כיבוש מבית

פתח דבר:
שבעה באוקטובר

בשבעה באוקטובר 2023 נפתחו שערי הגיהינום על הנגב המערבי.

אלפי פעילים חמושים של ארגון הטרור חמאס פשטו על הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה, על הערים שדרות ואופקים ועל באי מסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים ופצחו באורגיית רצח שטנית ושיטתית. הם טבחו בתינוקות, בילדים, בקשישים, בנשים ובגברים. הם אנסו נשים. הם התעללו בקורבנותיהם בעודם בחיים, וגם בגופות. הם השמידו כל שביב של ערך אנושי שהיה אמור לעצור בעדם לתקוף אזרחים חסרי מגן.

כנופיות הפשע של חמאס ושל ארגונים אחרים שהשתתפו במתקפה רצחו באותו יום יותר מ־1,200 בני אדם. הן חטפו 240 אנשים, אזרחים וחיילים, כדי להשתמש בהם כבני ערובה.

למחרת כתבתי כך:

כשרואים רוע צרוף קשה מאוד לעכל שבני אדם בכלל מסוגלים לו.

חטיפת אזרחים היא פשע בלתי נסלח.

חטיפת ילדים וקשישים היא פשע בלתי נסלח ובלתי נתפס.

התעללות בחטופים היא פשע בלתי נסלח.

ביזוי חטופים הוא פשע בלתי נסלח.

העלמת אנשים ואי־מתן מידע למשפחותיהם על גורלם ועל מצבם הם הוספת פשע על פשע.

רצח מכוון של אזרחים הוא פשע שאין לו מחילה.

אנחנו צופים כבר למעלה מיממה בפשע נגד האנושות המתבצע בהיקף נרחב על ידי החמאס כלפי אזרחי ישראל בעוטף עזה.

עם שנלחם על חירותו אינו פטור מאף איסור שהאנושות קבעה במסגרת כללי היסוד המוסריים והמשפטיים לאופן שבו מנהלים עימות מזוין.

אנחנו כמובן לא טלית שכולה תכלת. רחוק מזה. ואת מה שיש לי לומר על פשעי ישראל אני אומר יום־יום, ולצערי אני מעריך שהנקמה הישראלית לא תגביל את עצמה לכללי המלחמה. אבל היום אני צופה בסרטונים מהעוטף ובדיווחים מיישוביו ומתאמץ שלא לאבד אמון ותקווה שבני אדם יכולים עדיין להיות בני אדם.

בימים הבאים פתחה ישראל במתקפה אימתנית על רצועת עזה. היא הפגיזה שכונות אזרחיות מהאוויר בהיקף שלא ידענו כמותו; היא ריסקה אזורים אורבניים שלמים, בהם בתי מגורים ותשתיות אזרחיות, והפכה אותם לעפר.

בימים הבאים הרגנו עשרות אלפי עזתים, רובם הגדול אזרחים, ורוב האזרחים האלה היו נשים, ילדים וקשישים. הותרנו אלפי ילדים יתומים, גרמנו לרעב והשתמשנו בו כקלף מיקוח כדי להפעיל לחץ על חמאס.

בו בזמן טבלה המערכת הפוליטית והתקשורתית בהסתה לגירוש המוני, לפגיעה בחפים מפשע, לרצח עם. ממש כך, לרצח עם. גם אם בעבר נשמעו בציבוריות הישראלית התבטאויות כאלה, הן מעולם לא נורמלו ונהיו לגיטימיות ויומיומיות כמו בחודשים שלאחר שבעה באוקטובר. שרים, חברי כנסת, אנשי תקשורת, אמנים, משפיעני רשת, ביצעו דה־הומניזציה מוחלטת במיליוני תושבי עזה וקראו, באין מפריע, "למחוק", "להרוג", "להשמיד", "להטיל פצצת אטום", לעשות "נכבה שנייה". הרחמנים הסתפקו ב"לגרש".

