אדוני הזעם 1 - גורל מלכותי

1

לונדון

האם החרא הזה יכול לעבור לאט יותר?

עיניי מזנקות אל שעון המשחק במה שנראה כמו הפעם המאה. הפה הבלתי נגמר של טרוור עדיין מקשקש כמו שקשקש מאז הפלת הדסקית, שפתחה את משחק הראווה של היום.

למה הסכמתי לשבת הערב עם האקס השחצן שלי, אין לי מושג. פשוט אוסיף את זה לרשימת ההחלטות הגרועות שלי. אם בן לא היה מוציא את כל המשכורת שלו על כרטיס עונתי כדי ש'החברה הכי טובה שלו תוכל להחנות את הישבן שלה במרכז ולראות אותו קורע את התחת' הייתי עוזבת כבר ברבע הראשון כי זין על זה. טרוור בילה את כל ההפסקה בלייבב. כמה פעמים בחורה יכולה להקשיב להתבכיינות של האקס שלה ולכל הסיבות לכך שאני צריכה 'לשקול מחדש את הפרידה ממנו כי בנות רוצות לצאת איתו, והוא לא יחכה לנצח'.

כאילו, הלו? האם המשפט שצעקתי, "כלבה, את יכולה לקבל את הזין הדפוק שלו!" והאבן שהשלכתי על השמשה הקדמית של הרכב שלו היו מעודנים מדי? נראה שהתשובה לכך היא 'כן' גדול ושמן.

הגבר, אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה, מתחנן בפניי כבר שבועיים שאסלח לו. לא בדיוק רציתי אותו עוד לפני שאיזו בחורה מהמעונות שלי אמרה שהיא ראתה אותו במגרש החניה עם איזו חתיכה אחרת, אז אני בוודאי לא רוצה אותו עכשיו. רק חיכיתי שמישהי תבוא ותיקח אותו ממני, וידעתי שהעיניים הגדולות שלו יגרמו לזה לקרות.

הא. אולי זו הסיבה לכך שהבחורה מהמעונות, שאת שמה אני לא זוכרת, הסתכלה עליי כאילו אני מטורפת כשהלשינה עליו. אני בטוחה שהתגובה שלי הייתה חיוך. אולי אפילו יצאתי בדילוגים מהחדר המשותף.

כמו שאמרתי, לא כל־כך אכפת לי ממנו. היה כיף להעביר איתו את הזמן בהתחלה, וזה בערך הכול. אולי זה מחורבן שלא נפרדתי ממנו מוקדם יותר, אבל ידעתי שהוא הולך לבגוד בי, בדיוק כמו שידעתי שהוא יחזור אליי בזחילה אחר כך.

החיים שלי אולי כאוטיים, אבל החושים שלי מדויקים ומעולם לא הוליכו אותי שולל. השאלה אף פעם לא הייתה אם הוא יעשה את זה, אלא מתי.

אז כן, אני אוהבת להפוך אנשים אחרים לצד הרע בסיפור. פאקינג תתבעו אותי. טוב יותר, תירו בי. עכשיו. הבחור הזה עדיין מדבר.

"אני רציני, לונדון. אין לך מושג כמה בנות התחילו איתי בקמפוס. אני מנסה לתת לך הזדמנות כאן."

אני מסתכלת על השעון. שלוש דקות עד שהחלום של בן על עונה בלתי מנוצחת מתנפץ. הם עומדים לחטוף הפסד קשה מאוניברסיטת ראת', האוניברסיטה האחרת שאיתה אנחנו חולקים את העיירה הזאת, וזה מבהיר באופן רשמי וכואב את העובדה שכשהם יתמודדו איתם במשחקי העונה הרגילה, יש להם סיכוי אפסי לנצח.

אבל למה אני מרגישה כאילו זה המשחק הארוך ביותר בהיסטוריה של ההוקי?

ברגע שאני שואלת את עצמי את השאלה הזאת, היקום צוחק על חשבוני כשהסיבה בעצמה מתבכיינת עוד קצת.

"את מתכוונת לדבר איתי בכלל?" טרוור מתפרץ בכעס, משלב את זרועותיו כמו הגבר־ילד שהוא. איכס.

