אמהות ובנים

"היא תרגמה עבורו את המילים שעוד לא הכיר, אך היו אלו המלודיות ומפלי הגיטרות שסחפו אותו וגרמו לו לרטוט ולשכוח. כשעצם את עיניו ראה צבעים וריחות וטעמים נפלאים וחדשים, כאילו כל גופו הופך לבלוטת עונג. לצלילים האלה כדאי לחיות ולמות ולהתעטף בהם כמו היו הבית האמיתי שלו. כשפקח את עיניו ראה שוב את מי שחשפה את כל היופי הזה בפניו".

דוּלְְדֶֶן הוא רומן היסטורי אלטרנטיבי המתרחש בפודראבה, מדינה דמיונית, אך אפשרית, באזור הבלקן של ימינו. הרומן מתאר עולם מקביל לשלנו – ממנהיגיו הפוליטיים, ההיסטוריה, הכלכלה והמלחמות ועד קבוצות הכדורגל, הסופרים והמוזיקאים המקומיים. אף שהעולם החדש והפנטסטי לא מוכר לקורא העברי, הרומן עלול להזכיר תופעות הרווחות במקומותינו ויכול להיקרא גם כסיפור התבגרות, כעלילת ריגול, כנרטיב רומנטי ואף כהרפתקה פיקרסקית. דרך סיפורו של נער רגיש ומהורהר שנלחם על חיי אימו ועל אהבת חייו ונאלץ להכריע בין להציל את כל היקר לו לבין נפשו שעלולה לאבוד, עולה ההבנה שלא משנה מהי צורת השלטון – האזרח הקטן נמעך תמיד מתחת לכל אידאולוגיה שלטת.

ארז מירנץ הוא סופר ומחזאי. מחזותיו תורגמו לאנגלית, גרמנית, פולנית, ספרדית, פורטוגזית ויפנית. המונודרמה שכתב "ריאקציה" הוצגה בפסטיבל ישראל 2014. המחזה "צמחים מטפסים" הוצג בתיאטרון "הבימה" ואף עובד לסרט האמריקאי, "רופוס". זהו ספר הפרוזה השלישי שלו לאחר אוסף הסיפורים והמכתמים: "החיים הם הרע במיעוטו – מכתביו הגנוזים של אמהי"ד" (ילדי הקומדיה, 2016). ו"סופו של ההרג הטבעי" (בית אוצר, 2020).

באותו הרגע הבנתי שאני במלחמה, ולכן לא הרשיתי לעצמי להתעלף. במלחמה לא מתעלפים, אמרתי לעצמי. המטרה שלי היא להחזיר אליי את תום ולהציל אותו מהתעללות, וזה מה שאעשה. ארגנתי לבדי חמ”ל; פתחתי במחשב תיקיות של “נזקקות”, “אפוטרופוס לדין” ו”מומחים לניכור הורי”, והתחלתי לאסוף חומרים כדי ללמוד על האויב שבו אני נלחמת. ועם זאת, ככל שנחשפתי למידע רב יותר, כך הייאוש הזדחל עמוק יותר אל הלב.

זה לא יכול להיות הוא סיפור אימה כואב ומטלטל המתאר אם יחידנית שנלכדת ברשת של מערכות אטומות – רווחה, משפטים, בריאות, משטרה ובריאות הנפש – כל המוסדות שהיו אמורים להגן עליה ועל בנה. סיפורה חושף מאבק אבוד וקורע לב במערכת נוקשה ואכזרית, המפרידה בין אם ובנה בטענה של “ניכור הורי”, ולבסוף מאשפזת אותה בכפייה במחלקה פסיכיאטרית. לאחר מותה מפרסמת המחלקה את עדותה הכתובה על מנת להצהיר שזה פשוט “לא יכול להיות”.

ד”ר אהרון פלשמן, רופא ילדים ופסיכיאטר ילדים בעל 40 שנות ניסיון, מביא סיפור ראשון מסוגו. לאחר שנים של טיפול במשפחות ובהבנת ממשק המשפט ובריאות הנפש, הוא פונה אל הבדיון, אך מציב שאלות קשות על השיטות ועל המבנים המעצבים את חייהן של משפחות.

ולנטין היא אם חד־הורית למילו בן האחת־עשרה, שמימיו לא דיבר. יום אחד, מול פרסומת ליוון שמוקרנת בטלוויזיה, הילד פורץ בבכי מר ופוצה פֶּה לראשונה בחייו – שטף מהיר של מילים בשפה לא מוכרת מגיח ממנו; כעבור רגע הוא חוזר לעצמו ולאילמוּת שלו, כאילו לא קרה דבר.

איש אינו מאמין לוולנטין. לא משפחתה ולא אביו של הילד. רק זֵ׳ן, חברתה הקרובה ביותר, מקבלת את דבריה ללא עוררין. ואז הילד רואה בספר תמונות של העיר סלוניקי, ושוב נכנס לטראנס של דיבור לא מובן. מה קורה לבנה של ולנטין? ולמה דווקא סלוניקי, עיר זרה לה לחלוטין?

ברומן שמתרחש על רקע מרהיב, תקופות שונות ומסלולי חיים שונים נפגשים ומביאים את הגיבורה לחשוף סודות משפחתיים כבירים. האם תצליח ולנטין לשחרר את חייה ואת חיי בנה? מי הם הנפקדים האלה שרוצים לתַקשר איתה ועם מילו? הייתכן שיש נשמות המסרבות להישכח? לאן מובילים פצעי ההיסטוריה?

קרולין בונגראן היא סופרת ותסריטאית עטורת פרסים. פירסמה שנים־עשר רומנים וכתבה את התסריט לסרט אייפל (2021). נוכחוּת הוא ספרה הראשון הרואה אור בעברית.

"טבילה בעיר קוסמופוליטית, שבה אישה צעירה מגלה את שורשיה היהודיים הקבורים וחושפת דרמות מן ההיסטוריה." - לה פיגארו

בן ואימו יוצאים למסע בלתי שגרתי בין עולמות. לאורך הנתיב שבו הם צועדים ומשוחחים, נפרמות ומתאחות ביניהם שאלות ותשובות מעולמות החיים והמוות, אובדנות ונצחיות הנשמה . אט־אט מצליחים השניים לרפא את הפצעים שהותיר הבן במותו המטלטל.

גם אם המרחק ביניהם כעת הוא כרחוק שמיים מארץ ,העובדה שהבן מת כלל אינה אומרת שהוא אינו חי: ״...אימא, צר לי שכואב לך, שכואב לכם. אבל אני מחכה שנלמד לתקשר מכאן באופן שבו תרגישי את הנוכחות שלי ותאמיני בה, ואז תקבלי דברים חדשים בקשר איתי. ככל שנַפַתח את התקשורת תראי שבאמת עולם ומלואו יש לנו ביחד״.

גשר בין העולמות הוא ספר מסע ומשא עוצמתי המנכיח שיח וחיים עם ולצד האובד, ומדגים התפייסות עם המת ובעיקר עם עצמנו. הספר מנכיח גם את האמונה כי נשמת האדם נותרת אחרי הסתלקות גופו, ומספק צוהר הצצה עבור הסקרנים לבחון קיומה של אפשרות זו.