המערכת המשפטית הישראלית לא עשתה דבר בנוגע להסתה הפושעת. היא גם לא עשתה כל דבר מהותי בנוגע לחשדות הכבדים לפשעי מלחמה של כוחות צה"ל ברצועה; חשדות המבוססים היטב באדמת עזה, שנראית כאילו הוטלה עליה פצצת אטום, בתחקירים עיתונאיים מצמררים, בעדויות קשות שמצליחות לצאת מהרצועה וגם, למרבה הבושה, בתיעוד עצמי שחיילים הפיצו בגאווה. היא לא עשתה דבר בנוגע לחשד שמדיניות האש של צה"ל היתה בלתי מבחינה - כלומר, מדיניות שאינה מבחינה בין אזרחים ואובייקטים אזרחיים ללוחמים ואובייקטים צבאיים; ובלתי מידתית - כלומר, מדיניות שהנזק שהיא גורמת למטרות אסורות (אזרחיות) עולה על התועלת הצבאית מהשמדת המטרות המותרות. היא לא עשתה דבר גם בנוגע לחשד שמדיניות הקרב כללה מניעה פושעת של סיוע הומניטרי מאזרחי עזה והרעבה כאמצעי לוחמה; וגם לא בנוגע לחשדות שחלק מהמטרות שהושמדו במכוון היו מטרות אזרחיות ותשתיות אזרחיות האסורות בפגיעה.

המערכת המשפטית הישראלית לא חקרה את הדיווחים המחרידים על שימוש שיטתי שעשינו במגינים אנושיים, ולא את ההתקפות הרבות מספור שהסתיימו בהרג המוני של אזרחים ששהו במתקנים מוגנים כמו בתי חולים, בתי ספר ומרכזי סיוע הומניטרי שהוקמו עבור מיליוני העקורים. היא לא חקרה ולא תחקור את ההחרבה המוחלטת והשיטתית, בית אחר בית, של עיירות ושכונות בצפון הרצועה, שלוותה בהרעבה ובגירוש עשרות אלפי תושבים.

ההחרבה של דרזדן במלחמת העולם השנייה מחווירה לעומת מה שעשינו לעזה. הרגנו באופן ישיר כשני אחוזים מאוכלוסייתה (נכון לנובמבר 2024), והרבה יותר באופן לא ישיר, והרסנו לחלוטין את כל המערכות נותנות החיים ברצועה. עקרנו מיליוני אזרחים מבתיהם מבלי להבטיח להם שיוכלו לשוב אליהם בתום הקרבות, וזאת כאשר חלקים נרחבים מממשלת ישראל מטיפים בגלוי ל"כיבוש, גירוש, התיישבות" ברצועה.

ניסיון העבר מלמד אותנו שהמערכת המשפטית הישראלית לא מסוגלת ולא מעוניינת לחקור את כל החשדות האלה. אולי, בשוליים של השוליים, היא תעשה כאילו וזה ייגמר בחייל שגנב משקפי שמש ויקבל נזיפה

כל זה אינו מעמעם את חומרת הטבח שביצעו חמאס ומסייעיו בנגב המערבי. טבח שהכה אותי בהלם.

מעולם לא חשבתי שחמאס הוא ארגון לגיטימי. לרגע לא היתה לי אשליה לגבי אופיו האכזרי והבלתי אנושי בעליל. קיוויתי שישתנה, אבל תמיד היה לי ברור שעד שזה יקרה מדובר בגוף רצחני שבטבורו אידיאולוגיה פונדמנטליסטית, שמאמין בטרור נגד אזרחים כשיטת פעולה ושלעולם לא יביא לעמו חירות - גם אם יצליח להביא לסיום הכיבוש הישראלי. בשנות שלטונו ברצועת עזה - יותר מעשור וחצי - בחר חמאס שלא לנצל את השליטה (החלקית והמוגבלת מאוד, שעם זאת אפשרה לו במידה מסוימת לעצב את החיים ברצועה) לטובת בני עמו. אלה מצאו את עצמם חיים לא רק תחת כיבוש ומצור של ישראל, אלא גם תחת שלטון רודני מדכא של חמאס. ובכל זאת, היה קשה לדמיין התפרצות לבה של רוע כפי שאירעה בשבעה באוקטובר. בכלל, רשע מזוקק ואכזריות חסרת גבולות הם דברים שלפחות לי קשה לדמיין עד שהם באים לידי ביטוי במציאות.

