הבחורים של בלרוז 2 - אמיתות מלוכלכות

1

ג'ייס

הבלונדינית זעקה כשנהדפתי לתוכה עוד פעמיים לפני שגל של אורגזמה משמימה גרם לי לפלוט את הפורקן שלי לתוכה. היא המשיכה לייבב ולהתפתל מתחתיי, בתקווה ברורה שאעזור גם לה לגמור, אבל אני סיימתי כאן.

לא נטיתי להצטדק על מי או מה שאני בתקופה האחרונה. הן רצו זין של כוכב רוק, והן קיבלו אותו, אבל הזין הזה שם זין עליהן ועל ההנאה שלהן.

קמתי ממנה ותוך שניות מצאתי את המכנסיים שלי, לבשתי אותם והלכתי לעבר הדלת. היא קראה איזה ג'ייס בייבי מתחנחן ומתנשף מאחוריי, אבל אני כבר לא הייתי שם. גמרתי. שכחתי איך פאקינג קוראים לה.

בכלל שאלתי אותה איך קוראים לה? בטח לא. בכל מקרה היא הייתה בחירה גרועה. במבט חטוף, היא הייתה דומה מדי לה. לבילי פאקינג בלרוז.

המאבטחים חיכו לי בחוץ, אחד מהם הושיט לי ז'קט עור. לבשתי אותו. בתקופה האחרונה היו יותר פעמים שמצאתי את עצמי בלי חולצה מאשר לבוש, אבל הבחורים האלה כבר היו מתורגלים. אף אחד לא אמר מילה כשהם הלכו בעקבותיי למכונית שחיכתה לנו מקדימה. שילמתי על כל הלילה, אבל אף פעם לא נשארתי יותר זמן משלקח לי לגמור.

השארתי את הראש מורכן כשנכנסתי למושב האחורי של רכב השטח עם החלונות המושחרים — לא רציתי להפוך את עצמי לטרף קל לצלמי הפפראצי שעקבו אחריי לכל מקום — ולא קלטתי שאני לא לבד עד שדלת המכונית נסגרה.

"שלא פאקינג תתחיל," נהמתי והוצאתי ג'וינט מכיס הז'קט. פשטתי על המחבוא של רט לפני שהוא התעורר הבוקר. הוא היה כל כך גמור בתקופה האחרונה שהוא בטח לא ישים לב.

גרייסון נאנח אנחה ארוכה ומיוסרת אבל לא אמר דבר. בינתיים. הוא רק חיכה שאני אדליק את הג'וינט ואז הוציא לי אותו מבין השפתיים עוד לפני שהספקתי לקחת שאיפה כמו שצריך.

"איזה זין אתה," מלמלתי וחיכיתי שהוא ייקח את השאיפה שלו ויחזיר לי את הג'וינט.

הוא נשף ארוכות ומילא את המושב האחורי של המכונית בעשן סמיך ומתקתק של וויד. "חומר טוב," נהם. "של רט?"

רק הטיתי את הראש לאחור ומילאתי את הריאות שלי עד שנהייתה לי סחרחורת. צרכתי סמים ואלכוהול יותר מהרגיל בימים אלה, אבל זה היה כלום בהשוואה לרט. הבן זונה האומלל היה לגמרי שבור לב. הבנתי אותו. גם אני עברתי את זה, ואפילו עם אותה כלבה חסרת רחמים.

"למה אתה כאן, גריי?" שאלתי בטון עצל והחזרתי את המבט אל הבן זונה רחב הכתפיים שישב לידי.

הוא הסתכל לי בעיניים במבט נוקשה. "אני צריך סיבה? חשבתי שאנחנו להקה, ג'ייס."

נשפתי. זה יצא לי נבזי. "תעזוב אותי מהחרא הזה, גריי. הוריקן בילי חיסלה אותנו, ואתה יודע את זה."

הפה שלו התפתל ברוגז. הוא היה יותר בקטע של הכלבה הפתיינית ממה שהוא היה מוכן להודות, אבל יכולתי לזהות את זה בעיניו בכל פעם שהזכרתי את שמה. כמעט רציתי שהיא תופיע שוב, רק כדי לראות את גריי מכסח לה את הצורה.