השיחות הכתובות החלו באופן ספונטני בתום ׳השבעה׳ ,והן משקפות באופן חשוף את התהליך האישי, הרגשי והרוחני בעודו קורה. שזורות בו תובנות ודרכי התמודדות, תוך הצעת דרכים היכולות למנוע מעשי “פתרון נצחי לבעיה זמנית״. ניתן לקרוא את הספר כמסע חניכה החוצה עולמות, אך כמו בספר שירים – ניתן גם לפתוח בו עמוד אקראי, ולנשום מתוכו אהבה וחמלה וכאב אנושי בעת ריפוי .

לא הספד לֵבֵן הוא ספר זה, לא שיר פרידה ולא מצבה. להיפך. זהו חיבוק לחיים שתמו אך לא הסתיימו. עת ההולך נותר ונשמתו אינה חדלה .“כי דבר לא מסתיים, רק משנה צורה״.

(צרפת, 1974)

״אמא יקרה שלי, הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע-עשרה, עדיין נותרת זרה לי״.

ב-1970 הוזעק ז׳ורז׳ סימנון לבית החולים באווייר שבעיר הולדתו לייז׳, שם שכבה אמו על ערש דווי. לאחר שנים ארוכות של מרחק, במשך שמונה ימים רצופים הוא יושב לצד מיטתה ומנסה לפענח את חידתה של האישה שהיתה אמו.

בטקסט אוטוביוגרפי זה משרטט סימנון בחמלה ובהערכה את דמותה של אמו אַנרִייט בְּרוּל, מי שהתחילה את חייה כציפור פצועה אך קברה את כולם ולאמיתו של דבר היתה אחד היצורים המורכבים ביותר שאי פעם פגש.

יש קשר בין שני הספרים של סימנון שראו אור יחד. הממואר מכתב לאמי שנכתב ב-1974 שופך אור חדש על עלילת הרומן החתול מ-1967, ולא פחות מכך על האופנים שבהם סימנון עיבד חוויות אישיות והפך אותן לסיפורים אוניברסליים.

עבור רבבות תלמידותיה ומעריציה, תמי בשן היתה כוהנת היוגה של ישראל, הוגת ה"מק־יוגה" הפופולרית, הבעלים של רשת מכונים משגשגת ומי שעומדת בראשה של שושלת בהתהוות.

עבור פסח, בנה, פעם כוכב טלנובלות מצליח והיום שחקן מובטל שמחלטר בהצגות ילדים, היא היתה אם מתעתעת ובלתי מושגת.

סודות מושתקים הטילו את צִלם על יחסיהם. לאחר שבשנה וחצי האחרונות לחייה ניתק הקשר ביניהם כליל, מתחיל עתה פסח לשלוח לאמו המנוחה אימיילים בהם הוא כותב את כל מה שלא הספיק לומר.

ספוילר: היא עונה.

היא לא סתם עונה, אלא תובעת מפסח, בשתלטנותה המפורסמת, לארגן לזכרה ערב מוגזם ומפואר ולערב בו – בין היתר – את בנו הזועם מנישואיו הכושלים, את אחותו, היורשת השמנמנה ואת אביו, בעלה הנבגד והממורמר.

ניסיונותיו של פסח להוציא לפועל את דרישותיה של אימו המנוחה שולחים אותו למסע אל העבר ולהתמודדות עם ההווה — בלי קיצורי דרך — ואל החתחתים שמצפים בנתיב הגאולה.

זאת המנוחה שלך הוא רומן משפחתי הנע בין החד והמצליף לעוטף ומנחם, בין קומדיה שחורה על קפיטליזם עכשווי ורוחניות מודרנית, לחקירה לופתת לב של השקרים שאנו מספרים לילדינו, לאהובינו ולעצמנו.

ספרו השני של עידן גרינברג, מחבר מישהו השאיר את החלון פתוח (2014) וזוכה תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" (2013), הוא יצירה שציפו לה רבות וזכתה להכרה עוד לפני צאתה לאור, בתמיכת קרן י.ל. גולדברג, קרן רבינוביץ ובעידוד רזידנסי משכנות שאננים.

נועה מנהיים

״חיברנו לעפיפון את הפחית, טבלנו את היוטה בבנזין, דחסנו פנימה והדלקנו. העפיפון הפך ללפיד. היריעה בעבעה, נמסה והתעוותה, המקלות, החבל, הזנב, הכול בער באש גדולה, העלה עשן שחור והדיף ריח חזק של פלסטיק שרוף. מדדנו. שבע דקות. רונה אמרה, בחיי, זה עבד טוב, העפיפון העקום שבנית, ואני אמרתי, עקום? חצופה! צחקנו. הרגשנו טוב. זה היה מבהיל, עידו, כי איך אפשר להרגיש טוב כשאתה מנסה לפגוע?״

כשעידו, בנה הבכור של נתי, מגיע לגיל שש־עשרה – מסתיים מבצע צוק איתן. היא בוחנת באימה את ההתנהלות החוזרת של מדינת ישראל אל מול האיום העזתי, ומבינה שהרווח הקבוע בין מבצע למבצע עומד להסתיים בדיוק כשהוא אמור להתגייס. היא יודעת שעידו יתנדב ליחידה קרבית, היא יודעת שאם יהיה מבצע תהיה כניסה קרקעית, והיא יודעת מה המחיר הנורא, הבלתי נסבל, שגובה תמרון בסמטאות עזה. עד לאן תרחיק לכת אם על מנת להגן על בנה? נתי לא מוכנה לעמוד מנגד. היא אוספת מידע, מבצעת את ההכנות הנדרשות, ומחכה לרגע הנכון – נחושה לממש את תוכניתה לגרום למדינת ישראל לצאת לפעולה צבאית שלא התכוונה לצאת אליה, ולהציל את עידו מהעתיד הצפוי לו.

נתי מדברת לעידו. ממרחק הזמן היא פונה אליו, מספרת לו מה עשתה ומנסה להסביר לו, ואולי גם לעצמה, למה. 

רווח של חמש נוגע בכנות ובאומץ בנושא אימהות בכלל, ובמדינת ישראל בפרט. הוא מתעמת עם שאלות מוסר, אתוס, גורל ואהבה. הספר זכה בפרס משכנות שאננים לפרוזה עברית לשנת תשפ״ד.

מעוף. סוף הוא התבוננות בתחנות הדעיכה האחרונות של אימו של המחבר. ייחודו של התיאור הוא שהבן, פיקי איש שלום, חווה את מסע סוף החיים הזה בלוויית ציפורים. הוא מוצא בהן נחמה וכוח והוא מתאר את חייהן, את חיוניותן ואת המחזוריות שבטבע שיש בה התחדשות וכליה. תיאורי טבע עשירים ולעתים סוערים נארגים בזיכרונות משפחתיים שקטים וברישומים עדינים של דעיכה. 

