שבורים 4 - שבורים לנצח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שבורים 4 - שבורים לנצח
מכר
מאות
עותקים
שבורים 4 - שבורים לנצח
מכר
מאות
עותקים

שבורים 4 - שבורים לנצח

5 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

הספר המודפס במכירה מוקדמת, ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם.
שימו לב: המשלוח מותנה בזמני ההדפסה והאספקה של ההוצאה לאור. לפרטים נוספים >

"האהבה שלהם היא הנשק החזק ביותר שיש ברשותם. הם נקודת התורפה הגדולה ביותר אחד של השני."

שנתיים חלפו מאז שהוא כבש את ליבי.
שנתיים מאז שהעולמות שלנו התנגשו.
שנתיים מאז שהנשמות שלנו השתלבו זו בזו.
אנחנו משפחה עכשיו. נלחמים בייאוש כדי להישאר יחד בעולם שנחוש לקרוע אותנו לגזרים. 
הוא הלוחם שלי. אני נקודת התורפה שלו. 
אנחנו יכולים להצליח. אני יודעת שאנחנו יכולים. אנחנו רק צריכים להמשיך לנשום.

היא הדבר היחיד שעשיתי נכון בחיים רצופי טעויות. המחשבה שאאבד אותה מטילה עליי אימה.
הסכנה שפחדתי ממנה היא המציאות שלי עכשיו. השעון מתקתק, הזמן אוזל, אבל היא תשרוד את זה. לא משנה מה יקרה, אני אשמור עליה ואדאג שהיא תישאר בחיים.

שבורים לנצח הוא הכרך האחרון והמסעיר בסדרת שבורים. קלואי וולש מביאה את הסיפור המרגש הזה לשיאו הדרמטי, כשהיא מוכיחה שאהבה אמיתית יכולה לשרוד כל סערה – אם רק נהיה מוכנים להילחם עליה.

פרק ראשון

פרולוג

לי

תמיד ידעתי שמוזיקה וספרים הם תרפיה עבורי. נאחזתי בהם כבחבל הצלה. הם הצילו את חיי באין־ספור מקרים שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי.

במילות שיר יכולתי להעמיד פנים, יכולתי להיות מישהי אחרת. בדפי ספר יכולתי לטייל. הרגשות שלי צמחו דרך מילים של אנשים מפורסמים ששרו על הצרות שלהם וכתבו על יגונם.

יכולתי להזדהות איתם.

שרדתי בזכותם.

אני בטוחה שבלעדיהם הייתי מתה לפני שנים רבות, אולי לא פיזית, אבל במובן עמוק יותר. כן, הלב שלי היה ממשיך לפעום, אבל לפעמים המוות היה הדאגה הכי זניחה. לפעמים... לפעמים החיים עלולים להיות גורל אכזרי יותר.

ידעתי שזה נשמע מגוחך, אבל הייתי בטוחה שאנשים שמעולם לא היו בשליטה על הכאב הפיזי שגופם נאלץ לסבול, הבינו את דבריי. את המשמעות שאליה התכוונתי.

מסובך להביע במילים מצב נפשי כזה. איך גורמים לאנשים להבין משהו שאת לא מבינה עד הסוף בעצמך? זה הדבר היחיד שהכרתי.

נולדתי לעולם אכזרי, למשפחה שלא רצתה בי, לחיים שלא התאמתי אליהם. גדלתי בבית שבו התעלמו מצרחות ומבכי של ילדה קטנה. גדלתי עם כתפיים שמוטות ואינסטינקט בריחה.

ריקה. מכוערת. מצולקת. קרה. בודדה. רעבה. מבוהלת.

שבע מילים שהגדירו את ילדותי. שתיארו אותי. תיארו את האנשים של ילדותי. סבלתי אכזריות קיצונית. הייתי אבודה. אבודה בעולם המשוגע הזה, עולם מלא בשקרים, עולם מלא בשקרנים. אמון היה משהו שלא יכולתי להרשות לעצמי לחלק בקלות, כי בגידה הייתה הגמול לאמון מוטעה.

הייתה לי חברה אחת, סלע איתן בודד, במשך שמונה־עשרה השנים הראשונות של חיי.

קמרין פריי.

היא מתה למעני.

חטפה קליע שנועד לסיים את חיי.

צפיתי בדמה נשפך, הרגשתי את עורה מתקרר כשהמוות מילא את החדר שבו נשמה את נשימתה האחרונה. היא מתה, והתינוק שברחמי מת. לפעמים, בחשכת הלילה, כששכבתי ערה במיטתי ובחנתי את כל הטעויות שלי מהעבר, תהיתי — לא, קיוויתי — שהם יחד.

אם הייתי חתיכת עץ סחף, הייתי כנראה הרחק בים, שטה ללא תכלית, ללא תקווה.

אבל היה לי עוגן.

העוגן שלי הופיע בצורה של גבר יפהפה בגובה מטר ותשעים, בעל מזג הפכפך, שבמובנים רבים היה שבור כמוני. הוא גרר אותי אל פני השטח והציל אותי מטביעה במעמקי הייאוש והשממה. הוא נכנס לאוקיינוס הבדידות שלי והציל אותי. האירועים שקרו אחרי שהכרנו היו מהגרועים ביותר שאי פעם חוויתי — מהגרועים ביותר שסבלתי. אבל כבר היה מאוחר מדי, כי נפלתי ברשת.

