אביב נעורים

פתח דבר

לאורך היובל שחלף מאז מבצע "אביב נעורים" נכתבו עליו אינספור כתבות, מאמרים, פרקים נבחרים בספרים שונים ואזכורים רבים. כל זאת בזכות היותו מבצע נועז מאין כמוהו, פורץ דרך במובנים רבים וכזה שהצלחתו, למרות מורכבותו הרבה, זהה כמעט לחלוטין לתכנונו, בדיוק כפי שהופיע על גבי לוח השרטוט של מתכנניו מהמוסד ומהצבא.

אלא שכל המור"ק (מורשת קרב) הזה, המפוזר כאמור, על פני ספרים, מאמרים והרצאות רבות, אולי לא מאפשר להבין עד תום את הרקע למבצע, את ההיקף האדיר של ההכנות שנעשו לקראתו, את היקפה של הפעולה עצמה - כולל כל הכוחות שהשתתפו בה - ואת אופיים המיוחד של משתתפיה הבולטים, שמייצגים כמובן את הדור הזה שנולד וגדל עם המדינה ושהגיע לפרקו בשנות ה־70 הראשונות ולשיאו במלחמת יום הכיפורים.

למרבה ההפתעה, יש דמיון רב בין הדור הזה של לוחמי יום כיפור לדור הלוחמים הנוכחי, שעמד במבחן הקשה בחייו ובחיינו ומפגין נחישות ועמידות יוצאות דופן ובעיקר בלתי צפויות לחלוטין. שני הדורות הללו, שניצבו בפני הפתעות אדירות הקשורות אך ורק למדינאים ולגנרלים שמעליהם, ידעו להתעלות בדיוק ברגע הנכון ולהציל את המדינה מפני כְּלָיָה. עד כדי כך.

בשלב הזה אנו חייבים לקוראים גילוי נאות: אחד מאותם לוחמים שהשתתפו ב"אביב נעורים" הוא אבידע שור, אחיו הבכור של אבנר שור ממחברי הספר, שנהרג בפעולה יחד עם חברו לסיירת הצנחנים, חגי מעיָן. הספר הזה נכתב גם לזכרם של חגי ואבידע, שהיו השניים היחידים שנהרגו בפעולה רבת המשתתפים הזאת.

חשבנו שכדי לתת לסיפור נופך אנושי, כפי שסיפור כזה חייב להיות מסופר, יש לתאר באופן מפורט את חייהם ואופיים של מספר לוחמים בולטים שהשתתפו במבצע. סיפורי קרבות ומלחמות לעולם לא יהיו שלמים אם לא יסופר בהם בפרוטרוט על האנשים שהשתתפו בהם, שסיכנו את חייהם, שהציגו יכולות מיוחדות כדי לבצע את מה שנראה כביכול כבלתי אפשרי. היכן צמחו אותם לוחמים? מה הכשיר אותם להפוך לסוג של גיבורים למרות החינוך שקיבלו לשלום ולאחוות עמים? מהיכן מגיעה אותה רוח מיוחדת שהופכת צעירים ישראלים, שנולדו לחופש ולעצמאות, למכונות מלחמה מקצועיות ומשוכללות?

בחרנו בארבעה לוחמים: אבידע שור מסיירת הצנחנים, אמיתי נחמני מסיירת מטכ"ל, שאול זיו, מפקדה של שייטת 13 באותם ימים, ו"יעל", לוחמת המוסד. לאורך הספר שזורים פרקי חייהם של אותם ארבעה לוחמים, החל מלידתם וילדותם, דרך שירותם הצבאי, הפעולה באפריל 73' ומעשיהם מאז של השלושה שנותרו בחיים. ארבעתם כבר לא עימנו, והספר הזה יכול בהחלט לשמש אנדרטה צנועה למי שסיכנו פעמים רבות את חייהם למען מדינת ישראל.

