מארז הבחורים של בלרוז

אזהרת תוכן

הבחורים של בלרוז הוא סיפור על הרמון הפוך בעולמות המאפיה וכוכבי הרוק, שבו הדמות הראשית הנשית מוצאת את האושר שלה עם יותר ממאהב אחד. מדובר בסדרה בת ארבעה ספרים, כך שניתן לצפות לסופים פתוחים ומותחים עד שהגיבורים מוצאים את הסוף הטוב שלהם.

הסדרה עוסקת בנושאים אפלים עם תיאורים גרפיים של מיניות ואלימות.

לקוראים עם רגישות לתכנים מסוג זה מומלץ להפעיל שיקול דעת במהלך הקריאה.

— טייט וג'יימין

פרולוג

בילי

מאז שיכולתי לזכור את עצמי, הייתי הילדה שגרה על ראש הגבעה, בבית התכלת עם הגדר הלבנה והבריכה המשותפת בחצר האחורית. אז גם פגשתי לראשונה את ג'ייס... ואת אנג'לו.

כשהייתי בת ארבע, המשפחה של ג'ייס עברה לגור בבית השכן וההורים שלנו התיידדו מייד. לג'ייס היו רעמת שיער בלונדיני פרוע ואת החיוך הכי מתוק שראיתי בחיים. עד לרגע שהוא ניסה להטביע אותי.

שם הסיפור שלי התחיל באמת. החלק שאני אוהבת לחשוב עליו כעל ה"לפני".

כשהחיים שלי היו מלאים באור שמש וצחוק, במקום בסערות ושיברון לב.

כשאהבתי את הילד מהבית השכן והוא אהב אותי.

כשהחבר הכי טוב שלו היה המגן הכי נועז שלי, גם בימים הכי אפלים שלנו.

לפני שקיבלתי את ההחלטה הבלתי אפשרית שפוצצה את בועת האושר המושלמת שלנו וניפצה את החלומות שהיו לנו על עתיד משותף. ההחלטה המקוללת שלי שגרמה לכולנו להתפזר ולפנות לדרכים שונות.

וככה הגעתי לכאן. לדרך המחורבנת הזאת.

ה"אחרי".

1

בילי

החזקתי חזק בכתפיות תיק הנסיעות הקרוע שלי ודמעות זלגו על לחיי. חרדה וייאוש הפכו לי את הבטן וכיווצו לי את הקרביים עד שבקושי הצלחתי לנשום. איך הידרדרתי לזה?

"בבקשה," התחננתי, "רק עוד שבוע ואני נשבעת שיהיה לי את הכסף. אני רק צריכה עוד כמה משמרות ו —"

הזקנה המקומטת הנידה בראשה, נחושה בהחלטתה. "לא. שמעתי את כל השיט הזה כבר אלף פעמים, ילדה. הזהרתי אותך. לא שילמת, עכשיו את צריכה ללכת. כבר יש אסופיות עלובות אחרות שמחכות לחדר ויכולות לשלם."

נמאס לה להקשיב לי מפצירה ומתחננת, אז היא דחפה אותי החוצה לרחוב וטרקה את דלת הכניסה מאחוריי.

פאק.

מה עכשיו?

לא היה לי לאן ללכת. שום פאקינג מקום. גברת גלאס צדקה כשהיא העיפה אותי לכל הרוחות כי הייתי מלאה בבולשיט. אפילו אם היא הייתה נותנת לי להישאר, לא הייתה לי שום עבודה באופק ושום סיכויים להרוויח את שכר הדירה. ועכשיו גם לא היה לי איפה לישון בלילה. החסד הקטן היחיד היה שהיא בעטה אותי באור יום, כך שהיו לי כמה שעות למצוא מקום מוגן כדי שלא יאנסו או ירצחו אותי כשהלילה ירד, כך לפחות קיוויתי.

"היי." קול נשי עמוק ניער אותי מהמחשבות הקודרות. "את בסדר?"