התאהבתי בעוגן שלי.

ועם האהבה הגיעו יותר צער, שיברון לב וכאב ממה שיכולתי אי פעם לצפות. האהבה אליו כמעט חיסלה אותי. והידיעה שהיא עדיין יכלה להרוס אותי, רק הוסיפה לתערובת המשתקת של כאב ועונג שזרמה בעורקיי. הוא היה יותר לוחם ויותר גיבור מכל הגברים בספרים שקראתי. הוא היה אמיתי. היו לו פגמים רבים — הוא אמר את המילים הלא נכונות ועשה דברים נוראים, אבל הלב שלו, אוי אלוהים, היה לו לב של אריה. הוא אהב בעוצמה. הוא הגן עליי בחירוף נפש. מעולם לא הרגשתי אהבה כזאת.

הוא היה מוכן להרוג למעני.

הוא תמיד הגן עליי.

איזה רגש מעוות להחריד. למצוא נחמה בידיעה שאדם אחד ישפוך את דמו של אחר כדי להגן עליי. כדי שאישאר בחיים.

לפני שנתיים הייתי רועדת מהמחשבה הזאת.

לפני שנתיים לא הכרתי את קייל קרטר...


"את מוכנה ללכת, מותק?" קייל קרא מדלת הסוויטה במלון והעיר אותי מהחלום בהקיץ. היינו תקועים בסוויטת ירח הדבש של מלון הנדרסון בשעה האחרונה וחיכינו להפוגה בסערה. היא לא הגיעה. במקום להיעלם, עוד ועוד עיתונאים הגיעו כדי לארוב לנו. לעוט על השלל.

הנהנתי בראשי בהיסוס. לא הייתי מוכנה. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי יוצאת מהחדר הזה שוב לעולם. הייתי מבועתת. הכול התחדש. פרי פרנקלין דאג לכך כשהופיע בטלוויזיה והכפיש אותי בפני מיליוני אנשים. אבי חיזק כל פחד שיכולתי להעלות בדמיוני בשיחת הטלפון איתי. נחנקתי מהחרדה שאחזה בי, והתחושה המוכרת של הפחד הייתה חדה ופוצעת. "כמה לדעתך יש שם בחוץ?" שאלתי במתח כשהבטתי לכיוון החלון.

קור מקפיא שרר בחוץ, כמו תמיד בחודש ינואר בבולדר, קולורדו, ובאמת שלא הצלחתי להבין למה האנשים האלה היו מוכנים לעמוד שם ולחכות לנו. נכון, משפט הרצח היה אטרקציה, פיתוי, אבל בשם אלוהים, לא היינו סלבריטאים. לא היו שחקנים, מוזיקאים או ספורטאים בחדר הזה. היינו אנשים רגילים. זה לא הגיע לנו. שום דבר מכל מה שקרה.

"יהיו הרבה יותר אם שניכם לא תזוזו," דרק פורטר, חברנו הוותיק ושותפנו לחדר, מלמל כשהרים את הופ בזרועותיו וניגש אל הווילונות. "אני לוקח את הילדה. היא כמו קיצור דרך," הוא צחק, אבל החיוך שלו לא נשקף מעיניו הירוקות והמודאגות. "אסור להם לגעת בה," הוא הוסיף בעדינות ועיניו ננעצו בי כשדיבר. ידעתי שהוא ניסה לנחם אותי, ובכל מצב אחר הייתי עונה לו, אבל השפתיים שלי רעדו כל כך שלא ידעתי מה יצא מהן אם אדבר.

"קלסי," קייל נהם לתוך הטלפון שלו והבהיל אותי. צפיתי בייאוש כשפסע בסוויטה כמו משוגע, יד אחת החזיקה את הטלפון בצמוד לאוזנו, השנייה משכה בעניבה שלו. "אני רוצה שהוא יהיה במעקב. לא אכפת לי מה הנוהל התקין," הוא המשיך, בלי להיות מודע שהאזנו להתפרצות שלו.

"לא, תקשיבי לי," הוא שאג והרים את ידו כדי למשוך בשערו. ידעתי שהמצב קשה אם קייל משך בשיער שלו. חששתי שהוא יסבול מהתקרחות מוקדמת בגלל ההתעללות שלו בשיער על בסיס יום־יומי. "תשאירו את הבן זונה במקום שבו תוכלו לראות אותו. אני רוצה דיווח יומי על התנועות שלו." הגבה של קייל התרוממה בהפתעה ברורה והוא שמט את ידו לצד גופו ושתק לרגע. השתוקקתי לדעת איך עורכת הדין הנאמנה שלו הצליחה להשתיק אותו. הוא היה אדם שקשה להפתיע. הייתי צריכה ללמוד כמה טיפים ממנה. "רייצ'ל?" קייל לחש. "נדחה? למתי?" עיניו הציצו אליי והוא נרתע. "איזה פאקינג סיוט..."

"אוקיי, קלסי," דרק התערב ולקח את הטלפון מידו של קייל. "הוא יתקשר אלייך אחר כך, מתוקה," אמר לתוך הטלפון לפני שסיים את השיחה והחליק את הטלפון לכיס חולצתו של קייל. "סדר עדיפויות, אחי," דרק מלמל. "יש לך כאן דברים חשובים יותר."

