כוח המשיכה שבינינו

פרולוג
לוסי
2015

חמש שנים לפני מותה של אימא, היא השאירה שלוש מתנות עבור אחיותיי ועבורי. במרפסת של אחותי מארי נח כיסא הנדנדה העשוי מעץ שאימא נתנה לה. מארי קיבלה אותו כי אימא תמיד דאגה שמוחה נמצא בתנועה מתמדת. מארי היא הילדה האמצעית שתמיד הרגישה שהיא מפספסת משהו בחיים, לכן היא תמיד התקשתה להחליט. "אם לא תפסיקי לחשוב יותר מדי על דברים, המוח שלך יישרף, ילדונת. מותר להאט מדי פעם," אימא הייתה אומרת לה. כיסא הנדנדה הוא תזכורת עבור מארי להאט וליהנות מהחיים לכמה רגעים, לא לתת להם לחלוף על פניה.

אחותנו הגדולה, ליריק, קיבלה תיבת מוזיקה קטנה שבתוכה רקדנית בלרינה. כשהיינו ילדות, ליריק חלמה להיות רקדנית, אבל בחלוף השנים החלום הזה אופסן במגירה. כיוון שגדלה עם אימא שהייתה ילדת פרא כל חייה, ליריק החלה לסלוד מקריירה שמבוססת על תשוקה. אימא חייתה חיים מלאי תשוקה, ולעיתים המשמעות הייתה שלא ידענו מהיכן תגיע הארוחה הבאה שלנו. כשהגיע הזמן לשלם שכר דירה היינו אורזות ויוצאות להרפתקה הבאה שלנו.

ליריק ואימא רבו כל הזמן. אני חושבת שאחותי הרגישה אחראית על כולנו, כאילו היא צריכה לגדל את אימהּ. בניגוד אליה, מארי ואני היינו צעירות וחופשיות. אהבנו את ההרפתקאות, אבל ליריק שנאה אותן. היא שנאה את זה שאין לה מקום יציב שתוכל לקרוא לו בית, שנאה את העובדה שלאימא לא הייתה יציבות בחייה. שנאה את זה שהחופש של אימא היה הכלוב שלה עצמה. כשנקרתה בדרכה של ליריק הזדמנות להסתלק, היא עזבה אותנו ונעשתה עורכת דין מכובדת. אני לא יודעת מה קרה לתיבת המוזיקה הקטנה, אבל אני מקווה שליריק עדיין שומרת אותה. תמיד תרקדי, ליריק, אימא הייתה אומרת לאחותי. תמיד תרקדי.

המתנה שלי מאימי הייתה הלב שלה.

אבן חן זעירה בצורת לב שענדה מסביב לצווארה מאז הייתה נערה, וחשתי כבוד שקיבלתי אותה ממנה. "זה הלב של המשפחה שלנו," אמרה. "זה עובר מילדת פרא אחת לשנייה, הלוואי שלעולם לא תשכחי לאהוב מכל הלב, לוסיל שלי. אני צריכה שתשמרי על המשפחה מאוחדת ושתמיד תתמכי באחיות שלך בתקופות קשות, אוקיי? תהיי המשענת שלהן. זה ברור לי כי את אוהבת בעוצמה רבה כל־כך. אפילו הנשמות האפלות ביותר יכולות למצוא אור בחיוך שלך. את תגֵני על המשפחה הזאת, לוסי, אני יודעת את זה, זאת הסיבה שאני לא מפחדת להיפרד."

לא הסרתי את השרשרת מצווארי מאז שאימא נפטרה, לפני חמש שנים, אבל באותו אחר צהריים קיצי אחזתי בה בחוזקה בידי ונעצתי מבט בכיסא הנדנדה של מארי. אחרי מותה של אימא מארי הזדעזעה עד עמקי נשמתה, כל מה שלימדו אותה להאמין על רוחניות וחופש נראה לה כמו שקר.

