סמטת כנען

ילדוּת

״האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו״. כמה יפה כתב המשורר. ומה עושה אדם שאין לו באמת מולדת וודאי שאין לו נוף ילדות להתרפק עליו? מקים לו מולדת משל עצמו.

נולדתי בפולין ואין לי שום זיכרון משם. הכול נמצא באלבומי התמונות שהוריי הביאו איתם.

הייתי בת ארבע כשעלינו לארץ, ב־7 בפברואר 1950, ונשלחנו היישר למעברה בקריית אליהו, ״שער העלייה״. גם מהמעברה יש לי בקושי איזה זיכרון. אני זוכרת שהשתוללתי פעם עם הילדים והפלנו מנורת נפט ופרצה שריפה באוהל וחטפתי הרבה צעקות, אבל בעיקר נעלבתי מזה שאמרו לי, ׳הלוא את ילדה אינטליגנטית, איך את משתתפת בשטויות האלה׳. ואני לא רציתי להיות ילדה אינטליגנטית, רציתי להיות רק ילדה.

המולדת שלי היא השפה העברית. המשפחה שלי הם כל השכנים שאיתם גדלתי בקריות, ואת נופי הילדות מצאתי בשירים. זיכרונות מהעבר יצרתי כששרתי והלחנתי שירים ביידיש. גם ילדוּת יצרתי לי כששרתי שירי ילדים.

אנשים מבוגרים שדיברו עברית יפהפייה ושרו בעברית — מייד אימצתי לי אותם למשפחה. עד היום אני מקשיבה ל״מקהלת ותיקי נהלל״ שרים ״שמש אביב נטה ימה״ (״משאת נפשי״) בקולות רועדים, ואני בוכה. אני שומעת את הנכד יהונתן גפן כועס עליהם ועל דרכי החינוך הנוקשות שלהם. אני מבינה, מזדהה, ובכל זאת מתרגשת מהם.

והיה כמובן הרדיו. הרדיו היה ממש הלב הפועם בבית. כל אחד מצא בו את מה שהיה זקוק לו. אני גיליתי את שירי העם, ומאוחר יותר את נינה סימון וז׳אק ברל בתוכניות של עדנה שביט בגלי צה״ל. הוריי אהבו מוזיקה קלאסית ושירים צרפתיים, ואחי, שאיבד את השמיעה באוזן אחת בימי מלחמת העולם השנייה, היה שוכב עליה ומקשיב בלילות באוזן השומעת לטרנזיסטור (שקיבלנו מהדוד בשוודיה) ל״קול אמריקה״, תחנת הרדיו שנועדה להפיץ את התרבות האמריקאית בעולם. שבת בבוקר הייתה של כולם, עם הצחוקים של ״שלושה בסירה אחת״. לימים גם בטלוויזיה היו תוכניות של דן אלמגור ואליהו הכהן שהיו ממש שיעורי היסטוריה בעזרת השירים. ספגתי הכול.

אבא בין קודש לחול

אני קוראת ביומן של אבא:

אני משה אלברשטיין בן דוד ושיינדל נולדתי ב־5.12.06 בכפר גדול על יד העיר אוסטרוביצה בבית של סבא. בית מפואר של 3 קומות של כל המשפחות, חתנות כלות דודים ודודות גרו. כל הרכוש הזה, ביחד עם שתי טחנות קמח וכל מיני גריסים עם הרבה שדות, מכרות סיד ויערות מסביב היה מושכר לסבא ל־99 שנים כפי שהיה מקובל אז.

סבא מצד אמא היה דמות נהדרת. מזמן לזמן היה מארח רבנים, אנשים מכובדים שעברו דרכנו עם התחבורה של אז, עגלות וסוסים. היו באים כל חג פורים עם להקות והציגו ׳פורים שפיל׳ כמו ׳מכירת יוסף׳ ואני ספגתי את האווירה הפטריארכלית עם הכנסת אורחים תמידית. בכל הבית בכל הדירות היה חשמל שקבלנו מהטחנות שהטורבינות הופעלו בעזרת נהר שהטחנה הגדולה עמדה מעליו.

בזמנים ההם היו משדכים תורה עם כסף. מצד אמא היה למשפחה רכוש שעבר מדורי דורות, מין מלכות בזעיר אנפין ומצד אבא היו מסביב רבנים גדולי תורה ראשי ישיבות. היינו גם בני משפחת רבנים אמשינוב, קוצק ווארקע.