ובפרספקטיבה של הימים האלו, ימי מלחמות "חרבות ברזל" ו"עם כלביא", ראוי להדגיש שיש חוט מקשר שאורכו 52 שנים בין "אביב נעורים" לבין המבצעים הדמיוניים של המוסד וצה"ל על אדמות לבנון ואיראן בימים אלה. שיתוף הפעולה ההדוק והמפרה שבין המוסד לצה"ל הורתו לקראת "אביב נעורים" והוא כולו נשען אז על דמויות בודדות, רבות השראה ומעש, כמו שיתואר בהמשך הספר, הן מהמוסד והן מצה"ל. אלה ידעו לצמצם למינימום את האגו האישי והארגוני שלהם לטובת מבצעים גדולים ומורכבים שאף אחד מהגופים הללו לא יכול היה לבצע לבדו.

שיתוף הפעולה הזה התפתח מאוד לאחר "אביב נעורים" והוליד הישגים לא מעטים, אבל עד אותה שנה, 1973, שני הארגונים היו ממוקדים כל אחד בתחומו, ולא היו להם שום מבצעים משותפים ברמה הארגונית. תפקידו של המוסד, מבחינת הצבא, היה להביא מודיעין על פי דרישותיו (של הצבא), לרדוף אחרי נאצים ומדענים גרמנים, ולחפש את יוס'לה שוחמכר, ותפקידו של הצבא היה לנצח במלחמות. מבצע "אביב נעורים" הוכיח באופן מובהק לאנשי המוסד וצה"ל וגם למדינאים שמעליהם, ששת"פ כזה יכול להעצים את יכולותיהם של שני הארגונים באופן שהכוח המשותף לא יהיה כפול מהכוח של כל אחד לחוד, אלא אף משולש ברוב המקרים אם לא יותר.

בשנים שלאחר המבצע, הלכו והתפתחו הקשרים הללו בעיקר דרך מבצעים חשאיים פורצי דרך של יחידות צה"ליות מיוחדות שנעזרו בלוחמי המוסד (בעיקר) ובסוכני המוסד (לעיתים רחוקות), והרחיבו את מעטפת הביצועים של מערכת הביטחון הישראלית לכדי מה שנחשב אז לדמיוני ובלתי ניתן לביצוע בעליל. דומה שבאותן שנים נזרעו הזרעים המשובחים לאותן פעולות שעליהן אנחנו שומעים וקוראים בשנה האחרונה תוך קריאות התפעלות קולקטיביות.

ולמרות כל הגבורה האישית והיצירתיות המבצעית המיוחדת, ניסינו לבחון את כל היבטיה של הפעולה דרך פריזמה ביקורתית ועניינית מבחינה מקצועית. זהו אפוא לא רק שיר הלל לגיבורי הפעולה ולמתכנניה הנועזים, אלא גם מבט מפוכח, המשקלל כמובן גם את הניסיון רב השנים שצברנו מאז ועד היום. נדמה לנו שיש לקחים מאותה פעולה "עתיקה", שכוחם יפה גם להיום: מבצע "אביב נעורים" ביטא את רוחה של התקופה והביא לידי מיצוי מושלם את יכולותיהם של ארגוני הביטחון, צה"ל והמוסד, את היצירתיות, את הנחרצות המבצעית ואת ההכנה המדוקדקת. בנקודת האמצע - חצי שנה לאחר אסון מינכן וחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים - בחר הממסד הביטחוני של ישראל ביעד של חיסול של כמה שיותר ממתכנני ומבצעי הרצח במינכן ועמד במשימה באופן מרשים למדי. אחרי "אביב נעורים", שהיה סוג של נקודת שיא ביטחונית, התחילה הנפילה בדמות הפיאסקו בלילהאמר שבנורווגיה,¹ וקצת לאחר מכן, מלחמת יום הכיפורים ששינתה הכול.

האם בדיעבד ההצלחה המבצעית ב"אביב נעורים" דווקא פגעה ביכולות של צה"ל והמוסד, באופן שגרם, כמו שקרה לא מעט פעמים, לזחילתם של הזחיחות והביטחון העצמי המופרז אל תוככי מערכת הביטחון? ובכלל, האם, לטווח הארוך, אולי האינסופי, של שרשרת הנקמות, היתה ל"אביב נעורים" חשיבות מכרעת לביטחונה של מדינת ישראל?

