגרום לי להתעשר. יכולתי להיות במצב גרוע יותר בתחום המראה, חשבתי. יכולתי להיראות טוב יותר, אבל גם יכולתי להיות בת מזל פחות. היו לי דברים אחרים להתלונן עליהם, לכן תווי הפנים ורוחב המותניים לא היו נושאים לדאגה.

וזה היה חלק מהבעיה. המקור לכל בעיותיי, למעשה. לא היה מנתח פלסטי בעולם שיכול לתקן את הבעיות שלי בעזרת סכין מנתחים.

הייתי זקוקה לחיים חדשים לגמרי, די־אן־איי אחר.

באמצע המחשבה המדכאת הזאת לפתע ראיתי משהו מזווית העין.

אור סגול בוהק הבזיק דרך התריסים וגרם לי להירתע, עד כדי כך הוא היה מסנוור.

ושנייה לאחר מכן, הרגשתי את זה — את הרעד. קירות הקרוואן רעדו. הספל רעד. הקרקע רעדה.

מה זה, לעזאזל?

מה קורה, לכל הרוחות?

הריאיון בטלוויזיה צץ פתאום במוחי.

אולי זה... מלאך?

לא, לא.

אולי מטר מטאורים? מטוס שהתפרק?

אוי שיט. אוי שיט, שיט, שיט.

האם זה הסביר את האור המסנוור? לא. הייתי די בטוחה ששום דבר חוץ מזרקור לא יכול להיות בוהק כל־כך, אבל מה כבר ידעתי? האם זה הסביר את רעידת האדמה הקטנה שטלטלה את הקרוואן? אולי...? אבל מה שזה לא היה, זה היה חייב להיות גדול כדי לגרום לאדמה לרעוד. לא יכולתי לחשוב על שום דבר שיכול להיות גדול כל־כך חוץ מגודזילה, אבל מפלצות ענק לא היו אמיתיות, לכן...

לא היה ממה לפחד, אלא אם אלה באמת היו חלקים של מטוס שנפלו מהשמיים וכמעט מחצו אותי.

הכרחתי את עצמי לקום, הקפתי את הספה וצעדתי לכיוון דלת הכניסה. הרמתי את הפנס, פתחתי את המנעול והצצתי החוצה לפני שיצאתי.

הייתי צריכה לדעת, משום שכך זה היה כל חיי, שהציפיות שלי לא תאמו למציאות.

ירדתי במדרגות הדֵּק הקטנטן, סרקתי את החצר ולא ראיתי דבר. לא דמיינתי את האור או את הרעידות. או שכן? תמיד חששתי שאני עלולה להשתגע כי ביליתי זמן רב כל־כך לבד, אבל לא, הייתי צעירה מדי. ולא היו לוחות טקטוניים פעילים באזור, הייתי די בטוחה בכך. הקפתי את הקרוואן וקפאתי באמצע הצעד וכל זה כי...

אוי שיט.

אוי שיט, אוי שיט, אוי שיט.

נקודות אש קטנות וסגולות היו מפוזרות בחצר שלי.

ביד רועדת, הרמתי את הפנס וכיוונתי אותו למרכז האש. בלעתי רוק.

כיביתי את הפנס ומייד הדלקתי אותו שוב, חשבתי שדמיינתי. אבל לא דמיינתי.

לא פאקינג דמיינתי כלום.

היה שם גוף. על האדמה. בחול.

גוף אנושי.

גדול.

ידי רעדה בטירוף כשאלומת האור האירה משהו שנראה כמו חתיכת בד פרושה מתחת למה שהייתי די בטוחה שהוא גוף גברי לפי מבנה השרירים שהצלחתי לראות.

חתיכת בד שהייתה דומה מאוד ל... ל... גלימה.

גלימה.

אוי.

שיט.

פאקינג גלימה שהייתה קרועה ומרופטת, אבל זאת הייתה מפת שולחן או גלימה. והיא הייתה צמודה לחזה חשוף למחצה תודות למזל בלבד.

היד שלי רעדה יותר כשקלטתי את צבעה. אוי ואבוי.

אוי לא.

עברו שנים מאז הפעם האחרונה שהתפללתי, אבל באותו רגע, עשיתי זאת. הכרתי את צבעו של בגד הגוף שנקרע בחלקו הגדול מהגוף המוטל על האדמה.

אפור פחם.

גם הכרתי היטב את צבעה של הגלימה. כל העולם הכיר את הצבע.

כחול פאקינג קובלט.

רק אדם אחד לבש גלימה ובגד גוף בצבעים האלה ולא היה דמות מסרט או ספר קומיקס של 'אולפני שינטו'.

הוא היה...

הוא היה...

אחד מחברי טריניטי.

הוא היה...

המגן.

הוא היה פאקינג המגן.