"מה אתה רוצה שאגיד?" שאתה מריח כאילו התרחצת בבושם של סבא שלך, ואתה משעמם־תחת? "שזה בסדר שהזדיינת עם איזו בחורה במושב האחורי של המכונית שלך במגרש החניה מחוץ למעונות שלי?"

הוא רוכן קדימה במהירות, ובראייה ההיקפית שלי אני קולטת את עורו בצבע השמנת הופך ארגמן כשכמה תלמידים סביבנו אפילו לא מנסים להסתיר את הגיחוכים שלהם. הם נאלצו להקשיב לו מתבכיין בדיוק כמוני, והם צוחקים עליו עכשיו. אני חושבת שאולי אני חייבת לזרים האלה בירה אחרי זה.

נותרו שלוש שניות.

"את כלבה אמיתית, את יודעת את זה?" הוא מסנן.

לא אכפת לי מספיק כדי לגלגל עיניים. השעון מגיע לאפס ובצד הנגדי של הזירה זועקים ומריעים, בעוד בצד שלנו הצופים ממהרים לפנות את המקומות בתקווה להימנע מלהיתקע בהמון כתף אל כתף בהליכה חזרה לקמפוס.

טרוור מזנק ממקומו ומגיש לי את ידו, ואני מגחכת ומרימה את רגליי על המושב שמולי, שריק עכשיו.

שפתו מתעקלת. "את לא יכולה לשבת כאן ולחכות עד שבן יהיה מוכן לעזוב! הוא אפילו לא ירד מהקרח עדיין!"

אני מתעלמת ממנו, מרימה את הלימונדה שלי אל שפתיי ובידי האחרת מהדקת אל גופי את שולי הז'קט שלי. איך בן מזיע כל־כך בזירה של קרח, זה מעבר להבנתי. הוודקה הזולה שמזגתי פנימה היא חיקוי גרוע לקוקטייל 'למון דרופ', אבל היא גם הדבר היחיד שמנע ממני לקרוע את הראש של טרוור במהלך המשחק. הוא מחכה עד שהמעברים סביבנו יתרוקנו ואז משליך את עצמו על הכיסא לצידי כאילו הוא לא מאמין לכך שהוא צריך להישאר כאן עוד.

זה כאילו הוא שכנע את עצמו שהזמנתי אותו הערב, או שאני באמת רוצה שהוא יישאר בסביבה. זה לא נכון.

הזירה מתחילה להתרוקן. הקבוצות עושות את דרכן בחזרה לחדרי ההלבשה, אחת זוכה לשבחים בזמן שהאחרת מקבלת נזיפות. בן המסכן נמצא בקצה המחורבן של המקל. למרות זאת, הוא הבקיע שער הלילה, גם אם יישבע שזה לא נחשב כשאמלא את חובתי בתור החברה הכי טובה שלו ואתמקד בשער הזה בניסיון לעודד אותו. הוא יהיה שיכור ויאמר שוב ושוב שרק לוח התוצאות קובע, ושום דבר שאומר לו לא ישנה את זה.

אבל יש בהפסד גם משהו חיובי. הפסד אומר שאנחנו משתכרים הלילה.

בהיותו הרציונלי והאחראי בין שנינו, בן הכועס ובעל גישת ה'שיזדיינו' לא מופיע לעיתים קרובות, אבל זו גם הגרסה האהובה עליי ביותר שלו. אני חיה למען הלילות שבהם החבר הכי טוב שלי בעניין של לעשות בלגן, והלילות האלה נעשו נדירים ביותר. הלימודים שלו והתפקיד שלו על הקרח עזרו ליצור גרסה מסורה אפילו יותר של הבחור הכי טוב שאני מכירה.

עשרות אפשרויות לצרות שאנחנו עלולים להיקלע אליהן הלילה רוקדות במוחי, ואנחה קטנה ומאושרת בורחת מפי כשאני מרוקנת את תכולת הכוס שלי ונהנית מהבאז. מובן שטרוור הורס את זה כשהוא פותח את הפה ומביא לכדי סיום את השתיקה המבורכת.

"את יודעת שבן מאוהב בך, נכון?" הוא נאנח כשהוא מסתכל סביבו, מניד בראשו כאילו הזירה עצמה פוגעת בו.

