איך לכתוב קומדיה רומנטית

פרק 1

לוגאן סקוט התקשר כשהייתי באמצע הכנת ארוחת הערב, וכמעט לא עניתי לו, כי אבא שלי ואני בדיוק שרנו עם להקת אבבא את הלהיטים הגדולים שלה. לא היו יותר מדי אנשים שבשבילם אפסיק לשיר את אבבא - אבל כן, בסדר, לוגאן סקוט היה אחד מהם.

לוגאן היה החבר שלי לשעבר מהתיכון, שעדיין הרגיש אשמה על הדרך שבה נפרדנו, והוא כיפר על האשמה הזאת בכך ששלח לי הצעות עבודה.

לא הדרך הכי גרועה להתמודד עם זה.

זה היה העונש שלו על החיים נטולי הצרות שלו.

אם כי נראה שאין מישהו שהחיים שלו באמת נטולי צרות.

אז החיים עם קצת פחות צרות שלו, אולי.

הוא היה מנהל. בהוליווד. של תסריטאים. עבודה זוהרת מאוד.

מבחינה טכנית, הוא היה המנהל שלי - אף על פי שאני מעולם לא הרווחתי עבורו כסף. אפשר לומר שאני הייתי הלקוחה שהוא לקח פרו־בונו.

הוא תמיד התעקש שזה בסדר. שבסופו של דבר זה ישתלם לו.

הגעתי למקום שני בשתי תחרויות שונות לכתיבת תסריטים שלוגאן התעקש שאירשם אליהן. הוא הכניס אותי למגזין "ורייאטי" ככותבת עצמאית. וכל ביקורות הסרטים שכתבתי תמורת שכר מינימום - באדיבות לוגאן.

הוא פשוט המשיך לשלוח לי עבודות.

אמרתי לו שיפסיק להרגיש אשם. אני הייתי בסדר. אבל לא באמת התכוונתי לזה. לא אם האשמה הזאת שהוא מרגיש תמשיך לשלם לי את החשבונות.

או את חלקם, לפחות.

בקיצור, בערב המסוים הזה, ללוגאן היתה הצעה יוצאת דופן עבורי.

"אמה," הוא אמר. "אני אצטרך שתשבי."

"אני בדיוק הופכת פנקייקים לארוחת ערב עכשיו," אמרתי לו. אחותי סילבי עמדה לחזור הביתה מהקולג', ואני הכנתי את הארוחה האהובה עליה.

"את בטוח תפילי את כולם כשתשמעי את זה," אמר לוגאן, כאילו הוא מדמיין אותי מלהטטת עם הפנקייקים באוויר.

כיסיתי את הערימה שבאמצע ההכנה בנייר כסף, כיביתי את המוזיקה וסימנתי לאבא שלי עם האצבע "דקה אחת" מהצד השני של החדר.

אבא שלי הנהן והגיב בהרמת אגודלים לבבית, כאילו אומר תעשי מה שאת צריכה לעשות.

"אני מוכנה," אמרתי ללוגאן.

"את יושבת פיזית?"

"לא."

"אני לא צוחק. את צריכה לעשות את זה."

הלכתי אל שולחן המטבח שהיה גם שולחן האוכל שלנו והתיישבתי במקום שכבר היה ערוך בשבילי. "אוקיי," אמרתי. "אני יושבת פיזית."

"יש לי עבודה בשבילך..." אמר לוגאן, והשתהה לרגע בשביל האפקט.

"אני אקח אותה," אמרתי.

"כתיבת תסריט לסרט עלילתי..." הוא המשיך, מותח את הרגע.

"נמכר," אמרתי, כאילו רומזת תתקדם.

ואז הוא הגיע לגרנד פינאלה שלו: "עם צ'ארלי ייטס."

לוגאן אמר לי לשבת - אבל כששמעתי את השם הזה, דווקא קמתי.

ואז קפאתי במקום. ואז קימטתי את המצח. ואז חיכיתי. זאת מתיחה?

