הלילה הארוך ביותר

אוֹל אִין

"פעם אחת היינו מהלכים בספינה וראינו דג שעלה חול על גבו וקנים גדלים עליו. סבורים היינו יבשה היא. עלינו ואפינו ובישלנו על גבו. כשחם גבו של הדג, נתהפך. ואלמלא היתה הספינה קרובה, היינו טובעים". (מסכת בבא בתרא, התלמוד הבבלי)

הכול בגלל הקאבר המזדיין הזה. היא נכנסה להקליט אותו בתור בדיחה. עם גיטריסט שבדיוק הגיע לביקור מהארץ. ישבו כמה שעות באולפן הביתי שלה. שרה את השורות בלי להתעמק במה היא שרה, אבל עם אינטונציה נוגה. מעודנת. אחר כך הם הוסיפו קצת אפקטים ושיחררו סרטון ליוטיוב. בסרטון הגיטריסט פורט על הגיטרה והיא שרה. זה הכול. אדם צילם אותם באייפון שלו. ואחר כך הם ערכו, בקטנה. מי היה יכול לדעת שזה יתפוס ככה? השיר הכי פופולרי שלה לפני "אוֹל אִין", "בציפורניים" הגיע לעשרים אלף צפיות. אוֹל אִין עבר את המיליון בחודש הראשון, והתייצב באזור העשרים מיליון אחרי כמה חודשים. זה סידר לה חוזה הקלטות מלחיץ בלייבל אינדי בריטי שלא ירק לכיוון שלה קודם, והביא איתו גם משהו שחשבה שלעולם לא יקרה לה: הזמנות לשיר בחתונות של עשירים. רק את אול אִין הם רצו שהיא תשיר והיו מוכנים להטיס אותה מלונדון בביזנס ולשלם לה בחמש ספרות. היא חשבה שהם מטומטמים, העשירים, כי אם הם היו מקשיבים למילים עד הסוף, עד השורה האחרונה, המהפֶּכֶת, שמטילה ספק בכל השורות שקדמו לה, הם היו מבינים שזה לא שיר שמתאים לחתונה בשום צורה. היא חשבה גם שזה מושחת לגמרי, לשלם סכומים כאלה על הופעה של שיר אחד, רק בשביל הדאווין על החברים העשירים שלהם, אבל לא היתה מסוגלת להגיד להם לא. לא עם החינוך שהיא קיבלה מאבא שלה. ובטח לא אחרי שאֵלָה נולדה.

הם חיכו לה הרבה שנים, לאֵלה, כמעט שש, אם סופרים מהפעם הראשונה שהם שכבו בלי קונדום ובלי גלולות. היא רצתה מאוד, ואדם זרם איתה. וכשהיא נשברה, אחרי שנים של טיפולי פוריות ומפחי נפש, הוא היה זה שעודד והתעקש להמשיך לעשות ביד לתוך עשרות כוסות שונות. על מי אתה מפנטז שם, בחדר הקטן? תמיד שאלה אותו והוא תמיד ענה, "עלייך, רגע לפני שאת גומרת יש לך פרצוף חמוד כזה, חצי מתענג חצי סובל, מספיק שאני מדמיין את הפרצוף הזה ואני גומר בשניות." היא האמינה לו כשהוא היה אומר את זה. בניגוד לה, הוא לא היה צריך לשקר כילד כדי לשרוד, וזאת היתה אחת הסיבות שהתאהבה בו עד מעל לראש ואפילו הלכה אחריו ללונדון למרות שידעה שגשם בלתי פוסק ושמים אפורים מסוכנים לה. אחרי שהיא נכנסה סוף־סוף להיריון — זה קרה, לפי כל החישובים, בלילה שהם חזרו מהופעה של הקיור ב־O2, מה שהעצים את תחושת הנס — הדבר שהכי הפחיד אותה זה דיכאון אחרי לידה. הרי הכי מתאים לה לחטוף את זה. עם הגנטיקה של הצד של אימא שלה. ועם הבאסה־מזג־אוויר של לונדון. אבל כשאלה נולדה, קרה ההפך הגמור. היא הגיעה לפִּיקים של אושר שלא ידעה שהיא מסוגלת להגיע אליהם. על בסיס יומי. שניהם, האמת. חגו סביב התינוקת שלהם, מנשקים, מלטפים, שרים לה מ"הכבש השישה־עשר" בשני קולות, מוציאים אותה לטיול בפארק וחוזרים הביתה כי שוב התחיל גשם.

