הבחורים של בלרוז 3 - חלומות מנופצים

1

בילי

שמונה שנים קודם לכן

הילדה הקטנה שלי בעטה בי מבפנים. הנשימה נעצרה לי ונאלצתי לעצור לרגע באמצע מדרגות הכניסה של בית הוריי. זאת הייתה תחושה כל כך משונה, שאדם אחר גדל בתוכי, זז, ומזכיר לי את עצם קיומו. קיומה. הבת שלי.

חזרתי מסקירת מערכות של השבוע השמונה־עשרה, שאישרה שאכן, יש לי בת. פרצתי בבכי שגרם לטכנאי האולטרסאונד המסכן ללטף לי את הכתף ולהציע לי ממחטות עד שנרגעתי. זאת הייתה אשמתי שדחיתי את ההצעה של אנג'ל להתלוות אליי, אבל היה לו מספיק על הראש גם בלי התורים והבדיקות שלי.

היא התחילה לבעוט לפני שבוע, ובהתחלה חשבתי שיש לי התכווצות שרירים. או גזים. אבל הטכנאי החביב שבדק אותי היום אישר שזאת באמת התינוקת הקטנה שלי מחלצת רגליים.

שמונה־עשרה שבועות. זה אומר שעברו שנים־עשרה שבועות שלמים מאז שאיבדתי את ג'ייס. מאז ששיקרתי לו ואמרתי שאני מאוהבת באנג'ל. למעשה זה לא היה בדיוק שקר, באמת אהבתי את אנג'ל... אבל אמרתי לג'ייס שאני כבר לא אוהבת אותו. אמרתי לו שאנג'ל ואני רוצים להיות ביחד בלעדיו. שאנחנו נוהגים לחמוק מאחורי הגב שלו ולא רוצים להמשיך לשקר לו ולהסתיר את האהבה שלנו.

כמעט נחנקתי מהשקרים של עצמי כל כך הרבה פעמים, אבל נאחזתי בכוח בידיעה שיום אחד ג'ייס יודה לי על זה. אולי בעוד עשר שנים, כשהוא יהיה כוכב על בין־לאומי עם תקליטי פלטינה על הקיר וים של פרסי גראמי, הוא יסתכל אחורה על הפרידה שלנו ויבין שעשיתי את זה בשבילו.

"תרגיעי, תינוקת," לחשתי לבטן שלי. "אני יודעת. גם אני רעבה."

פשפשתי בתיק הבד הגדול שלי עד שמצאתי את המפתחות, ורק אחרי שפתחתי את הדלת שמתי לב שהמכונית של אימא שלי בחניה. בדרך כלל היא חוזרת מהעבודה בשעה מאוחרת יותר, אז זה היה מוזר. אבל לא כזה מוזר. אולי היא סתם לקחה אחר צהריים חופשי.

מסיבה כלשהי, לא הכרזתי בקול על נוכחותי שנכנסתי הביתה. כשסגרתי את הדלת מאחוריי בשקט והנחתי את התיק על הרצפה, שמעתי קולות רמים מהדהדים בבית.

עשיתי פרצוף והמשכתי במסדרון לעבר חדר השינה של הוריי. חשבתי שמשם מגיעות הצעקות, והסקרנות קראה לי להקשיב, בעיקר כי רגשות האשם שהכבידו עליי גרמו לי לשער שהוויכוח שלהם קשור אליי ולתינוקת שלי... ולאנג'לו.

בשבוע שעבר הודענו שאנחנו הולכים להתחתן אחרי שהתינוקת תיוולד, ואף אחת מהמשפחות לא קיבלה את החדשות בעין יפה — התגובה של המשפחה שלו הייתה אפילו קשה יותר מזו של המשפחה שלי. וזה לא שהוריי הביעה תמיכה ברעיון.

"יצאת מדעתך? אם —" שמעתי את אבא שלי אומר בטון מתוסכל וכעוס, "...הם ירצחו את כולנו. לא רק אותך, טינה. את כולנו!"

רגע. מה?

עצרתי בבת אחת באמצע המסדרון והצמדתי יד לבטן כאילו אני יכולה איכשהו לגונן עליה מפני המילים שאבא שלי אמר. ירצחו אותנו? מי? למה? הוא בטח סתם דרמטי ולא מתכוון לזה באופן מילולי.