יכול מאוד להיות שהיא באמת פוגעת בו. ילד עשיר, קטן ומסכן. אני אפילו לא יודעת למה הוא בבית הספר שמדורג שני. הוא אומר שההורים יכלו להכניס אותו לכל מוסד לימודי שהם רוצים. הוא אוהב לספר כמה הם עשירים, כמעט כאילו הוא משתמש בזה כטקטיקה להשיג זיונים, אבל הוא צריך להשקיע יותר מחשבה בסיפור שלו כי למה שהוא ילמד ב'דראגן סטייט' כשיש אוניברסיטה טובה יותר בעיר הזאת, והם אלה שהרגע קרעו את התחת שלנו במשחק?

"לונדון! את בכלל מקשיבה לי?"

אם הייתי יכולה להשתיק את קולו, התשובה לא הייתה מסובכת. למרבה הצער אני לא יכולה, אז הפעם אני כן מגלגלת עיניים, רק כדי שהוא יראה כמה הוא מעצבן אותי ואולי יבין את הרמז וילך לעזאזל. "כן, אני מקשיבה, ולא, הוא לא."

בעוד שלוש, שתיים, אחת...

"את עיוורת אם את לא רואה את זה, אבל אני משוכנע שאת כבר יודעת. אולי בגלל זה נפרדת ממני? אולי את פשוט..."

אני מפסיקה להקשיב לו שוב, שרה את הפזמון ל'קיץ משלי' בראשי, כשתחושת מודעות זולגת על עמוד השדרה שלי. עיניי מזנקות למעלה וקצת שמאלה, מתמקדות על קבוצה של בחורים שעומדת שם. תשומת הלב של אחד מהם מופנית אלינו, אני חושבת.

שערו כהה כמו הקפוצ'ון שלו, אבל הוא רחוק מכדי שאבחין במשהו אחר. זה לא משנה כי אני עדיין לא יכולה להסיט את מבטי. עיניי נעות לאורכו, מזנקות לבחור כהה שיער אחר משמאלו כשהוא מצטרף ומניח זרוע על כתפיו של הראשון. על הידיים שלהם תלויים תיקי ציוד.

אז הם משחקים עבור אוניברסיטת ראת'. אבל איך הם החליפו בגדים מהר כל־כך?

הבחורים צועדים כמה צעדים אחורה ואני נשבעת שהם מביטים ישירות בי. אני כמעט יכולה להרגיש את זה. זה כאילו משקל העיניים שלהם לוחץ על הצוואר שלי, גורם לי לבלוע. אם הם לא מסתכלים עליי, אז אני מדמיינת דברים בראש מסוחרר רק כי מזגתי כמה שוטים לתוך הלימונדה שלי.

"את רצינית עכשיו?!" טרוור רותח.

לפתע, אני מאבדת את הסבלנות ומזנקת על רגליי מהר כל־כך, שהראייה שלי מיטשטשת. לפני שהוא מספיק להבין מה קורה, אני דוחפת אותו חזק כל־כך, שהוא כמעט נופל על המושבים, אבל למרבה הצער הוא תופס את עצמו בשנייה האחרונה. "מי, לעזאזל, אתה חושב שאתה?" אני מתפרצת, מסתערת אל המעבר ועולה במדרגות שתיים בכל פעם.

כעס מחמם את עורי ואצבעותיי מתחילות לרעוד כמו שהן רועדות תמיד כשאני כועסת, אז אני תוחבת אותן לכיסי הג'ינס שלי כדי להסתיר אותן. לעזאזל אם אתן לו לחשוב שאני רועדת מפחד. אין בו שום דבר שמפחיד אותי.

"את מטורפת, לונדון! התעלמת ממני כל הזמן הזה רק כדי לבהות באיזו קבוצה מטופשת של ספורטאים מהאוניברסיטה היריבה בזמן שאני יושב ממש לידך? מה זה, החרא הזה?"

אלוהים, הבחור הזה.

"אני יכולה לבהות במי שאני רוצה, טרוור. אני גם יכולה לשכב עם מי שאני רוצה, משהו שהחלטת לעשות כשעוד היינו יחד." אני משתמשת במילה בצורה רופפת. "אז תסלח לי אם עצם המראה שלך גורם לי לרצות להקיא על הנעליים שלי, וזה אומר משהו, כי אלה 'ג'ורדן ארבע אס', והרגע קיבלתי אותן."

אנחנו מגיעים לכניסה למנהרה והוא מתנגש בכתפי בעזרת כתפו כשהוא עובר וממלמל, "כלבה."