"היא הייתה צעירה מדי," אמרה לי מארי ביום שאימא נפטרה. היא האמינה שפרק הזמן שיש לנו יחד היה קרוב יותר לנצח. "זה לא הוגן," בכתה.

הייתי רק בת שמונה־עשרה, ומארי הייתה בת עשרים כשאימא מתה. בעת ההיא הרגשנו שהשמש נגזלה מאיתנו, ולא היה לנו מושג איך להמשיך הלאה.

"מָכְּתוּבּ," לחשתי וחיבקתי אותה. המשמעות של המילה המקועקעת על מפרק כף היד של שתינו היא 'הכול נכתב מלמעלה'. הכול בחיים קורה מסיבה מסוימת, בדיוק כמו שהוא אמור לקרות, לא משנה כמה זה כואב. יש סיפורי אהבה שנועדו להימשך לנצח, ויש סיפורי אהבה אחרים שנמשכים רק עונה אחת. מארי שכחה שסיפור האהבה בין אם לבתה נמשך לעולמים, גם כשהעונות מתחלפות.

מוות הוא לא משהו שיכול לשנות אהבה כזאת, אבל אחרי שאימא נפטרה, מארי זנחה את אופייה החופשי, פגשה בחור והכתה שורשים בוואוואטוֹסָה שבוויסקונסין. הכול בשם האהבה.

אהבה.

רגש שגרם לאנשים לנסוק וגם להתרסק. תחושה שהציתה אור בלבבות אנושיים וגם שרפה אותם. תחילתו וסופו של כל מסע.

כשעברתי לגור עם מארי ופרקר, בעלה, ידעתי שהסידור הזה לא יהיה קבוע, אבל הופתעתי לחלוטין כשתפסתי אותו עוזב באחר הצהריים ההוא. אומנם זה היה סוף הקיץ, אך אפשר היה כבר להריח את הניחוח העז של צינת הסתיו שארבה בצללים. פרקר לא שמע אותי מתקרבת מאחוריו, הוא היה עסוק מדי בהשלכת מזוודות למכונית הסדאן האפורה שלו.

בין שפתיו הקפוצות נחו שני קיסמים. הוא לבש חליפת מעצבים בצבע כחול כהה, שנצמדה באופן מושלם לגופו, ומטפחת מקופלת הציצה מהכיס הקדמי השמאלי של הז'קט. היה ברור לי שכשיגיע יומו למות, הוא ירצה להיקבר עם כל המטפחות שלו. זאת הייתה אובססיה מוזרה שלו, כמו גם אוסף הגרביים שלו. מעולם לא ראיתי אדם מגהץ כל־כך הרבה מטפחות וגרביים לפני שפגשתי את פרקר לי. הוא טען שזה מנהג נפוץ, אבל ההגדרה שלו למילה נפוץ שונה משלי.

למשל, בעיניי מנהג נפוץ הוא לאכול פיצה חמש פעמים בשבוע, אבל פרקר חשב שאלה פחמימות מיותרות. זאת הייתה צריכה להיות נורת אזהרה רצינית כשפגשתי אותו לראשונה. היו הרבה דגלים אדומים בדרך. אדם שלא אוהב פיצה, טאקו או ללבוש פיג'מה בימי ראשון אחר הצהריים הוא לא אדם שנועד להיות בחיי.

הוא התכופף קדימה אל תא המטען והתחיל לארגן את המזוודות כדי לפנות מקום נוסף.

"מה אתה עושה?" שאלתי.

קולי הבהיל אותו, והוא ניתר כמה סנטימטרים באוויר ודפק את ראשו במכסה תא המטען. "שיט!" הוא נעמד ושפשף את חלקו האחורי של ראשו. "אלוהים, לוסי. לא ראיתי אותך." הוא העביר את ידיו בשערו הבלונדיני הכהה ולאחר מכן תחב אותן לכיסיו. "חשבתי שאת בעבודה."