אל השוֹק מהטבח הצטרף בימים שלאחריו הלם נוסף: התגובה של חלק מהשמאל הפרוגרסיבי בעולם לזוועות, עוד לפני שישראל פתחה במסע הנקם המחריד שלה. בטפטוף שנהפך למבול, אקדמאים, ארגונים, הוגי דעות, אמנים ופעילים פרסמו הצהרות ויצאו להפגנות. במקרה הטוב הם התעלמו ממעשי חמאס, ובמקרה הרע שיבחו אותם כמהלך של שחרור, כצעד של דה־קולוניזציה, כמאבק נגד אימפריאליזם. אותם חוגים שמהם יצאו תנועות פוליטיות פרוגרסיביות מרשימות מאוד, כמו Me Too, Black Lives Matter ו־Occupy Wall Street, לא היססו להאשים כעת את הקורבן. התברר שאם הקורבן לבן, או במקרה הזה יהודי, הוא אינו יכול להיות באמת קורבן. הוא אשם גם ברצח של עצמו. מעולם לא הרגשנו, חברַי בשמאל הישראלי ההומניסטי ואני, בודדים יותר.

גם היום, יותר משנה אחרי הטבח, אני זועם כשאני נזכר בחלק מהתגובות של גורמים באקדמיה האמריקאית, בקבוצות פרו־פלסטיניות שונות וגם בקרב קבוצות יהודיות אנטי־ציוניות למה שאירע. התגובות שלהם התמקדו לכאורה ב"תמונה הגדולה" של "הקולוניאליזם הציוני" ופירשו את "ההתקפה של חמאס" אך ורק כמעשה של התנערות מהכובש. לא היתה בהם היושרה להביט במעשים עצמם - ברצח של ילדים, של נשים ושל קשישים, בשריפת אזרחים על בתיהם, בחטיפת בני אדם לצורכי מיקוח - כעל נושאים להערכה מוסרית. לא היתה בהם היושרה להפריד בין הצדק שבבסיסו של המאבק למוסריוּת האמצעים שמשמשים להשגתו.

כך התבהר לי שאנחנו לא באמת באותו מאבק; שהמאבק שלהם הוא אחר לגמרי; שאולי אחת הדרישות שלנו - סיום הכיבוש הישראלי וחירות פלסטינית - חופפת, אבל המניעים לדרישה הזאת שונים לגמרי. כמו שהתנגדות דתית ומוסרנית לפורנוגרפיה והתנגדות פמיניסטית לפורנוגרפיה אינן הופכות את שתי הקבוצות לשותפות אמיתיות. המאבק שלהן אינו אותו המאבק. הרעיון של קדושת החיים, הרעיון הנשגב שלכל אדם זכויות יסוד שאין לפגוע בהן, אינם כלי למימוש עצמאות פלסטינית, אלא להפך — חירות והגדרה עצמית פלסטיניות נועדו לקדם מציאות שבה בני אדם נהנים מהגנה על זכויותיהם וחופשיים לנווט את חייהם כרצונם. מי שמתבלבלים בעניין הזה אינם הומניסטים. מי שמתבלבלים בעניין הזה אינם מבטאים תפיסה מוסרית מורכבת ועמוקה, אלא גולשים לתמיכה בטרור

ואחרי שאמרתי את כל זה, ברור שלטבח שביצעו כנופיות חמאס יש הקשר. לכל פשע בהיסטוריה האנושית, לכל הזוועות, גם המחרידות ביותר, שעשו בני אדם בבני אדם אחרים, יש הקשר. יש גם מקרים שבהם ההקשר נושא בחובו נסיבה מקילה או פוטנציאל של הצדקה. ז'אן ולז'אן, גיבורו של ויקטור הוגו ב"עלובי החיים", שגנב כיכר לחם כדי להאכיל את בני משפחתו חסרי הכול, בהחלט יכול לטעון להקשר שהוא נסיבה מקילה. אבל יש פשעים ששום נסיבה לא יכולה לקלף מהם ולו גרם של חומרה. פשעים שביצועם מבטא הכחשה של האנושיות של קורבנם והתקפה על גרעינו של המוסר האנושי הם מהזן שחומרתו קשיחה. כאלה הם הפשעים שבוצעו בנגב המערבי. שום הקשר לא יקהה את חומרתם.