אני מחכה עד שהוא יעבור את הפינה, ואז משחררת חיוך. סוף־סוף! אני מתכוונת ללכת לכיוון השני, גם אם זו הדרך הארוכה לחדר ההלבשה שממנו בן יצא, אבל רגליי ננעלות במקומן. בטני מתהפכת ואני תוהה אם הוודקה מתנגשת בנאצ'וס שאכלתי בהפסקה השנייה כשאני מסובבת את ראשי ומביטה שוב לפתח המנהרה, אל המקום שבו עמדו רק לפני כמה דקות ארבעה מבניה הטובים ביותר של אוניברסיטת ראת', רק שהפעם, אין שם אף אחד.

2

נייט¹

קריד² מגיש לי עוד כוס בירה דוחה, הרוגז שעל פניו משקף את שלי. אם היינו יודעים שהלא־מחוננים יהיו כאלה גרועים הלילה, היינו מוצאים לעצמנו מישהי לשחק איתה במגרש ומשם היינו יוצאים למסיבה עם החבר'ה שלנו.

אנחנו צריכים הרבה אלכוהול כדי שנקבל באז, שלא לדבר על להשתכר לגמרי, וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות אחרי השבוע שעבר. לעזאזל, אחרי החודש שהיה לי.

אחיי ואני בילינו את רוב הקיץ באחוזה המשפחתית שלנו בצפון, לפני שנאלצנו להתייצב לאימונים. אין לי מושג למה אנחנו טורחים לעשות אימונים לפני העונה. אנחנו מתעלים על הלא־מחוננים מכל הבחינות, אבל אני מניח שזה כל העניין. אנחנו נאלצים לחיות באוניברסיטה הדפוקה הזאת במשך ארבע שנים, אז מובן שהם מנמיכים את הרמה של הספורט שלנו לטובת בני האדם חסרי התועלת שסובבים אותנו. אסור לנו להשתמש בכישרונות שלנו בשום צורה.

זו סיבה מספר מאה לכך שמכריחים את הבוגרים המוכשרים ללמוד באוניברסיטת ראת', וזה בולשיט מוחלט.

אסור לאפשר לאף בן־זונה להגיד לנו מתי אנחנו יכולים ולא יכולים להשתמש ביכולות שנולדנו איתן, ובכל זאת אנחנו כאן, משחקים לפי הכללים שלהם, רק כדי שיהיה לנו קצת זמן־קרח בזמן שאנחנו תקועים כאן. קריד זורם עם זה, תמיד הדיפלומט כשאחרים מסתכלים, אבל סינר³ מרגיש כמוני כשזה מגיע לכללים ולתקנות, הוא שונא אותם ומתעלם מהם.

אחינו הצעיר, לג'נד⁴, מרגיש אותו הדבר, אבל הוא יתכופף כשירגיש שזה נכון. סין ואני? אם ישאלו אותנו מתי 'נכון' לא להיות נעלים מעל כל האחרים, נגיד 'פאק, לעולם לא'. לחשוב אחרת זה לירוק על בני מיננו ולהעמיד פנים שעשינו זאת כדי להבריק אותם, כשבעצם מדובר בשליטה. אנחנו לא אמורים להיות נשלטים. זה לא טבעי. מובן שלא כולם מסכימים, אבל ממש לא אכפת לי.

סין ואני נעמוד לצד מה שחלק יאמרו שהוא חרא מפוקפק, ואולי הם לא טועים אם הם חושבים בעזרת האנושיות שיש בכולנו. אז אפילו שאנחנו חושבים שהם מטומטמים, אנחנו לא מתכוונים לבזבז את הזמן שלנו כדי לאלץ אותם לראות את זה. אנחנו משאירים את זה לאבא שלנו, עד שהכתר יועבר למישהו מאיתנו וניאלץ לדאוג לגבי החרא הזה. וב'אנחנו', אני מתכוון לקריד.

בכל מקרה, חזרנו לאוניברסיטת ראת' לפני קצת יותר משישה שבועות, ומהיום ששבנו לדראגן, העיירה המחורבנת הזאת, אני עצבני. השנה שעברה הייתה הבולשיט שציפיתי שהיא תהיה ולא יותר מזה, שלא לדבר על בזבוז מוחלט של הזמן שלנו, אבל משהו בסמסטר הזה גורם לי להיות על הקצה, ואני פאקינג לא אוהב את זה. אין לזה שום קשר למבחנים שאיתם ניאלץ להתמודד בקרוב; אני יודע לאן אני שייך כשזה מגיע לאור ולקסם אפל.

