דולדן

1

נדמה היה לדוּלְדֶן שהבטן של המלצרית הראשית עומדת להתבקע. פיהַ נפער, ומתוכו השתחרר פרץ־צחוק מלוּוה ברוק שניתז לעבר אפהּ של אחת החדרניות, אשר נטתה לאחור. משם דילג נֶתז נוסף אל עבר פקיד־הקבלה, שניסה בכל כוחו לשמור על ארשת רצינית. הקניין כמעט נפל לרצפה, בעקבותיו געתה מנהלת מחלקת ההזמנות בצחוק מידבק, שככל שניסתה להסתירו, כך הדהד עוד יותר. מייד לאחר מכן היא נתקלה באחד המלצרים, וזה הפיל מנת צלי עמוסה שומן רוטט ושרופה בקצותיה.

דולדן הסיט את מבטו אל האריחים מוכתמי הירוקת בחדר האוכל של העובדים, אל החלונות שעליהם ניתכו טיפות גשם ולעבר שלושת שולחנות העץ הארוכים, אשר תחת רגליהם נתחבו קרעי עיתונים.

"נער המזוודות כזה עשיר שהוא יכול לבקש חופש, ועוד באמצע השבוע!" לגלגה המלצרית אחרי שבלעה את רוקהּ.

"תעזבו כבר את הילד!" צעק אַבָּאדוֹ מהאחזקה, וכולם החלו לגרור כיסאות ורגליים בשתיקה. אך דולדן כבר החליט לוותר על ארוחת הצוהריים. הוא חשש לגלות לעובדי המלון את הסיבה האמיתית שבגללה ביקש יום חופשה מסגן המנהל.

"אם תיקח חופש, מי יעבוד?" הִתריס נער המזוודות הבכיר.

"אתה מתכוון, מי ייקח לעצמו את דמי השירות שלי," סנט בו דולדן, ובלי לחכות לתשובה יצא מחדר האוכל הטחוב.

בדרך נזכר איך רצה להכות את נער המזוודות הבכיר כבר לפני שבוע, אחרי שזה החרים לו תיק שעליו התנוסס דגל בריטניה, מתנה מעיתונאית אנגלייה חביבה, שהגיעה לסַקר את אזור הבלקן שלאחר המלחמה ביוגוסלביה, והפעם ממדינה קרובה, שלא הייתה מעורבת ישירות במלחמה.

זה ארבע שנים נאבק לשמור על מקום עבודתו במלון היוקרה. בראשו עלה זיכרון היום שלאחר יום־ההולדת השלושה עשר שלו, היום שבו אביו ווֹלוֹדְיָה קרא לו לחדר המגורים, ובפּנים נפולות סיפר על קיצוץ משרתו.

גם עתה זכר את קמטי פניו של אביו, שהלכו והעמיקו לנגד עיניו בזמן שניסה לעכל את משמעות הבשורה. הוא נזכר איך נותר נטוע במקום בעודו מקשיב לזעם חסר האונים, ואיך לא הצליח להניע איבר בזמן שאביו קילל את כל מדינת פּוֹדָרַאבָה, את שירותי הרווחה שדחו שוב את בקשותיו לעזרה, את התאגיד הבריטי TOYS WE ARE  שקנה את מפעל הצעצועים הממשלתי שלו נתן את מיטב שנותיו, ואת יאנוש צוּדקוֹל, הרודן שהוצא להורג בקללות נמרצות ומתפרצות. לפתע הנמיך את קולו וקילל את רוֹטְנוֹב, הנשיא החדש, שלא העניק חנינה לאשתו.

"אלך לעבוד!" הכריז אז דולדן.

״אתה צריך להיות בבית הספר," השיב אביו ולגם את הטיפה האחרונה מבקבוק הבירה סטומקוב שבידו.

"אז מה נעשה?"

"אולי כשחופשת הקיץ תתחיל, אני אמצא משהו שתוכל לעשות."