דרק הטה את ראשו לכיווני ושלח אל קייל מבט רב משמעות. שני הגברים עמדו והביטו זה בזה, ולרגע כמעט הרגשתי שצותתּי לשיחה פרטית. עברה ביניהם הסכמה אילמת — הקשר הקרוב שלהם היה כזה שהם לא היו צריכים מילים. צפיתי כשהנהנו בו־זמנית לפני שפנו אליי ואל החלון.

"בואו נלך הביתה," קייל אמר לבסוף והפר את הדממה המטרידה.

"קייל," מלמלתי והרגשתי מתוחה מאוד. "יש איזו אפשרות... שנוכל להישאר כאן?"

"אנחנו לא מתחבאים," הוא אמר בנחת וצעד לעברי, כרך זרוע סביב מותניי וקירב אותי אליו. "את לא מתחבאת, נסיכה."

"זה לא שאני רוצה להתחבא," עניתי בשקט. "אני פשוט לא רוצה לתת להם עוד תחמושת לירות עלינו."

"זין על הכול," הוא נהם בנימה עצבנית. כל גופו רעד מרוב כעס. "תגידי לי משהו, לי. תגידי לי במה אנחנו פאקינג צריכים להתבייש? מה מישהו מאיתנו עשה כדי שיגיע לו העונש הזה?" הוא הניד בראשו כדי להדגיש את המסר. "הדבר היחיד שאנחנו אשמים בו הוא שבאנו ממשפחות מחורבנות. אנחנו לא רוצחים. אנחנו לא אנסים ואנחנו לא מנוולים שמכים ילדים. אז כן, נסיכה, זין על הכול."

נאלצתי לחייך נוכח הבוטות הישירה שלו, החשיבה בשחור ובלבן. זה היה קייל — הוא לא שם זין מה חשבו עליו. זה לא הדיר שינה מעיניו אפילו לרגע, וקינאתי בו. רציתי להיות בטוחה בעצמי ולהרגיש בנוח ברמה כזאת.

"אתה צודק." עצמתי את העיניים ושקעתי עליו. התענגתי על הדרך שבה גופו הרגיע את גופי. הרגשתי כמו עלוקה שיונקת את כוחו לתוכי. אבל זה לא ממש הטריד אותי. לקייל היה יותר כוח מכולנו. הוא לא פחד מאף אחד. הוא באמת היה כמו סופרמן, רק עם פה מלוכלך. אלוהים, כמה אהבתי את הגבר הזה. "תגן עלינו," התחננתי וקולי נשמע כמו לחישה מתנשמת.

הרגשתי את שפתיו נוגעות במצח שלי ואת אצבעותיו מלטפות לי את עצם הלחי. "תמיד," הוא מלמל לאוזניי בלבד.

דרק

המעבר מהמלון למכונית היה חוויה לא נעימה. השמועה נפוצה והיינו מוקפים תוך שעה. הטלפון של קייל צלצל כל חמש־עשרה שניות, לי רעדה — ממש רעדה כמו עלה נידף — והופ... טוב, הילדה הזאת הייתה לוחמת. היא התחבאה בשקט בחיקי והציצה מעל זרועי בעיניים סקרניות וחדות־הבחנה.

בנסיבות אחרות, הייתי מתבדח על הרכושנות שבה קייל כרך את זרועותיו סביב לי, אבל אירועי הערב הפכו אותי לרציני. אם מדברים על להיות רציני, ממש לא רציתי להיות כזה. הדבר היחיד שרציתי לעשות היה להשתכר, לאבד הכרה ולהעמיד פנים ששלוש השעות האחרונות היו עוד סיוט. אבל לא, מובן שדברים כאלה תמיד קרו לנו. לא יכולנו לקבל חיים רגילים. הרגשתי שאני מתגרה בגורל בעצם המחשבה. מי ששולט ברכבת הקארמה צריך באמת להתרחק מאיתנו. היינו חייבים הפוגה.

"תתכוננו, חברים," קייל הזהיר כשהתקדם ופתח את הדלתות. "הם רעבים ואנחנו הבופה."

ברגע שיצאנו מהמלון הבטוח, הכול השתבש. מייד סונוורתי מהבזקי המצלמות והתחרשתי מצעקות ומקריאות של חארות נצלנים. יותר עיתונאים משראיתי כבר חודשים רבים עטו עלינו כמו עופות דורסים עם המצלמות המבהיקות והמיקרופונים המטופשים שלהם. "תשמור על רוגע," הזהרתי את קייל כשהגנתי על הפנים של הופ עם הזרוע שלי וסוככתי עליה מפנסי המצלמות שהבהבו בפניה.

"תכניס את הבת שלי למכונית, דרק," הוא נהם בזמן שכרך זרוע אחת סביב גבה של לי והשתמש בשנייה כדי להצמיד את פניה לחזה שלו, תוך כדי שלחש באוזניה מילים של עידוד ואהבה. הרגשתי בתוכי רק זעם צרוף ושלוח רסן.