סין אומר שאנחנו צריכים לשחק קצת יותר חזק, אבל ניסינו את זה, ואני עדיין תקוע במצב שבו אני רוצה להוריד בנשיכה את הראש למישהו, ואם זיק מורטר, הילד היפה של אוניברסיטת ראת', לא יפסיק להסתכל לכיווני, אני הולך לקרוע לו את השיניים מהלסת, כולל אלה שעדיין לא בקעו, ולדקור אותו בעיניים בעזרתן.

אני חייב לומר שזאת דרך משכנעת לאלץ את המאמנים שלנו להפסיק להעמיד פנים שזיק בכלל מתקרב ביכולות שלו ללג'נד, ולגרום להם לחלק ביניהם את הזמן על הקרח. החרא הזה לעולם לא יעבור בראת', אבל עם העולם האנושי מגיעה פוליטיקה אנושית ומאמני הקבוצה רוצים לרצות את האבות. ככה הם משחקים כאן. או אימהות, מכיוון שהמאמנים עושים הכול כדי לרצות את המנהלת של אוניברסיטת ראת'. פתטי.

"הילד רוצה שהשיער הלבן והיפה שלו יהפוך לאפר, לא?" אומר החבר שלי, סילבר⁵, כשהוא ניגש אליי.

"אני מתחיל לחשוב שהוא רוצה את הזין שלי." זיק מסתכל אליי ומביא את הבקבוק שלו אל שפתיו. אני מגחך אל סילבר. הוא מניד בראשו בחיוך, הולך ומתיישב ליד קריד, ממרפק אותו קלות בצלעות.

"ניצחון קל בשבילנו הלילה, הא, קפטן?"

"מתי לא?" הוא מסיים את כוס הבירה הרביעית שלו, עדיין פיכח לחלוטין ומתעצבן עם כל שנייה שחולפת. "גם בלי להשתמש ביכולות שלנו, התחרות חלשה. אין סיבולת." עיניו הכחולות מביטות בעיניי ומצטמצמות. "בחרת כבר מישהי?"

"סין יצא לצוד הלילה. כל מה שאני צריך לעשות זה לחכות שהוא יחזור עם מישהי." אני מגחך.

"תמצא אותו," הוא מתפרץ, הצורך שלו להזדיין מעיב על המוח הגאוני שלו. "תגיד לו שיפסיק להיות בררן. אני מוכן כבר ללכת למסיבה של האוניברסיטה."

אני בוהה באחי הבכור לרגע. ללא שום סיבה אחרת מאשר ההנאה שמלקקת את עורי כמו זריקת אדרנלין רעילה, אני מסרב לבצע פקודה. אני שואב מזה סיפוק חולני, ככה ההורים שלנו אומרים, אבל קריד לא פותח איתי במריבה כרגע. הוא רק רוצה שנמהר ונגנוב את המוח של איזו בחורה כדי שנוכל להגיע לכיף האמיתי של הלילה.

"חתיכת מזדיין," ממלמל אחי בגיחוך וקורע ממני את מבטו.

זווית הפה שלי עולה ואני שולף את הטלפון שלי כדי להתקשר לסין, אבל אז עשרות הקולות מתפוגגים, המוזיקה נעלמת ושקט טהור ממלא את אוזניי כשחושיי מתחדדים. כמו גל, הם פורצים מתוכי, חזקים ועצומים, כוחות בלתי נראים למחוננים וללא־מחוננים כאחד.

דקירות חדות מתחילות בבסיס עמוד השדרה שלי ומתפתלות מעלה, הגידים בצווארי נמתחים והראש שלי נמתח שמאלה. הכישרון שלי אוחז בפניי בציפורניו ונלחם לעשות את דרכו אל פני השטח, אבל אני מחזיק אותו בפנים וממקד את מבטי בשער הצדדי של החצר שבה מתקיימת מסיבת הבית.