הכול התנהל על מי מנוחות עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

לקראת סוף המלחמה התפרקה כל המשפחה, כל אחת בעיר אחרת. היה פחד לגור בכפרים מפאת התנפלות של חבורות שודדים. ואבא, שאף פעם לא התעסק עד אז בעסקי פרנסה, לפי המנהג של אז כל חתן בעל תלמיד חכם, קיבל ביחד עם משפחתו את כל צרכיו מהחותן. קוראים לזה ׳קעסט׳. בעיירה שלנו אליה ברחנו מחרבות הקוזקים הצאריים קיבלנו רשות מהסבא למכור את הקמח מהטחנה שלו. הייתי הבכור בבית. היינו כבר 4 ילדים ובגיל 10 בערך התחלתי לעזור לאבא בכל מיני עבודות ועיסוקים. אז בהיות אבא תלמיד חכם מובהק ייעצו לו להיות ראש ישיבה בעיר אוטווצ׳ק קרוב לוורשה ואני הייתי בחור ישיבה עד גיל 17 בערך.

בגיל שבע־עשרה החליט אבא להיפרד מהעולם החרדי ולחפש את דרכו לבד. החלום שלו היה מוזיקה. תוך כדי עבודות שונות בתעשיית הטקסטיל או כעוזר לשען הוא הצליח ללמוד לנגן, והקים תזמורת מנדולינות ומקהלה. חיי התרבות בוורשה היו מלאי פעילות. אחד משני הארגונים המקצועיים הגדולים היה של החייטים, הגברים והנשים אנשי המחט. היו להם חוגים דרמטיים ומקהלות, והמפורסמת שבהן נקראה ״מועדון אורפאוס״. למקהלה שאבא הקים שם הגיעה גם בחורה צעירה, מתוקה ויפה, אמא שלי.

אמא

אמא נולדה בוורשה למשפחה צנועה, משפחת פרידמן. לאבא שלה היה קיוסק למכירת טבק ועיתונים והיו לה עוד שתי אחיות ואח צעיר. שתי האחיות המבוגרות למדו בבתי ספר גבוהים ואמא הצעירה נשלחה לרכוש מקצוע. היא למדה את מלאכת התפירה בביתו של חייט מפורסם. כנערה תוססת ומוזיקלית מאוד היא הצטרפה למקהלה במרכז תרבות יהודי בוורשה. שם הכירה את אבא, שהיה המנצח על המקהלה. אבא היה מבוגר ממנה בארבע־עשרה שנים אבל האהבה לבלבה. זמן קצר אחרי שהכירו, התחילו להגיע שמועות על המלחמה הקרבה. אבא החליט שהם יברחו לרוסיה. שני הסבים משני הצדדים לא הסכימו שהם ייסעו בלי להתחתן כדת וכדין, וכך נערכה חתונה קטנה בביתה של אמא. אחת האחיות של אבא הביאה צַלם וכיבוד. סבי (אבי אבא) שגר מחוץ לוורשה, בעיר אוטווצ׳ק, לא הגיע לטקס, כי היה צריך לנסוע ברכבת והיו שמועות שבאזורים רבים בוורשה מקצצים ליהודים החרדים את הזקנים. רק סבתי ושתיים מדודותיי הגיעו.

אבא כותב:

מלחמת העולם כבר ניתן היה להריחה באוויר. חיכינו וחיכינו עד שהגרמנים התחילו להפציץ את ורשה. קודם כל השמדנו במועדון את שמות כל החברים ואת כל המסמכים שיכלו להחשיד אותנו בפרופוגנדה קומוניסטית. כשהגרמנים כבר היו בוורשה ואיש לא ידע למה הם מסוגלים, קפצתי לאוטבוצק, עשרים וכמה קילומטר מוורשה, להציג להוריי את הכלה ולהזמין אותם לחתונה בבית הכלה בוורשה. כשנפרדנו אבא ליווה אותנו ובכה, כי אמרנו שמייד אחרי החופה נעזוב את פולין ונעבור לצד הרוסי דרך ביאליסטוק.