זה היה לא הוגן בטירוף. לא סתם לא הוגן. זה היה אכזרי ומרושע. אם הייתי יכול לטוס ללואיזיאנה עכשיו, הייתי עושה את זה. פרי פרנקלין היה צריך לשלם על מעשיו. השטויות האלה היו חסרות היגיון. התקפה זדונית על בחורה חפה מפשע. נשגב מבינתי איך אישה יכולה להיות כזאת טובת לב וטהורה, למרות כל הניסיונות להכפיש את דמותה ולעוות את המחשבות שלה.

"ששש, מתוקה. אני איתך," שמעתי את קייל אומר תוך שהוא נדחק דרך המוני האנשים שהתעקשו להידחף לפנינו.

"אני יודעת," שמעתי את לי אומרת. קולה היה מעומעם כי פניה היו טמונות בזרועו. היינו במרחק קצר מאוד מהמרצדס של קייל, אבל ארבעים העיתונאים שהקיפו אותנו גרמו למרחק להיראות כמו קילומטר.

"עוף לי מהפנים, מטומטם," נהם קייל כשדחף בכתפו אידיוט נפוח עם מצלמה מרשימה. עיקר תשומת הלב של כל מי שהיה כאן הייתה מופנית לשני החברים הכי טובים שלי, וזאת הייתה הזדמנות מצוינת להכניס את בתם בבטחה למכונית. היה קצת חסר טעם לצלם את הופ. היא הייתה למעשה חסינה מבחינת התקשורת. קייל דאג לזה. כל ניסיון לצלם אותה היה לשווא. נאסר עליהם להדפיס את תמונתה. היא הייתה קטינה ולאבא שלה היה מספיק כסף לגרור כל עיתון שיעז לחשוף אותה למאבק משפטי לשישים השנים הבאות בערך.

אחרי שחגרתי את הופ בכיסא הבטיחות שלה, סגרתי במהירות את הדלת ומיהרתי לצד הנהג. "אפשר לקבל תגובה, מר קרטר?" שמעתי איזה מטריד שואל וסרקתי את הקהל.

כשעיניי פגשו בעיניו של קייל, הנדתי בראשי באזהרה. "תישאר רגוע," אמרתי בלי קול.

הוא הנהן בנוקשות לפני שהשיב את תשומת הלב שלו ללי. הם ידעו שלקייל היה מזג חם. הם רצו שהוא יתפוצץ והסיבה היחידה שהוא עוד לא עשה זאת הייתה האישה השברירית והמתולתלת שנצמדה אליו בכל כוחה. זו הייתה הדרך היחידה שיכולתי לתאר את לי ברגע זה. מעולם לא ראיתי אותה צעירה ופגיעה כל כך. היא אחזה בחולצתו בלפיתה עזה ונצמדה לקייל כאילו נאחזה בשפת צוק, הביטה בפניו כאילו הסתכלה על לוחם שעמד להילחם עד מוות. פאק, כשחושבים על זה, ככה בדיוק קייל נראה. לוחם שהיה מוכן להרוג, לדמם ולמות כדי להגן עליה. אלוהים, האהבה שלהם... היה בה משהו מיוחד. היא הציפה את האוויר ועטפה את הזוג בבועה בלתי נראית.

פתחתי את דלת הנהג בתנופה, נכנסתי והתנעתי. במצב הרוח שהייתי בו, פשוט קיוויתי שאחד המטומטמים האלה יחסום לי את הדרך. "מה שלום הילדה הכי טובה בעולם?" שאלתי בקלילות כשהצצתי במראה האחורית בפניה הקטנות של הופ. תגובתה הייתה חיוך רחב וחסר שיניים. "הכול בסדר שם מאחור?" הגברתי את החימום כדי שיהיה לה נעים. "דוד דרק יוציא אותך מכאן ואולי נראה סרט כשנגיע הביתה." המשכתי לפטפט בניסיון להרגיע את הילדה התמימה שישבה מאחוריי. "אהבת את לשבור את הקרח, נכון? אולי נעשה יום פיג'מות מחר ואתן לך קצת שוקולד. רק אל תספרי לאימא שלך. את זוכרת מה היא עשתה לי בפעם שעברה..."

דלת המכונית נפתחה בתנופה ולי נדחפה למושב האחורי. קייל נכנס מייד אחריה. "כולם בסדר?" שאלתי כשהתרחקתי מהמלון. השלג ירד עלינו ללא הפסקה ונאלצתי להאט את המכונית לזחילה. "לכולם עדיין יש עשר אצבעות בידיים וברגליים?"

"שמונה אצבעות, שני אגודלים, אידיוט," קייל רטן והוסיף, "אל תיסע מהר, הכבישים כמו קרח."

"מתי זה ייגמר, חברים?" לי שאלה וקולה הנסער הבליט את המבטא הדרומי שלה. "הם לעולם לא יניחו לנו."

"כשכל זה ייגמר, אני אקח אותך מכאן," שמעתי את קייל אומר ללי. "למקום שבו אף אחד לא מכיר אותנו."

"לאן ניסע?" לי שאלה.

"צרפת, אנגליה, אוסטרליה. פאק, לאן שתרצי, נסיכה," קייל שידל אותה. "לכמה זמן שתרצי."

"מה לגבי אירלנד?" שאלתי בשקט. "זה קרוב. בטוח. שלו."

"אירלנד," אמר קייל. "אני בעניין. מה איתך, נסיכה?"