"גלידים ירוקים. עלים מוקשים שמתקשים להפשיר מקרת הלילה הירושלמי, שזורים בנימי שיבה כסופים ועמוסים בגבישי קרח מתנצנצים. העלים חורקים מכפור. סדקים נפערים בהם ומאיימים לשבור. כרי רקפות מטוללות, ראשים של כלנית כפופים בהכנעה, ועכנאי שמחלפותיו הן עלי כותרת בסגול עכור וטיפות מאירות, מבריקות. כיסים של ערפל מקומי אופפים את נחל רפאים, מצטעפים סביב שלדג לבן־חזה, שנאלם דום בענן הלח והקר. הוא מביט מופתע לצדדים, עיניו משתדלות לחדור את הסמיכות המוכית, אך נכנע ללפיתתה, הוא ממתין שתחלוף, תדאה הלאה במורד הנחל. ראש של חוגלה בוקע מהענן והראש עטור בפריחת שקד ובזהרורי טל; טיפות שהפשירו ובורקות בדיוק כמו הצופית, שמרפרפת סביב עֲפַץ אֵלָה."

עורך הספר: דרור בורשטיין.  

האגדה מספרת שכל מי שבא לגור בפנדורה בפעם הראשונה יתאהב בזמן שהותו בה.

לפני 24 שנים הלנה הנערה בילתה קיץ קסום בפנדורה שבקפריסין, וילה עתיקה בבעלות הסנדק שלה. באותו קיץ התאהבה לראשונה. היום הלנה היא היורשת של פנדורה, היא כבר רעיה ואימא לילדים, ומאחוריה קריירה מפוארת. הלנה לוקחת את משפחתה לחופשת קיץ בווילה המתפוררת שהיא זוכרת לטובה מימי נעוריה, אבל במקום הזה טמונים סודות מעברה שמאיימים להפוך על פיהם את חייה ואת חייהם של כל בני משפחתה.

אלכס, בנה בן ה־13 של הלנה, מתמודד במהלך החופשה עם אתגרים משלו: קשיי גיל ההתבגרות ומאמצים לגלות מיהו אביו האמיתי, מידע שאימו הסתירה מפניו כל חייו. כשהוא פוגש בפנדורה את אלכסיס, אהוב נעוריה של אימו, הוא תוהה אם סוף סוף מצא את הפתרון לתעלומת זהות אביו. אך תיבת פנדורה רק נפתחה, ואין לדעת מה עוד עתיד להתגלות.

הסודות של הלנה הוא סיפור סוחף ונוגע ללב על אהבה ועל משפחה, על הסודות המרחפים מעליהן ועלולים לקרוע אותן לגזרים, ועל הכאב והחשיבות שבגילוי הבלתי נמנע של האמת. לוסינדה ריילי היא מחברת רבי־מכר רבים, ביניהם הסדרה המצליחה שבע האחיות, שנמכרה בעשרות מיליוני עותקים ברחבי העולם. ספריה של ריילי תורגמו ליותר מ־40 שפות וזכו לאהבה עצומה מצד הקוראים.

"מִזגו כוס יין רוזה ושִקעו עמוק פנימה." - דיילי אקספרס

"הדפים ספוגים בניחוח זיתים, ענבים ושמש קפריסאית. זהו הספר המושלם לקיץ." - רידרס דייג'סט

"סיפור מרתק על קשרים משפחתיים בין־דוריים, על החוטים הבלתי נראים לעיתים שמחברים בינינו, ועל הטבע המורכב של משפחה בעולם המודרני." - לנקשייר איוונינג פוסט

אוליביה יודעת מה זה להתחיל מחדש. כשבעלה חשף צד אפל באישיותו, היא עזבה את החיים המושלמים שהיו לה בבוסטון השוקקת, וחזרה עם בנה, אשר, לחווה המשפחתית של הוריה. 

השנים חלפו מאז. אוליביה עובדת במסירות בעסקי הדבש המשפחתיים, אשר הוא כבר נער שעומד לסיים תיכון, יש לו חברים ותחביבים, ולאחרונה גם חבֵרה, לילי.

גם לילי ואמא שלה עברו לעיירה כדי להשאיר את עברן מאחוריהן ולפתוח דף חדש. עם אשר, לילי מאושרת לראשונה בחייה. אבל האם היא יכולה לסמוך עליו באמת?   

יום אחד החיים מקבלים תפנית נוראית: לילי מתה, ואשר נעצר ומואשם ברצח שלה. אוליביה נחושה להוכיח שבנה חף מפשע, והיא תעשה הכול כדי להביא לשחרורו. אבל בינה לבין עצמה היא חושדת שאשר ירש מאביו את מזגו ההפכפך, וככל שהתיק נגדו מתפתח, היא מגלה עוד סודות וחלקי חיים שהוא הסתיר מפניה.

דבש משוגע הוא רומן מותח ומרתק, שבוחן את גבולות האהבה הזוגית והאימהית, ופורש לפנינו סיפור בלתי נשכח ומעורר השראה, על חברות והקרבה ואהבת אמת שאינה תלויה בדבר. 

ג'ודי פיקו היא סופרת מוערכת מאוד, מחברת רבי מכר רבים, ביניהם שומרת אחותי והלוואי שהיית כאן, שראה אור בהוצאת תכלת.

ג'ניפר פיני בוילן היא סופרת אמריקאית מצליחה, בעלת טור קבוע ב"ניו יורק טיימס". 

במרחק שורות שורות של חיילים, הכתף שק, דגל שק, הכתף שק, ואין לך מושג מי מהם הילד שלך. הנה, זה הוא. לא, זה הוא. לא, הוא נמוך מדי, זה הוא. לא, יש לו עמידה אחרת. את לא יודעת לאן להסתכל. נאום המפקד. הענקת הסיכה. הצדעה. הנה הוא. כן, זה הוא. הוא מחייך? הוא רציני? הנה המפקד מצ'פח אותו. הוא אוהב אותו? הוא אוהב את הילד שלך? הוא כבר יודע איזה מתוק ומיוחד הוא? וחכם? כן? הכתף שק. דגל שק. לשירת התקווה הקהל יעבור לדום. 
 
ספרה של ניצן בן זאב הוא אסופת שיחות שערכה עם אימהות לחיילים לוחמים ועם שני בניה, חיילים בעצמם. "עשיתי את מה שאני יודעת לעשות כשאני מתמודדת: התחלתי לכתוב. כתבתי את השיחות שלי עם נועם ועם עמית ועם החברות שלהם. הסתכלתי על מה שכתבתי, וחשבתי שיש בוודאי אלפי אימהות כמוני, שמדברות עם הילדים שלהן על השירות בצבא. ככה נולד הספר הזה. התחלתי לדבר עם אימהות. בהתחלה אימהות שהכרתי, ואז, לאט לאט, עם כאלה שלא. אימהות מהעמק, אימהות מכפרים בדואיים, אימהות מאלפי מנשה ומאור עקיבא, מבית שאן ומירכא, ממשגב ומקריית שמונה, מחבל בנימין, ממגדל העמק ומפרדס חנה. הן סיפרו לי סיפורים ארוכים וסיפורים קצרים, סיפורי גבורה וסיפורי ילדות, סיפורים על קרבה ועל ריחוק, על דיבור ועל שתיקה, על רעב ועל אוכל, והרבה הרבה סיפורים על כביסה. ואני כתבתי."

הספר, שנכתב ברובו לפני שבעה באוקטובר ובחלקו אחריו, משלב נקודת מבט אישית מאוד עם אבחנות חברתיות חדות, ומעלה שאלות על המוסכמות הישראליות בכל הנוגע לאימהות, לשירות הצבאי – ולמה שביניהם.