באחד מימי נובמבר בדירתם של ההורים של רות׳קה הזמנו רב שכן, שגר באותו רחוב. אמי ושתיים מאחיותיי הגיעו לחופה, אבא כבר פחד לעזוב את העיר כי אמרו שתופסים יהודים ומקצצים להם את הזקן. אחותי אסתר־גאלדע השיגה מאיפשהו צלם. היה יין ווודקה וערכנו את החתונה. למחרת החלה תקופה חדשה לשנינו: בעל ואישה.

יצאנו לדרך. שני תרמילי גב היו רכושנו. יהודים רבים עזבו כבר בסוף ספטמבר מייד כשהגרמנים נכנסו לוורשה.

תאונה

בשנים שהוריי חיו כפליטים ברוסיה אבא נשלח לעבודות שונות. אחת מהן הייתה העברת בולי עץ מהיערות אל הנהר ומשם היו משיטים אותם לדרכם עם הזרם. באחת הנסיעות האלה נתקעה המשאית שבה אבא נהג על פסי רכבת והרכבת פגעה בה והעיפה אותה למרחק. לאבא נשברה הברך בכמה מקומות והוא היה צריך לעבור סדרת ניתוחים. הוא שהה בבית החולים כמה שבועות כשלידו חיילים רוסים פצועים שחזרו מהמלחמה. מכיוון שהשבר אוחה בצורה לא כל כך מקצועית, אבא סבל מצליעה קלה כל חייו.

כעבור כמה שנים, כשחזרו הוריי לפולין אחרי המלחמה ואבא לימד מוזיקה בבית ספר בשצ׳צ׳ין, עלתה אפשרות לתקן את הניתוח בברך ולערוך אותו מחדש בתנאים משופרים ובכך לפתור את ענין הצליעה. אבא התייעץ עם אחד המורים בבית הספר אם הדבר הזה כדאי. האיש שאל אותו בן כמה הוא ואבא אמר ארבעים, והאיש אמר ״נו, כבר לא כדאי...״

שנים לאחר מכן אבא עבר את הניתוח המיוחל כאן בארץ. הרגל התיישרה והוא התגאה שגבה בכמה סנטימטרים.

הדוד אהרון משוודיה

כשאבא ואמא ברחו לברית־המועצות אחרי החתונה הם לקחו איתם את אהרון, האח הצעיר של אמא. זה היה ב־1939. הם שהו בביאליסטוק ומשם נלקחו על ידי הרוסים ברכבות משא לאזור במרכז ברית־המועצות, ואז לאוזבקיסטן. בתקופת הנדודים למד אהרון רוסית בבית הספר והתאהב בשפה. רוב הזמן הוא התגורר עם ההורים, אך כשנולד אחי ולא היה מקום לכולם בבקתה שלהם, עבר אהרון לבית יתומים, ושם שכלל מאוד את הרוסית שלו. כשהוריי החליטו לעלות לארץ, אהרון שהפך לקומוניסט מושבע החליט להישאר בפולין, ובסופו של דבר בחר להגר לשוודיה. משם היה שולח חבילות מזון לארץ: קפה נמס, סרדינים ושפופרות חלב ממותק. בביקורים שלו בארץ ניסינו לשכנע אותו שיישאר כאן איתנו והוא אפילו שהה כמה חדשים בקיבוץ הגושרים ועבד שם במסגרייה. אבל כנראה שוודיה התאימה יותר לאופי שלו — הוא היה אדם שקט מאוד ובודד מאוד. בגיל מבוגר הוא הכיר אלמנה עם שני ילדים בוגרים וסוף־סוף זכה למשפחה משלו.

סמטת כנען, קריית ביאליק

איזה שם מוזר לרחוב שאליו הגענו אחרי המעברה, כל כנען כלואה בתוך סמטה צרה אחת. גרנו בדירת חדר וחצי: מטבח קטן, סלון ובו מיטת ההורים וארון, וחדר נוסף שבו אמא תפרה ואחי ואני ישנו. אני חושבת שזאת הסיבה לכך שמאז ועד היום לא היה לי חדר עבודה, ואני לא כותבת את זה כתלונה. להפך: כל מה שקרה ביצירה קרה לפני כן בראש, במחשבה, ולא הייתי זקוקה לחלל עבודה מיוחד. היה שולחן במטבח, ואפשר היה לכתוב עליו, להניח עליו תווים ולנגן, וכמובן לדבר עם אמא כשהתפנתה ממכונת התפירה. חדר עבודה אמיתי מפחיד אותי עד היום, הוא כאילו מחייב אותך לעבוד וליצור. כשהתחלתי לצייר במפתיע בגיל ארבעים פלוס מעולם לא חשבתי על כּן ציירים, וציירתי בכל מקום שיכולתי להתארגן: שולחן ורצפה.