"האבא של הבנים חזר הביתה מוקדם," אמרתי, מתייחסת למשרת המטפלת שלי, בזמן שעיניי נותרו נעוצות בתא המטען של מכוניתו. "יש לך כנס בעבודה או משהו? היית צריך להתקשר אליי. הייתי יכולה לחזור—"

"אז לא משלמים לך על היום?" הוא שאל, קוטע אותי ומתעלם משאלתי. "איך תעזרי עם הכול? עם החשבונות... למה לא לקחת עוד כמה משמרות בבית הקפה?" זיעה נטפה ממצחו בגלל השמש הקיצית שקפחה על ראשינו.

"התפטרתי מבית הקפה לפני כמה שבועות, פרקר. ולא בדיוק מימנתי אותנו. חוץ מזה, חשבתי שאם אתה עובד, אני יכולה לעזור יותר בבית."

"אלוהים, לוסי. כל־כך מתאים לך. איך את יכולה להיות כזאת חסרת אחריות? במיוחד עם כל מה שקורה." הוא התחיל לצעוד, השליך את זרועותיו באוויר בכעס, קילל ונאנח, מבלבל אותי יותר ויותר בכל שנייה שחולפת.

"מה בדיוק קורה פה?" צעדתי לעברו. "לאן אתה הולך, פרקר?"

הוא נעמד בשקט ועיניו התקדרו. משהו קרה באותו הרגע. כעסו השתנה וחשף את החרטה החבויה שלו. "אני מצטער."

"מצטער?" התכווצתי. "על מה?" לא ידעתי למה, אבל החזה שלי התחיל להיכנע למפולת הרגשות שהשתלטה על מחשבותיי. כבר חזיתי את הגזרה הגלומה בדבריו הבאים. ליבי היה מוכן להישבר.

"אני לא יכול יותר, לוסי. אני פשוט לא מסוגל."

האופן שבו המילים בערו מבין שפתיו צמרר את עורי. הוא אמר את זה כאילו הוא מרגיש אשם, אבל התיקים במכונית הוכיחו שלמרות האשמה, הוא כבר החליט. במחשבותיו הוא כבר היה רחוק מכאן.

"מצבה משתפר," אמרתי, קולי רועד מאי־נוחות ופחד.

"זה יותר מדי. אני לא יכול... היא..." הוא נאנח וחיכך את גב ידו ברקתו. "אני לא מסוגל להישאר ולראות אותה מתה."

"אז תישאר ותראה אותה חיה."

"אני לא מצליח לישון. לא אכלתי כבר ימים. הבוס שלי כועס עליי כי אני מפגר בעבודה, ואסור לי לאבד את העבודה הזאת, במיוחד עם כל ההוצאות הרפואיות. עבדתי קשה מדי בשביל כל מה שיש לי, אני לא יכול לאבד הכול בגלל זה. אני לא יכול להקריב יותר. אני עייף, לוסי."

אני עייף, לוסי.

איך הוא מעז לומר את המילים האלה. איך הוא מעז לטעון שהוא מותש, כאילו הוא זה שנלחם בקרב הקשה ביותר בחייו? "כולנו עייפים, פרקר. כולנו מתמודדים עם זה. עברתי לגור איתכם כדי שאוכל לטפל בה, להקל עליך, ועכשיו אתה פשוט מוותר עליה? על הנישואים שלכם?" הוא נותר דומם וליבי נסדק. "היא יודעת? אמרת לה שאתה עוזב?"

"לא." הוא טלטל את ראשו במבוכה. "היא לא יודעת. חשבתי שככה יהיה קל יותר. אני לא רוצה שהיא תדאג."

התנשפתי, המומה מהשקרים שהשליך לעברי, ומזועזעת אפילו יותר מאמונתו שהמילים האלה הן האמת.

"אני מצטער. השארתי קצת כסף על השולחן בכניסה. אדבר איתך בעוד כמה ימים כדי לוודא שהיא בסדר. אני יכול אפילו להעביר לכן כסף אם צריך."

"אני לא רוצה את הכסף שלך," אמרתי בקול אדיש למרות הבעת פניו המיוסרת. "אנחנו לא צריכות ממך כלום."