עוד לפני הקיץ מצא עבודה במלון נובוספר הניצב במרכז רצועת בתי־המלון של דָּרַאבָנה, בירת פודראבה שעל גדות נהר הדראבה. בין סחיבות מזוודות כבדות יכול היה למצוא שניות מעטות להביט בסירות השטות, בתיירים השאננים, בפנסים הגדולים המגושמים שהותקנו על הגשרים, ולעיתים, מקומה גבוהה, למקום שבו נשפך הנהר לדנובה. כך דילג בזריזות לאורכו ולרוחבו של המלון, כששאר העובדים נהגו לטרטרו. כל זאת תמורת מאה שמונים ניקס לשעה בלבד, ועליהם נוספו דמי־שירות זעומים שבהם נאלץ להתחלק עם פקידי הקבלה, נערי המזוודות האחרים והמלצרים. כל אותו זמן עדיין הוסיף לקוות שיום אחד יוכל לחזור ללמוד עם בני כיתתו.

כשהיה יכול לגנוב כמה דקות קריאה על דלפק הכניסה, דפדף בחיפזון בספרי ההיסטוריה והמתמטיקה. כשהבין שלא יצליח להדביק את הפער מכיתתו, החל לקרוא מכל הבא ליד, ביוגרפיות, רומנים, ספרות פנטזיה והרפתקאות, ספרי עיון, ספרי שירה, מחזות, שיחונים ומילונים פודראביים-אנגליים, מניפסטים, עלונים, ובמיוחד ספרי נסיעות שהזכירו לו שהוא חייב לנסות לברוח מהכול.

לאחר שקיבל את משכורתו הראשונה, ומעט כסף מזומן מילא את כיסי מכנסיו הבלויים, התביית מבטו על דוכן הלוטו. והוא, שעד אז ראה את המהמרים כרפֵי רצון וכחמדנים, וכמעט תמיד חלף אדיש על פני אותו דוכן, עמד קפוא מול שלט מסביר פנים ועליו אותיות דפוס ענקיות: "2 מיליארד ניקס". את הסכום שהיה מיועד לקניית מזון למשפחה הוציא על כרטיסי הגרלה. כל אותו הלילה ביקש תמיכה ממקור כלשהו שיעזור ויאפשר לו לחזור לבית הספר. בעיני רוחו ראה כיצד הוא משכן את בני־משפחתו באחוזת פאר באזור נקי ושקט, איפה שהוא באנגליה, במחוז חלומות עטור כרי דשא ירוקים ורכים.

על אנגליה שמע רבות עוד בילדותו המוקדמת. במיוחד זכר את ביקורה של מרגרט תאצ'ר, שהייתה אז ראש הממשלה. דגלי הממלכה המאוחדת התנופפו לאורך רחובות, חצוצרות ניגנו לכבוד הפמלייה ובטלוויזיה הוצגו תמונות מלונדון וממחוזות עם שמות מופלאים כמו יורקשייר ולנקשייר. הוא חש שהוא מוכרח לנסוע לשם יום אחד. יש מקום טוב יותר, חייב להיות, כך קיווה. כבר אז הרגיש שיש איזה קשר עוצמתי ומובהק למדינת האי הרחוקה שמעולם לא ביקר בה, וניסה ללמוד מהתיירים כמה שיותר ביטויים בשפה האנגלית.

באותו השבוע התרוקנו המזווה והמקרר. ליבו נכמר על אחיו הקטנים, שלהם נאלץ לבשר שלא זכה ואין כסף למצרכים. מבטו ננעץ בעיני השקד המבריקות של פּאדיוֹב, שהגיב ביבבות חרישיות, ואליהן הצטרפו קולות בכיה של אחותו הצעירה יותר, מִירקָה, שהתכרבלה במיטתה על מזרנה הבלוי, ידיה הדקיקות מושכות בבגדיה המטולאים של זִילָה בת השלוש. רק בזכות הלוואה שקיבל אביו מהשכן אכלו ארוחה אחת חמה. במשך תקופה היה הולך למלון וחוזר ברגל, וכשיותר לא היה יכול לשאת זאת, החל להגניב מוצרי מזון מהמלון.