ארבעה חודשים נמשך ירח־החלב הזה, ואז היא קיבלה את ההצעה לשיר בחתונה של הורוביץ בכפר שמריהו.

טיסה בחמישי בבוקר, חתונה בחמישי בלילה, חזרה בשישי בבוקר. עשרת אלפים פאקינג דולר.

אחרי שאלה נרדמה, היא התייעצה עם אדם: הלב שלה אמר לא. הראש כן. והם הלכו מכות ביניהם כבר כמה ימים.

אז מה אתה אומר? היא שאלה.

אנחנו בהחלט צריכים את הכסף, אדם אמר.

מלחמה שם עכשיו, היא אמרה.

תמיד מלחמה שם, אדם אמר.

אבל אף פעם לא עזבתי את אלה ליותר מכמה שעות, היא אמרה.

יש לה גם אבא, אדם אמר. תשאבי קצת לפני, ונסתדר.

אולי תבואו איתי? היא הציעה.

לעשרים וארבע שעות? הוא אמר. זה טירוף.

אפשר גם ליותר, היא כבר התחילה לדמיין.

עזבי, הוא פסל, זה עוד שני כרטיסי טיסה. על חשבוננו.

***

הוא עזר לה לארוז. כלומר, הוא ארז בשבילה. כלומר, היא גרועה בזה והוא מעולה בזה, אז ככה זה התמצב ביניהם עם השנים: היא זורקת יותר מדי בגדים וחפצים על המיטה, וכל פעם מחדש חושבת שאין סיכוי שהוא יצליח לדחוס הכול לטרולי שלה. הוא מקפל, מהדק, מניילן ומרצ'רץ' תוך כדי שהיא מתפעלת מהצד. ותמיד בסוף היא נותנת לו נשיקה על הפה ואומרת, מה הייתי עושה בלעדיך? ותמיד הוא עונה: משלמת אקסטרה.

***

היא התקשרה אליהם בפֵייס־טיים מהיתרו פעמיים. וביקשה שיקרב את הפנים של אלה למסך הטלפון. אלה לא ממש הבינה מה רוצים ממנה, אבל חייכה את אחד החיוכים החיוכים המוארים שלה. וזה הספיק לה.

מיד אחרי ההמראה עצמה עיניים וניסתה להירדם — היא צריכה עוד להופיע הלילה, וכדאי שתאגור כוחות — אבל לא ממש הצליחה, חוץ משתיים–שלוש דקות שבהן נרדמה וחלמה, זאת אומרת, זה לא היה ממש חלום, יותר מין הבזק חלומי כזה: היא מחכה ליד מסוע המזוודות בנתב"ג, כי כל המזוודות של כל שאר הנוסעים כבר יצאו ורק שלה עוד לא, אבל אז, במקום הטרולי שלה, שמסומנת תמיד בבנדנה אדומה, אֵלה היא זו שבוקעת מהמנהרה של המסוע, לבושה בחיתול בלבד וסביב ראשה קשורה בנדנה אדומה.

אחרי ההבזק הסיוטי הזה פחדה להירדם, שלא יבוא לה עוד אחד. קראה מהאות הראשונה ועד האחרונה את מגזין "אטמוספירה". ניסתה לראות סרט עם ג'ורג' קלוני, אבל נשברה באמצע כי לא הצליחה לעקוב אחרי העלילה, וכמה אפשר להיאחז בזה שהוא חתיך. קמה לשירותים, עשתה מתיחות במעבר, חזרה למושב, נזכרה בטיסה האחרונה שלה ללונדון. היא היתה בשליש השני של ההיריון, הורמונלית להחריד, בדיוטי פרי רבה עם אדם בצעקות, בטיסה היא כיסתה את שניהם בשמיכה ולקחה את היד שלו והכניסה לתוך התחתונים שלה והוא הניח לה אצבע על הדגדגן וזה בייסיקלי הספיק כדי שהיא תגמור. כמה חשק היה לה אז, יא אללה. לאן הוא נעלם?