שפתיו נפשקו כדי לדבר אבל הוא סגר אותן במהירות, כאילו אינו מסוגל ליצור משפט שיקל על הסיטואציה. הבטתי בו כשהלך לדלת שליד מושב הנהג, וכשהגיע אליה, קראתי בשמו. הוא לא הסתובב להביט בי אבל אוזניו הזדקפו, ממתינות.

"אם תעזוב את אחותי עכשיו, לא תוכל לחזור. לא תוכל להתקשר אליה כשתהיה שיכור או לקפוץ לביקור כשתהיה עצוב. כשהיא תנצח את הסרטן, והיא תנצח אותו, לא תוכל לחזור ולהעמיד פנים שאתה אוהב אותה. תבטיח לי."

"אני מבטיח."

במילים האלה השתמש כשהבטיח למארי שיעמוד לצידה בבריאות ובחולי. צמד המילים הזה ספוג עכשיו לנצח בייסורים ובשקרים מטונפים.

הוא נכנס למכונית ונסע משם בלי לגעת בבלמים אפילו פעם אחת. נשארתי בשביל הגישה כמה דקות נוספות, לא בטוחה איך להיכנס פנימה ולספר לאחותי שבעלה נטש אותה בתקופה הגרועה ביותר בחייה.

ליבי נסדק שוב.

ליבי נשבר בגלל אחותי, בחורה תמימה בעולם מלא אכזריות. היא ויתרה על הנפש החופשייה שלה כדי לחיות חיים מסודרים ומאורגנים יותר, ושני העולמות בגדו בה.

נשמתי עמוק והנחתי את כף ידי על השרשרת בצורת לב.

מכתוב.

במקום לברוח כמו פרקר, ניגשתי אל מארי, שנחה במיטתה. חייכתי לעברה והיא חייכה בחזרה. היא הייתה רזה כל־כך, גופה נאבק כל יום במוות. ראשה היה עטוף בצעיף, משערה החום והארוך נותר עכשיו רק זיכרון. היא התעצבה לפעמים כשהביטה במראה, אבל לא ראתה את מה שאני ראיתי. היא הייתה יפהפייה כל־כך, אפילו בזמן המחלה. השינויים בגופה לא יכלו לגזול את הזוהר הפנימי שלה, כי יופייה בקע מנשמתה, שם שכנו רק טוב לב ואור.

היא תהיה בסדר, הייתי בטוחה בזה, כי היא לוחמת.

שיער צומח בחזרה, עצמות משיבות את כוחן, וליבה של אחותי עדיין פועם, וזאת סיבה מספקת לחגוג כל יום מחדש.

"היי, כפתור," לחשתי. מיהרתי למיטתה וזחלתי פנימה כדי לשכב לצידה. שכבתי על הצד והיא התהפכה על שלה כדי להביט בי.

אפילו במצבה החלוש הצליחה לחייך כל יום. "היי, פרח."

"יש משהו שאני צריכה לספר לך."

היא עצמה את עיניה ואמרה. "הוא איננו."

"ידעת?"

"ראיתי אותו אורז כשהוא חשב שאני ישנה." דמעות החלו לזלוג מעיניה העצומות. שכבנו בשקט לזמן מה. העצב שלה הפך לדמעותיי, ודמעותיה ביטאו את עצבותי.

"את חושבת שהוא יתגעגע אליי כשאמות?" שאלה. בכל פעם שהזכירה את המוות, רציתי לקלל את היקום שפגע בחברה הכי טובה שלי, במשפחתי.

"אל תדברי ככה," נזפתי בה.

"אבל את חושבת שהוא יתגעגע אליי?" היא פקחה את עיניה, הושיטה לעברי יד והחזיקה את ידיי. "את זוכרת כשהיינו ילדות והיה לי את החלום הנוראי הזה שאימא מתה? בכיתי כל היום והיא עשתה לנו שיחה על המוות, ואיך זה לא סוף המסע?"

