אהבה לוויסקי 2 - ויסקי ואהבה

1

קש

המסמכים דקים מדי ביחס למשקל שיש להם בחיי. הלסת שלי חשוקה בתסכול כשאני חותם את שמי על כל קו מודגש.

קט לוחצת בעדינות על הברך שלי ואני נועץ בה מבט.

"זה יהיה נהדר," הנסון אומר אחרי שאני מחליק אליו את הדפים. "נתכנן הכרזה חגיגית בעוד כמה שבועות."

אני מרים את העיניים וחותך אותו במבט. "אתה לא באמת מתכוון להמשיך עם ההצגה הזאת של חתונה, נכון? חתמתי על המסמכים. זה מיותר."

הנסון מזעיף פנים. "סינטק רוצה עסק משפחתי. מה יותר טוב משני עסקים משפחתיים שמתאחדים בברית קדושה? זאת תקופה שמחה, קש. אתה מוזמן להצטרף."

קט יושבת לצידי בנוקשות. "את לא חייבת לעשות את זה," אני אומר בשקט.

כשהיא מנידה בראשה ומחייכת להנסון, הבטן שלי מתהפכת. "אנחנו עושים את זה, קש. אנחנו חברים. ג'יי ואני מאושרים. זה מה שטוב לשתי החברות שלנו."

החיוך של הנסון מתרחב. "אתה רואה? זה עניין משפחתי. זה יהיה נהדר. אז גרייס תגיע?"

הבחור הזה מחפש אגרוף. "אני יודע מה עשית. אני יודע שאתה וגרייס תכננתם את זה. אני אמצא דרך להוכיח את זה ואז אקבל את החברה שלי בחזרה."

קט נאנחת. "לג'יי לא היה שום קשר לחשיפה של גרייס. הוא מנע ממנה להתפרסם." היא פונה לחבר החדש שלה ונוזפת בו. "ג'יי, תפסיק להזכיר אותה. אמרתי לך, גמרנו איתה."

הבטן שלי מתהפכת כשאני נזכר בכל רגע נוראי מהערב הקודם. כשגיליתי שהאישה שחשבתי שהיא אהבת חיי בגדה בי. כשראיתי את פניו של אחי אחרי שכל סודות המשפחה שלנו נחשפו בפני ההמונים. הזהות של אימא של צ'ייס. העובדה שהוא תוצר של בעילה אסורה. החדשות שאולי לאחי קרטר יש ילד. והאמת הנוראית שהאישה שחשפה הכול הייתה גרייס.

הוא נועץ בה מבט חד. "ואני אמרתי לך, היא חברה שלי. היא לא עשתה את זה. ואתה לא צריך לקבל את החברה שלך בחזרה, קש, כי לא לקחתי את החברה שלך. אנחנו מתמזגים. אתה עדיין תנהל את הצד שלך וקט תטפל במיזוג. כולם מנצחים."

אני עונה ברוגז, "אם אתה רוצה שזה יעבוד, אני מציע שלא תזכיר שוב את גרייס. גמרנו. אני לא מתעסק עם שקרנים ובוגדים או עם אנשים שאני לא יכול לסמוך עליהם, ולצערי גרייס היא כל אלה."

הנסון פולט צחוק מר. "אתה פאקינג יותר טיפש ממה שחשבתי. האישה הזאת נתנה לך הכול, והיא הייתה מוותרת על עוד יותר בשבילך. היא כמעט עשתה את זה. אתה היית מחוץ לתחום בריאיון, קש. ונסה עבדה עליה. ושום דבר לא יצא. כל הסודות נשארו חסויים. כלום לא יתפרסם. אם לא תסלח לה, אתה תתחרט על זה שאיבדת אותה."

אני מניד בראשי, לא קונה את השקרים. ראיתי את זה בעיניה הסגולות של גרייס. היא בגדה בי. "בוא נדבר רק על עסקים. אל תתערב בחיי האישיים ואני לא אתערב בקשקוש הזה של הנישואים המזויפים שלכם." אני דוחף את הכיסא שלי לאחור והולך אל הדלת.

"שב," קולו של הנסון מרעים בחדר ועוצר אותי במקום.

אני מרים מבט זועם. "אל תגיד לי מה לעשות."

