יש אנשים שמדברים ככה

1

לפני שלוש שנים הקול שלי אבד. זה היה מוקדם בבוקר, במחסן הלבן בחצר של הוריי, שאותו הפכו לחדר מגורים קטן. הצד של רביד במיטה היה כבר ריק. הוא ישב על הספה הקטנה שעמדה סמוך למיטה, שערו סתור, עיניו הכחולות מביטות על העצים הדקים שמסגרו את החלון המרובע. כחכחתי בגרון והזדקפתי במיטה. רציתי לומר לו בוקר טוב ולשאול איך הוא ישן. רציתי לומר כמה מוזר להתעורר בבית שבו גדלתי בתוך חדר שמעולם לא היה קיים. רציתי לומר פאק, עוד מעט אנחנו חוזרים ללונדון ועכשיו צריך שוב להיפרד מכולם. רציתי לומר הרבה דברים אבל שום קול לא יצא. לא יכולתי ללחוש. לא יכולתי להשמיע הברה.

הוא הסתכל עליי ושאל מה קרה. אחזתי בצוואר כדי לסמן שאני לא יכול לדבר. הוא קימט את מצחו באי הבנה. הרמתי את ראשי ועשיתי תנועה עם היד מתחת לסנטר כמו מאפיונר בסרט שמאיים לחתוך למישהו את הצוואר. גם זה לא עזר. הוא קם והתיישב על המיטה. הוא שאל שוב מה קרה. הדממה ישבה בינינו, מעיקה. תמיד גירשתי אותה מאיתנו כאילו הייתה אויב. אבל עכשיו הגרון שלי היה סתום בבערה. נזכרתי בתיק שהיה זרוק בצד המיטה. שליתי מתוכו עט, מצאתי מחברת, כתבתי על הנייר. הוא קרא ואמר, טוב, זה מה שבסוף קורה למי שמדבר כל כך הרבה. שנינו גיחכנו. הוא בקול רם. אני בשקט מוחלט. בתוכי נבנה קיר לבנים שכולו חרדה. זה בטח דלקת, הוא אמר. הנהנתי. תוך כמה ימים הגרון יירגע והקול יחזור, הוא אמר וקם להכין לי תה במטבח הקטן. הנהנתי שוב כשהקומקום צרח.

האדים הלבנים התפזרו בחלל. הסתכלתי מבעד לחלון של המחסן הלבן על השער החורק של הגינה של בית הוריי. רק אתמול בערב עוד יכולתי לדבר. נכנסתי בעד השער ושמעתי את אבי אומר לאחותי, שעמדה בגינה עם חתולתה השחורה־לבנה, שרק שתדע ששלה ממש לא נחמדה. אחותי השיבה בקולה הצרוד ששלה דווקא ממש נחמדה, ואם כבר, שלהם ממש לא נחמדה, ואימי הזכירה כי שתי החתולות הן אם ובת, בניסיונה הרגיל לפייס בין הניצים. הייתה זו אותה שיחה שהתנהלה מדי ערב. במשפחה שלי מדברים הרבה על חתולים. שמונה מהם מסתובבים בין הבתים והחצרות של הוריי ואחותי, הגרים בשני הקצוות של אותו רחוב. את כולם הם מאכילים, ועל עלילות כולם הם מספרים. לאף אחד מהם לא נתנו שם, למעט זבולון, חתול שלדי וקטום אוזן שהגיע לחצרותיהם לפני כשנה ומאז טיפולם הפך לבריון שמלווה את הוריי ואחותי בטיוליהם בשכונה באותה מידה של קנאות שבה הוא שורט את שלושתם.

התיישבתי איתם ליד השולחן וניסיתי להימנע מהיסחפות אל תוך השיחה, שעזבה את החתולים ועברה אל הילדים שלומדים פיסול אצל אחותי. הרגשתי צרוד ועייף. אולי גם בראש שלי כבר התחלתי להיפרד. התכוונתי בעיקר להאזין ולהנהן. היום היה מצופף כולו בשיחות שרדפו שיחות (שלוש חברות שילדו, חבר שקיבל עבודה חדשה, והעורך שהתאכזב מכתב היד הפגום שהגשתי לו לקריאה), וכשהגעתי לפנות ערב אל החצר של הוריי, הגרון שלי כבר בער, משופשף ופצוע כמו כביש מבוקע. הכאב היה כל כך מחניק וסוגר עד שחשבתי בזמן ששתקתי אל מול השיחה של משפחתי אם זה הכאב שהייתי מרגיש אם לילה אחד היה גבר תוקף אותי ברחוב צדדי, לופת את קנה הנשימה שלי ולוחץ ולוחץ ולוחץ עד שלא היה נותר לי שום אוויר לנשימה.

