את כותבת?

"יֵשׁ דֶּרֶךְ אַחַת

לִנְשֹׁם —

בְּבוּשָׁה וּמַחֲנָק.

וְיֶשְׁנָהּ עוֹד דֶּרֶךְ —

נְשִׁימַת אַהֲבָה,

הַפּוֹתַחַת אוֹתְךָ לָעַד."

(ג'לאל א־דין רומי, הַבְּאֵר, תרגום: גיל רון שמע, חדקרן, 2021, עמ' 59)

שוב טלפון בפעם המי יודע כמה בשעה האחרונה. אני מזהה את השיחות, רק סיימנו את השיחה והיא שוב מתקשרת. היא רוצה לדבר ואינה זוכרת שעשתה זאת קודם. עייפתי מלענות, עייפתי מלרוץ כל דקה לטלפון ולשמוע בדיוק את אותן המילים. הסבלנות שלי הולכת ואוזלת. מתח נצבר באוויר. מה לעשות? אני מגייסת את שארית כוחותיי ועונה לה באורך רוח, לא מבהירה שהיא מצלצלת בפעם המאה ברציפות, לא רוצה לפגוע בה, אבל פוגעת בי.

אין לי לב או אומץ לא לענות לה, שהרי אין היא מודעת לכך שהיא מתקשרת ללא הרף. אבל למען השפיות אני מחליטה לקחת פסק זמן של כמה דקות, לקחת אוויר, כי לא עושה רושם שזה הולך להיגמר בקרוב. הטלפון ממשיך לצלצל במרווחים של דקות ספורות משיחה לשיחה. אני לא עונה. זה לא מרגיע אותי, להפך. אני שומעת את הצלצול, מתבוננת על המכשיר במבט עוין ומתרחקת ממנו כמה צעדים, עולה בי מחשבה, אולי הפעם זה חשוב? הרי היא לבד, אולי יש לה בעיה שלא הייתה לפני דקותיים, אולי היא זקוקה לי עכשיו, ממש ברגע זה?

התא הקולי הולך ומתמלא. היא זוללת את זמני הפנוי ומפירה את השקט בבית, הרי רק חזרתי מביתה אחרי ששהיתי שם כמה שעות, אין לי ברירה, אני חוזרת ועונה לטלפון.

מספרי טלפון היא תמיד זכרה בעל פה ועכשיו היא זוכרת רק את מספר הטלפון של ביתי. הטלפון היה מאז ומתמיד חברהּ הטוב, היא דאגה לשמור על קשר עם חברים ובני משפחה קרובים ורחוקים. זו הייתה המומחיות שלה, אני לעומתה מעולם לא הצטיינתי בשמירה על קשרים.

באחת מחופשות הקיץ אמא לקחה אותנו, ילדיה, שני בנים ובת, אל בת דודתה מרי בצפון, זו האישה שגידלה אותה מספר שנים בילדותה לאחר מות אמה. היא גרה בשיכון בטירת הכרמל בקומה שנייה. בית פשוט בן שלושה חדרים, קירות לבנים וריהוט בסיסי.

באחד החדרים ישבה על המיטה סימי, אמה של בת הדודה, מבטה היה תלוי בקיר שממול. בחדר הזה התארחתי, שכבתי על המיטה וקראתי בספר.

"איזה ילדים יפים היו לאמא שלך," נשמע קול סדוק בחלל השקט, משפט שנפלט לפתע מפיה של הזקנה והרעיד את הרוגע ששרר אך לפני רגע. "חבל שהם מתו, איזה ילדים מתוקים הם היו," המשיכה תוך שהיא מנענעת את ראשה מצד לצד בעצב.

הזדקפתי, נדמה היה לי שהבנתי מה נאמר, למרות שהדודה דיברה במרוקאית אותה שמעתי רק מ"מֶמֶה", סבתא שלי, והבנתי אך מעט. אין היגיון במילים ששמעתי, הרהרתי, בטח לא הבנתי נכון, בטני החלה מתהפכת. חשתי וידעתי שאני חייבת להבין לגמרי מה אומרת סבתא זו, סבתא סימי. קמתי מהמיטה ולאט לאט צעדתי לכיוון הסבתא, נעמדתי מול האישה המבוגרת והרצינית הזאת והתבוננתי בה. "לא הבנתי מה אמרת, את יכולה להגיד לי את זה בעברית או להגיד שוב לאט?" שאלתי והבטתי בעיניה של האישה, גם היא שלחה אליי מבט נוקב וממושך, מבט שהתהפך לסתמי וחלול. מבט זה הרתיע אותי, חשתי איך אני הולכת ומאבדת את הנחישות והאומץ שאחזו בי קודם. צעדתי צעד קטן ואיטי אחורנית ונעמדתי. שקט סוער שרר בחדר.