מערבולת של ערפל לבן מצליפה דרכו ומרחפת באוויר כשהבחורה שלה היא שייכת מסתובבת על עקביה וצועדת לאחור בלי לטרוח להסתכל לאן היא הולכת. יכול להיות שהיא עומדת להשליך את עצמה מצוק בלי לשים לב, וזה לא מעניין אותה. אני מעקם את שפתיי בתיעוב ובכעס. לא־מחוננת חסרת אחריות.

היא צועדת עוד כמה צעדים והפרופיל שלה כעת נראה במלואו. זו הבחורה מהזירה.

איזה דבר קטן היא. כמו בובה. חמודה להסתכל עליה, אבל היא לא תתכופף. לא שאכפת היה לי לנסות. אני גבוה ממנה בשלושים סנטימטרים, לפחות. היא אולי מטר חמישים וחמישה סנטימטרים, מקסימום. שערה הבלונדיני בהיר כל־כך, שהוא כמעט שקוף. הוא יהיה ניגוד מושלם לאגרוף שלי כשיהיה כרוך סביבו.

כשהיא מסתובבת חצאיתה מתרוממת וחושפת עור חיוור ובוודאי רך כמשי. תווי פניה מתהדקים ואז היא קופאת במקומה. עיניה מסתובבות, מחפשות משהו. גם אני מביט סביב, תוהה מה היא מחפשת, אבל אז השער נפתח שוב והבחור שאיתו הייתה במשחק מועד פנימה.

הקשקושים שלו מוציאים אותה ממצבה הקפוא והיא פוסעת אל ההמון. צל מתערבב במעיי ונהמה נמוכה עוזבת את פי.

"אם ההורים שלנו לא היו מגיעים לעיר בשבוע הבא, הייתי עושה זאת," אומר לג'נד, ותשומת ליבי עוברת אליו.

"רגע, מה?"

הוא מהנהן.

"למה אף אחד לא אמר לי? סין יודע?"

"הייתי אמור לספר לכם כשחזרנו הביתה. גיליתי את זה רק לפני המשחק."

"זה נראה מוזר." סילבר מזעיף את מצחו, מביט בי. "הם רק עכשיו היו כאן בשביל טקסי הפתיחה. לא חשבתי שנראה אותם שוב בקמפוס בקרוב."

"בדיוק," אני מתפרץ, עיניי מצטמצמות כשאני מביט בלג'נד. "היית צריך להגיד משהו קודם לכן."

"ולהרוס את כל הלילה?" הוא מחייך, מניד בראשו. "אני יודע טוב יותר מזה."

"אם הם באים, יש לזה סיבה," חותך קריד, אבל אני לא יכול לחשוב יותר על מה שהם אומרים. ההורים שלנו מגיעים זה לא רק דגל אדום, זו זירה שלמה צבועה באדום. זה לא טוב, כולנו יודעים זאת.

שתי בנות בוחרות ברגע הזה ללכת בינינו, כאילו אנחנו לא באמצע שיחה פרטית. איזו חתיכה ג'ינג'ית צועדת היישר אל קריד, משחקת בקשית ארוכה בין שפתיה.

"אתה משחק בראת', נכון?" היא מחייכת אליו. המילה נשמעת מוזר על לשונה של בחורה רגילה. אני דוחף כנגד גבה עד שהיא מסתובבת ומסתכלת עליי.

אני מביט סביב לרגע לפני שאני רוכן קרוב יותר אליה. "את לא רוצה להיות כאן," אני לוחש.

אישוניה מתרחבים וגבותיה מתקרבות זו לזו. "אני לא... חושבת שאני רוצה להיות כאן."

"את צריכה ללכת."

"אני עומדת... ללכת," היא מגמגמת ומתכווצת. אני תופס בכתפיה, ומסובב אותה ואז משחרר, צופה בה מתרחקת לפני שאני שב להתמקד בקריד.

הוא מניד בראשו. "אתה לא צריך לעשות את זה כאן."

"תעשה לי טובה, כאילו אתה לא עושה דברים גרועים יותר. למה נראה שאתה לא מתרגש לשמוע שאימא ואבא באים בשבוע הבא? מה אתה יודע?"

"אני לא יודע כלום. למה, מה עשית?" הוא מרים גבה. אני מרים לעברו אצבע משולשת והוא צוחק.

לג'נד דוחף את זרועי בזרועו כשאני שב ומתיישב על כיסא. "אל תילחץ מזה," הוא אומר. "אם יש משהו שאנחנו צריכים לדאוג לגביו, הם יגידו לנו. הם אף פעם לא משאירים אותנו בחושך."

