שיעורים בפיתוח קול

1

תקציר העלילה

(קטע 1 מתוך 17)

הרומן נפתח בטיסה בהולה מניו יורק לישראל. גיבורת הסיפור מוזעקת לשוב ארצה — אחיה מאושפז חסר הכרה בחדר מיון. בן שלושים ושתיים, לקה בזיהום בליבו והתמוטט. מנתב״ג היא נחפזת לבית החולים מאיר בכפר סבא. היא מוצאת שם את הוריה המומים ומוכי דאגה, ואחר כך את גיסתה, אשתו של אחיה, מוקפת בבני משפחתה שבאו לתמוך בה ובראשם דודתה הרבנית.

מאז ומעולם היו שותפי סוד, אחים בלב ובנפש, ולכן, כשהחליט פתאום להתחתן, היא הופתעה יותר מכולם. זה היה לפני כשנתיים, זמן קצר אחרי שיחת הסקייפ שבה סיפר לה שהכיר בעבודה מישהי חדשה, בא איתה אל הוריהם ובישר שהוא מתחתן. הכלה, יפהפייה בת עשרים ושבע, התייתמה בקטנותה מהוריה ודודיה אימצו אותה, ואף שבנעוריה התמרדה נגדם והפנתה עורף לדת, נשמר כל השנים הקשר עם משפחתה האדוקה בירושלים.

הגיבורה היא סטודנטית למשחק. בניו יורק היא לומדת בבית ספר יוקרתי לאמנויות הבמה. אחרי החתונה של אחיה היא טסה בחזרה לניו יורק, ואחיה עבר להתגורר בירושלים. שתיקה וזרות השתררו ביניהם. מאימם למדה שבעקבות אשתו, שנקלטה מחדש בחיק דודתה, החל גם הוא בתהליך של חזרה בתשובה. בסתיו שעבר, בביקורה הקודם בארץ, כבר היה אחיה הקטן והאהוב, בבת עינה, מגודל זקן, ואת ראשו כיסתה מגבעת שחורה. הוא שבר את ליבה כשהרתיע את פניו ממנה וסירב לחיבוקה. היא צחקה במבוכה והושיטה לו יד, וגם ללחוץ את ידה הוא סירב. בפסח האחרון, לראשונה בשלוש שנותיה בניו יורק, היא לא הגיעה ארצה לליל הסדר. בחצי פה תירצה אז לאימה שזאת תקופת מבחנים, ושתיהן ידעו שזה בגלל הנתק בינה ובין אחיה, בגלל הריחוק שהפגין כלפיה בפעם הקודמת כאילו היא איננה שם.

עכשיו, מעורערת ממראהו מוטל כך בחדר המיון ומחובר למכונות החייאה, היא נדהמת לגלות שגיסתה בהיריון. אשתו כבר בחודש השישי, ואימם, בשיחותיהן השבועיות בטלפון, לא סיפרה על כך דבר. האם פורצת בבכי. ממלמוליה הנבוכים מתברר שהדודה הרבנית הורתה לאחיה לשמור ממנה את ההיריון בסוד, ושהוא השביע את הוריהם שלא יגלו לה. וכל זאת מן החשש שהעלתה באוזניו הרבנית שמא יעורר באחותו קנאה; שמא היא, שנפשה כרוכה כל כך אחרי אחיה הקטן, והיא כבר בת שלושים וחמש ומעולם לא נישאה, עינה תהיה צרה בהיריון.

היא המומה ונעלבת עד עמקי נשמתה, רועדת מזעם. והרי הוא יקר לה יותר משהיא לעצמה, אז שהיא תקנא בו? אבל גדולה מן הזעם והעלבון היא החרדה לגורל אחיה, שרופאים באים ויוצאים מחדרו ובכל רגע עלולים להכריז עליו שהוא מת, וחשוקת שיניים, כל אימת שהיא נתקלת ברבנית במסדרון, היא קמה בהפגנתיות ומסתלקת מהמחלקה. בחצר בית החולים היא חוזרת לעשן, מחסלת סיגריה אחרי סיגריה.