"פאקינג שב, בבקשה," הוא אומר בנימה מתנשאת. קט מסתכלת בעיניי ומפצירה בי להקשיב.

אני חוזר לשולחן ומתיישב בכתפיים מתוחות ולסת חשוקה.

"עכשיו אתה תדאג שהיחצן שלך יפרסם את ההצהרה הזאת, ואם ישאלו אותך משהו על גרייס אתה תפנה להצהרה או שתגיד עליה רק מילים חמות. זה ברור?"

אני אפילו לא מרים את הנייר שהנסון החליק לעברי. אין סיכוי שאגן על גרייס. "זה לא יקרה."

קט לוקחת ממני את הנייר ומקריאה ממנו בקול. "לפני כמה חודשים, שכרתי את שירותיה של גרייס קנזינגטון כדי שתעזור לי למצוא אישה. במהלך התקופה הזאת, הכרתי את ונסה. אומנם לא ראיתי את זה מתפתח מעבר לדייט הראשון, אבל נראה שהיא לא הרגישה כמוני. לאחר הדייט שלנו, ולאחר שנודע לי על הליך הגירושים של גרייס, ניסיתי לפתח מערכת יחסים עם גרייס. כשוונסה גילתה על כך, היא כנראה כעסה ופרצה איכשהו לחשבון שלי אתמול בערב כדי להפיץ את ההאשמות המכפישות האלה נגד גרייס."

קט מגחכת בתגובה לדברים. הנשימות שלי זועמות ממש כמוה.

"בשלב זה, חשוב לי להבהיר שגרייס קנזינגטון הייתה מקצועית לחלוטין כשהייתי לקוח שלה. היא לא חיזרה אחריי. היא לא הכירה לי נשים נוספות לאחר שהבהרתי שאני מעוניין רק בה, וגם היא נפלה קורבן לשקרים של ונסה. אני מצטער מאוד על העובדה שהיא נפגעה, ומקווה שוונסה תיתן את הדין על פשעיה."

קט זורקת את הנייר. "אלה זיוני שכל ואתה יודע את זה," היא אומרת בכעס.

אני מניד בראשי, משתכנע עוד יותר שהנסון וגרייס תכננו את הכול. איכשהו, היא יוצאת מזה נקייה והוא מקבל את החברה שלי. אני בטוח שבתוך שנה הוא יתגרש מאחותי ויתחתן עם גרייס. המצב כולו עושה לי בחילה.

הנסון מפנה אליה מבט קר. "זה יעבוד רק אם תוציא את ההצהרה הזו. אם לא, בוא נקרע את החוזה, אני אלך לסינטק, אשיג את העסקה בעצמי ואמשיך הלאה. נראה שכולכם שוכחים שאני לא צריך אתכם. אתם צריכים אותי."

קשה לי מאוד להודות בזה, אבל הוא צודק. הציוץ הטיפשי שלי אתמול בלילה הציג אותי כטיפש, הציג את גרייס כנוכלת והעניק אמינות לפרומואים שערוץ החדשות העלה לפני שהנסון השתיק את הכול. הנשרים ימשיכו לחוג אם הם יאמינו שיש לנו משהו להסתיר. סוד כלשהו. ויש לנו.

הילד של קרטר, הזהות של אימא של צ'ייס והגיל שלה.

אם נציג את זה כמסע נקמה של אקסית קנאית שניסתה להרוס גם אותי וגם את גרייס זה יועיל לכל המשפחה שלי. אבל זה עדיין לא מסביר דבר אחד. "למה אתה עושה את זה? אני מבין למה זה הגיוני בשבילנו. פישלתי אתמול בלילה כשפרסמתי את הציוץ. אבל אתה צודק. אתה יכול פשוט ללכת ללנדרי ולסגור את העסקה איתו בעצמך. למה אתה עוזר לנו? מה אתה מרוויח מזה?"

קט מביטה בו כאילו היא סקרנית לשמוע את התשובה שלו בדיוק כמוני.