"קרה משהו?" שאל סגן מנהל המלון, שתפס אותו בגרם המדרגות של העובדים. דולדן נרתע לאחור והניע את ראשו מצד לצד. "אז תחזור לעבודה ואל תחשוב אפילו לבקש ימי חופש. עוד מעט קיץ!" סגן המנהל חיסל את תקוותו שהפעם יוכל לבקר את אימו, יוג'ון, שכלואה שנים ללא משפט במתקן הישן למתנגדי המשטר.

הוא חלף על פני מנהל הקבלה שעמד מאחורי הדלפק המבריק וקרחתו רכונה לעבר אורח רחב מידות.

״אני מקווה שהשהות הייתה נעימה לאדוני.״

״בוודאי,״ השיב האורח, מלא בחשיבות עצמית.

״נשמח מאוד אם תחזור אלינו שוב בהקדם.״

דולדן דימה שמנהל הקבלה הופך לנוזל שמנוני המחליק אל הרצפה וזורם מתחת לדלפק, שפתיו נמתחות סביב נעליו המבריקות של האדון, לשונו נכרכת ומתעקלת סביב הסוליות וממרקת אותן ברוק של חנופה.

כשהקִיץ מהזייתו האורח נעלם. מנהל הקבלה העיר לו על קמט במדיו האדומים שמגיל שלוש עשרה גדל בתוכם, ועתה הם נראו פחות ופחות כמו יריעת בד שנמתחה סביב יתדות שהוצבו צמוד מדי. תכליתם האחת הייתה לסמן לאורחים שהוא מי שאמור לשאת את המזוודות לחדריהם.

אחרי שבויש קודם בחדר האוכל של העובדים, חזר במהירות לכניסה הראשית. ספר תרגילי מתמטיקה שהחביא שם במדף העמדה היה רטוב לגמרי מגשם זלעפות שאינו אופייני לעונה, כאילו השמיים עצמם מנסים לרפות את רוחו.

רצפת אולם הכניסה נשטפה כולה במֵי הגשם והרוח הצולפת איימה לעקור מכוניות ממקומן. נער המזוודות הבכיר עמד נבוך מול שתי משפחות דיפלומטים זרים שהגיעו למלון בלי שאיש יואיל לפתוח להן את הדלת. כשדולדן ראה שאף אחד לא עושה את עבודתו, ניגש אליהן. אב אחת המשפחות כבר החל להרים את מזוודותיו בכוחות עצמו וסימן בראשו לכל בני המשפחה לעשות כמוהו. דולדן דאג להכניס את שאר הציוד פנימה. הוא הרים את המזוודות והתיקים בעזרת אב המשפחה השנייה, ובעודו תוהה אם סגן המנהל יצעק עליו שוב, הוביל את המשפחה הראשונה במעלית, ומייד אחר כך חזר במהירות למשפחה השנייה.

אב המשפחה הראשונה עמד במרכז החדר ושאל את דולדן אם פודראבה היא מדינת עולם שלישי, כמו שמכנים אותה מכריו. וכשדולדן שב לחדר, מתנשף תחת כובד משאו, נתן לו שקית מלאה מרציפנים בעטיפות צבעוניות נוצצות.

דולדן ידע עד כמה התשורה תשמח את אחותו, הודה לאורח ותכנן דרך מילוט בטוחה להגיע לתאו במלתחות העובדים, בלי שנערי המזוודות האחרים ישגיחו בכך. למזלו, בשעת צוהריים מאוחרת זו חדר המלתחות היה ריק. הוא נשם לרווחה, הניח את השקית בתאו ונעל אותו. בשעה הקרובה לא היו צפויים אורחים חדשים להגיע, וזאת הייתה גם השעה שבה הנהלת המלון מתכנסת. אחיו פּאדיוֹב היה אמור כבר להגיע למקום המפגש, מאחורי הפחים ליד השער הצדדי.

דולדן הקיש על קיר הפח של המטבח, בדק שהשטח פנוי, אחר המתין רגע, כשהוא מייחל בליבו שהפעם פאדיוב יגיע בזמן. הוא הביט לצדדים והרים את מכסי הסירים שבהם התקררו מנות שנשארו מארוחת הצוהריים. המנות שהיו מיועדות לאורחים, לא היו דומות בכלל לשאריות השמנוניות והשרופות שהועברו לחדר האוכל של העובדים.