הערות

1 לוחמי המוסד הרגו בטעות את מי שנחזה להיות "הנסיך האדום", עלי חסן סלאמה, והיה למעשה מלצר מרוקאי תמים בשם אחמד בושיקי.

פרק 1

רצח הספורטאים במינכן

כשצביקה זמיר, ראש המוסד, דיווח לגולדה מאיר, ראש הממשלה, למחרת הטבח של הספורטאים במינכן ב־1972, על הפיאסקו שבסיומו נהרגו בני הערובה - אותם ספורטאים ישראלים שנורו כפותים מטווח אפס, על ידי ארגון "ספטמבר השחור" ועלו באש יחד עם המסוקים שנועדו להטיסם - הוא חשב כי לא יוכל לשכוח אף פעם את פניה כבדות העצב ואת מבטה הקודר. בוודאי האמין כי לעולם לא יראה שוב מראה נורא כזה של צער. הוא טעה. כעבור שנה וחודש בלבד, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים בהפתעה מוחלטת, העצב בפניה, מהול בתחושת האחריות הכבדה מנשוא, יכול היה להביס ללא ספק את תגובתה הקשה מנשוא כשסיפר לה על האסון במינכן.

האירוע המכונן הזה, של הרצח באולימפיאדת מינכן, השפיע באופן קשה ביותר גם על זמיר עצמו. הוא הבין באופן העמוק ביותר שצורות הפעולה, החשיבה והתכנון במאבק נגד ארגוני המחבלים השונים בהובלתו של הפת"ח, חייבות להשתנות מהותית. עד אז, במהלך ארבע השנים שקדמו לאירוע במינכן, היה המוסד עסוק בעיקר בהגנה על נכסים ישראלים בניכר כדי לנסות למנוע, או לפחות להקטין, את ההצלחות של אותם ארגונים בניסיונותיהם להתקיף שגרירויות, תחנות של אל על ומטוסים הטסים אל הארץ וממנה.

למעשה, עד מלחמת ששת הימים התרכז המאמץ הביטחוני של מדינת ישראל בהגנה מפני מסתננים מעזה, ירדן, סוריה ולבנון ובפגיעה בהם. לאחר מלחמת ששת הימים התחיל להתפתח טרור מסוג אחר, הכולל גם ניסיונות לפגיעה בכל מוסד ישראלי בחו"ל, והדבר חייב גיבוש של תפיסה חדשה של פעילות נגד הטרור כבר בארצות המוצא שלו. המוסד שאותו ירש צביקה זמיר ממאיר עמית בקיץ של 1968, לקח על עצמו את משימות סיכול הטרור, הן זה המתבצע בתוך הקו הירוק והן זה המתבצע בחו"ל.

ביולי 1968 נחטף מטוס אל על שהיה בדרכו מרומא לנמל התעופה לוד בידי מחבלים מהחזית העממית לשחרור פלסטין, והונחת באלג'יריה. חטופי המטוס שוחררו לאחר משא ומתן בין ממשלת ישראל לאלג'יריה ולאחר שישראל שחררה 24 מחבלים "ללא דם על הידיים". בפעם הראשונה שבה עמדה ממשלת ישראל בפני קונפליקט מהסוג הזה, של בני ערובה בתמורה למחבלים העצורים בישראל, החליטה הממשלה בראשותו של לוי אשכול, יחד עם שר הביטחון שלו משה דיין, להיענות לבקשת המחבלים ולשחרר מחבלים בתמורה לשחרורם של בני הערובה ולאחר מכן גם שחרורו של המטוס עצמו.

חטיפת המטוס היתה עדות לכך כי יש אמת בידיעות על פעולות משותפות וקשרים הדוקים בין ארגוני טרור פלסטיניים לבין ארגוני מהפכנים אירופיים שנמנו עם השמאל הרדיקלי. זה היה אות אזהרה שאיומים אלו מחייבים נקיטה של צעדי אבטחה והגנה. עם כניסתו של זמיר לתפקיד, באישורה - אפילו עידודה - של גולדה מאיר, הוא המשיך את מגמת קודמו מאיר עמית, של צמצום ניכר בהיקף הפעילות של רדיפה אחרי הנאצים, תחום שהושקע בו בתקופת איסר הראל (קודמו של עמית) מאמץ אנושי, ניהולי וכספי ניכר. עם זאת, השינויים הללו לא מנעו מהמוסד לבדוק כל ידיעה וכל חשד שהתקבלו מקהילות יהודיות בתפוצות ומארגונים אנטי נאציים כדוגמת מרכז שמעון ויזנטל.