"בילי לא אחראית למה שקרה," הוא אמר בנהמה עמוקה. "פלו אשמה. וטאקר. אם הם לא היו —"

"בולשיט," התזתי את המילה. "בולשיט. פלו וטום עשו טעות כשהם ניסו להסגיר אותה בחזרה למשפחת ריצ'י, אבל תסתכל על מה שקרה בסוף. היא לא נחטפה. היא ברחה. מרצון. אף אחד לא הכריח אותה ללכת, גריי, זאת הייתה הבחירה שלה. וכמה שתשלים עם זה יותר מהר, ככה יהיה עדיף לשניכם."

כף ידו של גרייסון נקפצה לאגרוף בחיקו, והייתה לי הרגשה שהוא היה שמח לתת לי אגרוף ישר בשיניים כרגע. וממש לא היה לי אכפת. אולי יהיה טוב אם הוא יעשה את זה... זה יעזור לי להרגיש משהו בתוך קהות החושים הזאת.

"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?" הוא שאל בשקט. "דווקא אתה, מכולם —"

"כן!" צעקתי והזדקפתי כדי להפנות אליו מבט שכולו חיצי זעם. "דווקא אני, מכולם. אני מכיר אותה כל כך הרבה יותר טוב ממך, לא משנה איזה סיפורים היא מכרה לך כדי לפתות אותך. אני יודע שסיפרת לעצמך שהודעת הווידאו שקיבלת ממנה נשלחה בכפייה, אבל אתה פאקינג חי בסרט. אף אחד לא כופה על בילי בלרוז לעשות משהו שהיא לא רוצה לעשות."

גרייסון לא הגיב, אבל חוסר ההסכמה הדומם שלו היה מחריש אוזניים. אפילו אחרי שבילי שלחה הודעת וידאו שבה היא אמרה לו מפורשות להפסיק לחפש אותה, הוא לא היה מוכן להאמין שהיא לא נמצאת בשום סכנה.

תמיד ידעתי שלרט יש תסביך גיבור מוגזם לגמרי, אבל גרייסון הביא את זה לשיאים חדשים. בשבוע הראשון אחרי שהיא נעלמה הוא הפך לזר לגמרי. זר אלים ומפחיד. הדבר היחיד שעצר את הטירוף הייתה ההודעה של בילי שאמרה לו שהיא בסדר ושיכבד את הבחירה שלה, בבקשה.

זונה מזדיינת.

אבל הם לא יכלו להגיד שלא אמרתי להם. אף אחד מהם. אמרתי להם את זה כבר מהיום הראשון — אמרתי שהיא משחקת בהם ושבמוקדם או במאוחר היא תחזור בריצה לאנג'לו. הבן זונה הזחוח תמיד יצא כשידו על העליונה.

"ניסו לתפוס אותך מהלייבל," גריי החליף נושא. "חזרת אליהם?"

נהמתי נהמת רוגז. "שיזדיין הלייבל."

גרייסון הטיח מרפק בצלעות שלי בעוצמה שסחטה לי את האוויר מהריאות וגרמה לי להיחנק מהעשן שבדיוק שאפתי. "תזדיין אתה, אדמס," הוא נבח. "הלהקה הזאת היא לא רק אתה. אתה הורס לכולנו את הקריירה כשאתה ממשיך להתבוסס בחרא שלך על בחורה ששברה לך את הלב לפני פאקינג שמונה שנים."

צמצמתי אליו עיניים. "תראו מי מדבר, חתיכת דפוק."

"תתקשר למשרדים שלהם, ג'ייס. למקרה ששכחת, חתמנו על חוזה וכרגע אנחנו מפירים אותו." פניו לא הביעו שום רגש. קר. מסוגר. קינאתי בו על היכולת הזאת.

הרגיז אותי שהוא צדק. לא רק שקיצרנו את סיבוב ההופעות שלנו — רגע לפני שהיינו אמורים לצאת לחו"ל — גם היינו חייבים ללייבל שלנו אלבום חדש, וכרגע היה לי בסך הכול, כולל הכול, כלום להגיש להם.

הבעיה היא שגם לא היה לי שום חשק לכתוב מוזיקה חדשה. לפני שבילי הפציעה מחדש בחיי נלחמתי במחסום כתיבה. לא יכולתי להמשיך לכתוב שירים עליה. זה נמשך יותר מדי זמן ונמאס לי. אבל אז היא נכנסה לחיים שלי שוב ברוח סערה, ועכשיו, בכל פעם שלקחתי עט ליד, הדבר היחיד שהיה לי בראש זה היא.