הנהנתי. "כן, היא אמרה לנו שנראה אותה בכל דבר, בקרני השמש, בצללים, בפרחים, בגשם. היא אמרה שהמוות לא הורג אותנו, רק מעורר אותנו לדברים נוספים."

"את רואה אותה לפעמים?" היא לחשה.

"כן, בכל מקום. פשוט בכל מקום."

יבבה קטנה נמלטה משפתיה והיא הנהנה. "גם אני. אבל אני בעיקר רואה אותה בך."

המילים האלה היו הנעימות ביותר שאי פעם נאמרו לי. התגעגעתי לאימא בכל שנייה של כל יום, והאמירה הזאת הייתה חשובה לי יותר ממה שמארי תדע אי פעם. התקרבתי אליה ועטפתי אותה בחיבוק.

"הוא יתגעגע אלייך. הוא יתגעגע אלייך כשתהיי חיה ובריאה והוא יתגעגע אלייך כשתהיי חלק מהעצים. הוא יתגעגע אלייך מחר והוא יתגעגע אלייך כשתהפכי להיות הרוח שנושבת על כתפו. העולם יתגעגע אלייך, מארי, אפילו שתהיי פה עוד שנים רבות. בשנייה שתרגישי טוב יותר, נפתח את חנות הפרחים שלנו, אוקיי? את ואני, אנחנו נעשה את זה."

כל חיינו היינו אחותי ואני מאוהבות בטבע. תמיד חלמנו לפתוח חנות פרחים, ואפילו למדנו בבית הספר לעיצוב פרחים של מילווקי. שתינו עשינו תואר במנהל עסקים כדי ללמוד את כל מה שצריך לדעת על עסקים. אלמלא הסרטן היינו פותחות את החנות. לכן תכננתי לעשות את כל שבכוחי כדי שחלום החנות יהפוך למציאות ברגע שהסרטן ייעלם.

"אוקיי, מארי? אנחנו נעשה את זה," אמרתי שוב, מקווה שאני נשמעת משכנעת יותר, ומקווה להביא לה שלווה.

"אוקיי," היא אמרה, אבל קולה נטף ספקות. עיני האיילה החומות שלה, הדומות לעיניה של אימא, נמלאו הבעת עצב עמוקה. "את יכולה להביא את הצנצנת, ואת שקית המטבעות?"

נאנחתי, אבל הסכמתי. מיהרתי לסלון, שם השארנו את הצנצנת ואת שקית המטבעות בלילה הקודם. צנצנת הזכוכית הייתה עטופה בסרט ורוד ושחור, ומלאה כמעט עד אפס מקום במטבעות. התחלנו למלא את הצנצנת לפני שבעה חודשים, כשאבחנו אצלה את המחלה. כתבנו על הצנצנת את האותיות "מ"ש" בצד אחד - מחשבות שליליות. בכל פעם שלאחת מאיתנו עלתה מחשבה שלילית בראש הכנסנו מטבע לצנצנת. כל מחשבה שלילית תוביל בסופו של דבר לתוצאה יפהפייה - אירופה. ברגע שמארי תרגיש טוב יותר, נשתמש בכסף כדי לנסוע לטיול תרמילאים באירופה, חלום שתמיד רצינו להגשים.

המטבעות היו תזכורת לעתיד טוב יותר כנגד כל מחשבה שלילית נוכחית שהייתה לנו.

מילאנו כבר שמונה צנצנות עד הסוף.

נשענתי לאחור על מיטתה של מארי, והיא הזדקפה מעט ולקחה את שקית המטבעות.

"פרח," היא לחשה.

"כן, כפתור?"

דמעות זרמו על לחייה במהירות גוברת והולכת בזמן שרגש השתלט על גופה הקטן. "נצטרך עוד כסף קטן."

היא השליכה את כל המטבעות לתוך הצנצנת, וכשסיימה, עטפתי אותה בזרועותיי, שם המשיכה להתפרק. במשך חמש שנים הם היו נשואים ובריאים. שבעה חודשי מחלה הספיקו כדי שפרקר ייעלם וישאיר את אחותי האומללה שבורת לב.

