פאוורלס 3 - פירלס - נטולת פחד

פרולוג

אין הרבה סיבות אפשריות לפגישה בין שתי דמויות עטופות גלימות בחשכת הלילה.

באופן לא מפתיע, זאת רשימה קצרה ומגונה באותה מידה.

יש אנשים שנפגשים בגלל אהבה. רוב האנשים, בגלל תאווה.

תאוות בצע. תאווה למצוא ייעוד לחייהם. תאוות נקם.

אבל לפעמים, אהבה היא המניע הראשוני של כל התאוות האלה. או, בעצם, אובדן האהבה.

ואף על פי שהסתירות המשונות האלה נדירות, הן תמיד טראגיות.

***

גבר נשען על הקיר, הבעת פניו האדישה נבלעת בתוך לוע פעור של ברדס.

כבר חלפו כמה דקות, אם כי דומה שקוצר הרוח הפתאומי מכה בו בבת אחת. כל מבט חשדני נערם ומכביד על כתפיו עטויות הגלימה. מפני שעמוק מתחת לברדס, קבור לו מוח שצועק עליו לגמור עם זה, שמטביע בעיקשות קול אחר, עדין ומשדל שאומר לו ללכת משם, קול שמעורר בו כאב. בכל זאת, הוא משעין עוד ממשקלו על הקיר, כמנסה לעגן את עצמו ברגע הזה, בהחלטה הזאת, לפני שהוא ישקע, באופן בלתי נמנע, תחת עול השלכותיה.

אור הירח מחלחל בין סדקי הלבנים המתפוררות שמקיפות את הסמטה. הוא מעורר בו אי־נוחות, מסיבה לא ברורה, כאילו אצבעותיו החיוורות מפלסות את דרכן לעברו.

כן, הוא מעדיף את השמש הרבה יותר על פני יריבה המסתורי.

האיש עטוי הגלימה מזדקף לפתע, למראה הצל שהולך ומתקרב אליו. הצל עוצר לפניו, משנה צורה והופך למשהו מוחשי הרבה יותר, בן תמותה. הם עומדים, יש להניח, זה מול זה, אף על פי שהברדסים שלהם מסווים כל סימן שעלול להסגיר את זהותם.

"אתה יודע מה אתה צריך לעשות?"

הדמות האפלולית השנייה מדברת בקול עשיר ורך כזהב. הוא מתורגל בשזירת מילים, בטווייתן לכדי משהו הרבה יותר יפה מהמשמעות שמאחוריהן.

"במידה מסוימת," עונה האיש הראשון. מגפיו השחוקים זזים על אבני המרצפת העקמומיות, מוחו עוד צועק ומשתיק את הקול השקט יותר, שאומר לו לברוח מההחלטה שתחרוץ את גורלו.

"טוב מאוד." הצל השני דוחף יד לכיס. "אני סומך עליך שלא תאכזב אותי."

"אני לא יכול להבטיח שום דבר."

האיש מוציא את היד מכיסו, חושף שקיק מטבעות שמנמן לאוויר הקריר. "זה אמור להספיק כדי להבטיח שכולם יבואו על שכרם."

האיש הראשון מושיט יד אל השקיק, בולע רוק בתגובה למשקל המכובד של מטבעות הכסף בתוכו. "כן, זה אמור להספיק."

"ועכשיו —" האיש אומר בלחש, "זה חייב להיראות אמיתי, מובן? תגרום לי להאמין לך."

קולו של האיש הראשון נמוך. "זה ייראה אמיתי."

הקרב שניטש בתוכו מרעים חזק עוד יותר. אבל הוא למד להתעלם מהשאון התמידי, בדיוק כמו שהוא עושה ברגע זה. כי שום דבר לא יוכל להציל אותו מהגורל הזה. אפילו לא הקול המשכנע, העדין.

הזר מניד חדות בראשו המכוסה, מתחיל לחמוק שוב בדממה אל נחיל הצללים.

"למה אתה רוצה לעשות את זה?"

סקרנות היא זאת שמדרבנת את האיש המסויג לפלוט את השאלה. הוא מחכה לתשובה, מצמיד את השקיק לחזה, מתענג על תחושת הביטחון המוחשי.

הצללים, ערמומיים כמו תמיד ולהוטים לצותת לשיחה, כמו רוכנים לעברם.

שורת מילים שנלחשת מעבר לכתפו, זה כל מה שהאיש נותן בתמורה. "כל מעשה אכזר נולד מאהבה."

ההבנה הזאת לבדה יכולה לחבר אפילו בין שני בני הברית הכי לא סבירים. אפילו מתוך מעטה הגלימות והצללים, שני הזרים מעולם לא הרגישו כה גלויים.

פרק 1:

פיידין

טיפת דם ניתזת על הרצפה, מכתימה את השיש הצחור מתחת לרגליי הרועדות.

אני מסתכלת על הכתם הארגמני, אוזניי מצלצלות וראייתי מיטשטשת.

דבש. זה רק דבש.

נהרות אדומים משתרכים במורד רגליי, הזרם שלהם מהיר דיו לגרום לי להתנודד לאחור על עקביי. ואולי זאת ההכרה האיטית בגורלי, שגורמת לחדר הכס להסתחרר כמו טבעת הפלדה שחונקת את אגודלי. אני ממצמצת אל הרצפה המבריקה, בוהה בקליפה החלולה שנשארה מהנערה מתחתיי. פניה מלוכלכות, עיניה רדופות בידי עתיד שהיא עדיין לא ראתה, ולא חשבה שהיא אי־פעם תחזה בו. שיער כסוף מלטף את כתפיה, חיוור בדיוק כמו הפנים המיוזעות שהוא נדבק אליהן. היא מתנודדת, כמו שמתנודדים בנעליו של אדם אהוב. ידיה אזוקות מאחורי גבה, דם נוטף מהעור הקרוע.