"אף פעם לא הייתי בחו"ל," היא לחשה. "אירלנד נשמעת כמו התחלה טובה."

"כשכל זה ייגמר, נבקר באירלנד," קייל אמר בנחישות. "תחשבי על זה, נסיכה. תצפי לזה. יש לנו עדיין עתיד." הרגשתי יד על כתפי ואז את קולו של קייל באוזניי, "גם לך, דר," הוא רטן.

הצצתי במראה הפנימית וראיתי את קייל מושך את לי לחיקו. הוא נענע אותה בעדינות בזרועותיו, נישק את שערה, את פניה וכל איבר בגוף שלה שהצליח להגיע אליו. אחת מידיו נמתחה על המושב ואצבעותיו התהדקו בבטחה על היד הקטנה והשמנמנה של בתו. הנדתי את ראשי בכעס.

זו הייתה המציאות שלנו עכשיו.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

שבורים 4 - שבורים לנצח קלואי וולש

פרולוג

לי

תמיד ידעתי שמוזיקה וספרים הם תרפיה עבורי. נאחזתי בהם כבחבל הצלה. הם הצילו את חיי באין־ספור מקרים שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי.

במילות שיר יכולתי להעמיד פנים, יכולתי להיות מישהי אחרת. בדפי ספר יכולתי לטייל. הרגשות שלי צמחו דרך מילים של אנשים מפורסמים ששרו על הצרות שלהם וכתבו על יגונם.

יכולתי להזדהות איתם.

שרדתי בזכותם.

אני בטוחה שבלעדיהם הייתי מתה לפני שנים רבות, אולי לא פיזית, אבל במובן עמוק יותר. כן, הלב שלי היה ממשיך לפעום, אבל לפעמים המוות היה הדאגה הכי זניחה. לפעמים... לפעמים החיים עלולים להיות גורל אכזרי יותר.

ידעתי שזה נשמע מגוחך, אבל הייתי בטוחה שאנשים שמעולם לא היו בשליטה על הכאב הפיזי שגופם נאלץ לסבול, הבינו את דבריי. את המשמעות שאליה התכוונתי.

מסובך להביע במילים מצב נפשי כזה. איך גורמים לאנשים להבין משהו שאת לא מבינה עד הסוף בעצמך? זה הדבר היחיד שהכרתי.

נולדתי לעולם אכזרי, למשפחה שלא רצתה בי, לחיים שלא התאמתי אליהם. גדלתי בבית שבו התעלמו מצרחות ומבכי של ילדה קטנה. גדלתי עם כתפיים שמוטות ואינסטינקט בריחה.

ריקה. מכוערת. מצולקת. קרה. בודדה. רעבה. מבוהלת.

שבע מילים שהגדירו את ילדותי. שתיארו אותי. תיארו את האנשים של ילדותי. סבלתי אכזריות קיצונית. הייתי אבודה. אבודה בעולם המשוגע הזה, עולם מלא בשקרים, עולם מלא בשקרנים. אמון היה משהו שלא יכולתי להרשות לעצמי לחלק בקלות, כי בגידה הייתה הגמול לאמון מוטעה.

הייתה לי חברה אחת, סלע איתן בודד, במשך שמונה־עשרה השנים הראשונות של חיי.

קמרין פריי.

היא מתה למעני.

חטפה קליע שנועד לסיים את חיי.

צפיתי בדמה נשפך, הרגשתי את עורה מתקרר כשהמוות מילא את החדר שבו נשמה את נשימתה האחרונה. היא מתה, והתינוק שברחמי מת. לפעמים, בחשכת הלילה, כששכבתי ערה במיטתי ובחנתי את כל הטעויות שלי מהעבר, תהיתי — לא, קיוויתי — שהם יחד.

אם הייתי חתיכת עץ סחף, הייתי כנראה הרחק בים, שטה ללא תכלית, ללא תקווה.

אבל היה לי עוגן.

העוגן שלי הופיע בצורה של גבר יפהפה בגובה מטר ותשעים, בעל מזג הפכפך, שבמובנים רבים היה שבור כמוני. הוא גרר אותי אל פני השטח והציל אותי מטביעה במעמקי הייאוש והשממה. הוא נכנס לאוקיינוס הבדידות שלי והציל אותי. האירועים שקרו אחרי שהכרנו היו מהגרועים ביותר שאי פעם חוויתי — מהגרועים ביותר שסבלתי. אבל כבר היה מאוחר מדי, כי נפלתי ברשת.

התאהבתי בעוגן שלי.

ועם האהבה הגיעו יותר צער, שיברון לב וכאב ממה שיכולתי אי פעם לצפות. האהבה אליו כמעט חיסלה אותי. והידיעה שהיא עדיין יכלה להרוס אותי, רק הוסיפה לתערובת המשתקת של כאב ועונג שזרמה בעורקיי. הוא היה יותר לוחם ויותר גיבור מכל הגברים בספרים שקראתי. הוא היה אמיתי. היו לו פגמים רבים — הוא אמר את המילים הלא נכונות ועשה דברים נוראים, אבל הלב שלו, אוי אלוהים, היה לו לב של אריה. הוא אהב בעוצמה. הוא הגן עליי בחירוף נפש. מעולם לא הרגשתי אהבה כזאת.