היא הסתכלה על תמונות של שלושתם יחד בטלפון. התחרטה עמוקות על הנסיעה. קראה שוב ושוב את המייל מהסוכנת שלה, עם הסכום שמשלמים לה, כדי להתחרט על ההתחרטות, קראה בפעם השנייה את הכתבה במגזין "אטמוספירה" על דוברובניק. חשבה שזה יכול להיות שם יפה לשיר: דוברובניק. אולי אפילו לאלבום. הקשיבה לסקיצות מההקלטה האחרונה, לפני שהקפיאו את הפרויקט. אהבה אותן. שנאה אותן. אהבה אותן. שנאה אותן. כתבה לעצמה הערות בטלפון — יותר דיסטורשן בגיטרה. הכניסה של הבס מאוחרת מדי. הסתכלה במסך על המטוס עם החץ וראתה שהוא עדיין מעל הים. שאלה את הדיילת מתי מגיעים. ענתה לה: עוד מעט. נזכרה בטיול השנתי של י"ב להרי אילת. היא כל הזמן רצתה לדעת מתי ייגמר הסבל הזה, מתי תיגמר התחושה שהיא לא מבינה אף אחד ואף אחד לא מבין אותה. וכל הזמן אמרו לה, עוד מעט.

***

אבא שלה בא לאסוף אותה מהשדה, בנוהל, עם הטנדר הנצחי של "ליפט מעליות", וישר קלט שמשהו מטריד אותה. אני לא שלמה עם זה שהשארתי את אלה שם, היא אמרה. ואבא שלה אמר, אני לגמרי מבין, קשה להיפרד מתינוקת כל כך קטנה. אני אימא גרועה, היא אמרה, אני מרגישה שאני פשוט אימא גרועה. אבל קרן־אור שלי, הוא אמר, פחות מעשרים וארבע שעות ואת בחזרה בלונדון. לא? וכמה אמרת שמשלמים לך על ההופעה?

החבֵרה של אבא שלה לא היתה בדירה שלו כשהם הגיעו. היא בבאר שבע, מבקרת את הנכדים שלה, הוא אמר. ושניהם ידעו שזו רק חצי מהאמת. החברה של אבא שלה והיא לא הסתדרו. ואחרי כמה שנים שבהן הוא עשה ניסיונות לפשר ולגשר ביניהן, הוא ויתר על זה ועבר לאסטרטגיה אחרת: הפרדת כוחות.

לא הייתי מדמיינת שתהיה עם אישה כזאת סאחית, היא אמרה לאבא שלה אחרי ההיתקלות הראשונה שלהן. מה זה "סאחית", אבא שלה שאל. משעממת, צפויה, שיפוטית, היא אמרה. בינתיים נשמע לי שאת שיפוטית, אבא שלה העיר. והוסיף, תני לה צ'אנס. והיא אמרה: אז שלא תעיר לי על איך שאני מתלבשת. היא לא העירה, קרני, אבא שלה אמר, בקול רך יותר, היא רק שאלה אם לא קר לך ככה. זה נקרא להעיר, אבא, היא אמרה.

הכנתי לך עוף בתפוזים בתנור, הוא אמר עכשיו. את רעבה, ילדה שלי?

מאוד, היא אמרה, והרגישה את התחושה החמימה־מעיקה־חמוצה־מתוקה הזאת שאפשר לסכם אותה במילה אחת: בית.

***

הכלה בחתונה הפתיעה אותה. היא ציפתה לפגוש איזו בת עשירים שקוראים לה מאיה, או נויה, כי ככה זה בדרך כלל, כסף מתחתן עם כסף, אבל מי שהגיחה מולה, בשמלת כלה קלילה, היתה לוטם. קיבוצניקית מתולתלת מהצפון, יפהפייה בקטע קיצוני. על ההתחלה היא שיתפה אותה בזה שהיא נבוכה מכל השופוני שההורים של בעלה לעתיד אירגנו להם, אבל ככה זה בזוגיות, עושים ויתורים, לא? מה שכן, לוטם אמרה — ונגעה לה בזרוע — היא מה־זה־שמחה שלפחות בקטע של המוזיקה דין זרם איתה. היא משוגעת על אוֹל אִין אבל עוד יותר משוגעת על החומרים המקוריים שלה, בעברית. יש מצב שתשירי גם את אני לא נושכת, קרן? כי זה, היא אמרה ושוב נגעה לה בזרוע, שיר אהבה אמיתי, לא? הכי שיר אהבה, ובטח שאני אשיר גם אותו, הזדרזה להסכים. בחוזה שנחתם עם הסוכן שלה צוין במפורש שהתשלום הוא עבור שיר אחד בלבד, וכל תוספת של שירים תגרור תוספת במחיר, אבל איך היא יכולה להגיד לא לבקשה לשיר את "אני לא נושכת", ואיך היא יכולה להגיד לא ללוטם הזאת, עם השפתיים העבות, הבשרניות האלה, שבא לנשק?