סימי הייתה אישה מבוגרת מאוד. ראו זאת על פניה המוארכות שהיו חרושות קמטים וראו זאת בבירור על כפות ידיה הדקות. על ראשה הייתה מטפחת. אור השמש שחדר מן התריס הפתוח למחצה, האיר את מחצית פניה ואת מטפחתה וזרק בהם כתמים שריככו מעט את הבעתה הקודרת. היא הייתה אישה גבוהה ורזה, לבושה שמלה ארוכה עם שרוולים ארוכים. השמלה הייתה בצבע אפור מנוקד בסגול ושחור. כפות ידיה שהיו מונחות על בטנה נצבעו בשריגים של אפור כחלחל על ידי העורקים שבלטו. היו גם כתמים גדולים כחולים־סגלגלים על כפות ידיה ועל האמות. הצבע הסגול הזכיר לי מראה שראיתי בילדותי, גברים נושאים אלונקה ועליה גופה, כנראה של אחת השכנות שנפטרה, מבעד לסדין בצבצו כפות רגליים סגלגלות, מראה שסומן בראשי מאז כצבע המוות.

בצעדים קטנים ומהוססים התקרבתי שוב לזקנה. קודם התיישבתי לצידה ושתקתי יחד איתה. לאחר זמן מה אזרתי אומץ ונעמדתי שוב מולה, קצת פחות בוטחת מקודם אבל נחושה. התבוננתי עליה וניסיתי לצוד את תשומת ליבה, ללכוד את עיניה שנראו כמביטות לחלל. כשהצלחתי, פניתי אליה שוב בשאלה, "מה אמרת? מה אמרת? את יכולה לחזור ולהגיד לי את זה בעברית ולאט? באמת אמרת שלאמא שלי היו ילדים שמתו??"

היא לא ענתה, דממה מעיקה עמדה בינינו. אולי לא שמעה? אולי לא הבינה? ואולי היא לא רצתה לענות?

סימי חזרה לבהות אך לבסוף הנהנה בראשה מעלה ומטה ל"כן". שוב נע גופה מצד לצד כשאמרה, "כמה כואב, כל כך קטנים היו וכל כך יפים." קולה היה עבה ונמוך.

עכשיו ידעתי שהבנתי. כל גופי חש בזה, אבל מה שהבנתי לא הסתדר לי.

מה זאת אומרת שהיו לאמא שלי ילדים, אני הבכורה, לא?! מה קורה כאן? זה לא יכול להיות, אני משתגעת. הסימי הזאת משוגעת שמשגעת אחרים, ממש מפלצת, אני לא יכולה לסבול אותה, חשבתי.

הייתי ילדה בת אחת־עשרה, עור בהיר ונמשים בעיקר על אפי, שיער חום, נמוכה ורזה. צמה ארוכה השתלשלה על גבי ופוני קצר על המצח. פוני שאבא דאג לקצר ברגע שהתארך מעט. ליבי אמר לי שנחשפתי לסוד, וסודות אסור לגלות. מה אעשה עם זה? דיברתי עם עצמי, הרי אין לי לב לספר לאמא, אם היא הייתה רוצה שאדע בטח הייתה מספרת, זה רק יעציב אותה להיזכר ואם אגיד לה שאני יודעת, זה גם יעציב אותה שסודה התגלה. הכי טוב שאשתוק בינתיים, החלטתי. האם אבא שלי הוא האבא של הילדים? מתי זה קרה? למה הם מתו ואיך? המשיכו המחשבות להתגלגל בראשי.

האירוע נחרט בליבי וחיכה. חיכה שנים רבות, רבות מדי, אך לא נשכח.