מתחת למכסי הסירים הכבדים נגלו תפוחי אדמה אפויים מתובלים ברוזמרין, צלי בקר ברוטב פטריות שמפיניון וסלט ירקות קצוץ דק עם צנוברים ולימון. הפעם היה שם גם מאפה השוחוק, עם עלי התרד העטופים בבצק עלים, שריחו העלה בזיכרונו ימים מאושרים.

בילדותו הלכו, כל פעם שהגיע יום ההולדת של אימו, למסעדה, והזמינו כל מנה בתפריט שמצאה חן בעיניהם. טעם השוחוק, הסלטים הטריים, הכרוב הסגול, הירקות המוחמצים והקינוחים המתוקים עלו בעיני רוחו. מעט ריר עלה בזווית פיו כשנזכר בעוף הטרי מהגריל.

באחד הארונות היו מונחות מגשיות אלומיניום. דולדן הוציא שתיים מהן, אחז במצקת והניח בהן בחופזה מכל הבא ליד.

ראשו היה רכון אל אחד הסירים שמהם מזג לתוך המגשיות. כשהרים את עיניו למשמע הצעדים הקרבים, נחרד לגלות מולו את סגן מנהל המלון, ידיו שלובות על כרסו ומבטו החד טלטל את דולדן, וליבו קפא בקרבו. לא מזמן פיטר סגן המנהל את אחת הטבחיות בגלל שהגניבה אוכל לחסר בית.

"לא! זה מלון חמישה כוכבים. כשאתה עושה שירות חדרים, אתה צריך שזה יהיה יותר ייצוגי מזה!" נזף הסגן.

"אני יודע. פשוט מישהו רצה את זה דחוף וכל הטבחים בהפסקה," גמגם.

"השירות מתבטא גם באסתטיקה!" הכריז הסגן, הוציא מאחת המגירות זוג צלחות פורצלן תואמות, מעוטרות באיורי פרחים, סידר עליהן מחדש את תכולת המגשיות, ולסיום הניח אותן כמנצח על מגש תכול, ומתחתן פרושה מפית רקומה בצבע אפרסק.

"תעלה לאורחים," הצביע על המגש, "אנשים אוכלים גם עם העיניים," הוסיף ומייד פנה לדרכו.

דולדן הביט במגשיות המרובבות שהושלכו לכיור, ושפך את תוכן צלחות הפורצלן לשקיות ניילון שאותן שלף מהמדף העליון. כשניגש ליציאה החל האוכל לנטוף. אחיו לא היה שם.

"עכשיו הגיע הזמן לשלם," שמע את אחד משוטפי הכלים.

"לשלם על מה?" שאל דולדן, וצעדיו של אחיו המתקרב נשמעו.

"זה עוד בידיים שלך ואתה שואל?" סינן שוטף הכלים והצביע על השקית הגדולה.

"אם תגלה למישהו, אני..."

"תצטרך לשלם."

"מה אתה רוצה?" דולדן הביט בשוטף גדול הגוף והמיוזע שהגיע לאחרונה מאלבניה.

"מה אתה חושב שאני רוצה?"

"אבל לא נשאר לי כמעט כלום..."

"דמי השירות שלך בחודשיים הבאים ואני אשתוק."

"לא!"

"ראיתי את הסגן פה..." איים השוטף.

"של חודש," הצהיר דולדן בהפגנתיות, ושוטף הכלים הניע ראשו לאות הסכמה.

"רק תסגור את השער אחריך, אחרת באים עכברים," הוסיף.

פאדיוב הופיע בבלייזר שמצא פעם ברחוב ואסף כל מה שהצליח. לפני דולדן התרברב שהבלייזר יעזור לו להיראות מכובד וכמי שטבעי לו שיגיע למלון מפואר.

דולדן סימן לאחיו להיות בשקט ומסר לו את האוכל.

פאדיוב פתח את אחת השקיות והסתכל עליהן באכזבה. דולדן סימן לו להסתלק. הוא הרים את ידו לאות שלום וחצה את הכביש.