התאנה

סמטת כנען הייתה שורות־שורות של בתים בני שתי קומות, ולפני כל בית ערמת חול קטנה. יום אחד הגיעו משאיות עם אדמה טובה לכסות את החול, ופתאום התעורר בכולם הרצון לשתול משהו באדמה הזאת. ההורים שלי והחברים שלהם היו אנשים שעסקו בחוץ לארץ בהוראה או במסחר ואף פעם לא היה להם קשר לאדמה, והינה פתאום חלקת קרקע משלהם. התחילו לקנות מעדרים ואתים ושקיות זרעים מכל המינים. אישה אחת חלמה על ערוגות ורדים ואחרת על עץ לימונים. זה נהיה הנושא המדובר: כמה להשקות? מתי לזבל? מתי לעדור? ואיזה רווח להשאיר בין השתילים? כבר למחרת זריעת הזרעים התחילו השכנים לחכות בקוצר רוח לתוצאות.

לאבא שלי היו חלומות גדולים יותר. לא צנוניות ולא פרחים. הוא חלם על גפן, רימון ותאנה. הם סימלו בשבילו את כל השפע והטוב שציפה למצוא בארץ. כך שמתחת למרפסת הקטנה הוא שתל רימון וגפן ובחלקה שלפני הבית — תאנה. עד היום לא ברור לנו מניין הביא את התאנה. הוא קרא לה ״ערבייה״. בעוד השכנים אוכלים מהירקות שלהם ומתבשמים מריח הפרחים שבגינה חיכינו אנחנו לפירות של אבא. הענבים היו חמוצים וקשים, הרימון היה ורדרד וחיוור אבל התאנה עלתה כפורחת.

בחצר הלך והתפתח עץ ממש, כמו שהיה אפשר לראות בשכונות הוותיקות של העיר. גזע עבה, ענפים רחבים מתפרשים לכל עבר ופה ושם אפילו תאנים. אבא הכין אותנו לכך שהתאנה שלנו אינה מתורבתת אלא תאנה ערבית, כך הוא קרא לזה, והתאנים אולי לא יהיו הכי יפות אבל הטעם...

הבעיה הייתה שאף פעם לא ידענו מתי לקטוף את התאנים. כשהן היו סגורות הן היו קשות וחמוצות, כשהן התבקעו וכל הצוף נשפך מהן הגיעו המוני דבורים וחרקים לבית. השכנים היו שואלים בצחוק — ״נו, מתי כבר נטעם מהתאנים שלכם?״ ואבא שתק בזלזול. אנשים בלי מעוף וחזון.

אחי ואני נהגנו לאסוף את התאנים שנשרו מהעץ ולחלק לילדים בשכונה. לאט־לאט כיסתה התאנה את אור השמש בענפים ובעלים הרחבים שלה. אחר כך התחילו השורשים להתרחב ולהתפשט מתחת ליסודות הבית וכמה מרצפות התחילו להתרומם. אנחנו התעייפנו מאיסוף התאנים מהחצר, והדבורים שזמזמו סביב לעץ הפחידו את מי שרצה לבוא אלינו.

בסוף אבא התרגז, כעס שרימו אותו כנראה והעץ הוא לא מה שהיה צריך להיות. בוקר אחד מוקדם־מוקדם, לפני שהשכנים קמו להשקות את הערוגות הצנועות שלהם, יצא אבא מהבית וכרת בגרזן את העץ. במקום התאנה הוא שתל תפוחי אדמה. כולנו שמחנו שיהיו לנו בגינה תפוחי אדמה, אבל אבא היה עצוב. תפוחי אדמה הרי היו לנו בפולניה, והוא קיווה למשהו אחר. בכל זאת כשהוצאנו את תפוח האדמה הראשון מהאדמה אבא התרגש. ״תפוח אדמה מישראל יש לו ודאי טעם אחר.״

קריית חיים

התחנה הבאה שלנו הייתה קריית חיים. הדירה הייתה חלק משורת בניינים ממש על כביש חיפה-עכו. מאוחר יותר הועברו לשם מפוני המהומות בוואדי סאליב. כאן כבר היו שני חדרים וסלון, והייתה מרפסת קטנה שאמא תפרה שם וקיבלה את לקוחותיה. כשאמא הייתה צריכה לגזור בד לשמלה חדשה, היא פרשׂה את הבד על השולחן בסלון. בערב היינו כולנו זוחלים על הברכיים ומגנט בידינו לאסוף את הסיכות שנפלו מהשולחן לרצפה. חיפוש הסיכות הסתיים תמיד בצחוק גדול.