עוד רופאים, משמרות מתחלפות, במסדרון תלמידי ישיבה מתפללים. רק מאוחר בלילה, כשמתפזרים כולם, היא נשארת יחידה לצד מיטת אחיה. היא, שכבר יותר משנתיים כואבת מגעגועים אליו וכועסת כל כך, סוף־סוף יכולה לחבק אותו, לשמוט את ראשה אל חיקו ולבכות בו מרה. היא ערה ומשגיחה עליו עד שעולה הבוקר, לא מסירה ממנו את עיניה. כאילו בכוח מבטה הבוער, המרותק אליו, כשהיא נושמת את נשימותיו, תשמור אותו בחיים.

הבשורה הקשה והטיסה הבהולה ארצה קטעו את סערת חייה בניו יורק. שם, בסטודיו למשחק, היא הייתה בעיצומן של חזרות אינטנסיביות לקראת מופע סוף השנה: עיבוד מוזיקלי עכשווי ל״שוליית הקוסם״. הבמאי צעיר וכבר בעל שם, כישרון עולה בווסט אנד, והיא מכולן, מכל בנות כיתתה, נבחרה לגלם את התפקיד הנשי הראשי. נקבעה לה שגרה של אימוני בוקר עם מורה למחול, והיא הפסיקה מיד לעשן והחלה בדיאטה מחמירה, ובין חזרה לחזרה הייתה משננת את שורות התפקיד שלה או מתרגלת סולמות משיעוריה היומיים בפיתוח קול — רק תשעה שיעורים הספיקה לקבל, והם נקטעו ברגע שהתקבלה הבשורה הקשה מהארץ.

בבית החולים, שיכורה מעייפות, היא מוצאת לפנות בוקר באחת המחלקות מיטה ריקה ונרדמת בה. על חרדתה הכוססת לשלומו של אחיה נוספת ומכבידה הדאגה שמא תאבד את התפקיד. היא קיבלה מהבמאי אישור מיוחד להיעדר עשרה ימים. שחקנית מחליפה תמלא את מקומה בחזרות. ערב הבכורה צפוי בעוד חודשיים ושבוע, הזמנות כבר נשלחו, ורק היא, הרחק בישראל, חולמת שהיא עדיין שם על הבמה באולם החזרות, ורעם התוף ותרועת החצוצרות באוזניה, ושפתיה נעות באלם ומדקלמות את השורות ששיננה בעל פה.

★

(קטע 2 מתוך 17)

מיום ליום הולך מצבו של האח ומתדרדר. הגיבורה רואה את הוריה טרופים מדאגה, אובדי עצות, מתחננים אל הרופאים. בלילות הם מלינים בביתם ברעננה את האורחים מירושלים. ובכל בוקר, כשהם מגיעים עם הרבנית ועם מלוויה לבית החולים, הם כמו שני ילדים מבולבלים, נעים בעקבותיה ומבקשים את צילה. אשתו של האח לא נראית עוד בחדר או במסדרון: בצו דודתה נשלחה בחזרה לירושלים.

היא אישה כריזמטית מאוד, הרבנית, חדת עין, ביקורתית. באחד הלילות, בסלון ביתם של המחותנים, כשהאם פותחת לפניה את האלבום המשפחתי, הרבנית נעצרת בשתי תמונות דהויות שצולמו בחג פורים אחד: הבת שם בת עשר אולי, והבן, מספרת אימו בדמעות, עלה באותה שנה לכיתה א'. ובתמונות — הרבנית רואה ומזדעזעת — הם מחופשים לחתן וכלה. מה שנקלט בחושיה כבר בליל החתונה וחשבה לקנאה, עין רעה שנותנת האחות הרווקה בנישואי אחיה הצעיר, מתברר לה עכשיו שביסודו אהבה אסורה, רחמנא ליצלן, בין האח לאחות.

היא מסירה את משקפיה ומרצינה אל פני מחותניה. היא שואלת אותם אם ידועה להם פעם אחת שבה שיחקו השניים כאילו הם מתחתנים, ולו רק מתוך משובת ילדים; כי אם כן — היא מכה בחומרה על האלבום — אין ספק שמשם באים אסונות על הבית הזה. הרי אם נכחו במעמד שני עדים, ואפילו רק זאטוטים בני גילם, די בטבעת הזאת שהבן ענד לאחותו לקשור אותם כך על פי ההלכה בברית נישואין. ואם קרה הדבר, השם ישמור, הם חייבים בגט.