ניצן בן זאב היא יועצת ארגונית, מרצה ומנחה בתוכניות להכשרת מנהלי בתי ספר. עקדת שרה הוא ספרה הראשון. 

אדם, צעיר בן 23 שנטש את לימודי הארכיטקטורה בהולנד ומבלה את ימיו בעישון ואת לילותיו כברמן ודי ג`יי, נקרא על ידי אמו לחזור ארצה ללוויית סבו. לאחר השבעה מתברר שהסב, עורך דין ושופט עשיר, הכניס לצוואתו תנאי מפורש: הרכוש הרב יעבור בירושה לבתו ולבנה רק אם יתגוררו במשך תשעה חודשים תחת קורת גג אחת וינהלו חיי משפחה נורמליים. מאחר שבין האם לבנה מתנהלת זה שנים מערכת יחסים כואבת, השהות המשותפת הופכת לסדרה מורכבת של העלאת שדים וגילויים מפתיעים. התקווה הנואשת לאינטימיות והחשש ממנה מותחים את הגבול הדק שבין הרצונות הסותרים: שייכות ועצמאות, חירות והתמסרות.

יחידה נפרדת הוא רומן דרמטי ועכשווי, המתנהל על ציר אמסטרדם־הרצליה פיתוח־תל אביב־מעברת נוף ים. זהו למעשה סיפורה של אהבה. כל אהבה שהיא, על הקונפליקטים הכרוכים בה ועל הדילמות הנובעות מזיכרונות הניתנים לפרשנויות שונות. ההתמודדות הנכפית עליהם מובילה את גיבורי הרומן להכרה שהאהבה היא לא רק עיוורת, אלא גם משקרת.

איתמר גלבוע הוא אמן החי בשנים האחרונות באמסטרדם, שולמית גלבוע, אמו, היא סופרת שחיה בתל־אביב. באחד מביקוריה בהולנד הוא סיפר לה על תסריט שעלה במוחו, והיא, כמו אמא פולנייה ממוצעת מיהרה להציע עזרה. מאז כבר רצתה לחנוק אותו עשרות פעמים, אבל היא לא תודה בזה. הספר נכתב על ידי שניהם בהנאה עצומה.

אוסלו, תחילת שנות השישים. חייהם של פִין ואמו, המתגוררים בדירת שיכון קטנה, משתנים ללא היכר כששני שותפים חדשים מצטרפים אליהם: קריסטיאן, הדייר החדש, ולינדה בת השש, "בתו של מפעיל המנופים שהוא במקרה גם אבא שלי". לינדה באה עם הוראות הפעלה, ואין ספק שהיא ילדה מיוחדת, אבל מהו בדיוק הייחוד הזה?

ילדת פלא הוא סיפור התבגרות נוגע ללב, שקשיי הקיום והתפעמות אינסופית מן החיים שזורים בו זה בזה. זהו סיפור על אהבת אחים ועל הקשר המשתנה בין אם לבנה, המראה שוב כמה אכזרית ונפלאה היא הילדות.

זהו ספרו התשעה־עשר של רוי יקובסן, מהסופרים המעניינים והמצליחים בנורווגיה, וכמו רבות מיצירותיו הוא מתאר בדקות הבחנה את החברה הנורווגית ואת השינויים שחלו בה, לצד בחינה רגישה של נפש האדם האחד. יקובסן זכה בפרסים רבים על יצירותיו, בין היתר בפרס היוקרתי לספרות מטעם המבקרים הנורווגים, והוא חבר באקדמיה הנורווגית לשפה וספרות.

"ספר שגורם לך לצחוק ולבכות – מה עוד אפשר לבקש?" 
"לא פחות מיצירת מופת מושלמת."

ילדת הפלא מכר יותר מ-115000 עותקים בנורווגיה, שם ראה אור ב-2009. הספר נכנס היישר למקום הראשון ברשימת רבי המכר הנורווגית ונשאר ברשימה בכל שנת 2009 וחודשים אחדים ב-2010. הוא נמכר לתרגום ב-21 מדינות.

בנימין, צעיר שנסע ללמוד בפריז, כותב לאִמו שורת מכתבים שעיקרם ניסיון להסביר מדוע לא שב כדי להיות עִם בני משפחתו האבלים על מות אחיו. דרך שחזורם של מאורעות העבר, בלשון פרטית של בן לאִמו, מנסה הגיבור להבין את בחירותיו. בעיר הזרה, הרחק משפתו וממשפחתו, מתברר כי חייו החדשים מאיימים להעמיד גם אותו בפני סכנה לא צפויה.

תנחומים לאִמי הוא רומן מכתבים עכשווי, המתמודד עם סוגיות שעומדות במרכזה של הישראליוּת. "בקושי שנה עברה מאז ששכלתְּ את בנך הבכור, והנה כעת אני שולח לך תנחומים על בן נוסף שאיבדת, הפעם לטובת ההגירה", כותב גיבור הספר. טפח אחר טפח, מתגלה תמונה של יחסי המשפחה שהתפרקה, ועולות שאלות בדבר טיבם של קשרי דם, של התבגרות וזהות מינית, של בגידה ושל מולדת.

זהו ספרו השני של אסף רוט, יליד אשדוד (1993). ספרו הראשון, בוסר (2017), זכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים.

"הפרוזה של אלמודובר מיומנת ומקורית כמו סרטיו. אפשר לומר שהוא וורהול עם הומור, ולכן עוצמתי יותר." 
- (The Times)

הבמאי הנודע פדרו אלמודובר חוזר לאהבה ראשונה וסודית: כתיבת ספרות. החלום האחרון הוא דיוקן עצמי המחולק לשנים־עשר סיפורים החושפים את תשוקתו לכתיבה, ואת האובססיות האינטימיות שמלוות אותו מאז ומתמיד. בין הסיפורים ב"חלום האחרון", ניתן למצוא סיפור אישי שאלמודובר כתב על מות אמו ("החלום האחרון", שנותן לספר את שמו), את הבסיס הראשוני לסרטו "חינוך רע" ("הביקור"), סיפור על במאית המחפשת משככי כאבים במהלך סוף־שבוע ארוך ("חג מולד מר") ומעשייה גותית ("טקס המראה"). 

הסיפורים שבספר ממוקמים בתקופות שונות, מסוף שנות השישים ועד היום, אך בכולם ניכרים הנושאים המניעים את יצירתו של אלמודובר: השנים האפלות בבית הספר, החיוניות של ההומור, ההתפתחות כאמן, תלאות התהילה והשפעת הבדיון על החיים. "החלום האחרון", על ריבוי השכבות הספרותיות שבו, הוא יותר מכול קטלוג של דרכים לספר סיפור. הוא מגלה לנו סופר שטיפח בסתר יצירה ספרותית יוצאת מן הכלל.

החלום האחרון הוא הזדמנות מיוחדת לצלול למוחו המבריק ולעולמו הצבעוני והמרתק של פדרו אלמודובר, אחד מגדולי היוצרים החיים היום, ולהיחשף לתהליך היצירה שלו עוד משלביה הראשוניים. בסיפורים המקוריים מאין כמותם ניתן לזהות ניצוצות של הסרטים המבריקים שלו. הספר עשיר בהבחנות מקוריות, הומור ודמיון משתולל, הוא יצירה אישית ביותר ומעוררת השראה.