"...דרמטי, כריסטיאן." אימא שלי הדהדה את הרהוריי. הקול שלה היה שקט יותר וחלק מהמילים היו עמומות ולא הצלחתי להבין אותן. "...בחיים לא יגלו. אני יודעת מה אני עושה, שלא לדבר על זה ש... רק... בשבילך! בשבילך ובשביל בילי, ובשביל התינוק המקולל הזה. אחרת —"

שיט, המילים שלא הצלחתי לשמוע הוציאו אותי מדעתי. הייתי חייבת לשמוע יותר. אם הם דיברו עליי ועל הילדה שלי, הייתי חייבת להבין מה קורה. בצעדים חרישיים, בקושי מעיזה לנשום, עשיתי עוד כמה צעדים לכיוון חדר השינה של הוריי. הדלת הייתה פתוחה מעט.

"זה מטורף לגמרי," הכריז אבא שלי בצחוק קצת היסטרי. "טינה, אנחנו לא מדברים כאן על עברייני צווארון לבן. מדובר במאפיונרים אמיתיים. אם הם יגלו מה עשית —"

"הם לא יגלו," התעקשה אימא בטון מתוסכל. "אתה היחיד שיודע, אז אם אתה לא סיפרת לאף אחד —" קולה גווע והשאיר את הרמיזה תלויה באוויר ביניהם.

בתוך החדר השתררה שתיקה מתוחה שנקטעה בפתאומיות כשאבא שלי פתח את הדלת בתנופה ומצא אותי עומדת שם. מצותתת.

הוא פער עיניים ושאף אוויר בחדות. "בילי. כמה שמעת?"

הנדתי בראשי באיטיות וקימטתי מצח בבלבול. "לא מספיק... אתם מתכוונים לספר לי מה קורה?"

אבא הציץ אל אימא מעבר לכתפו, והיא בהתה בי בפנים חיוורות עם כף יד על הפה.

"לא, מתוקה," ענה אבא במהירות ושלח לעברי חיוך מאולץ. "אימא ואני רק דיברנו על העבודה שלה. אין לך מה לדאוג, בסדר? בואי, את נראית לי רעבה. אני אכין פנקייק בננה לארוחת ערב."

"כריסטיאן, זאת לא ארוחת ערב בריאה," קראה אימא אחרינו, אבל אבא כבר כרך זרוע סביב כתפיי והוביל אותי לעבר המטבח. הוא ידע שיותר מכל מנה מרהיבה שהוא יכול לבשל לי, אני תמיד אעדיף לאכול ארוחת בוקר לארוחת ערב.

הרמתי מבט אל החיוך המזויף שלו כשהתחלנו להוציא את המצרכים לפנקייק וניסיתי בזהירות לסחוט ממנו עוד מידע. "זה נשמע כמו ויכוח רציני... עם אימא," הערתי. השתדלתי לא להגיד שום דבר ספציפי על מה ששמעתי. "יש משהו שאמור להדאיג אותי?"

מבט המום חלף על פניו שכבר היו מבוגרות, אבל עדיין יפות, ואז הוא רק הניד בראשו. "ממש כלום. סתם תקופה של לחץ בעבודה של אימא. תספרי לי על הבדיקה שלך היום! גילו לך את מין העובר?"

ההתרגשות שבעבעה בתוכי דחקה את כל הדאגות הצידה, ובמקום זה התרכזתי רק בחדשות הטובות שהיו לי לספר לאבא על התינוקת שלי. התינוקת הבריאה והשמחה שלי, שתגיח לעולם בעוד ארבע חודשים וחצי בלבד.

כל המחשבות והדאגות התאדו לי מהראש כשאבא שלי שלף את מניפות הצבעים אחרי שגמרנו לאכול את הפנקייק. הוא עבד על חדר הילדים למעלה, ועכשיו, כשידענו שיש לי בת, הוא רצה לשקול מחדש את בחירת הצבעים שלו.

כמו בכל יום בתקופה האחרונה, רמות האנרגיה שלי צנחו הרבה לפני השעה שבה נהגתי ללכת לישון. פיהקתי, נתתי לאבא שלי חיבוק לילה טוב והלכתי לעשות את אותו הדבר עם אימא. היא הייתה בחדר העבודה שבו היו ממוקמים המחשבים שלה ושל אבא.

"לילה טוב, אימא," אמרתי מהדלת. "אוהבת אותך."

היא הרימה ראש מהמחשב וחייכה ברוך. "גם אני אוהבת אותך, בילי שלי. חלומות נעימים."