במהלך שנות ה־70 המוקדמות חלו שינויים במבנה העבודה של המוסד, הן מבחינת הארגון הפנימי והן מבחינת תחומי האחריות של יחידותיו. היה ברור לזמיר ולמפקד אגף "קיסריה"² מייק הררי - שפיקד על האגף מתחילת 1970 אבל היה האיש החזק באגף כבר שנים קודם לכן - שהכלים הקיימים בידיהם למאבק רציני בארגוני המחבלים שוב אינן הולמים את הצרכים. מדובר היה בשיטות מבצעיות עדכניות, לוחמים מאומנים ומיומנים, אמל"ח, שיטות איסוף ומחקר מודיעיניות וכל אשר דרוש לפעולות חשאיות בחו"ל, אך יחידות האיסוף והיחידות המבצעיות נזקקו למערכות ציוד אחרות, משופרות בהרבה.

הקשר ההדוק בין הכלים והטכנולוגיה לבין הגדרת מטרה ברורה של סיכול פעילות טרוריסטית מחוץ לגבולות המדינה, הביא לשינוי בפיתוח היכולות הטכנולוגיות והאנושיות. אמ"ן ושב"כ התנגדו כמובן לשינויים שנגעו להם ופנו לראש הממשלה, אשכול. זה ידע להקשיב, ובניגוד לתדמיתו הקצת גולמנית והססנית גם ידע להחליט. "תנו ליונגרמן לעבוד," הוא אמר להם כשכיוון לזמיר. והם, ראשי השב"כ ואמ"ן, אומנם נתנו לו לעבוד.

פעולות הטרור הפלסטיניות דרך גבולות המדינה המשיכו להוות שיטת פעולה עיקרית, ואולי גם אפקטיבית ביותר, נגד ישראל, והיו גם חלק משמעותי במלחמת ההתשה שלאחר מלחמת ששת הימים, הן מכיוון ירדן שבה התמקמו הארגונים הפלסטיניים, והן מלבנון שבה היה תמיד ואקום ביטחוני ומדינתי. בלבנון קיבלו אותם ארגונים גם רוח גבית מסוריה דרך ארגון הפרוקסי הצבאי למחצה א־צעיקה. תנועות הטרור הפלסטיניות שיגרו את אנשיהן לפעולות כמו מיקוש ומארבים לאורך הירדן, התקפה על אוטובוס ילדי מושב אביבים ביציאה מקיבוץ ברעם במאי 1970, הטבח בנמל התעופה בלוד במאי 1972 שביצעו קוזו אוקמוטו היפני ושני חבריו (שהשתייכו בכלל ל"צבא האדום" היפני ושיתפו פעולה עם הפלסטינים) ועוד. סיכול פעולות אלו הוטל כמובן על כוחות צה"ל, משמר הגבול והשב"כ.

בחו"ל, הסיפור היה שונה בתכלית. שם הבעיה היתה ונותרה חריפה הרבה יותר, אף כי במידה רבה ממוקדת באבטחת ביטחונם של אזרחים ישראלים ובביטחונן של הנציגויות הישראליות במערב אירופה. במהלך השנים שלאחר חטיפת מטוס אל על לאלג'יריה, בוצעו מעשי טרור בשגרירויות: רצח הדיפלומט הישראלי עמי שחורי ב־1972 בשגרירות בלונדון באמצעות מעטפת נפץ (אחת מני רבות שנשלחו לכתובות ישראליות ויהודיות ברחבי העולם), השתלטות על שגרירות ישראל בבנגקוק בדצמבר 1972 שהסתיימה בכניעת המחבלים לאיומי השגריר המצרי וכוחות הביטחון התאילנדים ועוד.