אלמודובר הוא במאי קולנוע, תסריטאי ומפיק ספרדי בינלאומי. הוא זכה בפרסים הקולנועיים החשובים ביותר. החלום האחרון, שתורגם לעברית על ידי מיכל שליו, נמכר לעשרים מדינות.

סיאטל, מאי 1933. 
ורה מתכופפת לנשק את בנה הקטן ויוצאת לעוד משמרת לילה בבית המלון. היא אם חד־הורית, והיא תעשה הכול כדי שלילד יהיו חיים טובים יותר משלה. כשהיא יוצאת מהעבודה לפנות בוקר, היא מגלה שסופת שלג מאוחרת צבעה את העיר בלבן . דבר לא מכין אותה למה שתגלה עוד מעט – בנה המתוק, אהוב נפשה, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. הדובון הקטן שלו נמצא זרוק ברחוב. השלג כיסה כל זכר לעקבות שיכלו להוביל אל הילד או אל מי שהעלים אותו.

סיאטל, מאי 2010.
שמיכת שלג לבנה מכסה את העיר. קלייר נשלחת מטעם העיתון שהיא כותבת בו, לסקר את תופעת הטבע הייחודית הזאת – סופת חורף מאוחרת נדירה, המתרחשת פעם בכמה עשרות שנים. קלייר מחפשת חומרים על הסופה הקודמת, ונחשפת אגב כך לפרשייה שלא פוענחה מעולם: ילד קטן נעלם בעיר הזאת לפני כשמונים שנה, ולבה של אמו נשבר. קלייר תוהה: האם עדיין קיימת דרך לפתור את התעלומה? 

לא הכול בחיים הוא בר תיקון, אבל השלמה מאוחרת אפשרית ואולי אפילו החלמה. ודאי כאשר למישהו כל כך אכפת מחייך.

שרה ג'יו, מחברת רבי המכר העולמיים כל הפרחים בפריז והסיגליות של חודש מארס מקשרת גם הפעם בין עבר לבין הווה, בין שתי נשים, שלמרות השוני העמוק ביניהן חולקות דבר מה עמוק, המטלטל ומשנה את עולמן.

גורלו של יודה טייב נגזר עליו מרגע לידתו. כבן למשפחת פשע משכונת התקווה, לא היה אמור להיות לו סיכוי לחיים אחרים, אבל אימא שלו נשבעה לעשות הכול כדי שבן הזקונים שלה לא יראה בית מעצר מבפנים.

אז כיצד – אחרי שהפך לתלמיד מצטיין, למפקד אהוב ולאיש חינוך נערץ – הוא מוצא עצמו מובל באזיקים, הרחק מכל מה שהקדיש לו את חייו?

סולם גנבים אינו סיפור על פשע, אלא סיפור על משפחות – אלו שנולדנו לתוכן ואלו שאנו בוחרים לעצמנו, אלו שמאיימות ואלו שמקיימות, אלו שמתקלקלות ואלו שאנו מתקנים. זהו רומן רב־תהפוכות, המלווה את גיבורו במורד חבלים שנופלים ובמעלה סולמות שראשם מגיע השמימה. עלילתו מציבה בפני הגיבור, בפני שלל הדמויות הבלתי נשכחות המקיפות אותו ובפני הקוראים שאלות הרות גורל: מהי הדרך שבה מוליכות אותנו כוונותינו הטובות, ומה הסיכוי שלנו להיחלץ מכלא הפחדים שלנו?

התשובות שהרומן מספק – באומץ, בחמלה וביופי – מבקשות לשחרר את הדמויות והקוראים כאחד מבית האסורים והאיסורים שנבנה מלבני העבר ולפתוח במפתח הלב את דלתו של שער הרחמים.

סולם גנבים הוא הרומן השלישי של ליאור אנגלמן. קדמו לו רבי־המכר קשורה בנפשו (2018), לא מפסיקים אהבה באמצע (2014) וקובץ הסיפורים שקופים (2009).

- נועה מנהיים

אישה צעירה מתאהבת בגבר נשוי ויולדת את ילדו. היא בטוחה שיבוא יום והוא יבחר בהם על פני משפחתו. בינתיים, בודדה ועייפה, היא חוזרת לבית הוריה, שם אימה משתלטת על חייה ועל בנה. כדי להשתחרר מאחיזתה, היא נענית לחיזוריו של רופא שאיננה אוהבת, ומחפשת נחמה וריגוש אצל גברים מזדמנים.

החדר הדרומי הוא רומן מסעיר המביט מקרוב, כמו בזכוכית מגדלת, על גיבורה שחולמת להיות אישה עצמאית וזקופה, המגדלת את בנה על פי דרכה. אבל שוב ושוב נדמה לה שהיא אינה מסוגלת, שאין לה זכות, ושאחרים יודעים טוב ממנה. זהו סיפור על נשיות ואימהּות המתעצבות כנגד כוחות רבי־עוצמה – משפחתיים, לאומיים ומגדריים.

אדוה בולה בוחנת בהומור דק ובחשדנות אמיתות שהונחלו לגיבורה שלה – ולרבים ורבות מאיתנו - על מיניות ואהבה, על תלות ועצמאות ועל חיים ביחד ולבד. ביד חדה ועדינה היא משרטטת את המסע מראשית האהבה ועד סופה, ושואלת מתי ואיך קורה הנס שבו ניתקים הכבלים השקופים הכובלים את הגוף והלב לאדם שאוהבים – נס שלא נופל בעוצמתו מנס ההתאהבות.

שלוש ד', בחדש הוא מקום קבורתה של ברכה, אימו של יואב צדוק, גיבור הספר, המשמש כעין ציר לעלילותיו, זהו סיפור אהבה טראגי, גירסה עכשווית בוטה ופשוטה לכאורה, אך בה בעת עמוקה וסבוכה, של "אדיפוס המלך", סיפור אהבה חי, תוסס, מרתק, מרגש וכואב, של יואב לאפרת, כתוב בשפה עסיסית וסוחפת, המתרחש בין באר־שבע, קיבוץ חצרים וברלין.

יצאתי החוצה. היה כבר עשר בלילה, אחד עשרה, לא זוכר. הייתי צמא. הוצאתי קולה מהמכונה והלכתי למדרגות חירום שבין הבניינים. הדלקתי סיגריה. פתחתי ת'פחית וגמרתי אותה בשלוק אחד ארוך. הייתה לי בחילה. כיביתי את הסיגריה באמצע. רציתי ללכת חזרה לאפרת, התרוממתי מהמדרגת ברזל שישבתי עליה ואיך שהתרוממתי חטפתי סחרחורת מטורפת. התיישבתי והתחלתי להקיא. הקאתי על הנעליים והמכנסיים. קיא שחור, כמו החיים שלי. עם פירורי טבק. מלא פירורים כאלה. המשכתי לשבת שם. לא יכולתי לזוז. כולי מלא קיא, מסריח, מטונף. הרמתי את הראש לשמים. הם היו בהירים, בלי עננים. היה קר. "תגיד, חתיכת בן של זונה", אמרתי להוא שיושב בשמים עם זקן וחיוך של סבא טוב. "עד מתי תשגע אותי, הא? הא?" צרחתי. "עד מתי?" והתחלתי לבכות. והקור בעצמות והקיא על הבגדים. והנייד צלצל. "איפה אתה?" היא שאלה בלחש.