הצצתי לראות את הדוברת. זאת הייתה בחורה בת עשרים ומשהו שזיהיתי במעורפל מהבניין של גברת גלאס — היא גרה בקומה מעליי. כלומר, קודם. כבר לא גרתי שם יותר.

משכתי באף כדי להסתיר את הדמעות והנהנתי. "כן. אני אסתדר." כמו תמיד. זה לא יהיה הלילה הראשון שאני אישן בסמטה. זה בטח גם לא יהיה האחרון.

הבחורה הרימה גבה בספקנות. סיגריה הייתה תלויה בין אצבעותיה החומות הארוכות, והיא לקחה שאיפה ורק אז הגיבה. "הכלבה הזקנה העיפה אותך, אה?"

הנהנתי כי לא בטחתי בקול שלי. החרדה והפחד מפני הלא נודע נתקעו לי בגרון כמו כדור גולף.

"יש לך עבודה?" היא דחקה בי, עיניה הכהות סרקו אותי מכף רגל ועד ראש במבט בוחן.

עשיתי פרצוף. "לא. אבל אני כבר אמצא משהו, תודה." המילים שיצאו מפי נשמעו תמציתיות ולחוצות, אבל לא הייתי נואשת מספיק כדי להפוך לזונה. לפחות בינתיים. עוד שבוע כזה אולי יגרום לי לשנות את דעתי בעניין. טכנית, היה לי כסף. היה לי הרבה כסף. פשוט סירבתי להשתמש בו. אין מצב שההורים שלי — הורים עובדים ממעמד הביניים — הצליחו להשאיר לי ירושה של מיליונים בלי שהיה מעורב בסיפור משהו פלילי. הייתי משוכנעת שאם אי פעם אפתח את החשבון הזה, מי שזה לא יהיה שרצח אותם יבוא לחפש אותי.

הבחורה גלגלה עיניים. "תרגיעי, פרח. אני לא מנסה לשדל אותך לזנות, אבל יש מצב שאני יכולה לעזור לך. יש לך ניסיון במלצרות?"

אה. "כ...כן," עניתי במהירות והנהנתי. "סליחה. חשבתי... כן, מלצרתי מלא. את מכירה משרה פנויה למלצרית?"

החיוך שלה היה מלא הבנה והיא הניפה את הצמות הארוכות שלה מעבר לכתף. "משרה פנויה לא, אבל יש מצב שתוכלי לקבל כמה משמרות וישלמו לך במזומן כי חצי מהצוות חולה כרגע." היא גמרה את הסיגריה, זרקה את הבדל על המדרכה המלוכלכת ומעכה אותו בחרטום הנעל.

עכשיו, כשנרגעתי קצת ויכולתי להסתכל כמו שצריך, קלטתי שהיא לובשת חצאית שחורה קצרה, גרבונים וחולצת כפתורים לבנה. המעיל הענקי מפרווה סגולה מזויפת שהיא לבשה מעל הכול היה מה שעורר בי את הרושם הלא נכון.

"אבל המשמרת שלי מתחילה בעוד עשרים דקות," היא המשיכה וקמה על רגליה, "אז כדאי לך לחשוב מהר. ולהחליף בגדים. יש לך משהו יותר ידידותי למסעדה בתיק הגדול והישן הזה?"

הנהנתי שוב והרגשתי כמו כלבלב על לוח מחוונים. "כן, בטח."

"מעולה!" חייכה החברה החדשה שלי ואז הושיטה לי יד ללחיצה. "אני ליז, דרך אגב."

חייכתי אליה בחזרה ולחצתי את ידה. "בילי." ליז סימנה לי ללכת איתה, ואני תליתי את התיק הכבד שלי על הכתף. "אה, אני יודעת שלא מקובל לבדוק את השיניים לסוס שמקבלים במתנה, אבל למה את עוזרת לי, ליז?"