כשחזר לעמדתו מצא עצמו רץ ממכונית למכונית כשאורחים ממשיכים להגיע. אחרי שעה וחצי פסק השטף, והוא נשכב על השטיח מאחורי העמדה של נערי המזוודות. כך הרגיש סוף סוף הקלה לכל הגוף. אם זה היה יכול רק להימשך עוד קצת, בבקשה, שוב התחנן למקור לא ידוע וביקש שכל זה ייגמר, וכשכולו היה שקוע בתפילה לא הבחין בסגן המנהל המתקרב.

"שוב אתה מתבטל?!" דולדן נדרך וקם מייד.

"לא אדוני."

"תעוף לעזור לחדרניות עכשיו!"

2

בסוף היום ובגוף דואב, חצה ברגל את רצועת בתי המלון לכיכר סָסוֹנְקִין, כדי לתפוס את קו החשמלית מספר 640. אורות הנאון בשדרות קארל מרקס לפתו אותו. כל אור מרצד פיתה אותו וקרא לו לבוא אליו. בחנות למכשירי חשמל דלקו כמה טלוויזיות והקרינו תחרויות־ספורט שונות, ההכנות למשחקים האולימפיים באטלנטה. הוא הביט בדמויות רצות, קופצות, קולעות ובועטות, עד שעיניו החלו להתכווץ.

הוא המשיך עד לחלון ראווה של חנות בגדים, שבתוכה איש בחליפה צעק על נערה שעמדה מאחורי הדלפק. דולדן הסתכל במוכרת הצעירה, בשערה הבהיר ובעיניה החומות. הוא נכנס לחנות והאיש השתתק.

המוכרת חייכה אליו.

"מה אתה רוצה?" נעמד האיש ביניהם.

"הכול בסדר כאן?" שאל דולדן ולקח צעד אחורה כדי שיוכל לחזות בפני המוכרת.

"אל תתערב!"

"אולי זה עניין למשטרה?"

"תעוף מהחנות שלי!" צעק האיש, רדף אחריו החוצה ואיים שאם יתקרב לשם שוב, הוא יגרום לו לבלות לילה שלם במעצר.

תוך כדי ריצה, זיהה את פסלו המפויח של ססונקין ואת הכיכר האפורה והנטושה. בתחנה שבקצה הכיכר לא היה מקום לכל עשרות האנשים שחיכו לחשמלית.

כעבור חצי שעה, שבה נעליו וחלק מתכולת התיק שלו נרטבו כמעט לגמרי, הגיעה החשמלית המקרטעת, והפעם גם עצרה בתחנה.

חלק מהנוסעים נדחפו כרגיל. דולדן, שפעם הצליח להשתחל בקלות, היה חייב הפעם לדחוף בחזרה. מישהו היכה אותו באגרוף, אך בתוך הערבוביה לא היה יכול לראות מי זה היה. דבוקה נוספת של נוסעים נכנסה מהדלת האחורית וכמעט פלטה אותו ואת מי שעלה אחריו החוצה. חמישה נוסעים נשארו בחוץ, רטובים ומקללים.

החשמלית היטלטלה מצד לצד, והנוסעים נדחפו זה אל זה. בתחנה הקרובה התפנה מקום ישיבה אך נתפס מייד. הוא השתוקק לפתוח את ספרו של אינירי טליסין, סופר שהתפרנס כפועל במפעל הפחם הממשלתי. ספריו של טליסין התפרסמו רק בתקופת הרפורמות שנעשו סמוך לקריסת הקומוניזם. מרוב הצפיפות לא היה ניתן לפתוח את הספר. במקום זה שחזר לעצמו פרקים בתוך ראשו. במיוחד הזדהה עם ההתעמרויות שמהן סבלו דמויותיו של טליסין במקומות העבודה בזמן "הדמוקרטיה העממית של פודראבה", ובבידוד של כל מי שלא היה חבר מפלגה.

"מתי כבר יהיה לי אוטו ולא אצטרך לראות את הפרצוף שלכם!" צעק שיכור לבוש סחבות מהספסל האחורי. זה היה אותו אחד שתמיד היה שם, כאילו עבר לגור בחשמלית בלי שהחברה המפעילה השגיחה בכך.