למראית‭ ‬עין,‭ ‬אי‭ ‬אפשר‭ ‬לנחש‭ ‬שגרישה, ‬הגבר‭ ‬השתקן‭ ‬והשמנמן‭ ‬שמתגורר‭ ‬עם‭ ‬אימו‭ ‬בדירת‭ ‬שיכון‭ ‬מתפוררת,‭ ‬מתגלגל‭ ‬ממאה‭ ‬למאה, ‬מארץ‭ ‬לארץ‭ ‬ומגוף‭ ‬אחד‭ ‬אל‭ ‬גוף‭ ‬אחר.‭ ‬החיים‭ ‬המסעירים‭ ‬שחווה‭ ‬לפני‭ ‬ארבע‭ ‬מאות‭ ‬שנה‭ ‬בעיירה‭ ‬נידחת‭ ‬במזרח‭ ‬אירופה,‭ ‬במאה‭ ‬השמונה–עשרה‭ ‬בוונציה, ‬או‭ ‬מאה‭ ‬שנה‭ ‬אחר‭ ‬כך‭ ‬במרוקו, ‬הותירו‭ ‬בו‭ ‬חותם‭ ‬וצלקות.‭ ‬

גרישה‭ ‬הוא‭ ‬אולי‭ ‬השקרן‭ ‬הכי‭ ‬כן‭ ‬שיצא‭ ‬לכם‭ ‬להכיר,‭ ‬ובכל‭ ‬זאת‭ ‬לא‭ ‬נראה‭ ‬שמישהו‭ ‬מאמין‭ ‬לו.‭ ‬אולי‭ ‬גם‭ ‬הוא‭ ‬כבר‭ ‬לא.‭ ‬אימא‭ ‬שלו‭ ‬תגיד‭ ‬לכם‭ ‬שגלגול‭ ‬נשמות‭ ‬זאת‭ ‬שטות‭ ‬גמורה.‭ ‬מבחינתה‭,‬ "חיים‭ ‬יש‭ ‬רק‭ ‬אחת,‭ ‬כל‭ ‬השאר‭ ‬זה‭ ‬מטאפורה". ‬ 

לאורך‭ ‬נשמות‭ ‬גרישה‭ ‬ואימו‭ ‬מנהלים‭ ‬קרב‭ ‬חסר‭ ‬רחמים‭ ‬על‭ ‬ליבו‭ ‬של‭ ‬הקורא.‭ ‬אבל‭ ‬מי‭ ‬ינצח‭ ‬‮–‬‭ ‬הנשמה‭ ‬או‭ ‬הגוף,‭ ‬הפנטזיה‭ ‬או‭ ‬המציאות, ‬הבן,‭ ‬האֵם‭ ‬או‭ ‬רוח‭ ‬הקודש?

נשמות‭ ‬הוא‭ ‬קרנבל‭ ‬מסחרר‭ ‬ומבריק‭;‬ רומן‭ ‬עשיר‭ ‬וּוירטואוזי‭ ‬שמדלג‭ ‬בין‭ ‬תקופות‭ ‬וסגנונות‭ ‬אך‭ ‬נעוץ‭ ‬עמוק‭ ‬עד‭ ‬כאב‭ ‬בשורשיו‭ ‬היהודיים‭ ‬של‭ ‬מחברו.‭ ‬רומן‭ ‬על‭ ‬גמישותה‭ ‬המתעתעת‭ ‬של‭ ‬נפש‭ ‬האדם‭ ‬ועל‭ ‬הכמיהה‭ ‬הנואשת‭ ‬למשמעות,‭ ‬או‭ ‬לפחות‭ ‬לנשמה‭ ‬אחת‭ ‬קטנה‭ ‬שתבין‭ ‬אותנו‭.‬ 

רועי‭ ‬חן‭ ‬הוא‭ ‬סופר, ‬מתרגם‭ ‬ומחזאי‭ ‬הבית‭ ‬של‭ ‬תיאטרון‭ ‬"גשר".

"אמא. בלב אני חוזר על המילה הזרה הזאת שוב ושוב, אבל לעולם לא בקול, לעולם לא בנוכחותה. כאילו מעניש, מונע ממנה לשמוע את הצליל הזה, את שתי ההברות שאולי היתה שמחה לשמוע. אולי היא כבר לא מצפה, אולי היא בכלל לא חשה בהיעדרן."

יום אחד, בעיר פרברית אחת, אי־אז בשנות השמונים, מתקבלת שיחת טלפון אנונימית בבית של משפחה אחת. האם, עקרת בית, עונה לשיחה, ומאותו הרגע העולם אינו מה שהיה עוד. היא מסתגרת בחדרה ומתנתקת מבעלה ומשני ילדיהם. הלכלוך נאסף, המטבח מתמלא בכתמי שומן ואבק נערם בכל מקום.

הפירוק של היחידה המשפחתית לא מביא לפירוד פיזי, ונדמה כי כל הפרטים נכלאים בתוך עיסה אחת גדולה שהקושי להיחלץ ממנה עומד בלבו של הספר.

ההיצמדות הזאת אל בסיס האם, לצד ההזנחה שמפוררת את המשפחה, מסופרת דרך עיניו של דניאל מגיל שמונה ועד לבגרותו בעת שהוא סועד את אמו בת השבעים.
הזמן אמנם חלף, אך איש מבני המשפחה, הנלפתים זה בזה, לא הצליח להיחלץ מן המבוך הקדום.

בכתיבה בהירה ורגישה, אך בד בבד חסרת עכבות וסוחפת, מצליח טל גולדשטיין ללכוד גם את הקוראים בתוך אותו סבך. 

טל גולדשטיין, יליד הרצליה, 1974. זהו ספרו הראשון.

תינוק נולד לשני הורים, שאוהבים אותו, מגדלים אותו ומחנכים אותו להפוך להיות אדם בוגר, עצמאי ובטוח בעצמו. זהו אינו המקרה של גיבור הספר גאולה. אימו של הגיבור, שאיבדה את אחיה בפוגרום של יהודי יאשי ברומניה, אינה ניצולת שואה קלאסית. אכולת אשמה על כך שחייה ניצלו בעוד אלה של אחיה אבדו, היא מולידה ביחד עם בעלה תינוק, במטרה שיחליף את האח המנוח. אך האם הזאת מאוכזבת מהתינוק שלה, שהופך לקורבן. הוא גדל להיות גבר אכול אשמה, לוקה בפוסט־טראומה והופך לקורבן של השואה, שמתהלך כצל של עצמו על אדמת ארץ הקודש. הוא מקים משפחה, הולך בכל בוקר לעבודה, אבל חי במקביל לחיים עצמם, עד שדבר מה קורה לו.

עוזי הרלינג עבד במשך 37 שנים בתעשייה האווירית כאיש תוכנה. הוא בעל תואר ראשון במתמטיקה ופיזיקה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני במתמטיקה שימושית ממכון ויצמן. ספר שיריו הראשון, הלום תקווה, ראה אור בשנת 2015, ספר שיריו השני, אל הגרעין, ראה אור בשנת 2020, שניהם בהוצאת עיתון 77.