"עצוב זה העולם"

הוא יושב בחדר האוכל של המחלקה השיקומית בה אושפז שנית, הפעם בשל אירוע מוחי גדול שעבר. השולחנות מכוסים במפות פלסטיק משובצות בצבע כחול־לבן. לחדר חלון גדול עם וילונות בהירים וממנו רואים גג של בניין, שביל אפרפר והרי ירושלים עומדים איתן באופק. הוא יושב על כיסא גלגלים אדום, תמיד אהב אדום. אני נזכרת בגרביים האדומות שלו וגם בפליז האדום אותו הוא כל כך אוהב וגם בסוודר האדום שקנה לי בילדותי מהחנות הגדולה "לוי" שהייתה בבניין העמודים ברחוב יפו. איך הגיע והחבילה הארוזה בידו ועל פניו חיוך ענק, ואיך נתן לי אותה בשמחה ובהתרגשות, "זה סוודר שהוצג בוויטרינה," אמר. רק ראיתי את צבעו וכבר לא רציתי אותו. כילדה חשבתי שאדום משקף מזרחיות, לא רציתי להיות צבועה בשום צבע, רציתי להיראות צברית בת הארץ, מחשבה בה לא שיתפתי את הוריי וגם לא אף אחד אחר. עכשיו התקרבתי אליו, כופפתי ראשי לגובה פניו וחייכתי, תוך שאני מביטה ישר אל תוך עיניו, רציתי לשנות את מבע פניו מרציני וסגור לפתוח, זה קרה. הוא הביט בי חזרה, זיק ניצת בעיניו וחיוך התפשט על פניו. ליטפתי את גבו. המון עצב בגב שלו. אני נזכרת שאמר פעמים רבות, "רציתי להביא מעט ילדים לעולם כדי שאוכל לגדל אותם כמו שצריך, לעודד אותם ללמוד כמה שיותר, לממן את הלימודים וגם לעזור להם לקנות דירה כשיתבגרו." וגם אמר, "הלוואי ויכולתי ללמוד יותר, חבל שלא היו לי המזל והאפשרויות, זה הדבר שהכי מצער אותי בחיים." גם אמא אמרה זאת בכל הזדמנות. ידענו, לימודים הם לא זכות או בחירה אלא חובה קדושה.

הוא לבוש בפיג'מה של המוסד בצבע תכלת, גופו כפוף מעט קדימה והוא שקוע בתוך עצמו. מאוד מבולבל ושקט, שונה. שמו לו טיטולים, מקווה שזה זמני. עצוב לי לראותו כך. אני מורידה מסך על הרגשות, גם הוא הוריד מסך על רגשותיו. מתנהג כאילו לא קרה דבר. לא מתלונן, אפילו נשמע אופטימי. רוב הזמן הוא שוכב על הגב, מאזין למוזיקה ועיניו בוהות.

שני אחיי ואני מבקרים את אבא יום־יום. מחלקים את היום למשמרות, לא משאירים אותו לבד. החיים הופכים דחוסים. גופי מגיב ללחץ, אני מתעוררת מוקדם מאוד, כאילו הנפש מסדרת לעצמה כמה שעות שקט לפני הריצות והעומס.

ברקע נשמעים קולות של אנשים מסביב וכאלה הבוקעים מהטלוויזיה. לידו סביב השולחן הצדדי, זה שסמוך לחלון, יושב חולה אחר, אדם מבוגר מזוקן עם כיפה לראשו. "אוהו," הוא אומר, "אז הוא כן יודע לדבר, כי קודם לפני שבאת הוא ישב עם פנים ברצפה ולא הוציא הגה מהפה." לאחר שסיים להגיד את דברו הוא מכופף גופו לכיוון השולחן, מניח את ראשו עליו ושוקע, נפרד ונבדל מהאחרים, כמו ילד קטן הוא חושב שאם הוא אינו רואה מה שקורה סביבו גם האחרים לא רואים אותו.

אבא יושב רגוע ונינוח, הוא מספר על יומו בקיצור, על האוכל ועל הפיזיותרפיה, לא מקטר ולא מתמרמר, אפילו לא מעט. לא מדבר על המחלה, על המגבלות ועל הכאבים. האוכל הגיע. זו שעתו הטובה, הוא אוהב לאכול. הוא מתמסר כולו לאכילה, אוכל לאט, בעדינות, בריכוז וביסודיות, וכשטעים לו הוא מציע לי לטעום. הוא מסיים כל מה שנתנו לו בצלחת, כמו תמיד. גם אותנו לימד לא להשאיר אוכל בצלחת, "תחשבו על הילדים המסכנים שמתים ברעב בבּיַאפרָה ותגידו תודה שלכם יש אוכל ותאכלו," היה אומר. גם היום אני עדיין מתקשה להשאיר אוכל בצלחת. אני נזכרת כמה אהב את הסרט "הסעודה הגדולה" בכיכובו של השחקן הצרפתי לואי דה־פינס, הוא ראה אותו מספר פעמים ותמיד התגלגל מצחוק. בימים אלה הוא ממעט לדבר וגם ממעט לצחוק. ריח טוב נודף ממנו, כיף שהוא נקי ומטופח. הרחצה כאן מצוינת וכוללת גם את הפנים והשיער, טובה מזו שהייתה לאחרונה בבית.