***

"לוסי?" שמעתי כשישבתי על כיסא הנדנדה במרפסת בשעה האחרונה, בזמן שמארי נחה, מנסה כמיטב יכולתי להבין איך כל מה שקרה נועד לקרות. כשהרמתי את מבטי הבחנתי בריצ'רד, החבר שלי, ממהר אליי, אחרי שזינק מאופניו והשעין אותם על הגדר. "מה נשמע? קיבלתי את ההודעה שלך," חולצתו של ריצ'רד הייתה מלאה בצבע, כמו תמיד, כתוצאה מהיותו אומן יוצר. "סליחה שלא עניתי לשיחות ממך. הטלפון שלי היה על שקט בזמן שהטבעתי את יגוני, אחרי שעוד גלריה דחתה אותי."

הוא התקרב אליי ונישק את מצחי. "מה נשמע?" הוא שאל שוב.

"פרקר עזב."

שתי המילים האלה הספיקו כדי לשמוט את לסתו של ריצ'רד. עדכנתי אותו בכל מה שקרה, ובכל מילה שאמרתי הוא השתנק עוד יותר. "את צוחקת עליי. מארי בסדר?"

טלטלתי את ראשי. ברור שהיא לא בסדר.

"כדאי שניכנס פנימה," הוא אמר והושיט לי יד, אבל סירבתי.

"אני חייבת להתקשר לליריק. אני מנסה לתפוס אותה כבר שעות אבל היא לא עונה. אני אמשיך לנסות עוד קצת. תוכל להיכנס לבדוק מה איתה ואם היא צריכה משהו?"

הוא הנהן. "כמובן."

שלחתי יד ומחיתי צבע צהוב מלחיו לפני שרכנתי לנשק אותו. "מצטערת על הגלריה."

ריצ'רד עיווה את פניו ומשך בכתפיו. "זה בסדר. כל עוד לא מפריע לך לצאת עם אפס שהעבודה שלו לא טובה מספיק כדי להיות מוצגת לראווה, אין לי בעיה."

ריצ'רד ואני היינו יחד שלוש שנים ולא יכולתי לדמיין את עצמי עם אף אחד אחר. שנאתי את זה שהעולם עוד לא נתן לו הזדמנות לזרוח. הוא ראוי להצלחה.

אבל עד שההצלחה תגיע, אעמוד לצידו ואהיה התומכת הנלהבת ביותר שלו.

ברגע שהוא נכנס פנימה חייגתי את המספר של ליריק פעם נוספת.

"הלו?"

"ליריק, סוף־סוף," נאנחתי והזדקפתי על המושב כששמעתי את קולה של אחותי בפעם הראשונה מזה זמן רב. "אני מנסה לתפוס אותך כל היום."

"לא כולם יכולים להיות גברת דאוטפייר ולעבוד בבית קפה במשרה חלקית, לוסי," הסרקזם ניכר בקולה.

"האמת שאני רק מטפלת עכשיו. התפטרתי מבית הקפה."

"הלם," היא ענתה. "תקשיבי, את צריכה משהו או שסתם שיעמם לך והחלטת להתקשר אליי בלי הפסקה?"

הטון שלה היה אותו הטון שהכרתי רוב חיי - אכזבה מוחלטת מעצם קיומי. ליריק הצליחה להשלים עם המוזרויות של מארי, בעיקר מאז שמארי התחתנה עם פרקר. אחרי הכול היא זו שהכירה ביניהם. אבל מערכת היחסים שלי עם אחותי הבכורה הייתה שונה לגמרי. לעיתים תכופות חשבתי שהיא שונאת אותי כי הזכרתי לה את אימא שלנו יותר מדי.

עם השנים הבנתי שהיא שונאת אותי כי אני פשוט עצמי.

"כן, לא. זאת מארי."

