סופו של ההרג הטבעי

א'

יובל התבונן ארוכות בחברו.

"בסך הכול אישור בשביל חברת הביטוח..." ד"ר סטרנברג כחכך בגרונו. יובל פנה ללכת. "אני חייב לחזור למשרד. יש לי שכתוב של חוק בכנסת על הראש."

"יובל!"

 "מה?!"

"תפסנו את זה בשלב השני, עוד אפשר לטפל בזה."

"מה זה הדבר הזה שוב?" יובל חזר לשבת.

"הודג'קין."

"נשמע מרשים..."

"עכשיו אתה חייב לעשות בדיקות דם, צילום ו-CT של החזה, הבטן והאגן וביופסיה ממח העצם. דאגתי שיקבלו אותך כבר עכשיו במרפאה במגדל המאה." דיבורו של ד"ר סטרנברג טרוט העיניים נקטע בשיעול שחפני.

"הם לא צריכים לקבל אותי. אני מספיק מקובל."

"יובל!"

"רפי צריך אותי עכשיו."

"תגיד לשותף הדביל שלך שאני אמרתי!"

"טוב, טוב. אז כמה זמן לוקח לקבל תשובה?"

תוך כדי נסיעה בדק שוב את שיערו, רק בשביל לוודא שהכול בסדר. "אימג'ין" נוגן מאחד הדיסקים הצרובים שהיו בצ'יינגר ויובל החל לשיר יחד איתו, כאילו הוא לבד בעולם. "דמיינו שאין גן עדן...", בחוץ שרר מזג אוויר בהיר. כמה נערים שיחקו כדורסל בחצר של חטיבת הביניים העירונית. הוא התבונן בהם וחשב על מה שעוד צפוי להם. הדשא זה אך נקצץ ונראה רענן, אך כאילו ביקש לחזור ולגדול פרא, וג'ון לנון שר "דמיינו שאין מה להרוג או למות בשבילו וגם שאין דת." אנשים שמחים יצאו לרחוב, חלקם נופפו אחד לשני. "דמיינו את כל האנשים חולקים את העולם..." יובל הבחין בלכלוך על השמשה הקדמית, למרות שרק אתמול ניקה את האוטו במשך שלוש שעות. טיפת הרפש הזו הפריעה לו, עד ששקל אפילו לבקר במתקן השטיפה האוטומטית. הוא לחץ על כפתור שהתיז עליה מים. מאד שעשע אותו לראות את המים מרקדים על השמשה. כשיצא מהרכב בדק שלא נשארה טיפת לכלוך על מכסה המנוע.

"יובל! מה אתה עושה פה?" קראה דניאלה, שבדיוק סיימה טיפול בדיקור סיני במחלקה לרפואה משלימה השוכנת באותה הקומה של הבניין. היא חיבקה אותו. "חכה רגע." כשהסתובבה נעץ מבטו בגבה, בקו התחתונים המקומר שבלט מבעד לחלוקה הלבן וכשפנתה אליה בחזרה, העביר מבטו לעיניה הכחולות היפות והמוכרות. הוא דמיין עצמו טובע באושר בתוך הכחול האינסופי, בלבן הרך והנעים.

"באתי לאיזו בדיקה."

"איזו בדיקה?"

"אני לא יכול להגיד."

"תגיד לי."

"הכול בסדר."

"למה אתה כזה סודי?"

"אני אספר לך אם תעזבי אותו."

"מפגר!" חייכה. "בכל מקרה, אתה צריך ללכת עד סוף המסדרון ולהביא את ההפניה לפקידה בקבלה," הצביעה. "ואם יש בעיות, אני בקומה השנייה, בחדר 301."

שבע שנים עברו מאז עזבה אותו. הוא נזכר איך היתה מתמסרת כולה. איך אהב לשמוע אותה.  שוב חש בליבו את הצביטה שהרגיש כשהחליטה לעזוב אותו לטובת רופא מצליח. דפיקות לב שאף אישה לא גרמה לו מאז שנערה בשם מאיה שברה את ליבו בגיל שש עשרה.

שנה וחצי לא נגעתי בתסריט, הרהר כששטף את ידיו בשירותים. כשהסתכל במראה נראה כי שיערו הבהיר איבד מעט מהברק שלו. הוא החליק את אצבעותיו על בלוריתו, מוודא שעדיין יש להם את אותו המגע המשיי המוכר. אני יודע מה אני אעשה. אני אתן לגיבור שלי להשיג אותה. אבל איך? לפתע הבזיק בו רעיון. הוא יעשה אותו דבר כמו במערכה הראשונה, רק הפעם הוא יצטרך להקריב יותר, לעזוב את הבית ואת המדינה שלו, ואת כל מה שיקר לו בעצם. בשבילה. "והיא תגלה את זה במקרה. מבלי שיספר לה," מלמל לעצמו בזמן שניגב את ידיו. האוויר במרפאה הזאת עושה לי רע, חשב. הוא הוציא מסרק, הטיב את בלוריתו וחייך. רק אז הרגיש מוכן לחזור לחדר ההמתנה.