בחדר השינה שלי למעלה, אותו חדר שבו גרתי מאז שנולדתי, נרדמתי בקלות — התשישות של ההיריון הייתה קיצונית — אבל למרבה הצער, לא ישנתי הרבה זמן. מתישהו לפני חצות התעוררתי כי הייתי חייבת לעשות פיפי, גנחתי וחילצתי את עצמי בקושי רב מהשמיכה.

בדרך לשירותים משהו דגדג לי באף וגרם לי להתעטש. ניסיתי להיאחז בשינה כמה שרק יכולתי ולא להתעורר לגמרי, אז השארתי את האורות כבויים והלכתי לחדר הרחצה בעיניים כמעט עצומות. התעטשתי שוב בזמן שהשתנתי ועיקמתי את האף. הייתי כל כך רגישה לריחות בזמן האחרון, ועכשיו הרחתי עשן מהארובה של אחד מהשכנים כמעט כאילו זה היה כאן בבית.

צרחה עלתה מלמטה, וכמעט נפלתי לאסלה כשזינקתי בבהלה.

מה לעזאזל?

משהו התנפץ, ואז הגיעה לאוזניי עוד צרחה. אימא.

"אימא?" צעקתי כמו סתומה. ראיתי מספיק סרטי אימה כדי לדעת שזה רעיון גרוע. ממש גרוע. ועדיין, בלהט הרגע, לא הצלחתי לעצור את עצמי. הייתי חייבת לראות אם היא בסדר, אז ירדתי במהירות במדרגות כדי לבדוק. אולי היא נפלה?

אבל העשן היה בתוך הבית. הוא היה בפנים, והרבה יותר מדי סמיך בשביל להגיע מהארובה. וחוץ מזה, לא היה חורף. למה שמישהו ידליק את האח כשעשרים ושבע מעלות בחוץ?

"אימא?" מיהרתי למטה והתחלתי להשתעל כשהעשן הקיף אותי. משהו עלה באש. היינו חייבים לכבות את זה, אבל איך? ידעתי שלאבא יש מטף איפשהו. במטבח? לא... אולי בחניה המקורה.

הלכתי במהירות אל דלת החניה, אבל היא הייתה נעולה. מה לעזאזל? הדלת הזאת אף פעם לא נעולה. בכל החיים המזדיינים שלי הדלת הזאת אף פעם לא הייתה נעולה.

מבולבלת, מבוהלת והיסטרית מדאגה, לקחתי מגבת מטבח מהשולחן, הרטבתי אותה וכיסיתי את הפה והאף. שאיפת עשן זה בטח ממש גרוע לתינוקת שלי, אבל הייתי חייבת לוודא שההורים שלי בסדר...

השאיפה דרך הבד הרטוב הייתה מעט יותר קלה כשרצתי אל חדר השינה של הוריי. החדר היה ריק, אבל העשן בתוך החדר היה סמיך יותר. איפה אבא? אולי הם בחדר עבודה?

רעש במסדרון גרם לי לקפוץ בבהלה, וכשיצאתי במהירות מחדר השינה ראיתי צל של דמות נעלם במסדרון לכיוון דלת הכניסה. לפי ממדי גופו זה היה גבר, אבל הוא היה הרבה יותר מדי רחב וגבוה בשביל להיות אבא שלי. הוא נעלם אל תוך הלילה לפני שהספקתי אפילו להוציא מילה וטרק את הדלת מאחוריו.

הפחד כמעט שיתק אותי, אבל הכרחתי את עצמי להתקדם לעבר חדר העבודה. העשן הגיע משם.

העדפתי לא לסמוך על ידיות המתכת ודחפתי את הדלת בכף רגלי. עוצמת החום שהתפרצה מהחדר גרמה לי לקרוס במקום. נשארתי למטה והתחלתי לזחול על ארבע לתוך המשרד הבוער. פניי כבר היו שטופות דמעות. הם היו בתוך החדר. שניהם.

"אימא?" אמרתי בקול צרוד מאחורי המגבת הרטובה שלי, שבשלב הזה כבר הייתה כמעט יבשה. "אבא?"

היה כמעט בלתי אפשרי לראות, אבל היד שלי נתקלה במשהו. נעל. כף רגל. גיששתי לאורך הגוף חסר התנועה של אימא שלי עד שהרגשתי דם. כל כך הרבה דם.