היא עיי חורבות. היא רדופה.

היא תהיה כלה.

אבל לא יכול להיות שזה אמיתי. לקחתי ממנו הכול. והוא יהרוג אותי בגלל זה. הוא חייב להרוג אותי.

מתח מתפשט בחזי בפתאומיות ונשימתי נעתקת בגרוני, ואני כובשת שטף מילים. כי מוות הוא הגורל שהתכוננתי אליו כל חיי — הגורל שמגיע לי. אני מרגישה אותו בקצות האצבעות המוכתמות, שלנצח ינטוף מהם דמם של אנשים אחרים, באות ר' שנחרטה מעל לליבי המקרטע, שמוקיעה אותי כחלשה.

המוות הוא הרכיב הקבוע היחיד בחיי, כמו חבר ותיק שמחדד כל אחד ואחד מהסודות האפלים שלי לכדי נשק. הוא קורא לי חלשה ואני שומעת רק 'רגילה'. הוא אומר שגורלי נחרץ ואני שומעת רק הבטחה כנה. הוא היד שאצבעותיי המגואלות בדם נשלחות אליה, כי בואו הקרֵב הוא מקור לנחמה.

עכשיו לא נותר לי דבר מלבד הצלצול באוזניי והדממה מחרישת האוזניים הזאת של הלא נודע.

"פיידין."

אני נדרכת באותו רגע שהדמויות המאיימות שמקיפות אותי נדרכות גם הן. הוא באותה המידה היה יכול לקרוא לי בוגדת. רוצחת. רגילה ששוחקת את ממלכת האליטות שלנו. כי אלה השמות היחידים שחצר המלוכה מייחס לי. השמות היחידים שאילייה כולה סיננה לעברי כשהובילו אותי ברחובות אל המלך שלה. בפשטות, הם מסכמים את הקיום קצר הימים וחסר החשיבות שלי.

עיניי מטפסות באיטיות מהדוגמה שהדם שלי צייר על פני הרצפה.

דבש. זה רק דבש.

נעליים מצוחצחות ממלאות את שדה הראייה שלי, הברק השחור שלהן מדמם אל מכנסיים שחורים באותה מידה. מבטי גולש במעלה מרחבי הבד המחויט והתפרים שמכסים את הגוף החזק מתחתיו. אני דוחקת במבטי לעלות ועיניי נוחתות על אבזם החגורה ומדלגות אל הקופסה שנחה בתמימות בכף ידו המורמת. אני יודעת מה נח בתוך תיבת הקטיפה, יכולה לראות אותה מנצנצת מזווית העין. אבל אני בכל זאת לא מעיפה בה מבט, כאילו כך אצליח לעצור את הבלתי נמנע, לעצור את האזיק המנצנץ מלגלוש על אצבעי.

עיניי ממשיכות לטפס אל החולצה המקומטת שלו. עוברת על כל כפתור עד שמבטי מתמקם על בסיס הגרון והצווארון שמקיף אותו. עדיין לא הסתכלתי על הפנים שלו מאז גזר הדין שלי בקע מפיו.

"את תהיי הכלה שלי."

אני מרגישה כאילו נזרקתי בחזרה אל התחרויות ומשחק העמדת הפנים המאתגר באותה מידה שהתלווה אליהן. גם אז לא יכולתי להסתכל עליו, לא כל עוד לא רציתי לראות את המלך מחזיר לי מבט.

אבל הרגשתי את האיש שפעם ראיתי משתקף במבטו הירוק של בנו. אדריק אזר רודף אותי רק בחלקיקי נפשי ובלב התואם, השבור, שהוא חרט מעליו. דאגתי לזה.

ובכל זאת, אני עדיין לא יכולה להכריח את עצמי להסתכל על הקיט הזה.

הגרון שלי בוער.

ייתכן שיצרתי משהו גרוע הרבה יותר מאבא שלו.

"פיידין." קולו עדין להפתיע, מזכיר לי תקופה שבה העדינות הזאת לא הייתה מכה אותי בהלם. "תסתכלי עליי."

זאת לא הפעם הראשונה שהוא אמר את המילים האלה בתגובה להתעלמות המכוונת שלי ממבטו. אבל עכשיו יש לי הרבה יותר סיבות להתחמק מעיניו, עבר הרסני הרבה יותר מהדמיון שלו למלך שציווה להוציא את אבי להורג. יש בינינו בגידה. כאב. והיסטוריה שלא תישכח במהרה בידי המלכים שיכתבו אותה.

אבל אותה נימה מוכרת בקולו גורמת לי להרים את הסנטר, גורמת לעיניי לגלוש מהצווארון המקומט ולהתרסק אל תוך עיניו.

הן ירוקות. בדיוק כמו שהן תמיד היו, בדיוק כמו שהן תמיד יהיו. הוא מסתכל עליי ואני עליו. פושעת בלי אב, ובן שלנצח ינסה לרַצות את אביו. בדיוק כמו שהיינו, וכמו שתמיד נהיה.

ובפעם הראשונה מאז הקרב בקדרה, אנחנו באמת רואים זה את זה.

שפתיו מתעקלות במשהו שנראה לי זדוני מכדי להיקרא חיוך, ועדין מכדי להיקרא זעף. כאילו הוא מכוסה במעטה של יראה צרופה. "המלכה לעתיד של אילייה לא משתחווה בפני אף אחד."

פי מתייבש למשמע דבריו, שעה שכל חצר המלכות רוכנת קדימה כדי לשמוע טוב יותר. אי־האמון שלהם מוחשי, נמהל בענן קולקטיבי וסמיך של בלבול שתלוי מעל לראשים של כולנו. עשרות עיניים ננעצות בי, מטיילות על הצלקת שנמתחת במורד צווארי, על הדם שמכתים את עורי. הם מעכלים את הגרסה החדשה הזאת של הגיבורה הכסופה, זאת שגזרה את המאפיין שהדביק לה את הכינוי מלכתחילה. השיער הקצר שלי לא מסתיר כלל את השברים שאני נושאת עכשיו בגלוי על גופי.