"היא בסדר?" היא שאלה, קולה רווי חשש מזויף. יכולתי לשמוע שהיא עדיין מקלידה במחשב, עובדת עד השעות הקטנות של הלילה. "היא לא..."

"מתה?" התרגזתי. "לא, היא לא מתה, אבל פרקר עזב היום."

"עזב? מה זאת אומרת?"

"הוא פשוט עזב. הוא ארז את המזוודות שלו, אמר שהוא לא יכול לראות אותה מתה ונסע מפה. השאיר אותה לבד."

"אלוהים, זה מטורף."

"כן, אני מסכימה."

הייתה שתיקה ארוכה שבמהלכה הקשבתי לה מקלידה ואחריה היא דיברה שוב. "עצבנת אותו או משהו?"

הפסקתי להתנדנד על הכיסא. "מה?"

"בחייך, לוסי. אני בטוחה שלא היה כל־כך קל לחיות איתך מאז שעברת אליהם כדי לעזור. קשה להתמודד איתך." איכשהו היא הצליחה לעשות את מה שהיא תמיד עושה כשאני מעורבת - היא הפכה אותי לאיש הרע בסיפור. היא האשימה אותי בזה שהפחדן עזב את אשתו.

בלעתי רוק והתעלמתי מההערה שלה. "רק רציתי שתדעי, זה הכול."

"פרקר בסדר?"

מה? "נראה לי שהתכוונת לשאול אם מארי בסדר, ולא, היא לא בסדר. היא מתמודדת עם סרטן, בעלה עזב אותה, ובקושי יש לה גרוש על התחת, שלא לדבר על מספיק כוחות כדי להמשיך."

"הינה זה הגיע," מלמלה ליריק.

"הינה מה הגיע?"

"התקשרת אליי לבקש כסף. כמה את צריכה?"

בטני התכווצה מדבריה, וטעם של גועל התפשט על לשוני. היא חשבה שהתקשרתי אליה בשביל כסף? "התקשרתי כי אחותך סובלת ומרגישה בודדה, וחשבתי שאולי תרצי לבוא לבקר ולוודא שהיא בסדר. אני לא רוצה את הכסף שלך, ליריק. אני רוצה שתתחילי להתנהג כמו אחות."

עוד רגע של שתיקה חלף ואיתו עוד הקלדה.

"תראי, אני עמוסה בעבודה. יש לי תיקים שצריך להגיש בקרוב, אני לא יכולה לעזוב אותם עכשיו. אין מצב שאוכל לבוא לבקר לפני שבוע הבא, אולי אפילו שבוע אחר כך."

ליריק גרה בעיר, במרחק נסיעה של עשרים דקות, ועדיין, היא הייתה משוכנעת שזה רחוק מדי.

"לא משנה, אוקיי? תעמידי פנים שלא התקשרתי." עיניי התמלאו דמעות, המומה מהקרירות של מישהי שהערצתי בעבר. הדי־אן־איי קבע שהיא אחותי, אבל המילים שאמרה הבהירו שהיא לא יותר מאדם זר.

"די כבר, לוסי. מספיק עם הגישה הפאסיב־אגרסיב. אני אשלח צ'ק בדואר מחר, אוקיי?"

"לא, ברצינות. אנחנו לא צריכות את הכסף שלך ואנחנו לא צריכות את התמיכה שלך. אני לא יודעת למה התקשרתי אלייך בכלל. תתייחסי לזה כאל נקודת שפל בחיי. להתראות, ליריק. בהצלחה עם התיקים שלך."

"כן, אוקיי. ו...לוסי?"

"כן?"

"אולי כדאי שתחזרי לעבוד בבית הקפה, כמה שיותר מהר."

***

לאחר זמן מה נעמדתי וצעדתי לחדר האורחים שבו ישנתי. סגרתי את דלת חדר השינה, החזקתי את השרשרת בידי ועצמתי את עיניי. "אוויר מעליי, אדמה מתחתיי, אש בתוכי, מים מסביבי..." נשמתי עמוק והמשכתי לחזור על המילים שאימא לימדה אותי. בכל פעם שהיא הרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה, הייתה חוזרת על האמירה הזאת ומוצאת בעזרתה את העוצמה הפנימית שלה.