זו הייתה דירת קסמים: בכל שעה הייתה משתנה. אחי ישן בסלון שבו אמא גזרה את הבדים, ושם גם אירחו חברים בסופי שבוע. אני ישנתי במיטה שהתקפלה לתוך ארונית וכוסתה בווילון במשך היום. בחדר הזה היו גם הספרייה, ושולחן קטן שעליו הכנתי שיעורים, ואבא היה מקבל שם את התלמידים שלו לאקורדיון. בחדר השלישי היו רק ארון אחד והמיטה של ההורים.

החדר הכי פעיל בדירה היה כמובן המטבח. שם היו שולחן קטן וכירת גז, ושם אהבנו אחי ואני לנגן לאמא. זאת הייתה הדרך היחידה לגרום לה לשבת, להקשיב בנחת ולהפסיק להתרוצץ.

בשיעור מלאכה בבית הספר היסודי נתנו לנו שיעורי בית, לרקום עיגול סביב צווארון של חולצה לבנה. משהו קלאסי של התקופה: איקסים קטנים בצבעים שונים. אני התחלתי לרקום בלי הרבה סבלנות, ואמא לקחה לי את החולצה ואמרה: את תשירי — וסיימה את הרקמה תוך עשר דקות.

אבא החליט לסגור את המרפסת הקטנה שבה אמא עבדה למעין חדרון. הוא עשה את זה ללא אישור, ומובן שהגיעה הזמנה למשפט על בנייה לא חוקית. אבא צילם את כל המרפסות ברחוב עם חבלי הכביסה, הסולמות וכל מה שהיה ניתן לראות שם. הוא הראה את התמונות לשופט ושאל מה יותר אסתטי: מרפסת סגורה או הבלגן הזה? כנראה הוא תפס את השופט ביום טוב, כי ויתרו לו והוא לא קיבל קנס או צו הריסה.

סמטת כנען

מעין שביל צר, שלצידו קוביות בטון קטנות של שתי קומות. לפני כמה שנים לקחתי את המשפחה לראות את הסמטה שבה גדלתי וממש נדהמתי. זכרתי שהדירה הייתה קטנה אבל לא כל כך קטנה. לא הבנתי איך בכלל היה מקום לכולנו בדירה הזעירה הזאת. הבטן ממש התהפכה לי.

סמטת כנען הייתה מאוד שקטה. רק הילדים בחצרות הרעישו עד שנשמעה קריאת האימהות בכל השפות: חנן, אדם, חיה, הביתה.

הבית לא היה מקום שממש נעים לחזור אליו.

היחסים בין השכנים לא היו קרובים. לא היו ביקורי פתע של אלה אצל אלה, לא מה את מבשלת היום, ולא סיפורי רכילות על כוס קפה. הגברים יצאו בבוקר לעבודה והנשים מצאו להן עבודות. אמא תפרה, אחת שכרה מכונה להכנת שקיות מפלסטיק, לאחרת הייתה מעגילה לגיהוץ סדינים, אחת תיקנה גרבי ניילון, ומישהי טיפלה בתינוק. בצהריים הכינו כולן ארוחה לילדים.

המפגשים היחידים היו בערבי שישי במשחקי הקלפים וביום כיפור בבית הכנסת. אבא שלי סירב ללכת לבית הכנסת. הוא היה עומד בפתח הבית כשהנשים המעולפות למחצה מהחמסין (תמיד יש חמסין ביום כיפור) ומהצום היו חוזרות מבית הכנסת, ומציע להן כוס קפה, שיהיה להן כוח להמשיך לצום. ביום העצמאות היו נפגשים בדירה של משפחת בלומל, שהייתה לה טלוויזיה, לצפות במצעד צה״ל.