חברי חצר המלכות בוהים בפרטים שהם מצליחים לדלות מהופעתי החיצונית. אני מדיום, אבל אני גם בכלל לא מדיום. רגילה שאיכשהו שרדה את תחרויות הטיהור שלהם, בגדה בממלכה, הרגה את המלך שלהם ובכל זאת עומדת פה לפניהם, חיה, כנגד כל הסיכויים.

ואז אני שומעת את המוות לוחש לי לחישה שמהדהדת מהתהומות האפלים ביותר בראשי. מתוך החלק בתוכי שכבר השלים עם גורלי הקרב ובא, ברגע שגיליתי מה זה אומר להיוולד בלי כוחות בממלכה הזאת. עכשיו הוא קורא לי 'מלכה', ואני שומעת רק צחוק.

כי הגורל הזה עוד עלול להיות גרוע מהמוות עצמו.

"שחרר את הידיים שלה," המלך מצווה באדישות.

נשימתי נעתקת כשעור מחוספס מתחכך בעור שלי.

קאי.

אני מסובבת את הראש, לא מסוגלת לעצור את עצמי. לא מסוגלת להתרכז במשהו מלבד בצורך הבוער להסתכל עליו.

אבל מבטי לא מתרסק אל עיניו האפורות. לא, העיניים האלה חומות, עכורות משנאה גלויה. אלה לא העיניים שאני מחפשת בכל קהל. לא העיניים שמביטות עליי בהערצה שאני מתענגת עליה. לא העיניים שספרו כל נמש שמנקד את אפי וכל רעד שעובר בגופי.

נשימתי מתחילה לרעוד אל מול חייל המשמר הקיסרי שניתק בחוסר זהירות את האזיק מהקרסול שלי בשדה הפרגים. הוא אשם בכל טיפה מדמי המזוהם שמכתימה את רצפת השיש. תנועותיו גסות כמו הידיים שמושכות בחוסר אכפתיות בשלשלת שמקיפה את מפרקי כפות ידיי, קורעות את העור מתחתיה עוד יותר.

דמעות דוקרות בעיניי ואני ממצמצת, מרסנת אותן בכוח. אני מנענעת קלות בראשי בהתרסה בתגובה לחולשה שהולכת וגדלה בתוכי, ונושכת את השפה הרועדת שמסגירה אותה. מבטי סורק את החדר, גופי מזדעזע בכאב כשאני מחפשת אותו. אני נואשת, עיניי מקרטעות על פני פנים לא מוכרות.

לא אכפת לי מהעמדת הפנים. לא אכפת לי מההסתרה. לא אכפת לי משום דבר מלבדו ומלבדנו ומלבד הרגע הזה, כשאני זקוקה לו.

אבל אין לו זכר. ובפעם הראשונה מאז גנבתי את מטבעות הכסף ההם ממנו בסמטת בִּיזָה, אני מרגישה לגמרי לבדי.

המנעול נוקש. האזיקים נפתחים.

הם נופלים על הרצפה, מקרקשים על האבן ומכתימים אותה בדם. הצליל מהדהד בחדר הכס המפואר בנימה סופנית. מתריע על חירות שמחירה יקר.

"זה הרבה יותר טוב."

אני קורעת את מבטי מהקהל המשתאה ומעבירה אותו אל המלך, שמחייך אליי בנועם. אני משפשפת את מפרקי כפות ידיי הפצועים, ורואה אותו מושיט לי את היד שלא מערסלת כרגע את הקופסה הקטנה והשחורה שאני מסרבת להסתכל עליה. אני ממצמצת אל כף ידו, אל מחוות הרצון הטוב. המגע האחד הזה הוא כל ההבדל בין בוגדת למלכה לעתיד.

כשמבטי עולה בחטף אל המלך, הוא מניד בראשו בעידוד. אבל המבט בעיניו מזכיר לי — אין לי שום השפעה על המצב הזה.

אז, כשידי המלוכלכת נוגעת בידו מוכתמת הדיו, אני מאפשרת לו למשוך אותי קרוב יותר אליו.

אני תוהה כמה קשה לו לאחוז ביד שנעצה חרב בחזה של אביו האהוב, לא כל שכן לענוד טבעת על האצבע שדמו נטף ממנה פעם. כאילו בתגובה למחשבותיי הסוערות, הוא לוחץ קלות את ידי. המחווה הייתה אמורה לנחם אותי, אבל היא מבהילה אותי יותר מכל איום אפשרי.

"אנחנו, בני אילייה, מאמינים שניצחנו את המגפה כבר לפני עשורים רבים." קולו של קיט נישא על פני חדר הכס, חדור כוונה ורודנות באופן המוכר שאני יודעת שלמד מאביו. "כן, הכוחות שלנו הם מתנה שהמגפה העניקה לנו, אבל הם גם יורקים לה בפנים. כי האליטות הן אלה שיצאו וידיהן על העליונה מחולי שנועד להרוג אותנו. האליטות הן אלה שהגנו על הממלכה החלשה שלנו מכובשים. האליטות הן אלה שמציגות לראווה את העוצמה שלהן בתחרויות הטיהור."

לחישות של הסכמה עוברות ברפרוף ברחבי האולם ובעקבותיהן מגיע גל של הנהונים גאוותניים. אני נוצרת את לשוני, זעם עולה בי ומכתים את לחיי בסומק. אני בסך הכול הרגילה שנועדה לבדר אותם, דוגמה לחולשה. הועמדתי באור הזרקורים כדי שהם יוכלו להתעלל ולחטט לי בפצעים, להשפיל ולבייש אותי.

"אבל אנחנו, האליטות, לא היינו היחידים ששרדו את המגפה, נכון?"