"הלו?" אמר לוגאן לבסוף. "את עדיין -"

"מצטערת," אמרתי והנדתי בראשי. "חשבתי ששמעתי אותך אומר צ'ארלי ייטס."

"באמת אמרתי צ'ארלי ייטס."

התיישבתי בחזרה. "צ'ארלי ייטס?" אמרתי, כאילו יש פה מקום לטעויות.

הרגשתי שלוגאן מהנהן. "כן."

אבל אני הייתי צריכה אישור נוסף. "צ'ארלי ייטס שכתב את 'המשמידים'? צ'ארלי ייטס שכתב את 'האקדוחן האחרון', ואת 'מסך עשן', ואת 'ארבעים מייל לגיהינום'? התסריטאי של התסריטאים, אגדה חיה, הסיבה שחצי מדינה משתמשת בביטוי 'חג מולד שמח, קאובוי' - צ'ארלי ייטס הזה?"

"אה־הא," אמר לוגאן, נהנה מהרגע. "הוא ולא אחר."

לגמתי ממי הקרח שבכוס שלי -

"הוא כתב קומדיה רומנטית," אמר לוגאן.

- ואז השפרצתי אותם החוצה בשיעול.

לוגאן חיכה בזמן שהתאוששתי.

"צ'ארלי ייטס כתב קומדיה רומנטית?" פה חשדתי. מערבון? בטח. סרט אימה? לגמרי. הרפתקת חלל דיסטופית שבה הרובוטים אוכלים את כל בני האדם? בלי לחשוב פעמיים. אבל קומדיה רומנטית?

אין מצב.

"הוא לא כתב קומדיה רומנטית," אמרתי ועניתי לשאלה של עצמי.

"הוא כן."

"התסריט... טוב?" שאלתי, ואז מיד הנדתי בראשי כדי לבטל את השאלה.

ברור שהוא טוב.

ראיתי כל סרט שצ'ארלי ייטס כתב אי־פעם, וקראתי כל תסריט שלו - לא משנה אם הוא הופק בסופו של דבר לסרט או לא - שהצלחתי לשים עליו את הידיים. הדפסתי אותם מהאינטרנט וכרכתי אותם באהבה במסמרי פליז, ואז סידרתי אותם לפי סדר אלפביתי במדף ייעודי משלהם בכוננית הספרים שלי. ולא רק קראתי אותם. הדגשתי משפטים. כתבתי הערות בצד. כיסיתי אותם בפתקיות דביקות ובסימני קריאה. אין בכלל שאלה שהוא טוב. צ'ארלי ייטס לא יכול לכתוב תסריט גרוע גם אם הייתם מאיימים לקחת ממנו את כל הפרסים שלו.

"הוא נורא ואיום," אמר לוגאן.

"מה?" לא יכול להיות.

"הוא כל כך נורא, שאפילו לקרוא לו נורא זה עלבון למילה נורא."

חשבתי על זה רגע. "קראת אותו?" שאלתי.

"העיניים שלי לעולם לא יתאוששו מזה, אבל כן - קראתי טיוטה שלמה."

"קראת טיוטה?" שאלתי. "איך?"

איך החבר לשעבר שלי מהתיכון פשוט קרא ככה סתם את הטיוטות הראשונות הפרטיות של התסריטאי הסופרסטאר האהוב ביותר בעולם?

לוגאן חיכה שנייה ואז אמר, "אז, חיכיתי לרגע הנכון כדי לחלוק את זה איתך, אבל... האמת היא שאני המנהל שלו."

"מה!" קמתי על הרגליים. שוב.

"חיכיתי לפני שסיפרתי לך כי ידעתי שתתחרפני."

"אני לא מתחרפנת," אמרתי, אבל האמת היתה שהלכתי עכשיו מסביב לשולחן האוכל במעגל חסר משמעות, בסגנון תרנגולת בלי ראש. ידעתי שלוגאן מייצג כמה אנשים בעלי פרופיל גבוה. אבל לא עד כדי כך גבוה.