בזמן אמת הרגשתי שהכבוד לנרצחים ולנרצחות, לחטופים ולחטופות, שהחוב שלנו למשפחות שביום אחד איבדו את כל עולמן, מחייבים אותנו שלא לקיים דיון בהקשר. בטח לא בשמונה באוקטובר. אבל זה לא אומר שאין הקשר. וצריך וחובה לומר שמחיקת ההקשר באופן מוחלט שגויה ומסוכנת. משום שאם אין לכיבוש הבלתי נגמר, לנישול העקבי של פלסטינים מרכושם, מכבודם, מחירותם, להריגתם היומיומית הן בידי צה"ל והן בידי המתנחלים, למצור האכזרי על עזה, לפרויקט הישראלי העצום של מניעת חירות ועצמאות פלסטיניות - אם לכל אלה אין שום קשר לטבח שבעה באוקטובר, אנחנו חייבים לפנות להסברים אחרים.

והישראלים אכן פונים להסברים אחרים. כאלה שמתעוררים כמעט תמיד בסכסוכים מדממים וכרוניים בין קבוצות לאומיות או אתניות. ההסבר האלטרנטיבי, שאי־אפשר להתחמק ממנו כשמוחקים את ההקשר הפוליטי, הוא שיש משהו ב"טבע" של הקבוצה השנייה שהופך אותה לרצחנית, אולי אפילו משהו גנטי: הם אכזריים מעצם היותם. ומכאן נובע שאי־אפשר לסמוך עליהם. לכן אין מקום לפיוס, ואין שום תכלית להסכמים. מעצם היותם מי שהם, אין להם תקנה.

כמי שמעורב שנים רבות בסכסוך הישראלי־פלסטיני אני יכול לומר שתפיסה זו פושה בשני הצדדים. גם פלסטינים רבים רואים בישראלים כובשים, מנשלים, אכזריים ורוצחים "מטבעם". גם להם יש טראומות לאומיות שמאששות את התובנה הזאת על טבעם של הישראלים. גם אצלם הגיעו רבים למסקנה שאי־אפשר לסמוך על בני העם השני, שמילה שלהם אינה מילה ושאין שום סיכוי לפיוס. המלחמה בעזה, על ההרג וההרס הבלתי נתפסים בהיקפם שגרמנו שם, מן הסתם חיזקה מאוד את המסקנה הזאת.

***

הספר הזה נכתב במקור לפני שבעה באוקטובר.

הוא נכתב בימים של דרמות שנראו כאירועים החשובים והמכוננים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל והוציאו מאות אלפי ישראלים לרחובות. ימים שסברנו שיכריעו את אופייה המשטרי של ישראל לעד; ימים שהחווירו ודהו מאוד בצל הטבח בנגב המערבי והמלחמה שהחריבה את עזה. עילת הסבירות, הוועדה למינוי שופטים, פסקת ההתגברות, חוק היועמ"שים - כל מיני מושגים וסוגיות שהציפו את חיינו ונעלמו מהשיח ביום אחד ובאבחת סכין מרצחים. אבל לא באמת.

הספר נכתב בעידן של טרום שבעה באוקטובר ומטרתו היתה לחשוף את הקוראים והקוראות לקשר האידיאולוגי, הפוליטי וההיסטורי בין הכיבוש להפיכה המשטרית. אותו קשר שהמחאה הישראלית הגדולה אי־פעם, שפרצה כדי למנוע את השינוי של המבנה החוקתי הישראלי, התעקשה להתעלם ממנו ולהעלים אותו.

הספר ביקש להציג לקוראים ולקוראות את טיבו של מפעל הכיבוש וההתנחלות ולהראות כיצד שליטה אנטי־דמוקרטית במיליוני אנשים במשך עשרות שנים היתה כר ללבלובה של אידיאולוגיה יהודית גזענית ונהפכה לאינקובטור לרודנות. רציתי לשרטט לפניכם איך עשורים של דיקטטורה ישראלית כלפי הפלסטינים יצרו דינמיקה שהובילה את מדינת ישראל מקריית ארבע, מפני חבר ומקדומים אל האיום הממשי שפרץ לחיינו בראשית 2023: הפניית הגיליוטינה האנטי־דמוקרטית פנימה והחלת מבנה חוקתי חדש ורודני שידכא את הישראלים כולם, גם היהודים שבהם.