השאלה שלו מצננת את הזעם שעמד על לשוני, מייבשת את פי. הזמן כמו מאט כשאני מפנה אליו את פניי, נאחזת בכל רמיזה שלא נאמרה בקול.

"לא, גם הרגילים שרדו," הוא ממשיך בקול יציב. "האיליאנים שהצליחו להישאר בחיים ובכל זאת לא זכו ביכולות מיוחדות. ואחרי שנים של חיים לצד האליטות, הם גורשו וניצודו בלי הרף כי לא היו להם כוחות."

כף היד שלי מזיעה בתוך כף ידו. כל הגוף שלי קופא, אף על פי שאני לא בטוחה אם בציפייה לגזר דין או לגאולה.

המלך — הגרסה של קיט שהכרתי פעם — מעביר את מבטו הירוק על חצר המלכות. שיער בלונדיני מציץ מבין הגבעולים המפותלים של כתרו המוזהב, זוהר כמו הילה על ראשו. כשהוא מדבר, קולו חדור מטרה. רגוע. מיומן. "ואם אנחנו רוצים שהממלכה האדירה שלנו תחזיק מעמד, אנחנו נקבל אליה בחזרה את הרגילים."

הברכיים שלי מאיימות לקרוס תחתיי, אבל קיט מחזיק אותי על הרגליים. הוא אחז בידי, כאילו ציפה שזה יקרה, ולו רק כדי לעצור אותי מלהתמוטט למשמע דבריו. פנים מתערפלות מסביבי; פיות זזים; ידיים מתרוממות במחאה. אבל אני לא שומעת דבר, לא רואה דבר, לא יודעת דבר מלבד הרגע הזה והתקווה לכל רגע שיבוא אחריו.

פיו של קיט זז שוב, משסע את שאגת הקהל וההדהוד באוזניי. "אני אענה על כל הדאגות שלכם בבוא הזמן. אבל, כדי להרגיע אתכם, אני אתן לכם הסבר קצר. מאז שהתיישבתי על כס המלכות של אבא שלי, התחלתי להבין את המצב הקשה שאילייה מתקדמת לעברו. למדתי יותר על הממלכה שלנו בשבועות האחרונים משלמדתי כל חיי." הוא מטה את ראשו אל דמות שעומדת בקהל וממשיך, "קאלום היה האסיר שלי פעם. מנהיג מחתרת שלתפיסתי היה אדם קיצוני."

ליבי מקרטע, עיניי מחפשות, עד ש —

אני מוצאת אותו עומד שם, נבלע בתוך הקהל. הדבר הראשון שראיתי היה שערו הבלונדיני החיוור, ואז את עיניו הכחולות הזהירות. הוא חש במבטי ומניד באיטיות בראשו. אני מצמידה את שפתיי, נאבקת בחיוך הקורן שאני משתוקקת לשלוח לו. במקום זאת, אני מבטאת את הכרת התודה במחשבותיי, יודעת שהוא כנראה קורא את הסערה שמתחוללת לי בראש.

קיט ממשיך, מדכא את הלחשושים שעולים בחדר הכס בגלים. "אבל ככל שתחקרתי אותו יותר לגבי המעשים הבוגדניים שלו, כך הוא לימד אותי יותר על הממלכה שלי. המשאבים שלנו דלילים באופן מסוכן, אחרי עשורים של בידוד. אין לנו מספיק מקום בתוך הגבולות שלנו לכמות האנשים ההולכת וגדלה בשיכונים, ועל פי הרישומים, אספקת המזון שלנו התמעטה באופן מדאיג במשך השנים."

קיצה הממשמש של אילייה מתגלגל בשלווה מתוך פיו של המלך, כאילו הוא נעץ מבט ברשימת הכישלונות שאביו הוריש לו, במשך כל שנייה מאז ברחתי. מחשבותיי חוזרות לאותו רגע במדבריות הכבשן, כשירקתי את האמת על שבריריותה של הממלכה לרגליו של קאי. ביליתי את כל החיים שלי במשכנות העוני, בצפיפות וברעב. אני לא מתפלאת שהתיעוד משקף את המחסור שחוויתי על בשרי.

"דור וטנדו לא מוכנות לסחור איתנו בחיות משק, יבול, או ידע שיעזור לנו להסתגל למדבריות הכבשן." קיט מעביר את מבטו על הקהל ההמום. "אנחנו לא יכולים להתרחב, או לאכול, בלעדיהן. המים של איזראם, הים הרדוד, רק הלך ונהיה בוגדני יותר לאורך השנים. אפילו הדגים בתוכו לא מעיזים להתקרב אל החוף שלנו." קולו הופך רציני, ואני מקשיבה לכל מילה בשקיקה. "אם לא נפתח את הגבולות שלנו ונאפשר לרגילים לחיות בינינו שוב, ממלכת האליטות הזאת תיפול."

גל של צעקות מתחיל לעלות מהקהל עד שהמלך משתיק אותן בהיגיון. "למרות הכול, הערים מסביבנו לא יסחרו איתנו כל עוד נישאר חברת אליטות. כשאבא שלי ייסד את הטיהור לפני שלושה עשורים, אילייה ניתקה את יחסיה עם דור, טנדו ואיזראם. הן איבדו את הסיוע שלנו בדיוק כמו שאנחנו איבדנו את שלהן, ולא יהיה קל לאחות את הקרע שנוצר ביחסים איתן. לממלכות האלה כבר לא אכפת במיוחד מהאליטות."

חום מתחיל להתאסף בחזה שלי, וזאת הרגשה כה זרה עד שאני כמעט לא מזהה אותה כתקווה. אלא שראיתי במו עיניי את העוינות בדור לבדה, חלקתי את התיעוב שלהם את האליטות. לא כי יש להן כוחות, אלא בגלל היחס שלהן למי שאין לו כוחות. ואחרי עשורים של נידוי צדקני, אילייה תצטרך לבצע מחווה עצומה של רצון טוב כדי לקדם יחסי שלום.