אני מתבוננת על פניו, על עיניו, על גבותיו העבות הגזורות, הוא אוהב מאוד לגזור שיער, אוזניו הקטנות צמודות לראשו, שערו חלק ולבן ויש לו הרבה שיער יחסית לגילו המבוגר. שפתיו עבות, הן לא הפכו דקות עם הזמן, אלא שעתה השפה העליונה עולה מעט על השפה התחתונה. אני יודעת, יש אור ויש חושך ועכשיו די חשוך לי. מרגישה לחוצה וקפוצה, כנראה בגלל שאני חושבת על המוות, תופעה אפופה במסתוריות שאני בונה סביבה חומות של פחד. הפרֵדה פוגשת אותנו לאט לאט אבל בטוח: אובדן הניידות, אובדן הצלילות, אובדן העצמאות, אובדן העשייה, אובדן הבריאות, צעדה איטית וממושכת שמובילה לסיום הבלתי נמנע.

אבא חי את ההווה, לא מדבר על העבר, לא מדבר על העתיד. גם הוא כמו אמא היה יתום, הוא איבד את אביו בהיותו ילד, גם הוא חווה חוויות מאתגרות בילדותו, אך השאיר אותן רחוק מאחור והתמקד בחוויות ההווה. הוא הפנים שהוא יכול לסמוך רק על עצמו ונדר שלעולם לא יחווה את חוויות הרעב שחווה בילדותו, לא הוא ולא ילדיו. עכשיו הוא בשליטה ויהיה בסדר. הפעם בית החולים "הרצוג" נראה לי יותר ידידותי. מתרגלים לכל דבר. מתסכל, רק החל להתאושש מניתוח החלפת מפרק הברך שהיה לפני כמה חודשים, והנה רגליו שוב בוגדות בו, ולא רק הן. הוא לא מעלה את הנושא, הוא גם לא מצהיר בפה מלא שישוב ללכת ויהי מה, כמו קודם. עכשיו הוא שקט ומכונס. מעניין מה עובר לו בראש, האם הוא נכנע?

"שמת לב מה קורה עם אמא בזמן האחרון?" שאלתי.

"לא, מה קורה?"

"שיש לה בעיות בזיכרון, שהיא שוכחת."

"אה כן, היא באמת לא זוכרת לפעמים," הוא עונה בקול נמוך ובלקוניות כשעל פניו חיוך מאולץ.

"כשתחזור הביתה תעזור לה, בסדר? אל תגיד לה שהיא שוכחת, רק תזכיר לה דברים בעדינות, בסדר?"

"בסדר."

"בוא נדבר איתה בשיחת וידיאו בוואטסאפ."

"שמואל," היא אומרת בשמחה,

"אני כל הזמן חושבת עליך, מה שלומך?

אתה לא מתגעגע? תגיד משהו!

אתה שומע אותי?

השארת אותי פה לבד, מתי תחזור?"

"בקרוב."

"איך אתה מרגיש בראש?"

"בסדר."

"אתה מתגעגע אליי? אני אוהבת אותך."

"אני אוהב אותך."

האינטימיות הזאת ביניהם מחממת את הלב. זוג יונים לעת זקנה.

סוף־סוף אחרי כמה דחיות של הרווחה ניתן לנו אישור להעסקת עובד זר. עובדת זרה הודית בשם אַנְסי התחילה לעבוד בבית הוריי, הנוכחות שלה מרגיעה את כולם ומורידה את מפלס הלחץ.

עצוב לי לראות את חוסר האונים שלו כשהוא לא מצליח לקום מהמיטה וכמעט נופל, אך מנגד מעודד לראות איך הוא לא מוותר לעצמו ומנסה שוב ושוב מבלי להתלונן, כמו ילד קטן שמנסה לצעוד את צעדיו הראשונים, נופל וקם נופל וקם. הוא לא מתווכח עם המציאות, יש לו כוח רצון אדיר. גישה זו שלו מקרינה גם עלינו. אנחנו לא לחוצים, סומכים עליו ומאמינים כמוהו שהוא ייצא מזה. את הגישה הזאת הוא למד מאמו, "ממה", סבתי האהובה ז"ל, שהייתה אשת סודי וגם שרדנית מהמעלה הראשונה.