באותו לילה, בחשכת חדר נעוריו של החתן, שנתה של הרבנית נודדת. התמונות שראתה באלבום מולידות בראשה תמונות אחרות, ואלה נרשמות בחושך ורודפות אותה ביתר שאת. הרי עד גיל בגרות, כך סיפר לה האב בבוקר הראשון שהתעוררה כאן, גדלו הבת והבן בחדר אחד — בחדר הזה. היא עוצמת את עיניה מפני המראות הנוראים שעולים בה: משחקים אסורים, נגיעות שבחטא.

בבוקר, במסדרון חדר המיון, היא צופה באם המסכנה, שמדברת אל בתה. בדחילו ורחימו, מתפתלת בדמעות, היא מטילה את השאלה לפתחה, והבת נרתעת כנשוכת נחש ופונה ומתפרצת על הרבנית בצעקות ובבכי. אבל עכשיו הרבנית איתנה בדעתה אף יותר, וגם אחרי שמרחיקים ממנה את הסוררת ומובילים אותה נאבקת ומתייפחת אל חצר בית החולים, היא באה בעקבותיה, וברוח מפויסת היא מנסה לברר אם בכל זאת היה שם משהו לא כשר ביניהם. ״אצלכם החילוניים,״ היא אומרת, ״שומעים בחדשות על הרבה מקרים כאלה.״ הבת יורקת בפרצופה, ונמלטת בוכייה ומקללת אל שער היציאה.

★

(קטע 3 מתוך 17)

כאן חוזרת העלילה אחורה בזמן — כשישה שבועות קודם לטיסה לישראל — אל היום שהתבשרה בו הגיבורה שנבחרה לגלם את התפקיד הראשי. היא הייתה אז במרחק כמאה וחמישים קילומטר מצפון לניו יורק, בעיירה מידלטאון שבמדינת קונטיקט.

עם חברתה פראן הגיעה לשם ביום שישי לפנות ערב, ומתחנת הרכבת הן נסעו במונית לאורך שדרה של אלונים ענקיים ובתי קומתיים מרועפים בגוונים חיוורים של תכלת וצהוב. ומיד עם כניסתן אל הבית — עוד בשלב החיבוק עם אימא של פראן ולחיצת היד החמה עם אביה ונביחות הכלבלב — התנגן הטלפון בכיס המעיל שלה. פעורת עיניים היא הראתה לפראן את שמו של הבמאי על המסך, ופראן הובילה אותה מיד למסדרון ומשם אל חדר השינה של הוריה, נופפה לה איחול בשתי אצבעות מוצלבות וסגרה אחריה את הדלת.

השיחה הייתה קצרה ולבבית. הבמאי התנצל ואמר שאינו פנוי כרגע להאריך בדיבור, וכדי שלא יחזיק אותה במתח כל סוף השבוע הוא מברך אותה כבר עכשיו על ליהוקה לתפקיד הראשי — ביום שני יכריז על כך רשמית בבית הספר. היא הודתה לו מתנשמת וחזרה והודתה לו על אמונו בה ואמרה כמה היא נרגשת ומצפה לקראת העבודה יחד. היא נשארה לשבת על המיטה עוד כמה רגעים, גרונה חנוק משמחה ופניה עוד פועמות.

שעון הרדיו על השידה הראה רבע לשמונה בערב. בישראל כמעט ארבע בבוקר, אבל אחיה אולי כבר התעורר — שם שבת, והוא, כרוך בטלית ותפילין, אולי מתפלל עכשיו תפילת שחרית. הרצון לשתף אותו בחדשות הטובות, לשמוע אותו ולדבר איתו, נשך בה פתאום נשיכה רעבה, מרושעת. רצתה להתקשר ולצווח לו באוזן שקיבלה את הזדמנות חייה, את התפקיד הראשי בהצגת הגמר! — להתמוגג מהתדהמה שלו ומהתרועות בקצה הרחוק של הקו, לשמוח בזה באמת, כמו שרק איתו ידעה לשמוח — הכול תסס בה פתאום.

ואפילו שידעה שלא תתקשר עכשיו, ושגם אילו זה היה יום חול ובארץ הייתה השעה סבירה יותר, הוא לא היה עונה; ואפילו שידעה שגם הודעת אס־אם־אס היא לא תכתוב לו (האחרונה ששלחה הייתה ביוני, והוא התעלם ממנה כמו מכל עשרות קודמותיה) — אף על פי כן דפדפה עכשיו אל התמונות בטלפון, וכשהשמחה עוד מרעידה את אצבעותיה פתחה את התמונה שלו מלוא המסך.