"אני פאקינג פיכח מדי בשביל החרא הזה," נהמתי והתכופפתי קדימה כדי לדפוק על הזגוגית שהפרידה בינינו ובין הנהג. "תעצור לי כאן."

גריי היה במרחק שתי שניות מלהטיח את הראש שלי בשמשה, יכולתי לראות את זה כתוב לו על הפנים. העדפתי לצאת משם ולא להיאלץ לטפל באף שבור.

"ג'ייס, אתה לא יכול להמשיך להעמיד פנים. במוקדם או במאוחר תצטרך להיות גבר ולהתמודד עם הכאב שלך."

נשפתי. "פה אתה טועה, גריי." פתחתי את הדלת כשהמכונית התחילה לעצור מול עוד מועדון לילה הומה אדם ויצאתי משם ברגליים קצת רועדות. "אני צעיר, עשיר, מפורסם, חתיך. אני עף על החיים המזדיינים שלי וכבר לא נשאר לי שום כאב שאני צריך להתמודד איתו. היא ברחה בחזרה למאהב הבוגדני שלה, ולי זה הספיק."

בלי לחכות לתגובה שלו, טרקתי את הדלת ועקפתי את התור שהשתרך בכניסה למועדון. השומר הרים יד כדי לעצור אותי, אבל תוך שנייה הוא קלט מי אני ונתן לי להיכנס. לפעמים נחמד להיות מפורסם.

רלף, שומר הראש שלי, הלך מאחוריי כמו תמיד, ואני התעלמתי ממנו כמו תמיד. גריי עלה לי על העצבים, ופתאום הייתי חסר שקט מכדי לחזור הביתה. ידעתי שרט יהיה שם, מתבוסס ברחמים העצמיים שלו, ולא יכולתי להתמודד עם זה כרגע.

אף פעם לא התחרטתי על זה שאני חולק את דירת הפנטהאוז עם החבר הכי טוב שלי, אבל פאק, זה נהיה יותר ויותר לא נוח.

עיניי סרקו את הקהל כשפילסתי דרך לבר. הייתי צריך שוט של משהו חזק, ואחר כך אולי עוד משהו, יותר חזק. הסתכלתי מעבר לכתף והטיתי את הראש אל רלף. "תמצא לי קצת קוק או משהו," הוריתי לו. "גריי הרס לי את כל מצב הרוח."

רלף היה מקצוען. הוא רק הנהן בקצרה ונעלם בקהל כדי לעשות את מה שביקשתי. הוא לא יהיה רחוק מדי אם יקרה משהו. אבל זה גם לא הטריד אותי.

"היי, אתה ג'ייס אדמס, נכון?" קול נשי מתחנחן גרם לי להסתכל שמאלה. סרקתי את הבחורה מכף רגל ועד ראש בעיניים שהיו בטח שטופות דם. היא הייתה צעירה, במקרה הטוב בת עשרים ואחת, והשיער הבלונדיני העכברי שלה היה אסוף בשתי קוקיות גבוהות. הלוק שלה זעק תמימות, אבל הריצוד המחושב בעיניה רמז שהיא לגמרי מוכנה לחגוג עם כוכב רוק.

"בהחלט," עניתי בחיוך נכלולי מפלרטט.

עיניה נדלקו בהתרגשות והיא הרטיבה את השפתיים. "אתה כאן עם כל בלרוז?"

זה העכיר את מצב הרוח שלי. עוד בחורה שהעדיפה להזדיין עם רט או עם גריי ולא איתי? אולי אני כבר לא נראה טוב כמו פעם?

"לא," עניתי, הסתובבתי בחזרה אל הבר והפניתי לה כתף קרה. אבל זה לא לקח הרבה זמן. היא כרכה אצבעות עדינות סביב מפרק כף היד שלי כדי לגרום לי לחזור ולהסתכל עליה. "מה?"

היא הרימה גבות בתגובה לטון הנוקשה שלי, ואז השפילה עיניים במחווה של ביישנות מתורגלת. "אני יכולה לרדת לך בשירותים?"

אלוהים. כבר לא נשאר בזה אפילו אתגר.