היום הבאתי את אמא אלינו הביתה, מחר אקח אותה איתי אליו. היא לא מרגישה חופשייה בשום מקום וגם לא בביתנו, כל הזמן חשה שהיא מפריעה. הולכת על ביצים. הבוקר עמדה ליד דלת המרפסת והתפללה. היא קראה את תפילת השחר ושיננה מנטרות שונות, בעיקר כאלה של ראיית הטוב, באדיקות ובכוונה שנראית לעין. היה לי מרגש לראותה כך, משסיימה להתפלל ירדה לקומה התחתונה של הבית.

"אמא, לאן את הולכת?" אני שואלת.

"לחדר לשים את הדברים." היא לא זוכרת איפה ישנה ואיפה החדר. זה מצית בי נורת אזהרה, מה לעזאזל קורה איתה?

יצאנו לחצר בית החולים. רוח נעימה נושבת בחוץ, גוונים של ירוק, דשא, שיחים ועצים מקדמים את פנינו. הכנתי לכולנו שתייה חמה ואני מגישה עם עוגיות קוואקר טעימות ובריאות מהבית. חיברתי את הרמקול הקטן לטלפון הנייד ואני משמיעה מוזיקה, אמא מיד מגיבה ומתחילה לזמזם את המילים ולשיר, כעבור רגע אבא מצטרף אליה. חיוכים מתפשטים מהפָּנִים פנימה אל הגוף והנשמה וזורעים רוגע ואושר בכולנו. נזכרתי בריטואל הקבוע שהיה בביתנו בשבת בבוקר כשהיינו ילדים. אבא היה פותח בחגיגיות את הפטיפון "פיליפס" שלנו, ושם תקליטים של שאנסוניירים צרפתים, ז'אק ברל, שארל אזנבור, אדית פיאף, אנריקו מסיאס, דלידה, ז'ורז' ברסנס, איב מונטאן ואחרים. ברגע שהתחילה המוזיקה אבא ואמא פצחו בשירה. לפעמים גם רקדו. כל הבית התמלא בזה. כל פעם שאני שומעת שירים אלו, חום ומתיקות זורמים בי.

אני מתבוננת בהם שרים ועיניי משום מה נמשכות ונתקעות באמותיו, הן זרועות בכתמי גיל ושמש ונגעי עור בכל מיני צורות וגוונים, חלקם שטוחים חלקם בולטים, למקצתם גבולות לא ברורים ואין בהם סימטריה. נראה מלחיץ. צריך לקחת אותו לרופא עור, אני מציינת בליבי. במקום ליהנות מהרגע את מחפשת לעצמך דאגות, לוחש לי קול קטן.

הוא מחייך, יש לו חיוך של שחקן קולנוע מאז התקין בפיו שתלים לבנים מבהיקים. גם אמא מחייכת חיוך רחב עם שיניה המקוריות. כשהיא מחייכת העיניים מצטמצמות והופכות לשני חריצים מעט מלוכסנים, פניה נראות צעירות יותר ואור נשפך עליהן. גם היום היא יפה. כשאנחנו נפרדים אבא אומר לנו כמה פעמים ברצף, "תודה, תודה, תודה."

יום שישי, אל המקום מתקבצים עוד ועוד אנשים שרוצים לעשות מצוות, איש דתי חובש מגבעת מגיע עם קופסת צדקה ללא מכסה ובתוכה מטבעות, הוא עובר מחולה לחולה מוציא מטבע ונותן לחולה להכניסו לקופסה כאילו הוא זה שתרם, החולים ברובם משתפים פעולה ושמחים "לתרום", מה שגורם למתנדב לזרוח משמחה. מוזר. "יותר מאשר העגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק."

אדם שומר מצוות נוסף עם זקן לבן ארוך ופרוע, בידו האחת גיטרה ומגבר בידו השנייה, מתיישב במרכז חדר האוכל ושר שירי שבת. השירה משנה את האנרגיות במקום. משהו טוב מתפשט באוויר. בזמן שהוא שר ניגשת אליו אישה ומבקשת שישיר גם בחדרים.

אישה וגבר, זוג, חולקים עמנו את השולחן ומתפתחת איתם שיחה. הוא בן שבעים וארבע וכבר אחרי שלושה אירועי שבץ מוחי. הוא היה חשב משכורת ומאמן כדורגל שיצא לפנסיה בגיל שישים. את האירוע הראשון קיבל בגיל שבעים ואחת. אשתו שומרת מצוות והגיעה כדי להישאר איתו בשבת, שחרחורת, נמוכה וכפופה. "כמה סובלים בזקנה, זה לא צריך להיות כך, צריך שבסוף יהיה טוב," היא אומרת. "צריך, צריך", כמה הרבה משתמשים במילה הזאת, מי קובע מה צריך ומה לא?