אני שוב מתנודדת.

מחוות הרצון הטוב הזאת היא אני.

אני מרגישה מעורפלת, רגשותיי מתקהים לנוכח הגורל שנגזר עליי. בתור רגילה, כל חיי קיוויתי לאילייה מאוחדת. הבית שלי, מקום שבו כבר לא אצטרך להעמיד פנים שאני משהו שאני לא, כדי לשרוד. אבל רוח הקרב והספק שלי טוענים שאין סיכוי שקיט רוצה לעשות את זה. לא אחרי שאבא שלו עשה כל שביכולתו כדי להשמיד את הרגילים.

"ובאשר לפיידין גריי..." למשמע שמי, המציאות המטרידה שוב מכה על פניי. "הבגידה שלה היא לא מה שהיא נראית על פני השטח. האיחוד שלנו יהיה מנחת הפיוס שלנו אל הממלכות השכנות. זאת מחווה של רצון טוב שתזמין את הרגילים לחזור אל אילייה ותעודד את השכנים שלנו לפתוח מחדש את קשרי המסחר עם האליטות, שקיבלו את הרגילים בחזרה לממלכה." קיט מחייך חיוך מתוח. "הנישואים שלנו יסמלו את תחילת השילטון שלי, שבמהלכו ממלכת אילייה תהיה חזקה יותר מאי־פעם."

אני מנתחת כל מילה עד דק, מפרידה בין הברות בניסיון להבין את כל מה שקורה. ואז הוא מסתובב אליי, וכל מחשבה נעלמת כשהוא קוטף את הטבעת מתוך קופסת הקטיפה. לרגע מסחרר אחד, אני חושבת שהוא עלול לשמוע אותי בולעת רוק, לראות את הפאניקה שגואה בעיניי.

ואז מבטו מתרכך ואני רואה את עצמי משתקפת בו.

כל פחד, כל טיפה של חשש. הכול קיים גם בעיניו, ויותר. כי הטבעת שהוא אוחז בידו הרועדת מייצגת את כל מה שלימדו אותו לשנוא. ובכל זאת, הוא עומד פה, פועל בניגוד לרצונות של אביו האהוב כדי להציל את הממלכה הזאת.

אז אני מאפשרת לו להרים את יד שמאל שלי בינינו. מאפשרת לו לראות את המוכנות שחונקת את כל הדאגות. עכשיו תורי להפוך לשינוי שתמיד חלמתי להיות, גם אם הסיבות של המלך לא זהות לסיבות שלי. הוא בסך הכול מבקש להציל את הממלכה הזאת בכל דרך אפשרית, שעה שאני נותנת לו את ידי רק כדי שאילייה תוכל להיות מאוחדת.

אני הקורבן שבשבילו הרגילים דיממו ומתו.

אני הכוחות שאין להם.

הטבעת רועדת מסביב לציפורן השבורה שלי. מבטו מרפרף אל מבטי באישור אילם.

כל רגע בחיי הוביל אותי לרגע הזה. לשנייה אחת חולפת של אומץ.

אני מהנהנת, והוא דוחף את הטבעת לאורך אצבעי.

פרק 2:

קאי

חשבתי שידעתי ייסורים עד שהם נכרכו מסביב לאצבע שלה.

לא, ייסורים הם דבר מוחשי שנוצץ מעל לעורה השזוף.

אני בוהה, בלי למצמץ, בסמל שאחי ענד על אצבעה. הוא מחייב. הוא נצחי. הוא האבדון שלי.

צחוק מאיים לפרוץ מבין שפתיי חסרות התחושה. זה לא כאילו היא לא הבטיחה להמיט עליי חורבן, לא הפכה כבר לקץ שלי. היא הדבר ההרסני ביותר שרציתי אי־פעם, ובכל זאת, היהלום על אצבעה הוא הדבר שיהרוס אותי.

אני מסתכל על פיידין מבעד לחרכים בקהל ההמום, בדיוק כפי שאעשה לשארית חיי. אני איאלץ לבלות את ימיי בשירותה, אבל לעולם לא אעמוד לצידה. אחיה בצילה, אבל לעולם לא יראו אותי באמת. מאוהב בנערה שהשתחוויתי בפניה הרבה לפני שהיא הפכה למלכה שלי.

קיט זז הצידה, מאפשר לחצר המלכות לראות את ארוסתו היטב. שערה הקצר מרחף מעל כתפיה בכל פעם שהיא מפנה את ראשה באיטיות. כסף פוגש עור שזוף, גולש על פני הצלקת שעוברת לאורך צווארה עד שהוא בוהק כמו להב חד של סכין. עיניה הכחולות משסעות את הקהל, מחפשות ומהירות וכה חסרות ודאות.

אני נעמד מאחורי אחד מעמודי השיש הרבים שממסגרים את האולם, מתחמק ממבטה החודר, כנראה בפעם הראשונה. מעולם לא סירבתי לטבוע בעיניה דמויות האוקיינוס. אבל עכשיו, אני לא מסוגל לעכל את המחשבה על עצמי טובע כל עוד היא לא העוגן ששוקע איתי.

שאלות מתעופפות ברחבי החדר, כולן כמעט מאשימות. אני מתמזג בכאוס, מאזין בזמן שחצר המלכות מבטאת בקול את הבלבול שאני מרגיש. כי זה היה הצו האחרון שאי־פעם העליתי על דעתי שיבקע מבין שפתיו של קיט. והוא אפילו לא טרח להודיע לי עליו מראש.

אני מותח את הצוואר, כמעט מרגיש את מסכת האדישות של אוכף הצווים נעלמת מכורח הזעם שמבעבע מתחתיה. הכוחות של כל בן אדם בחדר הזה מתחילים להכביד עליי, מתחננים שאשלח אותם לחופשי. כעס הוא רגש מסוכן מדי שאסור לי להרשות לעצמי להרגיש. הוא מקהה את חושיי ומחדד את יכולות המשעתק שלי, עד שאני מודע רק לכוח שמפעם מתחת לעורי.