"כי מה שעשית לא מגיע לגרייס. אולי אני לא בן אדם שאוהב הרבה אנשים, אבל אני אוהב אותה. היא טובה. היא מתחשבת. היא סוג האדם שהייתי שואף להיות אם באמת היה אכפת לי מהחרא הזה. ובגלל הרצון שלי לצאת עם נשים אחרות הצגתי אותה בפני גבר שכמעט הרס אותה. שלקח את כל הטוב שלה והשתמש בו נגדה. היא הייתה צל של עצמה בשנים האחרונות של הנישואים האלה, וכשהוא בגד —" הוא מהדק את האגרוף ומסיט את המבט כאילו זה יותר מדי, ואז מפנה אליי עיניים קרות. "לרגע חשבתי שבאמת תהיה טוב בשבילה. היא חזרה להיות אותה אישה קורנת, כיפית וחיובית שהכרתי בקולג'. אבל אתה לקחת ממנה הכול אתמול בערב. ואני לא מוכן לסבול את זה. לא מוכן שהיא תאבד הכול בגללך."

קט ואני יושבים המומים מההודאה שלו. באמת לא חשבתי שאכפת לו ממישהו פרט לעצמו. אני עדיין משוכנע שהמטרה הסופית שלו היא גרייס. אבל בסופו של דבר, אין לי ברירה. לא משנה מי האשם בכך, זה המצב שבו אני נמצא, ואני חייב להגן על המשפחה שלי. "בסדר."

קט קופצת ממקומה. "אתה לא רציני! שניכם. אין סיכוי שאתם רציניים. ג'יי, לא אעמוד מהצד ואתן לך לעשות את זה. אנחנו יכולים לתקן הכול עם היחסים בינינו. אנחנו לא צריכים לתקן את הדברים בשבילה."

הנסון מסתכל עליה בלי למצמץ. "אה, גם לך יש תפקיד בזה. אל תדאגי. אחרי שנצא מהמשרד הזה עם ההצהרה החתומה של קש, לך ולי יש פגישה עם גרייס קנזינגטון."

היא מנידה בראשה. "אתה לא נורמלי."

הנסון מטיח את היד בשולחן בעוצמה. "זאת הפעם האחרונה שאני אומר את זה. אכפת לי ממך, קט, אבל אל תכריחי אותי לבחור."

קט רועדת באופן ניכר לעין, אבל אני רואה שעיניה הפעורות מתחילות להתמלא בדמעות רגע לפני שהיא מחניקה אותן. "לא מפתיע." היא נושפת בכבדות ופונה אליי. "אנחנו בסדר?"

אני רוצה לומר לא. אני רוצה להלום באגרוף כמו הנסון ולהבהיר את הנקודה. אבל איבדתי את כל כוח המיקוח שלי. בסופו של דבר, לא אכפת לי מה יקרה לגרייס. שיציל אותה אם הוא רוצה. גמרתי איתה, וכל עוד אני יכול להגן על העסק ועל המשפחה שלי, זה כל מה שחשוב.

אני מסתכל על אחותי והדם שלי רותח. כשאני קם לעזוב הנסון נעמד, מוכן ללחוץ לי את היד. במקום זאת, אני מתקרב לאוזן שלו ולוחש, "היא יודעת?"

עיניו אפילו לא פונות אל אחותי. אם הוא לחוץ, זה לא ניכר.

"צא מזה, קש. אל תהרוס יותר ממה שכבר הרסת היום," הנסון מזהיר. ברור שאחותי לא יודעת כלום על מה שהנסון עשה לפני שנים.

"על מה הוא מדבר?" קט שואלת ומעבירה את מבטה בינינו.

"אל תדאגי, חתלתולה," הוא אומר, ואני נרתע בגועל.

אני רואה את הכתפיים של אחותי נשמטות ואת העיניים שלה נדלקות בתגובה לדבריו. זה כמעט כאילו היא נמסה מכינוי החיבה. מה נסגר?

אני לא יכול להישאר כאן. אני לא יכול לצפות במה שזה לא יהיה. היא טיפשה והוא מפלצת, ויום אחד היא תבין את זה.

2

גרייס

"גרייס, מתוקה, הטלפון מצלצל, את חייבת לקום."

אני מתנערת מהיד שמושכת בזרוע שלי ומתהפכת על הבטן בצד השני של המיטה. ככה יותר טוב.

"גרייס, יקירה, בואי, זה ג'ונתן."

אני מתנערת ממנה שוב. למה שג'ונתן יתקשר אליי? מוקדם מדי עכשיו.