"אז אין לך אוטו, אז מה?" פנה אליו דולדן. בראשו גולל את מראה סגן המנהל מגיע כל יום למלון ברכבו השחור, המפואר ובעל הגג הנפתח, והמזכירה של המנהל לצידו, והוא משמיע מוזיקה בעוצמה, שכולם ידעו שהגיע. הוא נמלא בזעם כשנזכר איך פעם השפיל אותו מול המזכירה.

"כדאי שיהיה לך אוטו, אם אתה רוצה שתהיה לך חברה פעם," פנה לדולדן נוסע מבוגר. רבים מהמכרים של משפחתו איבדו את חסכונותיהם, וחלק אף את בתיהם, בגלל המיתון שנוצר עקב הלוואות שפודראבים רבים לקחו לאחרונה.

"כולם במדינה הזאת רוצים בתים ומכוניות ומסעדות ותראה מה קרה בגלל זה! להרבה אנשים אין עבודה. הם מחפשים אוכל בפחים!"

"אתה כנראה צעיר מדי מכדי לדעת מה זה קומוניזם באמת," אמר האיש המבוגר.

דולדן נזכר שביום בו נלקחה אימו. הוא היה חולה ונשאר לבד בבית. הוא קפץ ממיטתו כאשר נכנסה ואחריה שוטר ושני גברים בחליפות, שפקדו עליה למהר. ממבטהּ ניכר שגם היא לא ידעה מדוע לוקחים אותה. בתקופה ההיא האמינו רבים בפודראבה הקומוניסטית ששלטון צודקול הוא הדבר הצודק ביותר בעולם. שני סוכני הסוליטלוב קרעו אותו מעליה. למזלם של אחיו ושל אביו, הם לא היו בבית לראות את האימה בעיניהַ בזמן שארזה בחופזה והבטיחה לו שזאת אי־הבנה והיא תחזור לארוחת הערב.

"אתה מדבר כמו איזה אינטלקטואל. רוצה להחזיר אותנו למה שהיה לפני ההפיכה? לימי החושך!" צעק השיכור ושלף חזרה את דולדן מתוך זיכרונותיו "מי אתה שתגיד שלא יהיה לי אוטו?!"

"לפחות אז לא היו הומלסים." התגרה דולדן.

"למי קראת הומלס?!" צעק השיכור, קם מהמושבים המרופטים והתקדם לעברו במהירות. דולדן נעמד מולו בגאווה.

"בדיוק מה ששמעת. פעם היית יכול לראות אופרה ותיאטרון כמעט בחינם ולא להגיע למצב כמו שלך."

החשמלית נעצרה.

"תנו לעבור!" צעק אחד מהנוסעים שניסה להיכנס, ודולדן הפנה את ראשו אליו בדיוק כשהשיכור היה משמאל לאוזנו. נוסעת ניסתה להזהירו אבל אגרופו של השיכור נשלח אליו, אך פגע בטעות בתרמילאי דובר אנגלית שעלה עם חברתו. האיש המבוגר נזף בשיכור ופקד על דולדן לעבור לעבר המושבים הקדמיים.

"אתה יודע, אתה אולי בן שבע עשרה, אבל אתה נשמע כמו פועל מתוסכל בן שישים," אמר השיכור וירק לכיוון רגליו.

בתחנה הבאה ירדו כמה נוסעים והצטרפו לתור הארוך שהשתרך לפני הסניף החדש של "פיצה האט" שזה עתה נפתח. שלטי החוצות והמודעות בתחנות החשמלית הציגו את הפיצה כמעדן שבלוטות הטעם לא יכולות להתנגד לו וכעונג שעד לא מזמן שמעו עליו רק בסרטונים שהופצו במחתרת. דולדן חשב על אביו שתמיד לגלג על מי שרצו לממן לעצמם סגנון חיים ומותגים, והפכו לעניים עוד יותר.