במקביל, החלו פיגועים במטוסים ובתחנות אל על וחטיפות מטוסים בדרך מישראל ואליה: התקפות על מטוסי אל על באתונה בדצמבר 1968 ובציריך בפברואר 1969, פיצוץ של מטוס סוויס אייר בדרכו לישראל בפברואר 1970, ניסיון חטיפת מטוס אל על בדרכו ללונדון בספטמבר 1970 כחלק מ"יום התעופה השחור" שבו חטפו מחבלים ארבעה מטוסי נוסעים בין־לאומיים למנחת דוסון שליד שדה התעופה זרקה שבירדן, והשיא של כל הפעילויות הללו היה חטיפתו של מטוס חברת סבנה הבלגית בדרכו לישראל במאי 1972.

אבטחת המתקנים בחו"ל והטיסות של מטוסי אל על הוגדרה מלכתחילה כמשימה של השב"כ. אבטחת משלחות שיצאו לחו"ל מטעם המדינה נעשתה על ידי משרד החוץ ומשרדי ממשלה נוספים. השגרירויות הישראליות בחו"ל אובטחו בידי המשטרות המקומיות, שתוגברו בדרך כלל באנשי שב"כ מישראל. הבעיה היתה שלכל המודיעין של מה שיכול להיקרא כ"פח"ע חו"ל" לא היה "אבא מוגדר" עד לאותו אירוע טראומטי של רצח הספורטאים במינכן. בעקבות אותו אירוע, השגרירויות הישראליות בחו"ל שינו את מבנה עבודתן באופן שללא ספק פגע ביעילותן אך שיפר מאוד את ביטחונם של נציגי ישראל והמבקרים. אלא שתפיסתית וגם פרקטית, אמצעים הגנתיים, טובים ככל שיהיו, לא יכולים לספק התמודדות אפקטיבית לאורך זמן עם אנשי ארגוני הטרור הפלסטיניים כשהם חוברים לפעילות משותפת עם ארגונים אירופיים ואחרים של שמאל רדיקלי כשבשורותיהם יש לא מעט מתנדבים גרמנים, יפנים ואחרים. ההחמרה באיומים דרשה היערכות חדשה.

מכל האמור לעיל הולכת ומתבהרת התמונה הבאה: עד מינכן, המאבק בטרור היה הגנתי ביסודו, בתפיסתו ובאמונה התמימה אולי שמדינות אירופה יישאו בנטל ויעצרו, או לפחות יקטינו, את האיום. המציאות כמובן טפחה על פניה של אותה תפיסה.

במקביל לשינוי התפיסתי שהחל לחלחל לגופי הביטחון של ישראל, בעיקר למוסד כמובן, ובעיקר אחרי מינכן - צביקה זמיר ואנשיו במוסד האמינו בכל לִבּם שיש בידם לתרום משמעותית למאבק בטרור בחו"ל. זמיר עצמו הציג לגולדה הצעות לטיפול התקפי מסכל במקומות הכינוס של אותם ארגונים אירופיים שסייעו לטרוריסטים הפלסטינים. כדי לפעול נגד ישראלים ומוסדות רשמיים של ישראל באירופה, עשו ארגוני הטרור ושליחיהם מאמץ גדול לגיוס תומכים מקומיים שבתיהם ישמשו כבסיסים להתארגנות ולהסתרת כלי נשק. בנוסף לכך הגיעו המחבלים להסכמות עם מדינות ערביות שיש להן שגרירויות באירופה, על שימוש בדואר דיפלומטי להעברת כלי נשק וחומרי נפץ לחוליות הטרור ביבשת. לפני מינכן, עמדה גולדה מאיר על דעתה כי אבטחת הישראלים באירופה היא חובתם של שירותי הביטחון והמשטרה המקומיים וכי לישראל אין מה למהר ולפעול במדינות זרות שלא באישורן. המוסד מצידו עשה כמיטב יכולתו להביא לידיעת שירותי המודיעין והביטחון האירופיים ידיעות רלוונטיות שהיו בידיו. חלק מאותן ידיעות היו, לדעת אנשי המוסד, התרעתיות שחייבו את כוחות הביטחון האירופיים לנקוט צעדי מניעה.