בדרכו החוצה פגש את דניאלה שנשקה לו לשלום. כאשר חיבוקו התארך מדי, טפחה על פניו. טבעת הנישואין שלה היתה קרה.

מטושטש מעט חזר למשרדו, "שווימר-הכהן – קשרי ממשל", והתכונן לפגישה. סבטלנה, מזכירתו המחוטטת, כבר הכירה את הנוהל. היא הפנתה את השרה לחדרו, סגרה את הדלת, סיננה את כל השיחות והפקסים שהיו ממוענים אליו וחסמה את כל מי שרצה להיכנס ולשאול שאלה.

"ומה שלומך?" שאלה תמרה שעייה, שרת הבריאות של מדינת ישראל. הוא סקר את האישה התמירה שמולו. שעייה הייתה כבת חמישים, אך מלבד עור רפוי מעט בצווארה, נראתה צעירה בהרבה מגילה.

"נהדר!" השיב כהרגלו.

היא לא המתינה לתשובתו. "אני לא יכולה להחליף אותה. אין לי שום תירוץ שיתקבל. אתה לא רוצה אותה בוועדה, תדאג להביא לי סיבה."

"הסיבה היא, שהיא שונאת את מנכ"ל יודוסין. היא לא שוכחת לו מה שהיה כשהיו צעירים. משהו רומנטי לא ברור. לא יכול להיות שבגלל זה יחבלו בסיכוי של התרופות שלהם להיכנס לסל. הם משלמים לי הרבה כסף כדי שהתרופות שלהם יכנסו לסל."

"אתה לא עוזר לי פה."

הוא שתק כדקה והסתכל על רגליה.

"אני תמיד עוזר לך..." היא חייכה.

יובל הציץ החוצה ונעל את הדלת. סבטלנה נעצה בו מבט חודר.

בזמן שגופה החטוב של שרת הבריאות נחבט בגופו, זרמו התאים הסרטניים בדרכי הלימפה, והרסו עוד בלוטה. הם התרבו ללא הרף. איימו על הלימפוציטים הבריאים, המפותחים והשלווים. הם קמו וחייכו זה אל זה. השרה הביטה בשעון ונבהלה. היא התנצלה והחלה להתלבש.

"אני מתה על הגוף הנהדר הזה, מר הכהן," הכריזה בעודה רוכסת את חזייתה.

יובל בדק את חזהו ואת שריריו. תמיד חשב שפסל יווני סיתת אותו. הוא וידא שהכול במקום.

"ומה עם הנפש?", שאל כשהסדיר את נשימתו.

"מאז שנכנסתי לתפקיד תמיד אמרתי להם: 'נפש בריאה בגוף בריא'. ואתה! אתה אוהב לעזור לאנשים. נפש נפלאה!"

"צודקת. מגיע לי פרס ישראל על עזרה לזולת."

"אני עדיין לא יודעת איך אני נפתרת ממנה..."

השרה הלכה, אבל סבטלנה עדיין לא העבירה לו שיחות. אחרי פגישות מסוג זה, צריך לתת לו קצת זמן להכין את עצמו להמשך היום. רפי שווימר, שותפו, יצא מהמשרד שממול וקרץ לה: "מזל שבכנסת הנוכחית שר הבריאות הוא לא גבר חרדי זקן."

יובל לא מיהר. הוא ישב וחשב על התסריט שלו. בשנה השנייה ללימודי הקולנוע התחיל לעבוד על סרט באורך מלא, סרט שיגרום לאנשים להתרגש, לחוות כאב גדול, כאב שילווה אותם הרבה אחרי שיעזבו את האולם. הגיבור שלו היה בחור מאמין שסובל מדיכאון ומבקש להתאבד. זה אסור על-פי ההלכה. אבל הגיבור שלו דוחה מעליו כל סיכוי לאהבה ולהצלה. באחת הסצנות הוא מגיע לצוק וחושב לקפוץ. רבו מגיע למקום ומתריע "אתה לא רוצה שיקברו אותך מחוץ לגדר. ומה יקרה לאחותך המסכנה. מי ירצה להשתדך לה?" הוא שואל אם לפחות מותר לו להתפלל למותו.