כל כך מעט היה, כל כך הרבה נשאר

המשפחה שלנו הייתה מאוד יוצאת דופן בשכונה. אפשר לומר שהיינו משפחה בוהמיינית, אם כי אז לא הרגשנו כך. איזו משפחה נוספת בסביבה התאבלה על מותה של מרילין מונרו, או התרגשה מהתצלום היפה של בריז׳יט ברדו והתינוק הראשון שילדה, שהופיעה בעמוד הראשון בעיתון ״הארץ״? הכול סיקרן אותנו.

מוזיקה ואומנות היו הלב של הבית שלנו, והיו אין־סוף ויכוחים: האם בוב דילן נחשב לזמר עם קול כזה? האם מוזיקת הג׳אז משתווה לקלאסית? אחרי כל סרט שראינו (בכל מוצאי שבת הלכנו לסרט) התווכחנו על איכות הסרט וכעסנו על הביקורות שלא הסכמנו איתן.

שפינוזה קורא ״הארץ״

אצלנו בבית היה רק עיתון ״הארץ״. כשהייתי חיילת קראתי לראשונה ״מעריב״ או ״ידיעות אחרונות״.

בחגים היה אבא מתלונן על הגיליונות האינסופיים של העיתון ובהם סיפורים של ש״י עגנון שלא הייתה לו סבלנות לקרוא. כשאבא התעצבן עגנון חזר להיות ״צ׳אצ׳קס מבוצ׳אץ׳״.

אני קראתי בעיתון את השיר של אבידן ״הכתם נשאר על הקיר״ וזאת הייתה בשבילי תגלית מדהימה ופתח להבנה אחרת של עולם השירה.

היה לו לאבא רעב עצום לידע. הוא לימד את עצמו אנגלית והיה קורא ספרים בלי לדעת איך באמת מבטאים את המילים. בספרייה שלנו היו אמרסון, אדגר אלן פו ועוד רבים וטובים מאוד. הוא חיבב את החברים ששיחק איתם קלפים, אבל היה קצת מתוסכל שלא התאפשר לו לשוחח איתם על עניינים יותר רוחניים. היום אני מבינה שבדרכו היה אבא אדם בודד. לא היה לו עם מי לשתף את הידע שרכש. אני זכיתי להיות השותפה שלו, משום שאחי עזב את הבית מייד אחרי בית הספר היסודי לפנימיית כפר גלים, ואמא הייתה תמיד עסוקה.

פעם אחת הרעב הזה לתרבות הפיל אותו בפח. הגיע אלינו סוכן של חברת ביטוח קנדית שפתחה סניף בארץ, משהו INTERNATIONAL. האיש התגלה כחובב מוזיקה ומייד התחבר לאבא והם בילו שעות בשיחות על נגנים ויצירות: מי גדול יותר, מי חשוב יותר ואיזה ביצוע מופתי יותר. תוך כדי השיחות משובבות הנפש האלה אבא חתם על כל מיני ניירות והתחייבויות. אפילו לוח שנה מהודר קיבלנו מהחברה. יום אחד האיש פשוט נעלם, ואיתו חברת הביטוח והכסף שאבא שילם. אני לא יודעת על מה אבא הצטער יותר, על הכסף שאבד או על הפרטנר לשיחות מעמיקות.

כשאמא הייתה חסרת סבלנות והוא היה שקוע בקריאה, היא קראה לו, ״שפינוזה, אני צריכה אותך במטבח.״

בזכות אבא למדתי על משוררי היידיש הגדולים. הייתי נוסעת לחנות קטנה בתל־אביב בשם ״ספריית י.ל. פרץ״ שמכרו שם ספרים ביידיש. אבא היה אומר שם של משורר ומטיל עליי לחפש את ספריו. רוב הספרים בחנות היו משומשים והתגלגלו לשם מכל מיני ספריות בארץ ובחו״ל. לייב ניידוס, יהואש, משה לייב הלפרין, לייויק, סוצקעווער, קדיה, משה נאדיר. אני זוכרת שיצא ספר חדש של סוצקעווער בהוצאה מהודרת עם איורים נהדרים של מארק שאגאל, ״די פידלרויז״ (שושנת הכינור) וקיבלתי הוראה להביא את הספר היקר הזה. מיהרתי לקנות אותו לפני שיאזל.