התייפחתי והשתעלתי וחיפשתי דופק בקדחתנות. כלום. היא מתה.

"אבא?" ייבבתי והתקדמתי על כפות הידיים והברכיים עד שמצאתי גם אותו. ואז כמעט הקאתי.

הייתי חייבת לצאת. עכשיו. לפני שגם אני אמות. שלא לדבר על התינוקת שלי.

חרקתי שיניים, החנקתי את זעקות הכאב שבעבעו בתוכי ורק זחלתי על ארבע כדי לצאת מהמשרד הבוער. זה היה עניין של דקות עד שכל הבית יעלה באש. ואסור שאני אהיה כאן כשזה יקרה.

נשארתי נמוך, קרובה לרצפה, והתקדמתי בקושי רב לאורך המסדרון לכיוון דלת הכניסה. הדלת שהרגע ראיתי את הרוצח של הוריי יוצא דרכה. היא הייתה נעולה.

"מה?" קראתי, חנוקה מדמעות. "לא!" התדהמה הפכה אותי לטיפשה, ורק עמדתי שם, בזבזתי שניות יקרות ומשכתי בידית כאילו זאת הייתה טעות או משהו.

גל של סחרחורת הכה בי ועשה לי בחילה. קרסתי בחזרה לרצפה. פאק. ידעתי שאני חייבת לצאת. עכשיו.

"הצילו!" הצעקה שלי, עם הפנים מעוכות אל הרצפה, הייתה בקושי ציוץ עלוב. האש התפשטה במהירות, ואם אני לא אצא עכשיו...

מפתח. אני צריכה מפתח! אבא החליף מנעולים בשבוע שעבר — עכשיו הבנתי למה — ודלת הכניסה ננעלה מעצמה מייד אחרי שנסגרה. איפה המפתחות שלי?

נשארתי נמוך, מגששת בידיי בחיפוש אחרי התיק שזרקתי על הרצפה כשחזרתי הביתה מוקדם יותר. החזרתי את המפתחות לתיק, לא? או ש... שיט, אולי זרקתי אותם על השולחן? פאק! למה אני לא מצליחה לזכור?

הסחרחורת גרמה לחדר לנטות על צידו עד שגם אני קרסתי הצידה וכאב חד פילח לי את הבטן. משהו נפגע? לא ראיתי כלום. הכול היה חשוך עכשיו. והיה לי לחץ בריאות. לחץ נוראי.

התקף שיעולים קשה טלטל את גופי כשגיששתי למצוא את הבד שנפל לי לרצפה. כשלא מצאתי כלום ניסיתי למשוך את חולצת הפיג'מה שלי למעלה מעל האף והפה, אבל זה היה כמו לנסות לכבות שריפת יער עם בקבוק מים. לגמרי חסר טעם.

הריאות שלי שרפו והתכווצו יותר עם כל שאיפת אוויר משתנקת ששאפתי. הראייה שלי נהייתה מטושטשת. אבל אסור היה לי לוותר. אסור להרים ידיים. לא כשהילדה הקטנה שלי תלויה בי... הייתי חייבת לשרוד בשבילה. בשביל התינוקת שלי ושל ג'ייס.

גייסתי את כל כוחותיי וחציתי את הסלון בזחילה, נחושה לצאת החוצה דרך החלון. אם אצליח לפתוח אותו, אצליח לצאת. אם אצליח לצאת, אצליח לנשום. והתינוקת שלי תצליח לחיות.

משתעלת, נחנקת, מסוחררת לגמרי, התרוממתי והתחלתי לנסות להסיט את החלון הצידה.

הוא לא זז. אפילו לא סנטימטר.

צרחתי מרוב ייאוש ואז השתעלתי כל כך חזק שהתעלפתי ונפלתי בגמלוניות לרצפה. אבל לא הייתי מוכנה להיכנע. נלחמתי לחזור להכרה מעורפלת, התרוממתי בחזרה לידיים והברכיים והמשכתי לזחול כדי למצוא דרך אחרת לצאת משם. לא משנה איך.

הכאב הקרין לי מהבטן, אבל הייתי חייבת לחרוק שיניים ולהמשיך.

אלא שלפעמים נחישות זה פשוט לא מספיק. כשזחלתי החוצה מהסלון לכיוון המדרגות, גל של חום עז התפוצץ איפשהו לידי, וכוחותיי אפסו.

נכשלתי.