אבל אין לי את מי להאשים, מלבדי. אני עשיתי לה את זה, לנו, לכל רגע שקיוויתי שהיא תעמוד במרכז כל רגע שיבוא אחריו.

אני המפלצת שצד אותה. אני חיית הפרא שמסר אותה לידי האבדון הזה. ואני מפחד שאני רק אתדרדר עוד יותר כשכבר לא אשאף להיות ראוי לה.

גבר צועק ליד האוזן שלי, מנופף בידו במחווה כה גועלית עד שאני שוקל לשבור אותה. או אולי עדיף שאשאל את יכולת הרשף שלו ואשרוף לו את הלשון כדי שיסתום את הפה.

למזלו של האיש, קולו של קיט מתגבר על הדי הצעקות לפני שאני מספיק לעשות משהו פזיז. "אני אענה על כל השאלות שלכם בפגישה רשמית עתידית. אחר כך, נכריז על האירוסים שלנו בפני הממלכות השכנות."

אירוסים.

אני מרגיש כאילו הרצפה מתחת לרגליי קורסת. למה לא יכולנו פשוט להישאר בשדה הפרגים? הייתי מוכן לשזור לה כתרי פרחים לשארית חיי אם היא רצתה להיות מלכה. המלכה שלי. לא של קיט. לא של אילייה. שלי.

אני מעביר עליה את מבטי, עוקב אחרי כל תנועה שלה. קיט משחרר את חצר המלכות, משקיט כל שיחה בנפנוף של ידו. באותו רגע, באותה תנועה, אני רואה את אבא שלנו. כאילו הוא זה שעומד מול חצר המלכות הזה, וקיט הוא בסך הכול הצל שלו.

זה לא אותו המלך שעזבתי לפני שבועיים.

המלך הזה קר רוח ורגוע ומודע לכל צעד שהוא עושה.

אבל, כמו שקורה תמיד, המבט שלי נודד בחזרה אל פיידין. עכשיו היא חוצה את החדר, הגב שלה נוקשה ועיניה פונות קדימה, מרוכזות במשרתת שמחכה לה ליד הדלתות הגבוהות במרחק מטרים ספורים ממנה. גיחוכים מלווים כל צעד שלה כשהיא עושה את דרכה דרך הקהל. עשרות פנים מלאות גועל סוגרות עליה, התעוזה של בעליהן גוברת משנייה לשנייה. ואני כבר בתנועה, עוד לפני שאחד הגברים נעמד בדרכה.

הוא מתכופף לעברה, קרוב דיו ללחוש לה הערה מרושעת, אבל הרוק שניתז מפיו ופוגע בנמשים שלה לא נעלם מעיניי. אני דוחף אותו הרחק ממנה כה חזק, עד שאני תוהה במעורפל אם אפשרתי ליכולתו של עוז כלשהו לעלות בגניבה אל פני השטח. המעשה הפזיז מציב אותי לפתע בין פיידין ובין האיש שמתנהג כאילו הוא רוצה למות. אני צועד קדימה, מיתמר מעליו, מתעלם מקריאות התדהמה שעולות מהקהל סביב הסצנה שיצרתי. כי האמת היא שלא מזיז לי מה חושבים עליי בחצר המלכות. ואין לי ספק שהמוניטין שלי לא יכול להתדרדר עוד יותר.

"אם אפילו תנשום עליה שוב," אני נוהם, "אני אוודא שזאת תהיה הנשימה האחרונה שלך."

"לא."

קולה משסע כל מחשבה אחוזת טירוף, שוטף אותי כאילו הקלה טמונה אך ורק בעצם הנוכחות שלה לידי. פיידין נעמדת לידי, מבטה היציב עתה נעוץ באיש החיוור להחריד. "לא," היא אומרת שוב, קולה קטלני. "אני אהיה זאת שתדאג שהנשימה הבאה שתיקח כדי להעליב אותי, או את העם שלי, תהיה הנשימה האחרונה שאי־פעם תטעם. וזאת תהיה אני, רגילה, שתשים סוף לחיי האליטה שלך."

היא מסתכלת עליו ונראית כאילו סכנה שזורה בכל עצם ועצם בגופה. האוזניים שלי מצלצלות בדממה הפתאומית שחונקת את חדר הכס. כל עין מרוכזת בה, כל לסת שמוטה בתגובה לדבריה.

מלכתי לעתיד זה עתה הכריזה על הצו הראשון שלה.

***

הטבעת הארורה עוד עלולה להחליק וליפול לה מהאצבע, ידיה עד כדי כך רועדות.

אני יוצא בעקבותיה דרך הדלתות הכפולות, נמלט מחדר הכס המחניק וחצר המלכות שמרכלת בתוכו. היא מגבירה את קצב הליכתה במסדרונות המפוארים ואני יכול רק לדמיין כמה לא שייכים אנחנו נראים בין עיטורי האזמרגד. האוכף — עירום חלקית וכרוך בתחבושות — וארוסתו של המלך — מגואלת בדם וטבולה בשכבה של זוהמה.

"פיידין," אני קורא אליה, מאריך את פסיעותיי.

היא רק ממשיכה ופונה לעוד מסדרון. אני נאנח ומנסה שוב. "פיי, חכי."

היא עוצרת בפתאומיות. גופה מזדעזע. למרות המרחק שלי ממנה, אני רואה את כתפיה רועדות, שומע את נשימתה הלא יציבה. היא משעינה יד מייצבת על הקיר ואני בדיוק עומד לקרוא אליה שוב, כשנחיל של אנשים מתחיל למלא את המסדרון מאחורינו.

שיט.