"רק לפי הנשימות שלך," אמר לוגאן, "אני יכול לדעת שאת כן."

"איך אני נושמת?" שאלתי בעצבים.

"כמו מעריצה של צ'ארלי ייטס שמאבדת את זה ממש עכשיו."

בסדר. הוא לא טעה.

נשמתי עמוק כדי להירגע, ואז הלכתי לדלת הדירה שלנו, יצאתי החוצה והלכתי באופן מכוון במסדרון החיצוני של הקומה הרביעית שלנו. בשלווה. כמו אדם שאיננו מחורפן.

ניסיתי שוב. "אתה אומר לי בכל הרצינות שאתה המנהל של צ'ארלי ייטס?"

"כן."

"של צ'ארלי ייטס?" שאלתי, כאילו יכול להיות שהוא מדבר על צ'ארלי אחר. ואז, "של צ'ארלי ייטס?" כאילו יכול להיות שהוא מדבר על ייטס אחר.

"כן לשניהם."

הייתי בהלם. "כמה זמן זה כבר נמשך?"

"שלוש שנים בערך."

"שלוש שנים?!" צווחתי. ואז, בקול נמוך יותר, "אתה אמרת כרגע 'שלוש שנים'? אתה עובד עם התסריטאי האהוב עלי כבר שלוש שנים ואף פעם לא חשבת לציין את זה?"

"זה לא שלא חשבתי," אמר לוגאן, וניסה לכוון אותנו למקום רגוע יותר בעזרת הקול שלו. "אלא שהחלטתי לחכות עד שיגיע הרגע הנכון."

חשבתי על כל השמחה שיכולתי להפיק מהעובדה שהיתה רק דרגה־אחת־של־הפרדה ביני ובין צ'ארלי פאקינג ייטס - שמחה שיכולתי ליהנות ממנה כבר שלוש שנים. ואז אמרתי בנימה מאשימה, "'החלטת לחכות'?"

"כן. כי, כפי שאת כבר יודעת, הכול תלוי בתזמון."

טוב, נו. הוא לא טעה לגבי זה.

הגעתי לסוף המסדרון שלנו. רכנתי מעל המעקה והסתכלתי למטה על פנסי הערב שנדלקו מעל מגרש החניה ועל פנסי המכוניות בכביש המהיר שמעבר לו ועל האורות במרכז העיר שנצצו במרחק. הכרתי מישהו שהכיר את צ'ארלי ייטס. כל האורות נראו בוהקים יותר עכשיו.

"צודק," אמרתי.

"אני מספר לך עכשיו," אמר לוגאן, "כי כמו שאמרתי קודם, יש לי עבודה בשבילך."

הכול חזר אלי במהירות. "נכון. יש לך עבודה בשבילי -"

"בכתיבת תסריט -" אמר לוגאן.

"עם צ'ארלי ייטס," סיימתי את המשפט, קולי מלא ביראת כבוד.

"אבל שכתוב," אמר לוגאן. "כמו סופרת צללים. אני צריך שתתקני את הדבר הזה - תיקון רציני."

"זה שכתוב מעמוד ראשון?"

"מעמוד אפס," אמר לוגאן. "הוא סגר עסקה בלחיצת יד עם בכיר ביונייטד פיקצ'רס שאם הוא יכתוב את הקומדיה הרומנטית הזו, הם יפיקו לו את התסריט ההוא עם הגנגסטרים שהוא כתב, שסתם שוכב בינתיים."

האם זה היה מוזר שלתסריטאי בעל מוניטין כמו צ'ארלי ייטס היה תסריט לא מופק שסתם שכב והעלה אבק? בכלל לא. האמת היא שרוב התסריטים של רוב התסריטאים לעולם לא רואים אור יום. אפשר להתפרנס נהדר בהוליווד ולקבל כסף טוב כדי לכתוב תסריטים שלעולם לא נהפכים לסרטים. אבל בגלל זה צ'ארלי ייטס נהפך לאגדה. כי להצליח להפיק משהו היה הישג. אבל צ'ארלי מכר תסריט אחר תסריט - תסריטים שנהפכו לסרטים, שזכו בפרסים, שנהפכו לקלאסיקות, ושאחר כך אנשים ציטטו אותם מילה במילה שנה אחר שנה.