הוא היה מוכן להרוג למעני.

הוא תמיד הגן עליי.

איזה רגש מעוות להחריד. למצוא נחמה בידיעה שאדם אחד ישפוך את דמו של אחר כדי להגן עליי. כדי שאישאר בחיים.

לפני שנתיים הייתי רועדת מהמחשבה הזאת.

לפני שנתיים לא הכרתי את קייל קרטר...


"את מוכנה ללכת, מותק?" קייל קרא מדלת הסוויטה במלון והעיר אותי מהחלום בהקיץ. היינו תקועים בסוויטת ירח הדבש של מלון הנדרסון בשעה האחרונה וחיכינו להפוגה בסערה. היא לא הגיעה. במקום להיעלם, עוד ועוד עיתונאים הגיעו כדי לארוב לנו. לעוט על השלל.

הנהנתי בראשי בהיסוס. לא הייתי מוכנה. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי יוצאת מהחדר הזה שוב לעולם. הייתי מבועתת. הכול התחדש. פרי פרנקלין דאג לכך כשהופיע בטלוויזיה והכפיש אותי בפני מיליוני אנשים. אבי חיזק כל פחד שיכולתי להעלות בדמיוני בשיחת הטלפון איתי. נחנקתי מהחרדה שאחזה בי, והתחושה המוכרת של הפחד הייתה חדה ופוצעת. "כמה לדעתך יש שם בחוץ?" שאלתי במתח כשהבטתי לכיוון החלון.

קור מקפיא שרר בחוץ, כמו תמיד בחודש ינואר בבולדר, קולורדו, ובאמת שלא הצלחתי להבין למה האנשים האלה היו מוכנים לעמוד שם ולחכות לנו. נכון, משפט הרצח היה אטרקציה, פיתוי, אבל בשם אלוהים, לא היינו סלבריטאים. לא היו שחקנים, מוזיקאים או ספורטאים בחדר הזה. היינו אנשים רגילים. זה לא הגיע לנו. שום דבר מכל מה שקרה.

"יהיו הרבה יותר אם שניכם לא תזוזו," דרק פורטר, חברנו הוותיק ושותפנו לחדר, מלמל כשהרים את הופ בזרועותיו וניגש אל הווילונות. "אני לוקח את הילדה. היא כמו קיצור דרך," הוא צחק, אבל החיוך שלו לא נשקף מעיניו הירוקות והמודאגות. "אסור להם לגעת בה," הוא הוסיף בעדינות ועיניו ננעצו בי כשדיבר. ידעתי שהוא ניסה לנחם אותי, ובכל מצב אחר הייתי עונה לו, אבל השפתיים שלי רעדו כל כך שלא ידעתי מה יצא מהן אם אדבר.

"קלסי," קייל נהם לתוך הטלפון שלו והבהיל אותי. צפיתי בייאוש כשפסע בסוויטה כמו משוגע, יד אחת החזיקה את הטלפון בצמוד לאוזנו, השנייה משכה בעניבה שלו. "אני רוצה שהוא יהיה במעקב. לא אכפת לי מה הנוהל התקין," הוא המשיך, בלי להיות מודע שהאזנו להתפרצות שלו.

"לא, תקשיבי לי," הוא שאג והרים את ידו כדי למשוך בשערו. ידעתי שהמצב קשה אם קייל משך בשיער שלו. חששתי שהוא יסבול מהתקרחות מוקדמת בגלל ההתעללות שלו בשיער על בסיס יום־יומי. "תשאירו את הבן זונה במקום שבו תוכלו לראות אותו. אני רוצה דיווח יומי על התנועות שלו." הגבה של קייל התרוממה בהפתעה ברורה והוא שמט את ידו לצד גופו ושתק לרגע. השתוקקתי לדעת איך עורכת הדין הנאמנה שלו הצליחה להשתיק אותו. הוא היה אדם שקשה להפתיע. הייתי צריכה ללמוד כמה טיפים ממנה. "רייצ'ל?" קייל לחש. "נדחה? למתי?" עיניו הציצו אליי והוא נרתע. "איזה פאקינג סיוט..."

"אוקיי, קלסי," דרק התערב ולקח את הטלפון מידו של קייל. "הוא יתקשר אלייך אחר כך, מתוקה," אמר לתוך הטלפון לפני שסיים את השיחה והחליק את הטלפון לכיס חולצתו של קייל. "סדר עדיפויות, אחי," דרק מלמל. "יש לך כאן דברים חשובים יותר."

דרק הטה את ראשו לכיווני ושלח אל קייל מבט רב משמעות. שני הגברים עמדו והביטו זה בזה, ולרגע כמעט הרגשתי שצותתּי לשיחה פרטית. עברה ביניהם הסכמה אילמת — הקשר הקרוב שלהם היה כזה שהם לא היו צריכים מילים. צפיתי כשהנהנו בו־זמנית לפני שפנו אליי ואל החלון.

"בואו נלך הביתה," קייל אמר לבסוף והפר את הדממה המטרידה.

"קייל," מלמלתי והרגשתי מתוחה מאוד. "יש איזו אפשרות... שנוכל להישאר כאן?"

"אנחנו לא מתחבאים," הוא אמר בנחת וצעד לעברי, כרך זרוע סביב מותניי וקירב אותי אליו. "את לא מתחבאת, נסיכה."