אמא רצה

אמא הייתה חסרת מנוחה. גם כשרצינו ללכת סתם לטייל בסוף השבוע היא לא יכלה ללכת בנחת ותמיד מיהרה. אבא היה צוחק ואומר ״רות'קלע, לאמיר אַבּיסל לוֹיפְן שְפָּאצירן,״ רות'קלע, בואי נרוץ קצת לטייל.

אבא מתרגם

אבא היה היחיד ברחוב שקרא עברית. אני זוכרת אותו יושב באולם הקולנוע ב״בית העם״ מצדדיו אמא שלי ועוד שכנה או שתיים, והוא מתרגם להן את הכתוביות של הסרט. לפעמים בלהט הסצנה המרגשת הוא הרים את קולו והאנשים מסביב העירו לו בכעס. אחי ואני נלחצנו מאוד, אבל כשהסצנה הדרמטית הסתיימה חזר אבא ללחוש.

בית העם

אולמות הקולנוע בארץ היו חללים גדולים וקרים שבהם הקרינו בעיקר סרטים, אבל הם היו גם אולמות תיאטרון בעת הצורך. כך למעשה היה בית העם בקריית חיים — היכל התרבות של הצפון. הופיעו שם ז'אק ברל, הארי בֵּלָפוֹנטֶה, ננה מוּשקוּרי, עמליה רוֹדריגֶז, ליונל הַמפּטוֹן, ה״פְּלַאטֶרְס״ וה״גוֹלדֶן גֶייט״ וכמובן כל להקות הפולקלור שהיו פופולריות באותן שנים ומשכו קהל רב: להקות של מחול פיליפיני, ספרדי, רוסי ובולגרי. אבל אנחנו אהבנו יותר מכול את להקת ״ענבל״. הלכנו למופעים שלהם מלאי הערכה לרקדנים ולמוזיקה שלא הכרנו ושהקסימה אותנו. שנים שמרתי את התוכניות של ההופעות. כשהדוד משוודיה בא לביקור לקחנו אותו כמובן לראות את להקת ״ענבל״ שלנו.

כלה תימנייה מוורשה

אבא של איציק בכר, חברי מקריית ביאליק ולימים גם האמרגן שלי, ניהל מכולת במדרך עוז, מושב תימני ליד עפולה. הוא היה נוסע לעבודה כל בוקר מהקריות בשני אוטובוסים, ישן על הדלפק במכולת שנת צהריים קצרה וחוזר בערב. אמא שלי, שהייתה כהת־עור, ולפעמים שאלו אותה מניין היא יודעת יידיש, רצתה להתחפש בפורים לתימנייה. אבא של איציק, הלוא הוא גרשון, הביא לה מהיישוב שבו עבד בגדים מסורתיים של כלה. ואמא הייתה כל כך יפה: כלה תימנייה מוורשה.

סוס העץ

בפולין היה אבא מורה למוזיקה, אבל כאן בארץ חשש ללמד בגלל העברית. הוא הכיר את השפה כי למד בישיבה עד גיל שבע־עשרה, אבל העברית המדוברת הייתה זרה וקשה לו. וחוץ מזה, לא היו פסנתרים בסביבה. בלית ברירה החליט אבא להפוך את התחביב שלו, הצילום, לפרנסה. בין הדברים המועטים שהבאנו מפולין היו שמיכות פוך, מצלמת ״לייקה״ ונדנדת סוס עץ לבן. זה היה הסטודיו של אבא. בימים היה עומד מתחת למדרגות שחיברו את רחוב הרצל ורחוב החלוץ בחיפה עם קופסת הצילום שהכין לעצמו: מין ארגז קטן שבתוכו המצלמה וממנה נמשך שרוול ארוך, שלתוכו היה מכניס את היד, מצלם ומפתח. על הארגז היו מודבקות כמה תמונות שצילם. קראו לזה ״פוטו חמש דקות״. בין הצילומים היה אבא יושב וקורא את עיתון ״הארץ״. כשנתקל בקושי להבין מילה או משפט, לא התבייש לעצור מישהו מהעוברים ושבים ולבקש הסבר.

סוס העץ שימש גם הוא לעבודה, והרבה ילדים בקריות הצטלמו כשהם יושבים על הסוס היפה הזה.

המשך בספר המלא