"אני אוהבת את התסריט הזה עם הגנגסטרים," אמרתי. מצאתי עותק לא חוקי שלו באינטרנט ובזבזתי עליו פנקס שלם של פתקיות דביקות מרוב התפעלות.

ובכלל לא אהבתי סרטי גנגסטרים.

גם לא אהבתי סרטים שהגיבור שלהם מכור לסמים. ולא סרטי טֶבַח בכלא. ולא סרטי ליצנים רוצחים. ולא סרטי חילוץ בים שבהם כולם נטרפים על ידי כרישים.

אלא אם כן צ'ארלי ייטס כתב אותם.

הוא היה עד כדי כך טוב. אהבתי את כל מה שהוא עשה, למרות שהז'אנר היחיד שאני עצמי באמת אהבתי באופן אישי היה... קומדיות רומנטיות.

שהיה הז'אנר היחיד שהוא לא כתב.

עד עכשיו, מתברר.

זה רק מראה לכם כמה הוא היה טוב. הוא אילץ אותי לאהוב אותו - בניגוד לכל האישיות שלי.

"גם הוא אוהב את התסריט הזה על המאפיה," אמר לוגאן. "הוא היה במשך חודשים על גבי חודשים בשיקגו בשביל תחקיר, והוא ענד שעון כיס כל הזמן הזה. והוא נחוש להפיק אותו, במיוחד עכשיו אחרי שהוא חזר" - לוגאן היסס רגע לפני שסיים את המשפט - "מההפסקה שלקח. אבל זה לא יקרה עד שהוא יכתוב את התסריט לקומדיה הרומנטית הזו. וכמו שאמרתי -"

"הוא נורא."

"אנחנו נצטרך למצוא מילה טובה יותר בשביל נורא."

חיכיתי שנייה עד שכל המידע הזה יחלחל אלי.

"וכאן את נכנסת לתמונה," אמר לוגאן, מוכן לעבור לפרטים. "זה יצטרך את האמא של השכתובים. בלי קרדיט, כמובן -"

"כמובן."

"אבל תמורת כסף טוב."

"כמה כסף?"

"יותר ממה שמגיע לך מבחינה טכנית, לפי גילדת התסריטאים."

זאת היתה המציאות. היו רמות של כמה את יכולה להרוויח, תלוי במידת ההצלחה שהיתה לך. ומכיוון שלי - ואני אומרת את זה בחמלה רבה כלפי עצמי - לא היתה כמעט שום הצלחה, הרמה שלי לא היתה גבוהה.

לא משנה. למי אכפת?

זה היה צ'ארלי פאקינג ייטס.

"תשלח לי אותו," אמרתי. לא היה יותר במה לדון. האם אהיה מוכנה לשכתב ללא קרדיט את התסריט הנורא באופן בלתי מובן של צ'ארלי ייטס? ברור שכן. אני אעשה את זה גם בחינם. יודעים מה, אני אשלם לו. בראש שלי כבר פתחתי קובץ חדש בתיקיית "טיוטה סופית" ושמרתי אותו תחת השם צ'ארלי פ%$^ינג ייטס.

"אבל יש מלכוד," אמר לוגאן.

"מה?"

"את חייבת לבוא ללוס אנג'לס."

עכשיו חזרתי לצעוד הלוך ושוב במסדרון החיצוני. "לבוא ללוס אנג'לס?" חזרתי אחריו, כאילו זה היה משהו שאף אחד לא עשה מעולם.

"לא לנצח," אמר לוגאן. "רק למשך תקופת העבודה של השכתוב."

כמה זמן לוקח בכלל לעשות שכתוב? מעולם לא שכתבתי תסריט של מישהו אחר.