כבר כמה וכמה חודשים לא עשתה את זה. בגעגועיה הייתה אורבת לו בסקייפ, וליבה החיש את פעימותיו כשהיא ראתה שהוא ״מחובר״. שיכורה בלילות הייתה מתקשרת אליו מטלפונים ציבוריים, מאזינה בלי אוויר לצפצופי החיוג ונלפתת דמעות עוד לפני שעלתה הודעתו בתא הקולי. גם לדירה שלהם בירושלים צלצלה, הייתה שומעת את אשתו קוראת ״הלו?״ ומיד מנתקת. כאב ההתעלמות ממנה, האדישות לקיומה, כאילו היא מתה או כאילו מעולם לא הייתה לו אחות, קרע אותה והעליב שוב ושוב, כמו פצע שותת של בושה.

היא נמנעה ככל יכולתה ממחשבות עליו, אבל כשעלה בה זיכרון מן העבר, או כשצחקה פתאום ממשהו שרק הוא היה יכול להבין, חשה את השבר זע בליבה. וגם בבקרים הקרים, מנמנמת ברכבת בדרכה לסטודיו ומתנודדת עם ערסולי הקרון, הייתה נפשה שוכחת ושוקעת ומגששת אל נפש אחיה, וכמו חץ פולח היה מעורר אותה אז ומבעיר בזעם את פניה. למראה יהודים חרדים ברחוב או אישה בהיריון עם ילדים בכיפה וציציות הייתה מזדעזעת מצער על האחיין או האחיינית שיהיו לה ושהיא לא תכיר.

גם השנה בפברואר חיכתה ביום הולדתה במתח לברכה ממנו, וגם למחרת היום היא לא נשלחה. ולקראת אפריל, כשאזרה אומץ והודיעה להוריה שביטלה את הכרטיס ושלא תגיע השנה לליל הסדר, היה נדמה לה שקול אימה משתתק רגע מתוך הקלה. כבר זמן־מה לא עלה שמו של אחיה בשיחותיהן, אימה לא הזכירה אותו או את אשתו, לא את תבשיליה התפלים ולא את ניסיונותיה להרות אחרי שהפילה בשנית. כאילו גם אימם, שהדיסקרטיות הקנתה לה מעמד חדש ביניהם, התרגלה לנתק המתמשך הזה בין ילדיה. ורק כשאחז אביה בשפופרת ואיחל לה ביבבה חג שמח, הסגירו אנחותיו את מה שלא דובר בו.

★

פראן חיכתה לה בציפייה דרוכה מעבר לדלת, והיא הנהנה אליה בחיוך דומע ונפלה צוחקת אל תוך חיבוקה המוחץ. הוריה כבר ישבו במטבח ופתחו בקבוק יין אדום שהביאו מטיול בצ'ילה. הם הרימו כולם את הכוסות לכבודה והריעו לה על הזכייה בתפקיד ואיחלו לה ״לשבור רגל״. את ״שוליית הקוסם״ הם הכירו רק כמיקי מאוס מ״פנטזיה״ של אולפני דיסני, והופתעו כשסיפרה שזאת יצירה גרמנית קלאסית מהמאה השמונה עשרה.

הסתחרר לה הראש מהר, כבר אחרי חצי הכוס הראשונה. היא הייתה כל כך מרוגשת שכמעט לא נגעה בנתח הבשר וטעמה רק מהאספרגוס ומתפוחי האדמה. חשוב היה לה להזכיר להם שהשוליה מקים את המטאטא לחיים על ידי מילות הקסם שלמד ושכך הוא שולט במציאות, אבל כשהטירה מוצפת מים והמטאטאים הולכים ומתרבים, הוא מאבד שליטה ונשאר חסר אונים עד שחוזר הקוסם, שהוא כמו אלוהים בעצם, ושבסרט ציירו אותו על פי דיוקנו והבעות פניו של וולט דיסני עצמו — ורק כשפראן נגעה בכתפה והרחיקה מידה את היין, ובמקומו שתתה מתנשמת את המים שנמזגו לה, שמה לב לשקט שהשתרר סביב השולחן והבינה שדיברה יותר מדי.

המשך בספר המלא