"זה לא שאני רוצה להתחבא," עניתי בשקט. "אני פשוט לא רוצה לתת להם עוד תחמושת לירות עלינו."

"זין על הכול," הוא נהם בנימה עצבנית. כל גופו רעד מרוב כעס. "תגידי לי משהו, לי. תגידי לי במה אנחנו פאקינג צריכים להתבייש? מה מישהו מאיתנו עשה כדי שיגיע לו העונש הזה?" הוא הניד בראשו כדי להדגיש את המסר. "הדבר היחיד שאנחנו אשמים בו הוא שבאנו ממשפחות מחורבנות. אנחנו לא רוצחים. אנחנו לא אנסים ואנחנו לא מנוולים שמכים ילדים. אז כן, נסיכה, זין על הכול."

נאלצתי לחייך נוכח הבוטות הישירה שלו, החשיבה בשחור ובלבן. זה היה קייל — הוא לא שם זין מה חשבו עליו. זה לא הדיר שינה מעיניו אפילו לרגע, וקינאתי בו. רציתי להיות בטוחה בעצמי ולהרגיש בנוח ברמה כזאת.

"אתה צודק." עצמתי את העיניים ושקעתי עליו. התענגתי על הדרך שבה גופו הרגיע את גופי. הרגשתי כמו עלוקה שיונקת את כוחו לתוכי. אבל זה לא ממש הטריד אותי. לקייל היה יותר כוח מכולנו. הוא לא פחד מאף אחד. הוא באמת היה כמו סופרמן, רק עם פה מלוכלך. אלוהים, כמה אהבתי את הגבר הזה. "תגן עלינו," התחננתי וקולי נשמע כמו לחישה מתנשמת.

הרגשתי את שפתיו נוגעות במצח שלי ואת אצבעותיו מלטפות לי את עצם הלחי. "תמיד," הוא מלמל לאוזניי בלבד.

דרק

המעבר מהמלון למכונית היה חוויה לא נעימה. השמועה נפוצה והיינו מוקפים תוך שעה. הטלפון של קייל צלצל כל חמש־עשרה שניות, לי רעדה — ממש רעדה כמו עלה נידף — והופ... טוב, הילדה הזאת הייתה לוחמת. היא התחבאה בשקט בחיקי והציצה מעל זרועי בעיניים סקרניות וחדות־הבחנה.

בנסיבות אחרות, הייתי מתבדח על הרכושנות שבה קייל כרך את זרועותיו סביב לי, אבל אירועי הערב הפכו אותי לרציני. אם מדברים על להיות רציני, ממש לא רציתי להיות כזה. הדבר היחיד שרציתי לעשות היה להשתכר, לאבד הכרה ולהעמיד פנים ששלוש השעות האחרונות היו עוד סיוט. אבל לא, מובן שדברים כאלה תמיד קרו לנו. לא יכולנו לקבל חיים רגילים. הרגשתי שאני מתגרה בגורל בעצם המחשבה. מי ששולט ברכבת הקארמה צריך באמת להתרחק מאיתנו. היינו חייבים הפוגה.

"תתכוננו, חברים," קייל הזהיר כשהתקדם ופתח את הדלתות. "הם רעבים ואנחנו הבופה."

ברגע שיצאנו מהמלון הבטוח, הכול השתבש. מייד סונוורתי מהבזקי המצלמות והתחרשתי מצעקות ומקריאות של חארות נצלנים. יותר עיתונאים משראיתי כבר חודשים רבים עטו עלינו כמו עופות דורסים עם המצלמות המבהיקות והמיקרופונים המטופשים שלהם. "תשמור על רוגע," הזהרתי את קייל כשהגנתי על הפנים של הופ עם הזרוע שלי וסוככתי עליה מפנסי המצלמות שהבהבו בפניה.

"תכניס את הבת שלי למכונית, דרק," הוא נהם בזמן שכרך זרוע אחת סביב גבה של לי והשתמש בשנייה כדי להצמיד את פניה לחזה שלו, תוך כדי שלחש באוזניה מילים של עידוד ואהבה. הרגשתי בתוכי רק זעם צרוף ושלוח רסן.

זה היה לא הוגן בטירוף. לא סתם לא הוגן. זה היה אכזרי ומרושע. אם הייתי יכול לטוס ללואיזיאנה עכשיו, הייתי עושה את זה. פרי פרנקלין היה צריך לשלם על מעשיו. השטויות האלה היו חסרות היגיון. התקפה זדונית על בחורה חפה מפשע. נשגב מבינתי איך אישה יכולה להיות כזאת טובת לב וטהורה, למרות כל הניסיונות להכפיש את דמותה ולעוות את המחשבות שלה.

"ששש, מתוקה. אני איתך," שמעתי את קייל אומר תוך שהוא נדחק דרך המוני האנשים שהתעקשו להידחף לפנינו.

"אני יודעת," שמעתי את לי אומרת. קולה היה מעומעם כי פניה היו טמונות בזרועו. היינו במרחק קצר מאוד מהמרצדס של קייל, אבל ארבעים העיתונאים שהקיפו אותנו גרמו למרחק להיראות כמו קילומטר.