ואז הגיע שבעה באוקטובר, ולמחרת, כשפקחנו את עינינו, כמו אחרי רעידת אדמה אימתנית, לרגע לא הכרנו את סביבתנו. נדמה היה שהמבנים, הכבישים, הכיכרות, שהיו סביבנו רק לפני רגע ושביניהם חיינו את חיינו, נעלמו. כל האובייקטים שהיו על הקרקע התרוממו מעוצמת ההרעשה ובמובנים רבים גם היום, יותר משנה אחרי, הם עדיין באוויר. עוד מוקדם לומר מה יהיה כשינחתו בחזרה, אבל אפשר להעריך שהסיכוי שיסתדרו כמו פאזל בסדר הישן כמעט אינו קיים. האפשרות שהסביבה הפוליטית, החברתית והאידיאולוגית תשתנה באופן דרסטי ריאלית הרבה יותר.

לרגע נראה לי שדבר מהעולם הקודם אינו רלוונטי עוד, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא נכון. אחרי שלוקחים נשימות ארוכות וחושבים על הדברים, המסקנה היא שהכול עדיין רלוונטי.

ישראלים חושבים שהם יודעים מה קורה בשטחים הכבושים. הם לא. הרוב מתחלק בין אלה שלא רוצים לדעת לאלה שלא אכפת להם מה קורה שם. המיעוט שמעוניין או מוכן לשמוע - מתעצל לפנות אל מקורות שאינם מצנזרים את עצמם. הוא מסתפק במה שמספקת התקשורת הישראלית המסורתית.

בערוצי הטלוויזיה הישראליים הכיבוש הוא תפאורה מקרטון. פלסטינים אינם מופיעים על המרקע כבני אדם של ממש. דמויותיהם סטריאוטיפיות וגנריות, והן מתנהלות בהתאם למספר מסוים של תרחישים החוזרים על עצמם וכמעט לא חורגות מהם. מעין קומדיה דל'ארטה טרגית. במקרה הטוב מה שנעשה לפלסטינים - ונעשה להם הרבה מאוד: רכושם מופקע, בתיהם נפרצים, קניינם מרוסק, כבודם נרמס, הם נעצרים, מותקפים ונהרגים - מופיע כנתון סטטיסטי. בדרך כלל, במסגרת מדד "התסיסה הנאגרת" והערכת הסכנה של "התפרצויות זעם". קיומם ומשקלם נגזרים אך ורק מהשפעתם על ישראל ועל ישראלים.

הציבור הישראלי מקבל מהתקשורת המיינסטרימית מעט מאוד על הפלסטיני כסיפור אישי, כגיבורהּ של דרמה המסופרת לעומק. מורי וחברי עו"ד אביגדור פלדמן כתב פעם שבפסקי הדין של בית המשפט העליון אף פעם לא מתייחסים אל הפלסטינים כאל קולקטיב, אלא רק כאל אינדיבידואלים, ומכאן שאין להם היסטוריה אלא רק ביוגרפיה. התקשורת הישראלית קמצנית עם הפלסטינים עוד יותר. אצלה אין לפלסטינים לא היסטוריה ולא ביוגרפיה. הם אינם קולקטיב, וגם אין להם סיפור אישי. הנוכחות שלהם רגעית ופלקטית.

***

ב־29 באוקטובר 1998 הגישה ועדת האמת והפיוס של דרום אפריקה את הדוח המסכם שלה לנלסון מנדלה, מנהיג המאבק במשטר האפרטהייד שהיה לנשיא המדינה. הדוח עסק באחריות של מוסדות החברה לפשעי האפרטהייד והקדיש פרק נרחב לאחריותם של כלי התקשורת הדרום אפריקאיים. "אף שחלקים בתקשורת התנגדו לממשלה", כתבו חברי הוועדה, "התפיסות החברתיות והפוליטיות שנוצרו על ידי האפרטהייד נתמכו על ידיה. התקשורת ניתחה את [המציאות ואת] החברה מתוך התפיסה המערכתית ולא סיפקה נקודות מבט ושיח אלטרנטיביים וחיצוניים לה".