כעבור שעה וחצי, שבהן עקב פקקי התנועה גמאה החשמלית חמישה קילומטרים בלבד, ירד בשכונתו, הבנויה כולה בתים טוריים, כמו קרונות רכבת אין־סופיים. עבורו היו כל הדירות כקופסאות קטנות בתוך קופסאות גדולות.

בשעה זאת כמעט לא היה איש ברחוב. בין הבתים המוארכים הבריקו ברקים, ומים סחפו שלוש חולדות מתות שנשטפו אל התעלות בצידי הדרך. הוא שמע בכי ילדים מאחד הבניינים ודילג בין השלוליות כדי להיכנס לביתו, בית שאותו כינה "האורווה", כי היה נמוך ומופרד משאר הבתים, בנוי מלבנים שמעט טיח נמרח עליהן ברשלנות.

הוא פתח את הדלת, נכנס לפרוזדור הצר וניגש לחדר השינה שאותו חלק עם פאדיוב ומירקה.

"לא עלו עלינו?" שאל אחיו שפניו הביעו מבוכה מהולה בגאווה.

דולדן הבחין בעוד שני ילדים בגילו של פאדיוב, אחד מהם עם צלקת גדולה בפניו שהעידה שנדקר מתישהו, והשני בעל ראש מחודד במקצת. שניהם צחקו.

"ואיפה אבא?"

"יצא. אמר שהיה לו יום קשה."

מירקה התעוררה ושאלה לפשר הרעש. דולדן ניגש למקרר, ושם מצא רק פרוסה דקה של תפוח אדמה על צלוחית. הוא היה עייף וגבו היה רצוץ. הוא הביא מזלג וניגש לאכול את הפרוסה, מנסה לשכנע את עצמו שזה המאכל הכי טעים בעולם שיוכל להשביע אותו.

"יש מרק, בוא!" נשמעה קריאה מחוץ לחלון. היה זה מקסימוב, השכן החסון מהבניין הטורי הסמוך.

הוא מיהר לרדת. בחושך מעדו לתוך שלולית. נעליו וגרביו של חברו נספגו במים והם דילגו במהירות.

כשנכנסו למטבח הדליק מקסימוב אש בכיריים. אימו של מקסימוב נכנסה בשקט, אך ברגע שהבחינה בדולדן, הצמידה שלוש מאצבעותיה זו לזו, נגעה במצחהּ, בחזהּ, בכתפהּ הימנית ובכתפהּ השמאלית ומיהרה לצאת. דולדן נזכר שכמעט לא ראה אותה מאז הביקור האחרון שלו אצל אימו בכלא. כשיצא מהכלא, היא בדיוק עמדה להיכנס, אך התעלמה מקיומו.

"קרה לה משהו?"

"היא נהיית אדוקה," אמר מקסימוב ובחש את המרק שבסיר.

"אבל למה היא תמיד בורחת כשאני כאן?"

"זה לא קשור אליך. היא יודעת שאם לא אתה, כבר הייתי מת."

דולדן כבר הספיק לשכוח שבכיתה ה' נפלה פצצה ממטוס סרבי שהיה בדרך לזאגרב ופגעה בבית הספר שבו למדו השניים. כל התלמידים מיהרו למקלט הציבורי. דולדן, שהיה אז בן שתים עשרה, היה האחרון בחצר ושם לב שיש מישהו בחדר־המלאכה של החטיבה. הוא רץ לשם. כשפתח את הדלת, שמע מקסימוב את האזעקה ויחד רצו למקלט. כמה שניות לאחר מכן עלה חדר המלאכה באש.

"עזוב את אימא שלי, יש דברים חשובים יותר. אתה מצטרף בסוף?"

"אני לא חושב שאני צריך לעבוד במכירות."

"למה?"

"אני לא טוב בזה."

"אני אלמד אותך."

"יש לי כבר עבודה."

"כמה זמן אתה רוצה לסחוב מזוודות? מנהל המשמרת חבר טוב שלי. הוא יכול להכניס אותך."

דולדן הסתכל על שעון הקיר. מקסימוב הושיט לעברו ספר. דולדן החווה לעברו מבט שואל.

"מחר אתה בן שבע עשרה, שכחת?"