"בטח," הסכמתי במשיכת כתף. היא חייכה והידקה את אצבעותיה סביב מפרק כף ידי והתחילה למשוך אותי בלהיטות אחריה לעבר חדרי השירותים. כשעברתי ליד רלף הוא נתן לי שקיק קטן של קוק, ואני חייכתי אליו בזחיחות כדי לסמן לו לאן אני הולך.

הבחורה לא בזבזה זמן. היא פתחה לי את המכנסיים עוד לפני שנעלתי את דלת התא, ירדה לברכיים על הרצפה המטונפת ועטפה בשפתיה את הזין הרפוי שלי.

"פאק," נהמתי, השענתי כתפיים על הדלת ואחזתי בקוקיות שלה בשתי ידיי. היה די קל לעצום עיניים ולדמיין... מישהי אחרת. זה העמיד לי. נתתי לעיניי להיפתח לכדי סדק, מספיק רק כדי לצמצם אליה עיניים באור העמום ולהעמיד פנים.

הייתי קשוח איתה. שמתי זין על איך היא מרגישה וגמרתי לה לתוך הגרון אפילו בלי להזהיר. היא נחנקה. לא מפתיע, אבל אני כבר הכנסתי את הזין הרטוב שלי למכנסיים.

"תודה," מלמלתי ופתחתי את הדלת, משאיר אותה שם משתעלת ומחרחרת. חציתי את חדר השירותים לעבר הכיורים, ובחורה שעמדה שם בהתה בי המומה ושכחה לגמרי מהידיים שלה מתחת למים הזורמים.

התעלמתי ממנה, ניגבתי אזור קטן בשיש ושפכתי את תכולת שקיק הקוק. הוצאתי מהכיס את כרטיס האשראי השחור שלי כדי להפריד את החומר לשורות, ואז השתמשתי בשטר של מאה דולר שכבר היה מגולגל מקודם כדי להסניף שורה. אם אתה כבר הולך להיות קלישאה, עדיף שתלך על זה עד הסוף.

"ג'ייס, מה —" הבחורה יצאה מתא השירותים בצעדים כושלים, עדיין מנגבת את הפנים אחרי שהדמעות גרמו לכל האיפור שלה להימרח. היא השתתקה בבת אחת כשראתה את הבחורה השנייה עומדת שם ובוהה בי. ואז המבט שלה נהיה זועם.

"קחי," הגשתי לבלונדה את השטר המגולגל. "תתכבדי. הרווחת את זה." תפסתי לה את הפנים בשתי ידיים ונישקתי אותה, טועם את עצמי על הלשון שלה ולא מרגיש כלום מלבד תיעוב עצמי. היא הייתה סתם... סתם בחורה. לא הבחורה שלי.

באנחת אכזבה עמוקה הלכתי משם והשארתי אותה עם מה שנשאר מהשורות.

"פאק," נשפתי כשיצאתי בחזרה למועדון. הייתה רק סיבה אחת שהבחורה הזאת הצליחה להעמיד לי, וזה היה הדמיון הקלוש שלה לבילי הבת זונה בלרוז. אולי גריי צדק... הייתי צריך טיפול.

"אתה בסדר?" שאל רלף כשיצאתי בחזרה למועדון.

פלטתי צחוק מריר. "ממש לא." ואז רטנתי ושפשפתי את פניי בידיי. אני אקבע פגישה עם הפסיכולוג שלי מחר על הבוקר. "בוא ניסע הביתה. אני צריך לבדוק אם רט עדיין בחיים."

וזאת ממש לא הייתה הגזמה. החבר הכי טוב שלי הלך והידרדר, ואני לא עשיתי כלום כדי לעזור. פאק, זה היה יותר גרוע מזה. השארתי אותו להתמודד עם שיברון הלב שלו לבד, כי עמוק בתוכי פשוט קינאתי. לא הייתי רוצה את בילי בחזרה גם אם היא הייתה פאקינג משלמת לי... ועדיין, קינאתי.

שנאתי את הבחורה הזאת עכשיו יותר מאי פעם. היא לא פגעה רק בי. היא פגעה גם ברט. ובגריי. בילי בלרוז עשתה הרבה מאוד נזק, אז כן... אולי באמת הגיע הזמן לאלבום חדש.