דא עקא, אותם גורמי מודיעין אירופיים רמזו ואף אמרו מפורשות לאנשי המוסד שהם לא יכולים להיתפס כמזוהים עם צד כלשהו בסכסוך המזרח תיכוני ולכן הם לא ממהרים לפעול. המציאות הכואבת והפגיעות ביהודים ובישראלים בארצותיהם נדונו על ידי מדינות אלו לאו דווקא בהקשר היהודי־ישראלי אלא כחלק מסטטיסטיקה כללית של ביטחונן הפנימי. במסגרת זו, לפגיעות ביהודים, ובוודאי בישראלים, לא היה משקל סטטיסטי משמעותי והן לא זכו להתייחסות נמרצת בלשון המעטה.

בניגוד לתפיסה הרופסת של האירופאים, אנשי המוסד וצביקה זמיר בראשם היו משוכנעים שמדובר במלחמה לכל דבר ועניין ויש לשנות לאלתר את דפוסי ההיערכות, התכנון והפעולה. כמו בהכנות לכל מלחמה, נאספו ידיעות מודיעיניות ותוכננו היערכויות מסכלות - הגנתיות והתקפיות. חלק נכבד מהמאמץ האיסופי של המוסד באותה תקופה הופנה לאיתור התשתיות שמפעילות את הטרור באירופה ובמיוחד לגבי טרוריסטים שנשלחו מביירות, מלוב וממדינות נוספות, ולהשגת ידיעות על מקומות מסתור של התומכים באותם טרוריסטים במהלך שהותם המבצעית באירופה. במסגרת ההכנות למאמץ התקפי אפשרי, הורה זמיר, עוד לפני רצח הספורטאים במינכן, להרחיב את היחידה המבצעית כדי להכשיר אותה להתמודדות אפשרית עם הגידול בפעילות הטרוריסטית באירופה. אולם בהתאם להנחייתה של ראש הממשלה, הוגבלו המאמצים לאיסוף מודיעין ולהכנת כוח אדם והאמצעים לפעולות עתידיות אפשריות. ההיערכות וההכנות האלו חייבו מאמץ מרוכז וניתנה להן עדיפות גבוהה. ראש הממשלה, שהיתה ערה לעשייה הזו, הביעה אמון ולא התנגדה לפעילויות שהמוסד נקט, אבל בכל זאת דגלה בינתיים בהמשך הפעלת לחץ דיפלומטי על מדינות אירופה ולא בפעולה התקפית ישירה על אדמתן.

רצח הספורטאים במינכן שינה כמובן הכול, אצל זמיר וגם אצל אנשיו, ובראשם מפקד "קיסריה" מייק הררי. במהלך האירוע עצמו, לאחר שנודע על החטיפה ועל המצב בשטח, שוחחה גולדה מאיר בטלפון עם קנצלר גרמניה וילי ברנדט, שהבטיח לה שהם מטפלים בעניין החטיפה, וכי הספורטאים ישוחררו עוד על אדמת גרמניה.

בישיבת ממשלה, בנוכחות ראש המוסד זמיר, כשנדונה האפשרות לשגר למינכן צוות ישראלי, הביע שר הביטחון משה דיין את התנגדותו מאחר שסבר שהצירוף של לוח הזמנים ושל הקשיים הצפויים לפעולה בבניין שבו הוחזקו הספורטאים כבני ערובה, לא מאפשר שיתוף של כוחות ישראליים, וזאת בנוסף להתנגדות הגרמנית לכך. ממשלת ישראל הציעה לגרמנים, בכל אופן, לעזור באירוע לאור הניסיון החיובי (והיחידי בעולם מסוג זה עד אז) של שחרור מטוס סבנה בדיוק ארבעה חודשים לפני כן. גולדה מאיר דיווחה על שיחתה עם הקנצלר וציינה את התחייבותו לשחרר את הספורטאים עוד על אדמת גרמניה. כל האנשים שהיו באותה עת בחדרה של גולדה היו משוכנעים, ללא שמץ של ספק, שהכוח המיועד לבצע את הפעולה הוא כוח צבאי גרמני מיומן ומנוסה במקרים מהסוג הזה. זה ממש לא היה המקרה.