שפרה לא הייתה מסוגלת מעולם לשתף אנשים במה שעובר עליה ולחשוף את צפונות לבה. האדם היחיד שהצליחה לדבר איתו בחופשיות היה אחיה, שנהרג לפני יותר מעשרים שנה, כאשר הייתה בת 17 . פסיכולוג, שאליו הגיעה בעקבות מחלתו של בנה הקטן, הציע לה שיטת טיפול ייחודית: הוא ביקש ממנה לכתוב לו מכתב אחרי כל פגישה איתו, שבו תבטא את כל מה שלא הצליחה להגיד במהלך הפגישה. הספר הנו אוסף המכתבים שכתבה שפרה במהלך הטיפול. דרך ההתכתבות החד צדדית הזאת נחשף סיפורה האישי והנוגע ללב בתוך כדי תהליך ההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן של בנה, עם אירועים מעברה אשר עיצבו את חייה ואישיותה, ועם גילוי סוד משפחתי. הכתיבה אפשרה לשפרה לראשונה בחייה למצוא את קולה ולקבל תמיכה אמיתית לקשיים העצומים שהיא חווה. הקריאה בספר זה, שנכתב בכישרון רב, נותנת תקווה לכל אדם - גם לזה אשר מתקשה לחשוף בפני אחרים את מה שמתחולל במוחו ובנפשו - וממחישה שיש דרך ומוצא אף לאנשים בקרבנו שמרגישים "אילמים", ולכן כל כך בודדים.

תמר אהרוני הִנה דוקטורנטית בפסיכולוגיה באוניברסיטת באר- שבע, ועבדה שנים רבות במחקר בפסיכולוגיה של קבלת החלטות. זהו ספרה הראשון.

יום אחד האמא חיכתה לבן הקטן שלה מחוץ לבית הספר ולקחה אותו לאכול פלאפל. אחרי שניגבה לו את הטחינה מהפנים היא ביקשה ממנו לעזור לה לגלות לאן אבא שלו הולך בערבים. היא נתנה לו שטר של חמישים והבטיחה עוד חמישים אם הוא יצליח. כשאמרה את זה היא החזיקה בפנים שלו והוסיפה שהוא חייב, אחרת יקרה משהו רע.
הכסף והפלאפל לא העלימו את הפחד של הקטן והוא ביקש מאחיו שיבוא איתו. אבל הוא רק השיב בחיוך שמבלי לעקוב הוא כבר יודע לאן הדפוק הזה הולך.
"לאן?" שאל הקטן.
"עדיף שתשחק בגולות," ענה לו הגדול בזלזול.

שנות השמונים. בשכונה המנומנמת בעיר הדרומית שעל סיפו של המדבר, משחקים הילדים. הם מתגנבים לקולנוע ולמשחקי הכדורגל, הם עוקבים אחרי שכנות משוגעות ומשליכים אבנים על חלונות. אבל אין תמימות בילדות הישראלית הזאת שמשרטט שלומי יונה, ואין נחמה. הילדים במלקוס סובלים מהזנחה; הם חוטפים מכות רצח ולומדים על החיים מוקדם מדי והרבה מדי ובעיקר – אין מי ששומר עליהם.

שלומי יונה גדל בבאר שבע ומתגורר כיום בתל אביב. בשפה ייחודית, ביצריות ובזעם הוא משרטט במלקוס, ספר הביכורים שלו, קווים לדמותה של ישראל אחרת ומציב בפני הקורא מראה שקשה להסיט ממנה את המבט.

מלקוס רואה אור בתמיכת הקרן על שם יוסף אוגן קמפוס.

רות בר און – יועצת חינוכית ומנחה קבוצות. מרצה בנושא כתות פוגעניות ומטפלת במשפחות נפגעי כתות. ספרה הראשון "קווים  מקבילים" יצא בהוצאת "חלונות" בשנת 2001.

"אני רוצה לשמר אותך. אני רוצה שהכאב שלי יישאר תמיד חריף, שנוכחותך (הכה נדירה) תישאר תמיד חזקה בקרבי, כמו באותם רגעים שבהם נראה שהלב שלי נקרע בעודי תופסת את הייחודי שבך, הדבר החם, הצנוע, המעז, האצילי והאמיץ."

צריך היה לפנות את הבית מכל תכולתו העזובה, לאחר שהלכה אמנו באצילות לעולמה בשנת 2016. היה זה מעין בית רפאים – מלוכלך, מאובק, קר ומתפרק. בחדר של אמנו היה ארון שחור, ובארון היו חבילות ומארזים של ניירות וספרים. השארנו את הארון הזה, שהשאיר אחריו אחינו עמנואל, כמעט לסוף...

ואז הגענו אל ארבע מחברות כתובות בכתב ידה של אמא, כשפתחנו את המחברות גילינו שכתבה יומן אחרי שעמנואל נהרג.

"סיימתי לקרוא את היומן של עדה – מונולוג בין שניים. הוא ריגש אותי עד דמעות, בכאב המפלח שבו בכנות שלו ובעדינות הגדולה, בכישרון הכתיבה התיאור והמחשבה שהוא חושף, ובדמותו הייחודית העולה והנצבת של עמנואל ז"ל. אני בטוח שיהיה בו עניין רחב ואנושי כי מלבד היותו מסמך אישי הוא בראש ובראשונה מבע של פרידה ואי פרידה על מוות ונוכחות, על אמהות, אהבה גדולה ושברון לב ועל אמונה. אם תחליטו לפרסם את היומן המטלטל הזה תהיה זאת מתנה גדולה לרבים מאיתנו. תודה ששיתפתם אותי בעומק הגדול הזה של עדה."
-משה הלברטל, פרופ' למחשבת ישראל ופילוסופיה

ארבעה־עשר פרקי הספר, שדמויותיהם משותפות, הם זרימה זיגזגית של טקסט כביכול־אוטוביוגרפי. אפשר גם לקרוא רבים מהם כסיפורים נפרדים מהנים ומצוינים, נוגעים־ללב, אך המכלול הביוגרפי ממנף אותם אל עיקר המפציע מן היחסים ביניהם. ליניק חוזר ומתגלה בספר הזה ככותב ייחודי ועוצמתי.

המספר המתעד, בן־דמותו של ליניק, הוא הצעיר בין שישה אחים, שהבכור בהם נהרג בתאונת אימונים בצבא. הזיכרונות שלו, הדלק של הספר, הם מצבור רוחש חיים, משתנה כל העת.

בפּירוּאֶטים אסוציאטיביים בין זמנים מערבל הספר סצנות של ילדות; התרחשויות בצל האח שנהרג; שתיקותיה של האם, שמעולם לא תפסה את בנה כמת מוחלט ומסתגרת דוּמם בחיים אלטרנטיביים אתו; ולעומת אלה – סצנות מלאות חיוניות של האב, קבלן בניין, ראש מועצה ומפ"מניק נלהב נאמן לסטלין; המציאות הגרוטסקית של קבוצת הכדורגל הפועל יהוד; האתגרים הלא־ייאמנו באימונים של הקומנדו הימי שהמספר שירת בו, ועוד.