ואז אני נזכרת ביום הקודם. בעזיבה של קש. בפרנק וג'ונתן שנכנסו לדירה של קש. ביבבות שטלטלו את הגוף שלי, אפילו שנשארתי שקטה לחלוטין בזמן שרעדתי. בדיבורים השקטים שהחליפו ביניהם לפני שג'ונתן כרע מולי וניסה להרגיע את גופי הרועד.

כשעדיין לא קמתי — לא כי לא רציתי להקשיב להם, לא כי לא הייתי עושה הכול כדי ששני הגברים האלה לא יראו אותי שבורה על הרצפה, אלא כי פיזית לא יכולתי לזוז — ג'ונתן לחש לי באוזן, "אני איתך," החליק את זרועותיו מתחת לירכיים שלי ומאחורי ראשי והרים אותי. התכרבלתי אל החזה שלו, והדמעות התחילו לזלוג שוב ולא פסקו עד שנרדמתי.

אני לא מוכנה לפקוח את העיניים שוב. הראש שלי הולם ואני מיובשת. אני מרגישה מותשת פיזית מבכי ממושך כל כך. "לא יכולה," אני מצליחה למלמל.

מריון מעבירה אצבעות בשערי. "כן, את יכולה."

אני שומעת אותה עונה לטלפון ומדברת ברכות. "היא לא תגיע היום... לא, ג'ונתן, היא לא יכולה... תיפגש איתה מחר... טוב, אדאג שהיא תהיה שם עד שתיים, אבל זה כל מה שאני יכולה לעשות... בסדר, נתראה אז."

אני יורה מבט זועם דרך החרכים בעיניי. למה היא הסכימה?

אני לא קמה.

לא מסוגלת.

הלוואי שיכולתי.

אבל אני באמת לא מסוגלת לצאת מהמיטה הזאת היום.

אני גונחת ומפנה את הגב למריון ולווילון שהיא פתחה כדי להכניס אור. למה לא יורד גשם? למה השמיים לא קודרים כמו מצב הרוח שלי? מי לעזאזל אמר לשמש שהיא רשאית לזרוח היום?

"יש לך שעה לרחם על עצמך. היחצנית תהיה פה בשתים־עשרה בצהריים, ולפני כן אנחנו צריכות להכין אותך למצלמה. אנתוני יגיע לפני כן לטפל בשיער ובאיפור ו —" היא מפסיקה לדבר כשאני רוטנת שוב. "גרייס, אני יודעת שאת עצובה. אבל אין לך ברירה. את חייבת לקום ולהוכיח לכולם שהם לא יכולים להכניע אותך. את מסוגלת לעשות את זה."

המילים מעוררות ההשראה שלה לא נוגעות בנפש שלי בכלל. אני יודעת שאכפת לה. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, ואני יודעת שהיא לא עושה את זה בשביל העסק. אם הכול יתמוטט, היא תהיה בסדר. היא עושה את זה בשבילי. כי היא יודעת שכשאצא סוף־סוף מהערפל הזה, בעוד כמה חודשים, אצטרך את העסק ואת המוניטין שלי, וכרגע אין לי אף אחד מהם.

כעבור שלוש שעות אני עומדת מול מריון ואנתוני במצח מקומט. "יפהפייה, לא העברתי עכשיו שעתיים בלייפות אותך כדי שתעקמי את האף. תחייכי כמו שצריך."

אני חושקת שיניים כמו ילדה, ואנתוני צוחק.

מריון מנענעת את ראשה. "הנה היא. טוב, ג'ונתן בדיוק כתב שהוא עולה."

אני נלחצת. "חשבתי שהוא פוגש אותנו במשרד."

מריון מסתכלת עליי במבט מהורהר. "התקשורת תהיה במשרד. הוא רוצה לדבר איתך קודם."

הכתפיים שלי נשמטות ואנתוני פוקד, "חזה החוצה, כתפיים אחורה."

אני מזדקפת ודוחפת את החזה שלי קדימה. "מרוצה עכשיו?"

הוא מחייך. "ממש מאושר. טוב, זה היה כיף. מריון, תודה שהתקשרת. גרייס, תנסי להיראות יותר כמו אישה ופחות כמו גרמלין. אוהב את שתיכן." הוא שולח נשיקות באוויר ונעלם דרך הדלת.