היא לכסנה אליי מבט. "קראת לי סוס הרגע?" העיניים שלי נפערו באימה, אבל היא מיהרה לצחוק. "אני צוחקת, בילי, תרגיעי. וטכנית, אני לא עוזרת לך, את עוזרת לי. אתמול היו חסרים לנו כל כך הרבה עובדים שזה כבר היה מגוחך. ואחרי זה עוד האשימו אותנו על התלונות של לקוחות כי השירות היה גרוע."

התכווצתי כי יכולתי להזדהות. לקוחות יכולים להיות אכזריים ולא אכפת להם למה לא היו מספיק מלצרים במשמרת, כל מה שמעניין אותם זה שהמשקאות שלהם התעכבו. "הבנתי," מלמלתי. "אוקיי, בכל מקרה אני אסירת תודה."

ליז חייכה אליי בחום ומשכה בכתפה. "עוד אל תודי לי. אני עדיין צריכה לשכנע את הבוס שלי. אבל בהתחשב בנזיפה ששמעתי אותו חוטף מהבעלים של המסעדה בטלפון אתמול בערב? לא נראה לי שזה יהיה קשה מדי. בואי, זה משם."

היא צעדה מהר, והייתי צריכה להאיץ את צעדיי כדי לעמוד בקצב של הרגליים הארוכות שלה כשהיא הובילה אותי בין הרחובות של סייֵנָה. תוך כדי הליכה מהירה, היא סיפרה לי קצת על איך המלצרים האחרים חטפו קלקול קיבה במסיבה שכולם בילו בה. ליז לא חטפה את זה כי היא הייתה תקועה במשמרת סגירה.

"היה לך מזל," הערתי, והיא צחקה צחוק גרוני.

"נראה לך? עכשיו אני צריכה לעשות את העבודה של כולם. לך, לעומת זאת, באמת היה מזל." היא הובילה אותי דרך סמטה, ואחרי שעברנו כמה פחים גדולים הגענו לדלת כבדה עם צבע מתקלף. "זה כאן. רק... אל תסתובבי לשפים בין הרגליים. הם מניאקים."

צחקתי. "זה לא חלק מדרישות המשרה?"

ליז גיחכה ופתחה את הדלת שהובילה ישירות לאזור האחורי של המטבח שבו החזיקו את כל מכונות הקרח, פחי האשפה והציוד העודף. היא כיוונה אותי לחדר שירותים זעיר של הצוות כדי שאוכל להחליף בגדים.

"אני אלך להודיע לגארי שהבאתי אותך כדי להציל לנו את התחת הערב," היא אמרה לי כשנדחקתי פנימה. "ואחר כך אני אעשה לך סיור."

הייתי כל כך שקועה ביום המחורבן שעבר עליי, ברכבת ההרים הרגשית שחוויתי כשפינו אותי מהחדר שלי, ואחר כך כשליז הצילה אותי עם הצעת העבודה שלה, שאפילו לא שאלתי באיזה סוג של מסעדה היא עובדת. אבל כבר כשהחלפתי לחצאית שחורה וחולצת כפתורים לבנה הגיעו לנחיריי הריחות המגרים של רוטב עגבניות עשיר וגבינה מותכת.

"אוי, שיט," לחשתי ורחרחתי שוב. אולי אני טועה? אבל זה בהחלט היה ריח של אוכל איטלקי. "לא, אין מצב שהמזל שלי עד כדי כך מחורבן."

בסיינה, אילינוי, היה ריכוז כל כך גבוה של אוכלוסייה איטלקית שאפשר היה למצוא מסעדה איטלקית בכל פינת רחוב. כנראה באמת עשיתי משהו נורא בגלגול קודם אם המלאכית המושיעה שלי לקחה אותי דווקא לאחת המסעדות של משפחת ריצ'י.