אני חייב לחשוב במהירות, חייב להוציא מפה את פיידין לפני שכל אנשי חצר המלכות ימצאו את המלכה שלהם לעתיד נאבקת לנשום במסדרון. המגפה יודעת שהם ייחסו את התקף החרדה לדם הרגיל, החלש שלה.

עיניי נוחתות על דלת באותו הקיר שפיידין שעונה עליו ברפיון כרגע, ואני עושה את הדבר היחיד שעולה לי בראש.

"טוב, אני מרים אותך," אני לוחש כשאני אוחז ברגליה ותולה את שאר הגוף שלה מכתפי.

עכשיו הצלחתי להשיג את תשומת ליבה. וזה כאילו הערתי חיית פרא משנתה. "מה לכל ה...?" היא מתפתלת באחיזתי, ציפורניה ננעצות בעור החשוף של העורף שלי. "תוריד. אותי. מייד."

אני עושה את דרכי אל הדלת ומבול של קולות רודף אותי. "הצעה מפתה, אבל כרגע אני עסוק בלהציל לך את התחת." היא לא יכולה לראות את החיוך הזחוח שמעקל את שפתיי, אבל אני בטוח שהיא שומעת אותו בקולי כשאני מוסיף, "ואם כבר מדברים על תחת, איך הנוף משם, גריי?"

"מעורר בחילה," היא מסננת.

אני פותח את הדלת לרווחה ונכנס. "את יודעת שאני יכול לראות את רגל שמאל שלך מתפתלת, נכון?"

היא רוטנת משהו לא ברור בתגובה לגפה הבוגדנית, והראש ההפוך שלה כמעט נחבט בדלת כשאני סוגר אותה.

חשכה בולעת כל סנטימטר מהחלל הקטן.

אני מניח אותה בעדינות על הרצפה לפניי, מרגיש את הנשימה שלה מדגדגת את עורי המלוהט. ידיי משתהות על קווי המתאר שלה. העור המחוספס נתפס בבד הדק של החולצה שלה, גורר אותו מעלה כשכפות ידיי גולשות על מותניה. אני לא יכול לראות את הצורה שלה בחושך המעיק, אז פשוט אצטרך להסתפק במגע בכל סנטימטר ממנו.

קולה הרפה גורם לי לאחוז בה חזק יותר. "איפה אנחנו?"

"כנראה בארון מטאטאים ששכחו מהקיום שלו," אני לוחש. "אנחנו לא יכולים לתת לכל חצר המלכות לראות את המלכה לעתיד על סף התמוטטות, נכון?"

התכוונתי להקניט אותה, אבל המילים נחלצות מבין שיניי בכוח, עוקצניות ומרירות. ואני מתחרט עליהן ברגע שאני מרגיש אותה רועדת מתחת לידיי. "הי," אני מתקן את עצמי בעדינות, מושך בשולי החולצה שלה עד שהיא מועדת לעומתי. "דברי איתי."

אני יכול להרגיש כל פעימת לב רועמת שלה על החזה שלי. ובאותו רגע, הסחת הדעת שהענקתי לה מתפוררת. והיא מתמוטטת שוב, קולה נשבר, ואיתו נשברת גם מסכת קור הרוח שהיא עוטה. "אני... אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא רוצה לעשות את זה." אני מרגיש אותה מנענעת בראשה במרץ. "הייתי מוכנה למות. הייתי מוכנה שאתה תהיה הדבר האחרון שאראה ועכשיו —"

"אל תגידי את זה," אני פולט בקושי, קוטע אותה לפני שעוד כמה מהפחדים שלי יצליחו לחמוק מתוך פיה. "בחיים לא הייתי מרשה לזה לקרות. הבטחתי לסדר את המצב הזה, וזה מה שאני אעשה."

"לסדר את זה?" הצחוק שלה בקושי נשמע. "קאי, זה כבר לא עניין של חיים ומוות. זה..." כשהנשימה שלה נעצרת, אני יודע שהיא מעבירה את אצבעותיה הרועדות על הטבעת. "זה עד שהמוות יפריד בינינו."

כעס עולה בי שוב, מציף אותי בגלים. כי היא הייתה אמורה להיות המוות שלי, לא החיים של מישהו אחר. הייתי אמור להעריץ אותה בעולם הזה ולזחול אליה בעולם הבא. אבל עכשיו היא כבולה אל המלך, ואני לא יותר מהרוצח שלה.

אני מגשש באפלה בחיפוש אחרי הידיים שלה, נואש להיאחז בה כל עוד אני יכול. "תתמקדי בטבעת הזאת," אני דוחק בה, מסובב את הטבעת שהיא עונדת על אגודלה. "בטבעת של אבא שלך, לא של אחי. עד שאני אחשוב על פתרון, תסובבי אותה כמו תמיד. תסיחי את דעתך מהמצב."

אני מרגיש אנחת בוז חלשה מרעידה אותה. "אבל זאת לא הטבעת של אבא שלי. לא באמת." קולה רועד תחת משקלה של כל מילה ומילה. "כל מה שחשבתי שידעתי על החיים שלי היה שקר. ועכשיו מצפים ממני לחיות אותם לצד מי שחשבתי שרוצה להרוג אותי?"

אני מנענע בראשי, לא יודע איך לעזור לה להתמודד עם הגילוי הפתאומי על הדרך בה הפכה להיות בתו של אדם גריי. לא בזכות קשר דם, אלא בדרך מקרה, בגלל הזנחה של אדם זר. ואני חסר אונים בכל הנוגע להפגת הבלבול הזה, הכאב הזה.