כמו האם שבנה ההרוג צועד מולה במצעד צה"ל בירושלים, אם שגזרה את בניה האחרים מתוך תצלומי הילדות שלהם והדביקה אותם על פוסטר בחשכתו של יער עבות אירופי מילדותה, כך גם ליניק גוזר את דמויותיו ממסגרתן ההרגלית ומעביר אותן למסגרת בדויה או הזויה. אבל כמו במשחק בין הפועל יהוד להפועל דימונה, שלא ברור אם הוא באמת מכור, או כמו בגבולות המתמוססים בין האב הקבלן לפועל הערבי שלו, שניים המקיימים כל שנה בחברת נשותיהם שבוע נופש שבו נשמר ביניהם שוויון סוציאליסטי – הגבולות בין ממשות לבדיה נזילים. 

חגי ליניק הוא חתן פרס ספיר לשנת 2011. זה ספרו החמישי.

סלסט אינג, מחברת "שריפות קטנות בכל מקום", חוזרת עם רב־מכר חדש 

ילד ושמו בירד חי עם אביו, בלשן שעובד כספרן בספרייה של אוניברסיטת הרווארד. אמא שלו, מרגרט, משוררת סינית-אמריקאית, נעלמה במפתיע כשהיה בן תשע. יום אחד, כשהוא כבר בן שתים-עשרה, הוא מקבל ממנה גלויה מצוירת, שהוא אמנם מתקשה לפרש את משמעותה, אך יש בה רמז אחד שהוא מבין, ובעקבותיו הוא מחליט לצאת לחפש אחריה. 

כל זה קורה בזמן שבארצות הברית נכנס לתוקף חוק חדש (בדיוני), החוק לשימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאיים. משמעותו שכל אזרח צריך להפגין פטריוטיות, ולהלשין על מי שלדעתו אינו כזה. לרשויות הממשלתיות יש סמכות להכריז כאוות נפשן על בוגדים. כתוצאה מכך נרדפים בני המיעוטים, כאשר הסובלים מהגזענות הרבה ביותר הם האמריקאים ממוצא אסיאתי. החוק אף מתיר לרשויות להפריד בין הורים לילדים, אם יש חשש שהחינוך של ההורים לא פטריוטי דיו. בתוך אווירת הפחד, ובניגוד לציות השקט של אביו, בירד מחליט לעשות מעשה, ויוצא למסע נועז ורב תהפוכות שבו יגלה מה עלה בגורל אמו. 

"הלבבות האבודים שלנו" הוא רומן שמצליח לצמרר ולנחם בו זמנית. הוא מספר לנו על כוחה של אהבה בכלל ואהבת אם בפרט, ועל החשיבות של מילים ושל יצירה, של שירים, אגדות וסיפורים – היכולים לשמש מפלט, לתת קול ולהאיר את החשיכה. סיפורם של בירד ומרגרט אמו הוא סיפור משפחתי ואישי, שבד בבד מספר סיפור על חברה שלמה. עלילת הספר בדיונית אמנם, אך היא איננה רחוקה כל כך מהמציאות. 

סלסט אינג היא כוכבת עולה בשמי הספרות העולמית, וספריה "כל מה שלא סיפרתי" (הוצאת תמיר-סנדיק) ו"שריפות קטנות בכל מקום" (הוצאת אחוזת בית), שאף עובד לסדרת טלוויזיה, היו רבי־מכר ותורגמו לשפות רבות. אינג היא מספרת טבעית, שמעמידה גיבורים מעוררי הזדהות, ומאפשרת לילדים להשמיע בקול מושך ומשכנע את מחשבותיהם התמימות, שנעשות מתוחכמות יותר ויותר.

מֵעַל תֵּבָה סְגוּרָה,
שַׁחֲרוּר כְּתֹם-מַקּוֹר קוֹרֵא.
בְּקוֹל חַד וְגָבוֹהַּ, מְסַלְסֵל וְקוֹרֵא, מֵרֹאשׁ אַנְטֶנָה –
קוֹרֵא אֵלַי בְּקוֹל בְּנִי
וְאֵינֶנּוּ מֵנִיחַ.

לָקַח זְמַן, שָׁנָה, לְבַטֵּא אֶת הַמִּלָּה / הַשְּׁלֵמָה: סְכִיזוֹפְרֶנְיָה. מסע של אם בעקבות בנה. כמו עוברת על אלבום תמונות, אפיזודות חיים. החל מלידתו, אולי עוד לפני. מסע מסכם, אסוציאטיבי, עדיין מתוך ניסיון להבין למה ואם היו סימנים מוקדמים, ומה היה יכול להיות וכבר אולי לא יהיה. כמו אצל כל אחד, אבל כאן מתוך פריזמה שמתגלה בעצם רק אחרי אמצע הספר. אם, ליד בנה. ליד הסיטואציה. גם האביב לצד הסיטואציה. התמודדות שמתחברת ומתרחקת בו זמנית, מקבלת ומדחיקה בו זמנית, ומשלימה. כי יש מחלה ויש גם חיים ויש גם עולם. אם, ליד בנה. צועדת לצידו בתמיכה ובקבלה, למרות השאלות שכל הזמן מנקרות. ספר שפורם בעדינות את רקמת החיים, שמוותר על הדרמה של משפחה מתמודדת עם פגוע נפש ומהווה מסמך מרגש ועדין, מלא חמלה, שיותר מכל מלמד אותנו אהבה מהי. [רקפת א. ידידיה]

מפאת השמירה על פרטיותם של הנוגעים בדבר, הספר מפורסם תחת פסאודונים.

הספר מביא לפניכם 82 שירים ב-5 שערים.

"היא חשבה שהיא יודעת מי אני, היא לא שמה לב, היא הפנתה את מבטה לדברים אחרים... היא ראתה אותי יוצא ולא ידעה לאן נעלמתי; עד כמה אני מרחף, עד כמה הייתי בן שש-עשרה בלעדיה, כמה בן שבע-עשרה, עד כמה בן שמונה-עשרה, עד כמה מיואש הייתי."
 
ארוויד בן השלושים שבע עומד על סף גירושים כואבים, ובה בעת נודע לו שאמו חולה בסרטן. הוא עוזב את נורווגיה מולדתו ונוסע בעקבות אמו לעיר הולדתה בדנמרק. המפגש בין השניים בנסיבות כה קשות מלווה במתח רגשי עצום לנוכח מערכת היחסים המורכבת ביניהם.
 
בארור אתה נהר הזמן מפגיש פר פטרסון הנורווגי, בעדינות ויופי נדירים ובעלי עוצמה רבה, שתי דמויות חבולות ועצובות, שמנסות, כמעט בעל-כורחן, למצוא מחדש את הדרך לחוש ולהעניק אהבה.
 
ארור אתה נהר הזמן זיכה את מחברו בפרס הספרות של המועצה הנורדית והגיע עד מהרה לרשימות רבי המכר. רבים רואים בו את היצירה האישית ביותר של פטרסון, שקולו הייחודי חדר ללבם של מיליוני קוראים ברחבי העולם. ספריו "יוצאים לגנוב סוסים" ו"לסיביר" ראו אור גם הם בהוצאת כתר בתרגומה של דנה כספי.
 
מנורבגית:דנה כספי