באופן לא רצוני, אני מגלגלת עיניים ומחייכת. אני שונאת את העובדה שמריון ידעה שאנתוני יעשה את זה. אני לא רוצה לחייך. אני מרגישה שהחיוך הוא בגידה בסבל שלי. בדיוק כמו השמש הדפוקה הזאת.

כעבור כמה רגעים הדלת נפתחת וג'ונתן נכנס בחליפה אפורה ובחיוך. עיניו הכחולות בוחנות את פניי, סוקרות במהירות את הלבוש שלי ואז חוזרות אל עיניי. "בואי הנה." הוא פותח את זרועותיו ואני נכנסת ביניהן.

לפני שאני נותנת לרגשות שלי לזלוג על פניי, אני זורקת את הראש לאחור ומנופפת בידיים מול העיניים. "אני לא יכולה לבכות שוב. אל תסתכל עליי ככה."

הוא מחייך חיוך מרושע. "מעדיפה שאני אספר לך כמה מדהים התחת שלך נראה בחצאית הזאת?" הוא מסובב אותי לצד כדי לבחון את הנכסים, ואני ממש צוחקת.

הצליל מפתיע את כולנו.

"מה אתה עושה פה, ג'יי? למה אני לבושה ככה, ומה אני אמורה להגיד לתקשורת?"

אני אפילו לא מפקפקת בכך שאני חייבת לעשות כל מה שהוא אומר. ג'ונתן הציל אותי אתמול בערב. בדיוק כמו שהציל אותי בכל פעם שביקשתי את עזרתו בחודשים האחרונים. יש לו מוניטין של מישהו שדואג רק לעצמו, אבל הוא מעולם לא היה כזה איתי.

הוא מושיט לי את הטלפון שלו, ואני מביטה בו לפני שאני מסתכלת למטה. כשהוא מסמן לי להסתכל, אני נאנחת ואז עושה כפי שהתבקשתי.

אני קוראת את המילים המיוחסות לקש ומתמלאת תקווה לרגע. "שנייה, הוא כתב את זה? הוא יודע את האמת? הוא מגיע?"

ג'ונתן אפילו לא צריך לענות. המבט המלא רחמים שלו אומר לי כל מה שאני צריכה לדעת. זה תעלול יח"צ. משהו שג'ונתן כפה עליו. אין לי מושג איך. קש שונא את ג'ונתן. ועכשיו הוא שונא אותי.

"אבל למה?" אני שואלת במקום.

"אל תדאגי לגבי הלמה. רק תדעי שאנחנו הולכים לתקן את זה, ושהוא לא יהיה בעיה מבחינתך שוב." ג'ונתן לוחץ את הכתפיים שלי. הוא אולי חושב שהמילים שלו מרגיעות אותי, אבל הוא רחוק כל כך מהאמת.

אני שבורת לב. אני עדיין מאוהבת. והגבר שאני מאוהבת בו הרס אותי.

הוא שנא אותי כל כך שהוא ממש יצא מגדרו כדי לקחת ממני כל מה שאהבתי, כל מה שהיה לי חשוב, בלי אפילו לטרוח לנהל שיחה. האמון שלו בי היה זעום עד כדי כך. בזמן שאני הייתי נותנת לו את הירח, הוא טרח לתת לי עפר. המעשים שלי בחודשים האחרונים כנראה אמרו לו שלא רק שאני אנוכית ולא אמינה, אלא שאני אפילו לא שווה שיחה.

האהבה שלנו לא הייתה שווה שיחה.

המציאות היא שאם הוא היה אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, הוא לעולם לא היה מסוגל להאמין שעשיתי את מה שהאשימו אותי בו. אפילו עם הראיות שהוצגו בפניו.

אם המצב היה הפוך, אני לעולם לא הייתי מאמינה בזה.

הוא הרס אותי, ואני עדיין לא מאמינה בזה.

כעס מחליף את העצב. השפלה מחליפה את ההרס. קש הוא לא האדם הראשון שזרק אותי. אבל הוא בהחלט יהיה האחרון.

כשאני עומדת מול ג'ונתן, אני מבטיחה את זה לעצמי. לעולם לא אתן לעצמי להרגיש ככה שוב.