"היי! את נראית נפלא," אמרה ליז בחיוך רחב כשיצאתי מהשירותים. לידה עמד גבר בגיל העמידה עם עניבת פרפר והבעה לחוצה. "זה גארי."

חייכתי אל המנהל חיוך מתוח והושטתי יד. "היי, תודה על —"

"את יודעת להיות מלצרית?" התפרץ גארי, לא מעוניין ביד שהושטתי או בנימוסים שלי. "את יודעת מה? לא אכפת לי. פשוט תעשי מה שאומרים לך, ואני אשלם לך במזומן בסוף הערב. כל הטיפים הולכים לכיס שלך."

הרמתי גבות, וליז רק הנהנה בעידוד.

"אמרתי לך שאנחנו נואשים." היא צחקה כשגארי הלך למטבח בצעדים עצבניים. "בואי, אני אראה לך הכול לפני שנפתח."

ברגע שיצאנו לאולם האוכל, ידעתי שהתקווה הנואשת שלי מקודם התפוגגה ונעלמה.

"ג'ובאני?" אמרתי בקול גבוה וצווחני. "זאת מסעדה של משפחת ריצ'י?"

ליז הסתובבה ושלחה לעברי מבט מבולבל. "כן. לא אמרתי לך את זה קודם?"

הנדתי בראשי בפראות. "לא. לא, בהחלט לא אמרת לי. אני ממש מצטערת, אבל אני לא יכולה —"

"בולשיט," היא התפרצה והניחה ידיים על המותניים הדקיקים שלה. "הרי אין לך לאן ללכת, בילי. מה זה בכלל משנה מי הבעלים של המסעדה? גארי ישלם לך במזומן, ותוכלי לישון על הרצפה בחדר שלי עד שתדברי עם גברת גלאס מחר."

היא צדקה. ברור שהיא צדקה. למשפחת ריצ'י היו שלושים מסעדות בסיינה ואין־ספור עסקים נוספים. הסיכויים שמישהו מהם ייכנס דווקא למקום הזה בערב האחד שאני אעבוד בו היו קלושים ביותר.

אז אזרתי אומץ ונתתי לליז להמשיך בסיור שלה — וכל הזמן הזה אמרתי לעצמי שוב ושוב שיהיה בסדר. שזאת בסך הכול עבודה.

לא לקח לי הרבה זמן להבין למה ליז מיהרה כל כך להציע לי את העבודה. היו רק עוד שני מלצרים שעבדו באותו ערב, ועם כמות הלקוחות שהם היו צריכים לשרת, היו נחוצים שם לפחות שבעה. היתרון היה שככל שהערב התקדם היה כזה עומס בעבודה, והייתי כל כך עסוקה שלא היה לי רגע לחשוב על משפחת ריצ'י.

האמת, ממש נהניתי. זה היה משהו שלא חוויתי כבר הרבה מאוד זמן.

"בילי!" נבח גארי כשהברקתי כוסות בסוף הערב. "הצלת לנו את התחת, ילדה. את צריכה עבודה קבועה?"

הגבות שלי התרוממו בהפתעה. "אה, כן! אני צריכה." שיזדיינו משפחת ריצ'י. הם ממילא לא יזהו אותי אם הם יראו אותי עובדת כאן. והטיפים היו טובים. הכי טובים שפגשתי זה שנים.

גארי הנהן בקצרה. "אני אכין לך את הטפסים לחתימה מחר."

ליז חייכה אליי חיוך רחב וקראה לי לבוא למטבח כי השף הוציא כמה מנות לעובדים. היא עצמה הייתה צריכה להישאר לשולחן שהוזמן לארוחת לילה, אבל טכנית אני סיימתי את העבודה שלי לערב. גארי ספר את השטרות שלי וכמעט פרצתי בבכי של אושר.

האוכל היה רק תוספת נחמדה לערב הנהדר. עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שאכלתי אוכל איטלקי אותנטי, וכמעט הייתה לי אורגזמה בפה כשטעמתי את הקנלוני תרד וריקוטה שהשף הגיש לנו.