2

ג'ייס

ההווה

פאקינג כאוס השתולל מסביבנו. הצלצולים באוזניים החמירו עד שהפסקתי לשמוע, אבל הרגשתי את ההרס שנזרע מסביב, החום והריח שיכולתי לייחס רק לגופרית, והאבק של הבטון שהקיף אותנו כשהבניין המשיך לקרוס ולבעור מאחורינו.

בילי הייתה תלויה ברפיון בזרועותיי, ראשה התנודד מצד לצד למרות כל המאמצים שלי לייצב אותה עליי. החרדה הנוראית שעוררה בי אי־הידיעה אם היא פצועה קשה או רק מעולפת הוציאה אותי משיווי משקל, בדיוק כמו שקרה בלילה ההוא בשדה. העולם הזה היה חייב להפסיק לנסות לרצוח אותנו, כי הרגשתי איך שרידי השפיות האחרונים שעוד נותרו בי הלכו והתכרסמו.

כשהייתי במרחק כמה צעדים מהכניסה, עצרתי לרגע והסתובבתי אחורה אל הבניין. הייתי חייב לוודא שכל האחרים כבר הגיעו למקום מבטחים. בילי נשארה שמוטה בזרועותיי. ניערתי אותה בעדינות.

"תתעוררי כבר. בבקשה, רוז."

עם כל הצלצולים שהיו לי בראש, לא יכולתי אפילו לשמוע את המילים שיצאו לי מהפה, ורוב הסיכויים שגם היא לא שמעה, אבל הייתי חייב לנסות. בדיוק עמדתי להניח את בילי על הרצפה כדי לבדוק את הפציעות שלה כשאנג'לו הגיע אל הדלת עם וי. תודה לפאקינג אל. הוא עזר לה להיחלץ, אבל לפני שהם הספיקו לצאת החוצה, עוד חלקים של הבניין התחילו לקרוס מסביבם. "זוזו! מהר!" צעקתי בתקווה שבניגוד אליי, השמיעה שלהם לא נפגעה.

גרייסון, שסחב את רט החוצה מהדלת, השאיר אותו מחוץ לבניין וחזר פנימה. היה לי ברור שהוא ראה בדיוק את מה שאני ראיתי. תפלצת הזכוכית המזדיינת הזאת התפרקה כמו בית קלפים שברירי. בניין קר וחסר חיים, מקושט באומנות הכי מחורבנת שיש, כולל הפסל הענקי של מה שהיה, לפחות בעיניי, זין עצום ממדים, כי היו שם צינור וביצים.

כשהרמתי עיניים אל יצירת האומנות שנראתה רק חלקית מבעד לדלת הזכוכית, הבחנתי שהכבל המזדיין השתחרר. פשוט נקרע, והפסל הענקי התחיל לצנוח במהירות לכיוון הרצפה. במקביל, גרייסון סחב את וי החוצה, אבל אנג'לו היה עדיין בפנים.

הצרחה שלי נבלעה בקולות ההתרסקות של חצי מהבניין. הפסל נחת בדיוק במקום שבו אנג'לו היה. התחלתי לרוץ במהירות בחזרה לכיוון הדלת, אסיר תודה על גרייסון ועל הערנות התמידית שלו למתרחש מסביבו, כי הוא הספיק להניח את וי על הרצפה ולתפוס את בילי כשזרקתי אותה אל בין זרועותיו והמשכתי לרוץ פנימה בלי להתעכב.

הוא שאג משהו מאחוריי כשנכנסתי לבניין, והשמיעה שלי חזרה מספיק כדי לקלוט בבירור את המילים, "טיפש מזדיין חסר אחריות." הוא לא טעה, אבל זין על זה. ואיזו זכות יש לו בכלל לדבר. הוא היה רץ פנימה איתי אם הוא לא היה צריך לדאוג לשתי הנשים הפצועות ולרט.

ברקע שמעתי סירנות מייללות, אבל עד שהן יגיעו כבר יהיה מאוחר מדי להציל את אנג'לו.

אולי מאוחר מדי גם בשבילי, אבל היה רק קומץ אנשים בעולם שהייתי מוכן לרוץ בשבילם לתוך בניין בוער, ואנג'לו היה אחד מהם. בילי ואנג'לו היו החברים הכי ותיקים שלי, הפאקינג משפחה שלי, ונכון שחצי מזמן החברות שלנו עבר עלינו בריב, אבל זה לא אומר שהאהבה שלנו מתה.