***

המונית החזירה אותה מהחתונה בשתיים בלילה, שיכורה־תחת מכמויות הצ'ייסרים שהריקה אל גרונה וחרמנית־אש מהמבטים שהיא ולוטם החליפו ברחבת הריקודים. או שרק היה נדמה לה? היא נכנסה לחדר הנעורים שלה, שאבה קצת לפני שתתפקע, החליפה לפיג'מה, חיפשה את האינסטגרם של לוטם שכטר, מצאה תמונה שלה בבגד ים לבן, סגרה את האינסטגרם של לוטם שכטר, גללה בטלפון עד שמצאה את התמונה של אדם מהביקור האחרון שלהם בארץ, שבה הוא לובש חולצה ירוקה בלי שרוולים, שמבליטה את שרירי הזרועות שלו, וכבר נעלה את הדלת והכניסה יד לתחתונים והתחילה לגעת בעצמה, אבל אז נשמעה האזעקה.

מה־אזעקה־עכשיו־מה, היא הוציאה את היד מהתחתונים, האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף? עד שסוף־סוף יש לי חשק. קרן מותק, יש אזעקה, אבא שלה אמר מעבר לדלת. אני יודעת! שמעתי! היא צעקה בזעם, כאילו היא מתבגרת סוררת, ומיד ריככה, בטון בוגר יותר, אני תכף באה, אבא.

רק במקלט של הבניין, מהדיבורים של השכנים, התחוור לה גודל הצרה. זו לא המלחמה שהיתה עד עכשיו. זו מלחמה אחרת. טילים אחרים. שדה התעופה נסגר. כל הטיסות שיועדו להיום בוטלו. אין יוצא ואין בא. עד להודעה חדשה.

במקלט היתה תינוקת שלא הפסיקה לבכות. האימא נראתה גמורה. האבא היה שקוע בסלולרי שלו. היא הציעה לאימא לעזור לה. להחזיק את התינוקת רגע. לנסות להרגיע אותה. האימא העבירה לה את התינוקת. היא עירסלה אותה בזרועותיה ושרה לה ברכות את "אני אוהב שוקולד" מהכבש השישה־עשר והרגישה איך החזה שלה מתמלא והתגעגעה לאלה עד כאב. בנה־נה־נה־נה־נה־נה התינוקת, שלא היה לה המבט הסקרן שיש לאלה, אלא סתם מבט כללי כזה, נרדמה. רגע, את לא... מְהַ...? שאל אחד מהשכנים. ולפני שהספיקה לענות לו שכן, זאת היא, בישר שכן אחר שאפשר לצאת מהמקלט.

נתמודד, אדם אמר כשבישרה לו שהטיסה שלה בוטלה. ושאין טיסות אחרות באופק. איך תתמודדו? השלווה שלו הטריפה אותה לפעמים. מה ששאבתי יספיק לכם גג עד מחר! נקנה תחליפים, הוא אמר. נסתדר. אדם, אין מצב שהיא תעבור לתחליפים הדוחים האלה, היא אמרה. זה לא אסון כזה גדול, הוא אמר. אין מצב, היא אמרה. אני אגיע אליכם. אבל איך? הוא אמר. פקפוק בקולו. אני אמצא דרך ואגיע, היא פסקה, למרות שלא היה לה מושג איפה להתחיל לחפש.

***

לוטם היתה זו שהצילה את המצב. בערב היא שלחה לה תמונות שלהן רוקדות יחד וכתבה, תודה, עשית לי את החתונה. והוסיפה שלושה לבבות. העונג כולו שלי, ענתה לה. ואחרי היסוס קל שאלה גם, איך חיי הנישואים? והוסיפה סמיילי, לעַדן. So far away so good, לוטם ענתה. והיא תהתה אם שיבשה את הביטוי המקורי בכוונה או בטעות. אבל מה איתך, קרן־שמש־מאוחרת, לוטם שאלה. בעצם את תקועה בארץ? את בטח מתגעגעת בטירוף לתינוקת שלך. בטירוף, היא ענתה לה. חייבת לצאת מפה, אחותי. אבל לא יודעת איך. תני לי לבדוק משהו ולחזור אלייך, לוטם כתבה. שמעתי את חמי (ככה קוראים לאבא של בעלי, נכון?) מדבר על איזה סקיפרית שלוקחת ביאכטה שלה חברים שלו מנמל חיפה ללרנקה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*