א
בסתיו גברו ההתגרויות. לא היתה עוד סיבה להבליג. גדודנו הצטווה לחצות את הגבול בלילה ולפשוט על דיר א־נאשף.
״קן של מרצחים יימחה הלילה מעל־פני האדמה, והשפלה תנשום לרוָחה,״ אמר מפקדנו בקולו העמוק והמתון. הגדול נענה לו בתרועה גדולה. שאגתו של איצ׳ה גברה על כל הקולות.
ביתני הבסיס, מפוארים בסיד לבן, שפעו נקיון ועליצות. וכבר החלו האפסנאים הזריזים להתעסק בדלתות־המתכת של מחסני הציוד. מרגמות ומקלעים כבדים הוצאו מן החושך אל האור ונערכו במלבנים מדוקדקים בקצה מגרש־המִסדרים.
נגוהות־שמש אחרונות אבדו במערב. עד מהרה בוטל קו־הגבול בין פסגות הרכסים המזרחיים לבין גושי־העננים שגהרו עליהם. חבורה קטנה של קציני־ מַטה הסתודדה, מכורבלת במעילי־רוח, סביב מפה שארבע פינותיה הודקו בארבע אבנים מפני הרוח. הם האירו על המפה הזאת בפנס־כיס וקולותיהם לא נשמעו. פתאום ניתק אחד מן החבורה ודילג־ניתר לכיווּן חדר־המִבצעים: רוזנטל, קצין דק ומטופח תמיד, אשר רבים ידעו לספר עליו כי הוא בנו של יצרן־ממתקים ידוע. אחר־כך נשמע קול צועק מתוך החושך: ״איתמר, נו כבר, מתחיל להיות מאוחר.״ וקול אחר ענה לו: ״רֵד ממני. לֵך למישהו אחר.״
הגדוד נערך למִסדר־יציאה. בפאת המגרש, מול הלוחמים המתנועעים כתפוסי תנומה ומסתדרים לאִטם בשלָשוֹת מרושלות, התגודדה חבורה רוחשת של חיילי־שירותים. אלה לא נראו כמנמנמים אלא כתפוסי קדחתנות, מתלחשים, מורים באצבע, מצחקקים מרוב מבוכה או מחשבות רעות. ביניהם היה אחד, נחום הירש שמו, חובש עָרפּי, שלא חדל לחכך את לחייו מפני שעוֹרוֹ בער בעינויים של גילוח נחפז ושל פצעונים מגורים. הוא סילק את משקפיו ובהה אל הלוחמים והשמיע איזו בדיחה אשר איש מחבריו חיילי־השירותים לא מצא בה שום עוקץ. נחום הירש ניסח מחדש אותה בדיחה. גם הפעם לא מצאו בה דבר מצחיק, ואולי היה העוקץ שנון או דק מכפי כוחם להבין. אמרו לו: ״שתוֹק כבר, אתה גם כן.״ והוא אכן השתתק. אבל הלילה לא החריש כי אם החל לתת קולות מקולות שונים. משאבת־פרדסים רחוקה שיגרה אלינו את נקישותיה כמו מחלקת את הזמן עצמו למשבצות רבועות ושווֹת. עד מהרה החל הגנראטור לנהום נהמה עמומה, עקשנית, ולאורך גדרות המחנה נדלקו זרקורי המשמר. גם מגרש־המִסדרים נשטף פתאום אור־פנסים צהוב, עד שהלוחמים ונשקם נדמו פתאום לבנים־לבנים.
הרחק מאוד, בשיפולי ההרים המזרחיים, התרוממה קרנו של זרקור האויב והחלה לשוטט בעצבנות ובלי שום שיטה על־פני הרקיע. פעם או פּעמַיִם נלכדו בקרן הזאת נתיבי כוכבים נופלים ואורם נבלע באורה. הלוחמים נצמדו אל הסיגריות האחרונות. אחדים מהם כבר כילו שאיפת־עשן עמוקה והגיעו אל הבְּדָל והמיתו אותו מתחת לעקבי־הגומי של נעליהם הכבדות. אחרים השתדלו בכל כוחם לעשן לאט. שיירת משאיות מעומעמות־פנסים נעה אל שוּלי הכיכר, ושם נעצרה בלי לכבות את מנועיה. המפקד אמר:
״הלילה נמחה את דיר א־נאשף כדי להביא קצת שקט לכל שפלת־החוף. אנחנו נפעל בשתי זרועות ובשתי יחידות־חסימה. נשתדל לפגוע במינימום אזרחים אבל לא נשאיר אבן על אבן בקן־המרצחים הזה. כל אחד יעשה בדיוק מה שהסבירו לו. אם יהיה למישהו מצב לא־צפוי, או אם מישהו מנותק מפקודות, אז תשתמשו בשֵׂכל שלכם שאלוהים נתן לכם ואני השחזתי לכם. זה הכל. ושתיזהרו. שאף אחד לא ישתה לי מים קרים בזמן שהוא מזיע, כי ככה הבטחתי לאמא שלכם. עכשיו לזוז.״
הגדוד נענה לדברים האלה בנקישת־אבזמים: כתפים עומסות חגוֹר. בלי אות נוסף החלו כולם לנתר ניתורים קלים על עָמדם, אורבים לקולות מתכת או לשקשוק מים במימיה שלא מילאוה היטב. אז עטו כמה חיילי־שירותים אל בין הטורים, ובידיהם סירי־מטבח מלאים פיח. הם עברו מלוחם ללוחם וכל אחד שיקע את אצבעותיו בפיח ומרח על לחייו, על מצחו, על סנטרו. אם יגע אור זרקורי־האויב בפניהם, כאשר יזחלו על גחונם אל היעד, יגן עליהם הפיח כך שברק־עורם המיוזע לא יסגיר אותם. בעיני החובש הערפי נחום הירש נראה הדבר הזה כמו טכס־השבּעה קדמוני, והחיילים נושאי־הפיח ככוהנים.
הגדוד החל לדשדש אל עבר המשאיות, והנערות עטו עליו: הפקידות, הכתבניות, החובשות, כולן חילקו סוכריות־מציצה או ממתקים אחרים לדרך. היו בין הלוחמים אחדים שלא יכלו בשום אופן ללכת לקרב בלי ללעוס מאסטיק. איצ׳ה לפת בכפות־דוב את מתניה של ברוריה, קצינת־השלישוּת, הניף את גופה באויר, התוָה מעגל שלם והריע:
״ושתכינו לנו קוניאק, אם אתן רוצות לקבל כֶּפיוֹת צבעוניות!״
היה צחוק. ושוב דממה.
נחום הירש שאף להתמלא כעס או גועל, אבל הצחוק גבר גם עליו והוא צחק עם כולם וגם הוסיף לצחוק פנימה אחרי שהחלו הלוחמים לטפס על המשאיות הממתינות להם בפנסים מעומעמים.