היא פשוט נרמסה מתחת לשנאה.

אם הם ימותו, אני כבר לא אוכל לשנוא אותם. הייתי חייב להשאיר אותם שלמים ובריאים כדי להמשיך לקיים את מערכת היחסים הרעילה הרגילה שלי, שבה תיעבתי אותם והתגעגעתי אליהם בו־זמנית.

כשהייתי בתוך הבניין, הרגשתי איך החום והעשן נהיו סמיכים יותר משהם היו כמה שניות קודם, כשראיתי את הפסל נופל ונוחת על אנג'לו. זכוכיות חרקו מתחת לנעליי כשהשתופפתי נמוך ומשכתי את צווארון חולצת הכפתורים שלי למעלה כדי לכסות את הפה.

"אנג'ל," קראתי והשתעלתי. הצלצולים באוזניים שינו מקום לאזור עמוק יותר בתוך הראש שלי, עד שהרגשתי כאילו המוח שלי רוטט. סבלתי מפגיעת ראש מההדף של הפיצוץ, אבל לא יכולתי להיכנע לזה עדיין. לא לפני שכולם יהיו בטוחים ומוגנים.

כמעט בזחילה, גיששתי בידיי עד שנתקלתי ברגליים שלו, שהצלחתי לראות רק כשכבר הייתי ממש קרוב אליו. מיששתי את המכנסיים השחורים עד שהגעתי לזכוכית שבורה שהייתה נעוצה לו עמוק מתחת לברך שמאל. רגל ימין נראתה שרופה, אבל לא היו להבות. נראה שהוא הצליח לכבות אותן איכשהו.

בכל מקרה, אנג'לו היה פצוע וזקוק לטיפול רפואי מיידי.

עמדתי לאחוז ברגל שמאל שלו כדי למשוך אותו החוצה מהחדר, כשהמוח הרוטט והמעורפל שלי נדלק פתאום והזכיר לי שיכול להיות שחצי מגופו לכוד מתחת לפסל המזדיין, ואם אני אמשוך אותו מהרגל אני עלול לתלוש לו את הראש מהמקום.

"אנג'ל!" קראתי בצרידות. "שלא תעז למות לי כאן, אתה שומע?! אני עדיין צריך לכסח לך את הצורה עוד איזה עשר פעמים, ואם תמות... זה אומר שכל הכיף נגמר."

ומשהו בנשמה שלי ימות, כי הוא היה אחד האחים שלי. היו גם רט וגרייסון, אבל אנג'לו היה הראשון, ולא יכולתי לדמיין חיים בלעדיו.

מיששתי את גופו מהרגליים כלפי מעלה, וכמעט קרסתי מעוצמת ההקלה שהציפה אותי כשגיליתי שהוא לא לכוד מתחת לפסל ויש לו רק חתך רציני במצח. היה ברור שפסל הזין פגע בו כשהוא נפל, אבל אנג'לו הצליח לזוז מהר מספיק כדי שהוא לא ירוצץ לו את הגולגולת.

ככה לפחות קיוויתי. הפצע דימם, אבל זה היה טפטוף איטי ולא ההתפרצות האופיינית לפציעות עמוקות וחמורות יותר. אם כי כל פגיעת ראש עלולה להיות חמורה.

אבל לפחות היו לו סיכויים.

השתעלתי בניסיון לנשום נשימות רדודות, השחלתי ידיים מתחת לגופו של אנג'לו וקיללתי אותו על זה שהוא ענק מזדיין. למרבה המזל גם אני לא הייתי קטן במיוחד, כי ידעתי שאצטרך לגייס את כל כוחותיי כדי לסחוב את המשקל הזה החוצה.

השתדלתי לא לטלטל את גופו יותר ממה שהכרחי, הרמתי אותו בסחיבת פצוע והתקדמתי צעד אחרי צעד בכיוון הדלת. בשלב מסוים קצת איבדתי את הדרך, אבל לוחמי האש נכנסו למבואה לפני שהספקתי להיכנס בקיר והובילו אותי החוצה לאוויר הצח.

הריאות שלי כבר צרחו, העשן מילא כל חור וסדק בגופי, וכשכיסו לי את הפרצוף במסכת חמצן — בזמן שלקחו ממני את אנג'לו והכניסו אותו לאמבולנס — עברו עליי כמעט עשר דקות בשיעולים הופכי קרביים.