כבר למחרת, עם שובו של זמיר לארץ, הוא כינס שורה של פורומים מקצועיים ומדיניים כדי לדון בסיכול הטרור באירופה. גולדה מאיר הבינה על סמך דיווחי המוסד השוטפים שהמוסד ידע - אומנם לא את הכול, אבל מספיק - על חופש הפעולה של ארגוני הטרור הפלסטיניים באירופה. כלל הקהילה הביטחונית והמודיעינית הישראלית חשבה שהטרגדיה של הרג הספורטאים הישראלים במינכן תגרום לזעזוע לא רק בישראל אלא גם בארצות מערב אירופה. האבטחה המשטרתית והמעורבות של שירותי הביטחון המקומיים, בעיקר בתחומים ההגנתיים אומנם הוגברה מאוד, ושיתוף הפעולה עם השב"כ הישראלי הלך והתהדק לטובת מניעת פעולות טרור עתידיות, אבל עד מהרה התברר שהרגיעה בטרור בעקבות אירוע מינכן לא ארכה זמן רב.

צביקה זמיר החליט אפוא שהמוסד ייטול על עצמו ויוביל את המאמצים לסכל כל ניסיון של פגיעה באזרחים או במתקנים ישראליים באירופה. יוזמתו הובאה לאישורה של ראש הממשלה. באופן טבעי ומובן, הגופים האחרים בקהילת המודיעין היו ערוכים פחות מהמוסד לפעולה מחוץ לגבולות ישראל. בשונה לחלוטין מהפרסומים הרבים במהלך השנים, לא היתה שום "ועדת X" ולא הוכרז מעולם על מבצע "זעם האל".³ כל הצעה למבצע חיסול הובאה כנהוג לאישור ראש הממשלה בפגישות שוטפות, שבהן שותפו לעיתים גם השרים דיין, אלון וגלילי, הכול בהתאם לשינויים הפרסונליים במטבחון של גולדה מאיר באותה תקופה.

המניע הרשמי העיקרי של ההיערכות החדשה היה מניעה ולא נקמה. עם זאת, ברור שכחלק מהמתקפה רחבת ההיקף על מתכנני ומבצעי פעולת הטרור במינכן, "יזכו" לטיפול גם חלק מהגורמים אשר תכננו ופעלו ישירות באירוע מינכן עצמו. חלק הארי של הפעולות תוכננו ובוצעו באירופה במהלך החודשים שלאחר מינכן עד יוני 1973, עת קרתה התקלה הנוראית בלילהאמר שבנורווגיה, וכמובן מבצע "אביב נעורים" בביירות באפריל של אותה שנה. אולם ספיחיו של אותו מבצע רחב היקף, ובראשם חיסולו של מתכננה העיקרי של הפעולה במינכן, עלי חסן סלאמה, הוא "הנסיך האדום" - נגררו עד ינואר 1979.

יחידות האיסוף של המוסד הפנו את מאמציהן לאיתור איומים בפעולות טרור באירופה, ועל היחידה המבצעית "קיסריה" הוטל עיקר פעולת הסיכול. למייק הררי, מפקדה, ניתנה יד חופשית לארגן מחדש את היחידה ולבנות את הכוח הלוחם בהתאם לזירות הפעולה ולצרכים שיעלו. הפעילות התאפיינה מצד אחד בנחיצות להגיב מיידית על מידע שהצטבר, ומצד שני, בצורך לנקוט משנה זהירות בכל הפעולות על אף העובדה שרובן לא התרחשו במדינות יעד - כלומר במדינות ערביות - אלא ברחבי אירופה המערבית, עם דגש על איטליה, צרפת, יוון וקפריסין.