"טוב, אה?" צחקה ליז כששאבתי את האוכל. מרחבת המסעדה עלו אלינו קולות של גברים, והיא נאנחה. "נראה שהקבוצה של ארוחת הלילה הגיעה. תגמרי לאכול ותחזרי לבניין. אני בחדר עשרים ושמונה." היא הושיטה לי את המפתח שלה. הסתכלתי עליה בבהלה.

"אה..."

"הכול טוב, רק אל תגנבי את הדברים שלי," היא אמרה לי וצחקה, וניחשתי שאין לה שם הרבה מה לגנוב. אחרת, למה לה לבטוח במישהי זרה?

סיימתי את האוכל שלי מהר, שטפתי את הצלחת והלכתי לשירותי הצוות כדי להשתין. בזמן שהייתי שם הורדתי את החולצה הלבנה, קיפלתי אותה והכנסתי בחזרה לתיק, למקרה שלא יהיה לי זמן לכבס אותה לפני המשמרת הבאה שלי. ובכל מקרה, לבשתי גופייה מתחת, ולא היה לגמרי קפוא בחוץ. אני אהיה בסדר.

עוד לפני שסיימתי לארוז את התיק שלי, שמעתי חבטה קולנית מחזית המסעדה, ואחריה עוד אחת. התאבנתי מרוב פחד. אלו היו יריות? שנייה אחר כך נישאו אל מקום המסתור שלי קולות גבריים, ואף אחד לא נשמע מוטרד במיוחד. סביר להניח שאם מישהו ירה הייתי שומעת יותר בהלה במסעדה.

נשפתי אנחת רווחה. זה בטח היה רעש של מפלט ממכונית שעברה ברחוב, והפרנויה שלי גרמה לי להגיב בהגזמה. אבל אז, כשיצאתי מהשירותים, שמעתי קול מוכר. קול מהסוג שגרם לי לקפוא באימה.

פאק. פאק.

עברו שש שנים מאז הפעם האחרונה ששמעתי את הקול הזה, אבל לא הייתי מוכנה בשום צורה ואופן לפגוש מחדש את בעליו. אז בחרתי במעשה הפחדני וחזרתי להתחבא בשירותים.

ולא רגע אחד מוקדם מדי. הצעקות מאולם האכילה הלכו והתקרבו, מלוות בקול זכוכיות נשברות ורגליים מדשדשות. סקרנות תמיד הייתה הקללה שלי, אז הצצתי דרך סדק בדלת כשגבר כבד גוף נדחף אל חדר האחסון. הידיים שלו היו מורמות באוויר והוא מלמל מילות תחינה, אבל לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר. הדופק שהלם לי באוזניים היה חזק מדי כשעיניי הבחינו באנג'לו ריצ'י.

הפנים היפות שלו היו מוכרות עד כאב, אבל הילד שהכרתי לא התקיים בהן עוד. במקומו היה שם גבר מחוספס עם עיניים רדופות ואקדח ביד. פאק. אנג'לו כיוון את האקדח אל הגבר.

"תוציאו אותו לסמטה," הוא נבח אל הבחור שעמד לידו, והם דחפו את הגבר המתחנן החוצה. אנג'לו יצא אחריהם, ויחד איתו עוד שני בחורים עם אקדחים. אלוהים אדירים, למה יש לכולם אקדחים?

הפחד עבר לי בגוף כמו מכות חשמל, התכסיתי זיעה קרה, אבל לא יכולתי לזוז. הייתי חייבת להישאר במחבוא ולהתפלל שאף אחד מהם לא יצטרך להשתין. אלוהים אדירים. אם הם ימצאו אותי? הם יהרגו אותי? ראיתי יותר מדי, בזה כבר הייתי בטוחה.

הוודאות הזאת גברה כשהקולות מהסמטה הלכו והתחזקו. הפעם לא היה לי ספק ששמעתי ירייה.