אנחנו במקום אחר ובזמן אחר, אבל הניסוח הזה הוא זיקוק מדויק גם של אחריות התקשורת הישראלית לפשעי הכיבוש הישראלי. בואו נתרגם את הקטע הזה לישראלית:

"אף שחלקים בתקשורת התנגדו לממשלה ולעומד בראשה, התפיסות החברתיות והפוליטיות שיצרו הכיבוש הישראלי ופרויקט ההתנחלות האינטנסיבי שלו - ובראשן מחיקת הקו הירוק, התיוג של כל ביקורת על מהלכי ישראל כאנטישמיות, היותו של צה"ל צבא מוסרי ואף 'הכי מוסרי בעולם' ובמידה רבה מאוד גם עליונות יהודית ודלות ערכם של פלסטינים כבני אדם - נתמכו על ידיה. התקשורת הישראלית ניתחה את המציאות ואת החברה מתוך התפיסה האתנוקרטית - שמחייבת שימור עליונות יהודית בכל מוקדי הכוח במדינה - ולא סיפקה נקודות מבט ושיח אלטרנטיביים וחיצוניים לה".

אין די בצריכת התקשורת הישראלית כדי להבין מהו הכיבוש עבור נתיניו. זאת אחת הסיבות שבגללן כתבתי את הספר הזה: רציתי לחלוק עם ישראלים וישראליות את התובנות שלי לגבי חוויית הכיבוש של לקוחותי, של יחידים וקהילות שייצגתי ואני מייצג. זאת אינה, כמובן, נקודת המבט של הנכבש. אני בן לעם הכובש וזווית הראייה שלי אינה יכולה להיות הזווית של הנכבש. אבל במידה מסוימת אני חי בשתי השפות: אני דובר ישראלית שוטפת מלידה, ואני דובר פלסטינית חלקית ומגומגמת, פרי אלפי התיקים שבהם ייצגתי פלסטינים שזרוע מזרועות הכיבוש נחתה על ביתם, ארבה להם בשדותיהם, הכתה בהם בקרן רחוב או סתם רבצה עליהם בלפיתת חנק. אני מקווה שדי ברמה הבסיסית הזאת כדי לשמש מתורגמן; שגם אם ברור שהרבה יאבד במלאכת התרגום, התוצאה תהיה עשירה ומעמיקה יותר מהשיחונים השלדיים והתפלים שקיימים כיום בשוק.

בלי להבין טוב יותר את הכיבוש, לא רק שנתקשה להבין את מה שהוא עושה לנכבשים, אלא נתקשה להבין את עצמנו ואת מה שהוא עושה לנו. בלי לגבש תפיסה של החיים המשותפים בארץ הזאת, תפיסה שעל פיה הפלסטיני והפלסטינית הם בני אדם בעלי ערך, אוטונומיה ומשקל, תפיסה המאפשרת להם, כיחידים וכקבוצה, לממש את כל הדברים שאנו מאחלים לעצמנו -

נצטרך להמשיך להרוג ולהיהרג ונמשיך לצעוד בנתיב הגזעני הפשיסטי שבו אנו צועדים כיום. כי הכיבוש, זה שתפעלנו בעשוריו הראשונים ובעיקר זה שאנו מקיימים בשנים האחרונות, מעצב לא רק את נתיניו אלא גם את מבצעיו.

לכן הספר הזה נכון בשמונה באוקטובר לא פחות משהיה נכון בשישה באוקטובר.

לשבעה באוקטובר יש הקשר. הוא אינו מגמד ואינו מצדיק את חומרת הפשעים של חמאס, בדיוק כפי שההקשר של המלחמה בעזה כתגובה לשבעה באוקטובר אינו מגמד ואינו מצדיק את חומרת הפשעים שאנחנו ביצענו. אבל הרבה יותר מכך: ההקשר מאפשר להבין את החשדנות הפלסטינית, את הפחדים ואת הטראומות שמעצבות את התפיסה הפלסטינית של הישראלים.

ללא תמונת עומק של השליטה הישראלית במיליוני פלסטינים לאורך עשרות שנים - בעיקר בשטחים שנכבשו ב־1967, אבל לא רק בהם - של אופייה המשתנה ושל הכיוון שהיא צועדת אליו, לא נוכל לפתח תפיסה של פיוס ומודל של חיים אלה לצד אלה.

לכן כתבתי את הספר הזה.