לוגאן קרא את המחשבות שלי. "שישה שבועות," הכריז לאחר מכן. "יכול להיות שיותר. זה חייב להיות פנים אל פנים."

"אבל -" התחלתי לומר, כי עלו לי כל כך הרבה התנגדויות בראש, שהיה לי קשה לבחור ביניהן. "מה עם זום? מה עם פייסטיים? מה עם סלאק? גוגל מיט? לעזאזל - אפילו סקייפ! יש מיליון דרכים וירטואליות לעשות את זה."

"הוא מהאסכולה הישנה," אמר לוגאן.

"זה לא תירוץ."

"ויש לו אגו ענק."

"מגיע לו האגו הזה," אמרתי והחלפתי צד. "הוא הרוויח אותו ביושר."

"השורה התחתונה היא שהוא צ'ארלי ייטס. הוא מקבל מה שהוא רוצה, ולעולם לא יסכים פשוט לקבל תיקונים וירטואליים באינטרנט מאיזו תסריטאית שבחיים לא הפיקו שום דבר שכתבה."

"כשאתה מנסח את זה ככה, אני לא נשמעת מרשימה במיוחד."

"אני יודע."

"אז אני חייבת לבוא לשם ו־מה?"

"לחזר אחריו."

"לחזר אחריו?"

"מן הסתם לא במובן המסורתי של חיזור."

"אני לא יכולה לנסוע ללוס אנג'לס, לוגאן," אמרתי. "אני לא יכולה לנסוע לשום מקום. זוכר את אבא שלי?"

אבל לוגאן לא נרתע. "מה עם סילבי?" הוא שאל.

לעזאזל. הוא תפס אותי. "מה איתה?"

"היא לא בדיוק סיימה את הלימודים?"

"כן, אבל -"

"לא זאת היתה התוכנית מההתחלה? לשלוח את סילבי ללמוד בקולג', ואז לתת לה לטפל באבא?"

"זאת היתה התוכנית," אמרתי והכנתי את עצמי להתנגד לעובדה שלוגאן צודק. "אבל היא קיבלה התמחות קיץ יוקרתית מאוד בארגון הסיוע הרפואי הבינלאומי -"

"בולשיט!" צעק לוגאן.

"אתה צעקת עלי הרגע 'בולשיט'?"

"זה התור שלה," אמר לוגאן, שכעס עלי עכשיו. "את עשית הכול במשך עשר שנים -"

"קצת פחות מעשר שנים," תיקנתי אותו.

"- והתוכנית, לאורך כל הדרך, היתה שהיא תחזור לטקסס אחרי הקולג' ותתפוס פיקוד."

"כן, אבל זה היה לפני -"

"תתקשרי אליה," דרש לוגאן. "תתקשרי אליה ברגע זה ותגידי לה שהיא חוזרת הביתה. את לעולם לא תקבלי עוד הזדמנות כזאת. זאת ההזדמנות של החיים שלך."

"אני לא צריכה להתקשר אליה. היא בדרך הביתה משדה התעופה ממש עכשיו. זוכר את הפנקייקים?"

"תזמון מושלם," אמר לוגאן. "אז תגידי לה בארוחת הערב."

אבל אני רק נשענתי קדימה והשענתי את המצח שלי על מעקה המתכת כשמשאית זבל עברה ברעש מתחתי. "אני לא רוצה."

"תהיי הוגנת כלפי עצמך, אמה," שידל אותי לוגאן.

למה דיברנו על זה בכלל? היו לי דברים לעשות ולא היה לי זמן לשטויות. "אני לא מוכנה לנפץ לסילבי את החלומות, לוגאן. זה לא ברשימת המטלות שלי היום."

"אבל מה איתך?" שאל לוגאן. "מה עם החלומות שלך?"

כששמעתי את זה, הזדקפתי. "החלומות שלי," אמרתי, בנימה של אנחנו סיימנו כאן, "התנפצו כבר מזמן."