"פאק," לחשתי. הייתי חייבת לעוף משם, אבל איך? אנג'לו והבחורים שלו היו בסמטה, וכפי הנראה ירו במישהו הרגע. לא רציתי להיות הבאה בתור.

החרדה דחקה בי לזוז, נטשתי את תיק הנסיעות שלי והשתחלתי החוצה מתא השירותים. הדלת האחורית עדיין הייתה פתוחה מעט. לא הצלחתי להתאפק והצצתי החוצה. אנג'לו משך אותי כמו פאקינג מגנט.

היה חשוך בחוץ, אבל אי אפשר היה לטעות בגופה שהייתה שרועה על הקרקע לרגליו של אנג'לו.

אלוהים אדירים. אלוהים אדירים!

כנראה עשיתי רעש כי הוא הרים מבט במהירות, והעיניים שלו ננעלו על עיניי כאילו היה בינינו איזשהו חיבור קסום וחולני. ראיתי את השנייה שבה הוא זיהה אותי, עיניו החומות נפערו מתחת לתאורת הרחוב העמומה והשפתיים שלו נפשקו בהלם, אבל לא התכוונתי להישאר בסביבה לרגל המפגש המחודש.

לא. עפתי משם. התחלתי לרוץ לעבר דלת הכניסה של המסעדה, והאימה הציפה את ורידיי כשהאגן שלי נחבט בפינה של שולחן ומעדתי על משהו.

"בילי!" הקול המוכר שלו שהפך לי את הבטן צעק מאחוריי, ואני מיהרתי ברגליים כושלות להתחבא מאחורי הבר. מה לעזאזל קרה כאן עכשיו? איפה ליז? וגארי? ו...

"תמצאו אותה ותהרגו אותה," נבח גבר אחר, הקול שלו היה מחוספס ועמוק, מוכר גם הוא, אבל לא הצלחתי להיזכר למי הוא שייך באותה קלות שזיהיתי את קולו של אנג'לו. "ואחר כך תחזרו לכאן לנקות את הבלגן. אסור שהטעות הזאת תוביל לג'ובאני."

שמעתי צעדים, הדלת נפתחה ונסגרה ואנשים עזבו את המסעדה. ככה לפחות קיוויתי. אבל לא הייתי מספיק טיפשה להאמין שנשארתי לבד. לא אחרי שאנג'לו ראה אותי.

התכדרתי לכדור קטנטן מאחורי הבר, רועדת מפחד. דמעות זלגו לי מהעיניים, אבל הייתי מפוחדת מכדי להשמיע הגה. ואז הבנתי על מה מעדתי כשרצתי להתחבא מאחורי הבר.

העיניים החומות והיפות של ליז בהו בי מהמקום שבו היא שכבה ברפיון על הרצפה. נטולת חיים. מוקפת בשלולית דם. צעקה קטנה נמלטה לי מהגרון.

ניסיתי להחניק אותה, אבל זה היה מאוחר מדי. יד חזקה אחזה לי בעורף, חפנה את השיער שלי ומשכה אותי החוצה מהמחבוא.

"תפסתי אותך," גבר שמנוני ולא מוכר לעג וכיוון לי אקדח לפרצוף.

זהו זה. ככה אני הולכת למות. בדיוק כמו ליז.

המחשבה על ליז גרמה לי להשפיל מבט, ומהזווית הזאת זה היה אפילו יותר נורא. דם התפשט על כל החולצה שלה וצבע את הבד הלבן בארגמן. אף פעם לא הסתדרתי עם דם, אבל בפעם הראשונה הרגשתי הקלה כשהאוזניים שלי התחילו לצלצל ונהיה לי חושך בעיניים. אנג'לו יכול לירות בי עכשיו אם בא לו. אני ממילא לא אדע.

מישהו נהם קללה כשהגוף שלי נשמט ברפיון ושקעתי בעילפון.