"חתיכת אידיוט." גרייסון החליט לצעוק עליי עכשיו. "רצת פנימה פצוע ובלי תוכנית. בפעם הבאה פאקינג תחכה שאני אבוא לעזור לך."

"לאנג'לו לא היה את הזמן הזה," אמרתי בצרידות והורדתי את מסכת החמצן, אבל אחד הפרמדיקים התחיל לדחוף אותי בכיוון האמבולנס והרים לי את המסכה בחזרה לפנים. גרייסון הניד בראשו בהבעה חמורה, אבל הוא לא הפריע להם לעשות את העבודה שלהם. הורדתי את המסכה שוב. "מה שלום בילי ורט?"

המבט הקודר שלו קדח בי חורים והוא נשף. "פצועים, אבל הם יהיו בסדר. אבל כשהחזקתי את בילי היא התחילה לפרכס, אז סביר להניח שייקחו אותה לבדיקות."

"אנחנו לוקחים את כולכם," אמרה בלונדינית נמוכה במדי פרמדיקים שנראתה מבוגרת מאיתנו בכעשרים שנה. היה לה מבט חמור של מישהי שלא כדאי להתעסק איתה. "הייתם בפיצוץ. כולכם צריכים להיבדק."

"איפה בילי?" שאלתי בחדות לפני שהיא דחפה אותי בהחלטיות לשכיבה על האלונקה והרימה לי את המסכה בחזרה לפנים.

"היא באמבולנס אחר," ענתה במהירות. "הם לוקחים אותה ישירות לבית החולים כי מר טיילור צדק לגבי הפרכוסים שלה. גם מר סילבר איתם כי הוא סובל מפגיעת ראש."

מה לעזאזל? למה היו לבילי פרכוסים? היא הייתה מחוסרת הכרה, אבל לא ראיתי שום פציעות חיצוניות שהיו יכולות להסביר את התגובה הזאת. אולי זאת רק תוצאה של כל המהומה. כאילו, הכול מסביבנו נראה כמו אזור מלחמה עכשיו, עם כוחות ההצלה, המשטרה, מסוקים ובלגן גדול בכל האזור. זאת התמודדות לא פשוטה לכל אדם, ובטח למישהי שחוותה את המוות של המשפחה שלה בדרך שבילי חוותה את זה.

הפרמדיקית הכריחה אותי לשכב כדי שאפשר יהיה לגלגל אותי אל האמבולנס הכי קרוב, וראיתי אותה מנסה לעשות את אותו הדבר לגרייסון, אבל הוא נעץ בה מבט קשוח שגרם לה לוותר. "אנחנו ממליצים לכם להיבדק," היא אמרה, אבל שאר המילים שלה נקטעו כששני גברים העמיסו את האלונקה שלי לרכב והדלתות נסגרו.

אחד מהם נכנס איתי פנימה, אבל המשיך לדבר עם הבחור השני תוך כדי התקנת עירוי. "אני לא מאמין שאנחנו מטפלים בבלרוז," הוא אמר והניד בראשו. הוא התנהג כאילו אני מחוסר הכרה. או חירש. "מישהו ניסה לפוצץ את בלרוז."

הצלצולים החלשים שעדיין היו לי באוזניים גרמו לי לחשוש שנגרם לשמיעה שלי נזק בלתי הפיך, ואיך לעזאזל אני אוכל להמשיך לעשות מוזיקה אחרי זה? השמיעה המוזיקלית המדויקת שלי עזרה לי למצוא תמיד את הצליל הכי נכון. "הם לא הצליחו," הספקתי להגיד את המילים לפני שהוא שוב כיסה לי את הפנים במסכה במבט קצת נבוך.

"נגיע לבית החולים בקרוב, מר אדמס, בינתיים תנסה לשכב בלי לזוז עד כמה שאפשר. אני מכניס לך לגוף קצת חמצן ונוזלים, ואת כל השאר יבדקו במיון."

הנהנתי ונתתי לעצמי להישען אחורה אל הכרית ולהירגע. איזה יום מזדיין. ההלוויה של פלו, ואחר כך הדרישה של טום פאקר, ואז מישהו ניסה לרצוח אותנו. שוב. השמיעה הפגועה שלי הייתה כלום בהשוואה לעובדה שכולנו היינו יכולים להיהרג היום. היום, בזמן שהתאבלנו על החברה שלנו שנרצחה בניסיון החיסול הקודם. כבר איבדתי את פלו, ולא הייתי מוכן להתמודד עם אובדן של אף אחד נוסף.