חזרתי על המילים, אבל עדיין הרגשתי כמו כישלון.

כתפיי נשמטו ודמעות החלו לזלוג כשדיברתי עם האישה היחידה שאי פעם הבינה אותי. "אימא, אני מפחדת ואני שונאת את זה. אני שונאת את זה שאני מפחדת כי זה אומר שאני קצת חושבת כמו פרקר. יש בי חלק שחושב שהיא לא תשרוד, ואני מרגישה מבועתת כל יום."

היה משהו מרסק כל־כך בלצְפות בחברה הטובה ביותר שלך מתמוטטת. על אף שידעתי שמוות הוא בסך הכול הפרק הבא בספר הזיכרונות היפהפה שלה, עדיין התקשיתי לעכל את זה. תת המודע שלי ידע שכל חיבוק עלול להיות האחרון, ושכל מילה עלולה להיות מילת הפרידה.

"אני מרגישה אשמה כי על כל מחשבה טובה שיש לי, יש עוד חמש שליליות. יש לי חמש־עשרה צנצנות מלאות במטבעות בארון, שמארי לא יודעת על קיומן. אני עייפה, אימא. אני מותשת, ואני מרגישה אשמה שאני כמעט מתפרקת. אני חייבת להישאר חזקה, כי היא לא צריכה אנשים שיתמוטטו סביבה. אני יודעת שלימדת אותנו לא לשנוא, אבל אני שונאת את פרקר. אלוהים אדירים, אם אלה ימיה האחרונים של מארי, אני שונאת את זה שהוא הכתים אותם. ימיה האחרונים לא צריכים להיות מלאים בזיכרונות על בעלה שעזב אותה."

לא היה הוגן שפרקר יכול לארוז מזוודות ולהימלט לחיים חדשים בלי אחותי. יכול להיות שהוא שוב ימצא אהבה יום אחד, אבל מה עם מארי? הוא היה אהבת חייה, וזה הכאיב לי יותר מכפי שהיא תדע אי פעם. הכרתי את אחותי כמו את כף ידי, ידעתי כמה עדין ליבה. היא הרגישה כל עלבון בעוצמה גדולה פי עשרה מרוב האנשים. היא הייתה כל־כך רגישה, שנדמה שליבה נמצא מחוץ לגופה, והיא אפשרה לכולם להאזין לפעימותיו היפהפיות, אפילו לאלה שלא הגיע להם להאזין לצלילים. היא התפללה שגם הם יאהבו את הלמות ליבה. היא תמיד רצתה לחוש נאהבת, ושנאתי את זה שפרקר גרם לה להרגיש כמו כישלון. היא תעזוב את העולם בתחושה שהיא נכשלה בנישואיה, הכול בשם האהבה.

אהבה.

רגש שגרם לאנשים לנסוק וגם להתרסק. תחושה שהציתה אור בלבבות אנושיים וגם שרפה אותם. תחילתו וסופו של כל מסע.

***

ימים, חודשים ושנים חלפו, ומארי ואני שמענו פחות ופחות מפרקר ומליריק. תכיפות שיחות הרחמים פחתה, והצ'קים שנבעו מאשמה הפסיקו להגיע בדואר. כשמסמכי הגירושים הופיעו בתיבת הדואר, מארי בכתה במשך שבועות. הייתי חזקה בשבילה באור, ובכיתי על ליבה בצללים.

לא היה הוגן שהעולם גזל את בריאותה של מארי ואחר כך עוד העז לוודא שליבה יתרסק לטריליון חתיכות. בכל שאיפה היא קיללה את גופה שבגד בה והרס את החיים שבנתה. בכל נשיפה היא התפללה שבעלה יחזור הביתה.

לא סיפרתי לה, אבל בכל שאיפה התחננתי שתבריא ובכל נשיפה התפללתי שבעלה לא יחזור לעולם.