כשאני חושב לאחור על אותה שיחה אחרונה ביני לבין משפחתי אין שום דבר יוצא דופן שעולה בדעתי. לא היו צעקות ומריבות. לא היו גם הצהרות אהבה גרנדיוזיות. מאז שעברתי לפני עשר שנים לניו יורק ללימודים, צברנו כבר שנות ניסיון רבות בפרֵדות האלו. למדנו לחיות עם הדכדוך המעט סהרורי של ימי הפּרֵדות האחרונים כמו עם צעיף קל שיש לכרוך סביב צווארנו בימי סגריר. ישבנו אז יחדיו בגינה בתחילת ספטמבר כשהאוויר עוד היה שרבי ויבש, אבל אימא שלי אמרה לי ששוב התלבשתי קל מדי ואבא שלי צבט אותי ביד ואמר שאפסיק לצעוק אם הוא מרגיז אותי כי אני צריך כבר לדעת שהוא עושה את זה בכוונה. לרגע קל השתרר שקט, חיוך מתנצל מצידי, גירוד במרפק מצידו. העיניים המאירות של אימא שלי פנו אליי מאחורי משקפיה העגולים הגדולים. קולה המתנגן שאל נו, איך עבר היום. מבעד למילים, בתוך העיניים, מתגלגלת בטון, נחבאה בקשה ישנה נושנה שהכרתי היטב. בלעתי את הרוק כדי ללחלח את הגרון. התחלתי לדבר. על היום שעבר, על כתב היד החדש שהתעלומה בו הסתבכה, על התשישות והשִׂמחה של החברות שילדו, על האצבעות של התינוקות שנשלחו, מגששות החוצה, לאוויר העולם, על שני חברים ששוב רבו בצווחות בבית קפה עד שאחד סטר לשני כאלקסיס לקריסטל בשעתן, והמלצרית באה ואמרה היי, כאן מחלקים רק טיפים, כפרה.

האור התחיל לשקוע סביב הגינה בזמן שהשיחה בינינו נמשכה. התלוננו על היתושים שעקצו אותנו. תכננו את הביקור הבא של הוריי ואחותי בלונדון או את הביקור הבא שלנו בארץ. אימי אמרה בקול קטן וילדותי שהיא לא יודעת מה היא תעשה בלעדינו. אבי שאל אם מישהו רוצה לשתות את הליקר שהכין מתותי העץ שקטף בעצמו בשדות של הרצליה והתגאה עם ניצוץ של ילד בעיניו הירוקות כי מדובר בליקר המשובח בעולם. אחותי אמרה שטראמפ מצחיק אותה וכולנו התאפקנו לא להתחיל איתה עוד מריבה. דיברנו הרבה ודיברנו סתם. לא דיברנו על התינוקות שלא הגיעו אלינו למשפחה ולמה. לא דיברנו על איך אנשים משתנים ומדוע. לא דיברנו על איך בילדותי אבי מיעט במילותיו ועיניו תמיד הוסתרו על ידי עננת עשן נצחית, אך לאחר השנים האחרונות, שכללו צנתור ושישה סבבים של כימותרפיה שכפו עליו להפסיק לעשן, אבי הפך כיום, בגיל שישים ותשע, למי שמדבר יותר מכולם וכמעט שלא מותיר בבית מקום לדממה. אז דיברנו במקום זה על שגרה ועל יומיום, על אימי שאוכלת מתוק כאילו הייתה יונק דבש, על אחותי שרוצה לגדל לָמָה בחצר שלה כדי שתירק על אורחים שמגיעים ללא הזמנה, על אבי שהכריז מלחמה על עץ הפיקוס הארור, ששורשיו שוב מרימים את כל הרצפה. דיברנו באותה אגביות מלאכותית של אנשים קרובים שיודעים כי לא יראו אחד את השני תקופה ארוכה, של אנשים שמנסים להחביא תחת המקצב המוכר של דיבורם השגור את הפחד מהפּרֵדה, לשמר בכוח שיחתם הנמשכת את האינטימיות היומיומית שעוד רגע שוב תאבד ומי יודע מתי תשוב ואם בכלל. ולמרות שיכולתי לחוש לאורך אותו ערב איך הגרון שלי הולך ונצרד ונבקע כמו אדמת מדבר צחיחה, איך קנה הנשימה הולך ומתלהט, איך מיתרי הקול שלי נשחקים ומאיימים לפקוע, המשכתי לדבר. למחרת בבוקר הקול שלי אבד. הדפים הבאים הם ניסיון להתחקות אחר עקבותיו.