אנג'לו ובילי היו יכולים למות היום.

רט וגרייסון.

המשפחה שלי.

המטרה החדשה בחיי הייתה לגלות מי האנשים שעומדים מאחורי האירוע בבית החווה ואחר כך הפיצוץ הזה, ולקרוע אותם לפאקינג גזרים. ואז אני אשרוף את מה שנשאר לאפר, ואת האפר הזה אני אפזר לתוך צואת החזירים הכי קרובה שאמצא.

זה יהיה הסוף ההולם היחיד.

כל מה שעשיתי בימים האחרונים היה לרחם על עצמי ולשנוא את בילי בעוצמה בוערת יותר מששנאתי אותה אי פעם, כי היא הסתירה ממני את האמת על הילדה שלי. ילדה שמתה בפאקינג שריפ —

התיישבתי בבת אחת, מה שהבהיל את הבחור המסכן שבדיוק סיים לחבר לי את העירוי. אבל סוף־סוף הבנתי את הסיבה האמיתית לפרכוסים של בילי. זאת חייבת להיות הסיבה. היא הייתה מחוסרת הכרה, ואולי נתקעה באיזשהו זיכרון שעורר בה טריגרים. ראיתי את הפנים שלה כשאנג'לו נפל על המדורה, והנה אנחנו שוב, בעוד שריפה. שריפה שבה אנשים שהיא אוהבת נפגעו. כמו שקרה להורים שלה. כמו שקרה לתינוקת שלה. שלנו.

"אדוני, אתה חייב להירגע," הפרמדיק ניסה לדחוף אותי אחורה, אבל לא היה לו שום סיכוי להזיז אותי. אולי התהוללתי וחגגתי כמו כוכב רוק, אבל התאמנתי כמו שרירן. זאת הייתה הדרך היחידה שלי לגרש את השדים.

תלשתי את המסכה מפניי ונעצתי בו מבט. "אני צריך עדכונים על החברים שלי. כולנו נוסעים לאותו בית חולים?"

הוא מצמץ, ויכולתי לראות על פניו שאין לו פאקינג מושג. אבל לזכותו ייאמר שהוא שאל את הנהג, שענה, "כן, וידאנו שיש מקום לכולם בבית חולים נייפלס ג'נרל, אז אין צורך לפצל את הקבוצה."

איזו הקלה. "אני חייב לראות את בילי," אמרתי בנחרצות. "הבלונדינית שלקחתם ראשונה. היא הייתה בשריפה כשהיא הייתה נערה, ויכול להיות שהפרכוסים הם תגובה לטראומה מהאירוע ההוא. כאילו, תבדקו קודם כול את הפציעות שלה, אבל חשוב לי שהרופאים יהיו מודעים לעבר שלה."

הפרמדיק הנהן. ניכר בו שהוא הבין שאני לא אניח להם עד שהם ייקחו אותי ברצינות. "מר אדמס, אני מבטיח לך שאתה והחברים שלך תקבלו את הטיפול הכי טוב שיש. אני אישית אוודא שתהיה לך הזדמנות לדבר עם הרופא של בילי ושל שאר חברי הלהקה." הוא השתתק, עיניו התרוצצו ביני ובין הנהג לרגע, ואז הוא התכופף והנמיך את הקול. "יש סיכוי לקבל חתימה? אני מעריץ מושבע."

התחשק לי להגיד לו שילך להזדיין, אבל לא יזיק שיהיה לי בן ברית כשנגיע לבית החולים.

נשענתי אחורה במיטה שוב והנהנתי. "אתה תדאג שאני אראה את בילי ורט כשנגיע לבית חולים, ותשיג לי עדכונים מיידיים על המצב של אנג'לו, ואני אארגן לך את כל המרצ' של הלהקה עם חתימות של כולם."

חיוך ענקי האיר את פניו ואני השתדלתי להזכיר לעצמי שאנחנו צריכים מעריצים כדי להמשיך לעשות מוזיקה. אבל היום, אחרי שמישהו ניסה פאקינג לרצוח אותי ואת כל מי שאני אוהב, התזכורת הייתה מכאיבה.

בלרוז הצילה אותי פעם, אבל עכשיו הרגשתי שהיא תביא למפלה שלי.