ליצור משוואת הפחדה

צביקה זמיר ומייק הררי החליטו לפעול נגד כלל תשתיות הטרור של אש"ף באירופה ולצאת למערכה מתוכננת ומתוזמרת נגד כל מי שהיה לו קשר ישיר או עקיף לרצח במינכן, ועל הדרך גם ליצור משוואת הפחדה שתאיים על כל מי שרק חושב לעזור לארגוני הטרור. חלק ניכר מהמאמצים התפתח תוך כדי התהליך, כי הרי לא ניתן אז לנחש או לנבא מראש כיצד יתפתחו הדברים, כיצד יגיבו המדינות ה"מארחות" וכיצד יגיבו ארגוני הטרור עצמם והפעילים העובדים עבורם. זה היה סוג של "תהליך תוך כדי תנועה" אבל במצב ובתנאים שלאחר מינכן.

החיסול הראשון קרה כחודש אחד בלבד אחרי מינכן, באוקטובר 1972. היעד היה ואאל עאדל זועייתר, פלסטיני שגר ברומא ועבד כמתורגמן בשגרירות לוב באיטליה, אבל למעשה היה מעין מתאם ובלדר של אש"ף בכלל ובעיקר של ארגון "ספטמבר השחור" באיטליה. על פי המודיעין שהיה בידי המוסד, זועייתר היה מעורב בניסיון לפוצץ מטוס אל על. באחד הלילות של אותו אוקטובר, הוא חוסל בעת שנכנס לדירתו ברומא.

המאבק בארגוני הטרור תפס תאוצה. במהלך התקופה שבין אוקטובר 1972 ליוני 1973 (לא כולל את שלושת בכירי הפת"ח שחוסלו ב"אביב נעורים") תקף המוסד וחיסל שישה פלסטינים - ברומא, פריז, קפריסין ואתונה. בנוסף לראשון המחוסלים, זועייתר, נכללו ברשימה מכובדת זו גם ד"ר מחמוד המשארי, שנחשב אז למספר 2 ב"ספטמבר השחור" ונציגו הרשמי של אש"ף בצרפת (הוא מת כמה ימים לאחר שנפצע קשה מפצצה שהוטמנה בבסיס הטלפון שהיה למראשותיו, כשענה לשיחה, בתחילת דצמבר 1972); חוסיין עבד אל־ח'יר, נציג "ספטמבר השחור" בקפריסין (עלה בסערה השמיימה, או לפחות עד התקרה, בינואר 1973, כאשר נהרג בפיצוץ מטען שהוצמד לתחתית מיטתו במלון בניקוסיה); באסל אל־קובייסי, עיראקי שהיה פרופסור למשפטים באוניברסיטה האמריקאית בביירות. אל־קובייסי היה סגנו של ג'ורג' חבש ובתפקידו זה השתתף בתכנון הטבח בנמל התעופה לוד במאי 1972 (הוא חוסל ימים ספורים לפני "אביב נעורים" בתחילת אפריל 1973 בפריז); סעיד מוקאסי, מחליפו המיועד של חוסיין עבד אל־ח'יר שחוסל באתונה שלושה חודשים אחריו, באמצעות פיצוץ מרחוק של מטען נפץ בלון; ולבסוף, מוחמד בודייה, משכיל ממוצא אלג'יראי שזכה לכינוי "כחול הזקן", שנחשד כסייען של "ספטמבר השחור" ושיגר מחבלים לישראל. הוא חוסל באחד מרחובות פריז כשהמכונית בה נסע התפוצצה לאור יום.

בפיאסקו בלילהאמר שבנורווגיה, אנשי מוסד זיהו בטעות את המלצר המרוקאי אחמד בושיקי כעלי חסן סלאמה, בכיר מתכנני הרצח במינכן. לקח למוסד עוד חמש וחצי שנים עד יישוב מלא של החשבון עם סלאמה. הדי פיצוץ מכוניתו בביירות בינואר 1979 מהדהדים בעיר עד היום.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

2 אגף המבצעים המיוחדים של המוסד, הכולל יחידות לוחמות ובהן יחידת החיסולים "כידון".

3 בפרסומים רבים זכה המבצע הישראלי לחיסול חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", שהיו אחראים, במישרין או בעקיפין, לרצח הספורטאים במינכן, לכינוי זה.