זה אחי הצעיר, תמיד אופטימי. השיחה מסתיימת, וגם סיימנו כאן. הגיע הזמן לקרוא לסין שיחזור. אם הוא לא בחר בחורה ללילה עד עכשיו, אני אעשה את זה בשבילו. אני מוצא את המספר שלו בטלפון, אבל לפני שאני מצלצל אליו, הראש שלי מוטה שמאלה. הבחורה בהירת השיער נמצאת שם, החולצה של אחי תפוסה באגרופה, ואז החזה שלה פוגע בחזהו.

עמוד השדרה שלי מתקשה ועיניי מוצרות כששפתיה פוגעות בשפתיו. סינר מגיב מייד, כורך את זרועותיו סביבה ומושך אותה חזק כשהוא משתלט על פיה. חום שוטף אותי מכף רגל ועד ראש.

זה לוהט. פאקינג מעלה עשן, ואם הייתי מחונן במגע של אש, אין ספק שלהבות היו פורצות מקצות אצבעותיי. איברי קופץ בג'ינס שלי. אני לא מבין שאני עומד עד שקריד מכה בזרועי.

"נראה שסין מצא את הצעצוע הזה," הוא אומר, וכולם קמים. אני מתעלם מהם ולשוני עוברת לאורך השפה התחתונה שלי כשאני בוהה בהם. בבחורה. כן, בה. היא האחת לערב. שלי.

ללילה.

סין מתחיל להרחיק אותה, מוביל אותה לכיוון הגדר, ואני צועד צעד אחד קדימה. נוזל קריר ניתז על זרועי ונספג בסווטשירט שלי, ואני נוהם ומסתובב כדי להביט באידיוט ששפך אותו עליי. "פאקינג שים לב לשטויות שאתה עושה," אני מתפרץ.

הזין הלא־מחונן מרים את ידיו, כוסו הריקה כעת עדיין ביד אחת. "וואו, אחי, אתה נתקלת בי."

אני מזנק לעברו וידי עפה אל צווארו לפני שאני קולט את זה, ואני יודע שאני עומד לגמור אותו, אבל לפתע קריד בינינו, אצבעותיו תופסות במפרק כף ידי כשעיניו ננעלות על עיניי. שרירי הצוואר שלי נמתחים וגפיי רועדות, אבל אז אני ממצמץ. אחיזתו של קריד נרגעת וסנטרו יורד כשהוא בוחן אותי.

"מה יש לך הלילה?"

אני משתחרר מאחיזתו ומושך בכתפיי. "אני בסדר. תתפוס את הבחורה ולך — " המילים שלי נקטעות כשאני מסתכל אחורה. סין פונה לכיווננו בחיוך, הבחורה לא נראית בשום מקום. הוא מגיע אלינו, פותח את פיו כדי לדבר. "איפה היא?"

סין מצר את עיניו. "מי?"

"הבחורה שאת הפנים שלה אכלת."

"אה, היא." הוא מגחך, מקפיץ כתף אחת. "בורחת מאיזה בחור." הזעף שלי מתגבר, אבל הוא מכה אותי בכתף. "הכול בסדר, אחי. השגתי לנו אחת."

כאילו לפי סימן, בחורה בשמלה כחולה וקצרה צועדת אלינו בחיוך מבויש. אני יכול להריח את הייאוש שלה מכאן. שערה חום כמו עיניה. היא גבוהה מדי, פשוטה מדי, אבל היא תספיק.

אני בולע את הרוגז שלי וצועד אליה, מצמיד את מפרקי האצבעות שלי אל מתחת לסנטרה ומטה את עיניה אל עיניי. האישונים שלה מתרחבים כשאני אומר, "לקחת פטריות הלילה. ה'היי' הולך להיות קשה, אבל את תעשי רק מה שאת רוצה לעשות."

היא מהנהנת לאט, אוחזת בידו של סין כשהוא מציע לה אותה, ואז אנחנו עוזבים את התירוץ העלוב הזה למסיבה וחוזרים לאוניברסיטת ראת' למסיבה האמיתית.

1 מאנגלית: אביר.

2 מאנגלית: אמונה.

3 מאנגלית: חוטא.

4 מאנגלית: אגדה.

5 מאנגלית: כסף.