"אני לא מבינה שום דבר," היא ממשיכה בנשיפה חדה. "כבר הייתי אמורה למות. כל בן אדם בממלכה שכוחת המגפה הזאת רוצה שאמות, לא שאשב על כס המלכות." היא נאנחת אל תוך הצללים, נשימתה מרפרפת על עורי. "אבל קיט צודק. הממלכות האחרות לא יסכימו לחדש את קשרי המסחר אם אילייה לא תאשר שוב כניסה של רגילים. ראית כמה שונאים את האליטות בדור." אני מרגיש אותה מנענעת בראשה במרץ. "רציתי אילייה מאוחדת יותר מכל אדם אחר, גם אם המלך עושה את זה בעל כורחו. אבל..."

"אבל האליטות לא ישלימו עם מלכה רגילה בקלות כזאת," אני משלים את המשפט במקומה. "לעזאזל, הם גם לא ישלימו בקלות עם המחשבה של רגילים שחיים בחופשיות באילייה."

דממה משתררת לשנייה לפני שמילים מתחילות לצאת בשטף מפיה, פה שאני לא יכול לראות אבל מכיר את צורתו היטב. "חשבתי שקיט מאבד שליטה. חשבתי שהוא מתאבל וכועס." נשימה נרעדת. "חשבתי שהוא יפקוד עליך לנעוץ לי חרב בחזה ברגע שכף רגלי דרכה בחדר הכס."

"גם אני," אני לוחש. "והייתי מוכן לאכזב אותו קשות."

הכאב בקולה גורם לי לעוות את פניי בכאב. "קאי..."

"פיי. לא היה לי מושג שזאת התוכנית שלו." אצבעות מלוכלכות עוברות בקווצות השיער הפרוע שלי. "היה לי מושג קל על אי־הסדר שאילייה שקעה בו לאורך השנים. ורק כי ביליתי יותר זמן בשיכונים מכל אדם אחר שמתגורר בטירה הזאת. כשהיינו במדבריות הכבשן, איששת את החשדות שלי לגבי המחסור באוכל ובמקום. אבל לא ידעתי שהמצב עד כדי כך קשה."

אני יכול להרגיש אותה מסחררת את הטבעת על האגודל שלה.

"אמרת שהוא לא התנהג כמו עצמו כשעזבת," היא אומרת בשקט. "הוא היה באבל. אנשים דיברו בלחש על הטירוף שלו." המילים הבאות הן מחשבה מרוחקת שנקטפת מתוך הראש שלה. "אז, מה השתנה?"

"אני לא יודע." אני נזכר בערמות הניירות שכיסו את השולחן שלו, בידיים המוכתמות שחיטטו בהן. "אני לא יודע."

החשכה מדברת במקומנו דקה ארוכה, גואה מסביב וממלאת את אוזנינו בשתיקה רועמת עד שאני שוב מושך בשולי החולצה המתפוררת שלה. היא נמסה לעומתי והקלה מציפה אותי. כלומר, עד שהיא מודה בקול שקט, "אני לא יודעת אם אני אשרוד את זה."

"כבר שרדת דברים הרבה יותר גרועים," אני מזכיר לה בתקיפות. "וחוץ מזה, לא נראה שהייתה לך בעיה להתמודד עם האיש ההוא בחדר הכס."

"גם לך לא," היא עונה, ואני יכול לדמיין בשלמות את מבט הפלדה שמלווה את דבריה. "אני לא צריכה שתילחם את המלחמות שלי."

"הו, יקירתי," אני לוחש, "אני יודע את זה. אבל אם אני עומד להיות האוכף שלך, עדיף שתתרגלי לזה."

הפעם, היא מנענעת בראשה בתחינה. "אני לא המלכה של אף אחד."

"מה את אומרת?" אצבעותיי מוצאות את הלחי שלה ומטיילות מטה, אל המדרון החלק של אפה. "אז אין לך מושג כמה כוח יש לך בכל מה שנוגע אליי."

"נראה לי שאתה שוכח שאני נטולת כוחות לחלוטין, נסיך." לדבריה מתלווה נימה חדה, כאילו נשימתה היא תער שהיא גוררת לאורך צווארי.

"אז תהיי החולשה שלי, במקום זאת."

"אתה יודע שאני מאורסת לאחיך," היא לוחשת, שפתיה קרובות באופן מסוכן לשפתיי.

אני בולע רוק, קולי נוקשה. "לעת עתה."

"לתמיד," היא נושפת בכעס. "אני לא חושבת שיש דרך לצאת מזה. ואם קיט אמר את האמת בחדר הכס, העתיד של אילייה ושל כל הרגילים החיים בה תלוי בזה."

אני מטה את פניי עד שהמצח שלה נוגע בשלי. "אני אנוכי מכדי לוותר עלייך בכזו קלות."

"אז תעמיד פנים."

אני גורר את אגודלי בעצלתיים על שפתה התחתונה. "זה אומר שאני אצטרך לגרור אותך לתוך ארון בכל פעם שארצה לגעת בך?"

אני משחק בה, מנסה להתעלם מהטעם המר שכל מילה משאירה בפי. אני מסרב לתת לזה להיות הגורל שלה, אבל הפחד בכל זאת משתרג מסביבי, מהדק את חזי שעה שאני מקניט אותה. כי אם היא באמת שייכת לקיט מעכשיו, אני אתאבל עליה לשארית חיי.

אז אני יוצר הסחת דעת. משנה את הנושא. משתוקק אליה יותר מאי פעם, במקרה שזאת הפעם האחרונה שאזכה לעשות את זה.

אני יכול לשמוע את החיוך הקלוש שמתחיל להתגנב אל קולה. "אתה בכלל לא אמור לגעת בי."

"אבל את יכולה לצוות עליי לגעת בך," אני אומר באריכות. "ואז אני פשוט אציית לפקודה."

הצחוק שלה רפה ואני משנן את הצליל.

זרועותיה נכרכות סביב צווארי ואני תוהה אם היא תחבק אותו ככה.

אפה מתחכך באפי ואני מתחנן בדממה שהיא אף פעם לא תיגע כך באפו של מישהו אחר.

שפתיה בקושי הספיקו ללטף את שפתיי כשהדלת נפתחת באחת.