"עוף לי מהפנים, מטומטם," נהם קייל כשדחף בכתפו אידיוט נפוח עם מצלמה מרשימה. עיקר תשומת הלב של כל מי שהיה כאן הייתה מופנית לשני החברים הכי טובים שלי, וזאת הייתה הזדמנות מצוינת להכניס את בתם בבטחה למכונית. היה קצת חסר טעם לצלם את הופ. היא הייתה למעשה חסינה מבחינת התקשורת. קייל דאג לזה. כל ניסיון לצלם אותה היה לשווא. נאסר עליהם להדפיס את תמונתה. היא הייתה קטינה ולאבא שלה היה מספיק כסף לגרור כל עיתון שיעז לחשוף אותה למאבק משפטי לשישים השנים הבאות בערך.

אחרי שחגרתי את הופ בכיסא הבטיחות שלה, סגרתי במהירות את הדלת ומיהרתי לצד הנהג. "אפשר לקבל תגובה, מר קרטר?" שמעתי איזה מטריד שואל וסרקתי את הקהל.

כשעיניי פגשו בעיניו של קייל, הנדתי בראשי באזהרה. "תישאר רגוע," אמרתי בלי קול.

הוא הנהן בנוקשות לפני שהשיב את תשומת הלב שלו ללי. הם ידעו שלקייל היה מזג חם. הם רצו שהוא יתפוצץ והסיבה היחידה שהוא עוד לא עשה זאת הייתה האישה השברירית והמתולתלת שנצמדה אליו בכל כוחה. זו הייתה הדרך היחידה שיכולתי לתאר את לי ברגע זה. מעולם לא ראיתי אותה צעירה ופגיעה כל כך. היא אחזה בחולצתו בלפיתה עזה ונצמדה לקייל כאילו נאחזה בשפת צוק, הביטה בפניו כאילו הסתכלה על לוחם שעמד להילחם עד מוות. פאק, כשחושבים על זה, ככה בדיוק קייל נראה. לוחם שהיה מוכן להרוג, לדמם ולמות כדי להגן עליה. אלוהים, האהבה שלהם... היה בה משהו מיוחד. היא הציפה את האוויר ועטפה את הזוג בבועה בלתי נראית.

פתחתי את דלת הנהג בתנופה, נכנסתי והתנעתי. במצב הרוח שהייתי בו, פשוט קיוויתי שאחד המטומטמים האלה יחסום לי את הדרך. "מה שלום הילדה הכי טובה בעולם?" שאלתי בקלילות כשהצצתי במראה האחורית בפניה הקטנות של הופ. תגובתה הייתה חיוך רחב וחסר שיניים. "הכול בסדר שם מאחור?" הגברתי את החימום כדי שיהיה לה נעים. "דוד דרק יוציא אותך מכאן ואולי נראה סרט כשנגיע הביתה." המשכתי לפטפט בניסיון להרגיע את הילדה התמימה שישבה מאחוריי. "אהבת את לשבור את הקרח, נכון? אולי נעשה יום פיג'מות מחר ואתן לך קצת שוקולד. רק אל תספרי לאימא שלך. את זוכרת מה היא עשתה לי בפעם שעברה..."

דלת המכונית נפתחה בתנופה ולי נדחפה למושב האחורי. קייל נכנס מייד אחריה. "כולם בסדר?" שאלתי כשהתרחקתי מהמלון. השלג ירד עלינו ללא הפסקה ונאלצתי להאט את המכונית לזחילה. "לכולם עדיין יש עשר אצבעות בידיים וברגליים?"

"שמונה אצבעות, שני אגודלים, אידיוט," קייל רטן והוסיף, "אל תיסע מהר, הכבישים כמו קרח."

"מתי זה ייגמר, חברים?" לי שאלה וקולה הנסער הבליט את המבטא הדרומי שלה. "הם לעולם לא יניחו לנו."

"כשכל זה ייגמר, אני אקח אותך מכאן," שמעתי את קייל אומר ללי. "למקום שבו אף אחד לא מכיר אותנו."

"לאן ניסע?" לי שאלה.

"צרפת, אנגליה, אוסטרליה. פאק, לאן שתרצי, נסיכה," קייל שידל אותה. "לכמה זמן שתרצי."

"מה לגבי אירלנד?" שאלתי בשקט. "זה קרוב. בטוח. שלו."

"אירלנד," אמר קייל. "אני בעניין. מה איתך, נסיכה?"

"אף פעם לא הייתי בחו"ל," היא לחשה. "אירלנד נשמעת כמו התחלה טובה."

"כשכל זה ייגמר, נבקר באירלנד," קייל אמר בנחישות. "תחשבי על זה, נסיכה. תצפי לזה. יש לנו עדיין עתיד." הרגשתי יד על כתפי ואז את קולו של קייל באוזניי, "גם לך, דר," הוא רטן.

הצצתי במראה הפנימית וראיתי את קייל מושך את לי לחיקו. הוא נענע אותה בעדינות בזרועותיו, נישק את שערה, את פניה וכל איבר בגוף שלה שהצליח להגיע אליו. אחת מידיו נמתחה על המושב ואצבעותיו התהדקו בבטחה על היד הקטנה והשמנמנה של בתו. הנדתי את ראשי בכעס.

זו הייתה המציאות שלנו עכשיו.