האחות מעדכנת שאבא אמור להשתחרר בעוד שבוע. איך נסתדר? הוא הרי יחזור סיעודי לגמרי. המטפלת לא תוכל לטפל גם בו, להרים אותו, לרחוץ אותו, להחליף לו, עליי להגיש טפסים לאישור עבודה של עובד זר עבורו, המון ניירת, וגם לחפש בדחיפות מטפל גבר.

הגעתי לבקר את אמא בביתה, אנסי המטפלת יצאה להתאוורר. אנחנו עומדות יחד במטבח ועסוקות בקילוף וחיתוך של ירקות, עובדות בשקט, כל אחת שקועה במחשבותיה. לפתע קול של שיעול חורק עם צליל מוזר מקפיץ אותי, אני רואה את אמא מכופפת כולה קדימה, משתעלת או יותר נכון מנסה לנשום ולא מצליחה, אחרי שנייה אני מבינה שהיא למעשה נחנקת, היא נראית מבוהלת, עיניה כמעט יוצאות מחוריהן, מהר מאוד זה הופך לקוצר נשימה מטורף, מראה זה מזכיר לי את מותו של סבא, אביה, אצלו זה לא נגמר טוב. אני נבהלת עד היסטריה, דופקת לה על הגב בחוזקה, כנראה שזה לא טוב, אני רואה את הסוף, צורחת, למזלי באותה דקה נכנסת השכנה, אני מבקשת שתזמין אמבולנס, אני לא הצלחתי לעשות זאת, הייתי צמודה אליה ולא עלה על דעתי לעזוב אותה לשנייה.

פתאום ירד שקט על המקום, היא מתאזנת וחוזרת לנשום, "כמעט הלכתי," היא אומרת.

אני עונה, "מאוד נבהלתי."

אני פוחדת שיהיה לה שוב אירוע כזה, מכינה רשימת טלפונים לחירום ותולה על המקרר. יותר מאוחר מתַרגלת עם אנסי לחצן מצוקה. אמא אומרת, "תודה, שיחזור אלייך בבריאות ושמחה."

הבנתי שלא הכול תלוי בי וגם שהסוף בלתי נמנע וגם שקשה לי עם הסוף. אני יוצאת משם רותחת, הלחץ כאילו מסרב להתפרק. פוגשת בדרך חברה, לא מסוגלת להוציא הגה מהפה.

שבת, הלכתי לבקרו בבית החולים, כשנישקתי את פניו חשתי שהוא מאוד חם, הרופא בדק אותו ואמר שלצערו אין ברירה ועלינו להתפנות מיד למיון. באמבולנס הוא קרא בשמה של אמו, לא חשדתי בדבר. נשימותיו היו כבדות ומדי פעם השתעל. הכתובת הייתה על הקיר, לא ראיתי. ליבי לא ניבא לי שחורות, האמנתי שיקבל אנטיביוטיקה בשל הדלקת שאובחנה ויחלים. עם אמא, כל דבר קטן כגדול מצית בתוכי כתובת מהבהבת שמתריעה על סכנה, כתובת שמכניסה אותי לחרדות.

עדיין מהדהדת בתוכי האמירה שלו אליי במיון, הוא שכב במיטה סובל מכאבים, הביט בי בעיניים רכות קצת אדומות ובחיוך המיליון דולר שלו ואמר שלוש פעמים:

Je t'adore

Je t'adore

Je t'adore

(אני מאוד אוהב אותך)

בכל פעם שאמר את המשפט הזה, קולו היה קצת יותר גבוה וגם קצת יותר רגשני, בפעם השלישית זאת הייתה כמעט צעקה. עכשיו אני מבינה שזאת הייתה הפרֵדה שלו ממני. הוא גם אמר בצרפתית עסיסית, "בית חולים זה חרא, l'hôpital c'est de la merde," אלו היו המילים הכמעט אחרונות ואותן אני זוכרת. הוא לא אהב תרופות ונמנע מהן ככל יכולתו וכנראה צדק, שכן נראה לי שהאנטיביוטיקה החזקה שקיבל לווריד היא זאת שהכריעה אותו.

המשך הפרק בספר המלא