טיפות במדבר

שדרות, סוף 2024

את המילים האלה אני כותב בעיר שדרות, שנה אחרי הטבח, כשהמלחמה עדיין מתנהלת, פשוטת זרועות בין צפון לדרום, וברקע עדיין נשמעים לעתים קרובות רחש מטוסים ושאון הפצצות. רובם המוחלט של התושבים חזרו לעיר, שברחובותיה התחוללו קרבות קשים והיו פגיעות איומות. הם אוהבים את הארץ הזו ואת העיר שלהם ללא תנאי, ולמרות קשיים אדירים, מחירים כואבים ורעשי מלחמה ברקע, בוחרים לשוב.

מובן שהתמונה מורכבת. יש גם כאלה שלא חזרו. יש כאלה שהיו מעדיפים שלא לחזור ועשו זאת בלית ברירה. אני מקשיב להם, ורובם אומרים לי מתוך מסירות עמוקה ובפשטות גמורה: "זה הבית שלנו, ובית לא עוזבים".

בכל מקרה, עם שובם של ראשוני התושבים לעיר עברתי לכאן גם אני לחלק מימי השבוע.

הדירה שבה אני מתגורר היא דירתו של עופר ברעם, שבנו אביב, חבר כיתת הכוננות בכפר עזה, נרצח ב־7 באוקטובר. אביב וחבריו האמיצים נחלצו להגן על תושבי הקיבוץ, אך לא יכלו אל מול המוני המחבלים ששטפו את כפר עזה.

בימים שאחרֵי, כשביקרתי במתחמי המפונים מיישובי העוטף, נפגשנו עופר ואני. במהלך הימים ישבנו לשעות שיחה ארוכות, ושיתפתי אותו שכאשר יתאפשר לחזור לדרום, אני מתכנן לעבור לשם לחלק מימי השבוע.

עופר אמר שהוא כבר לא יחזור לביתו בשדרות, וישמח שביתו יהיה ביתי. שלפחות אשקה את העציצים הרבים ואשמור על הבית. וכך נהיה. את שכר הדירה אני מעביר, לבקשתו של עופר, לחשבון על שם הנכדים, ילדיו של אביב. וכך נוצר לו עוד מעגל, שהמציאות הישראלית העצובה והבלתי אפשרית סרטטה לנו. 

▪▪▪ 

חלקים גדולים מהספר היו מוכנים טרם אירועי 7 באוקטובר. כמו סופה התנפצו עלינו האירועים, הדיהם עודם מתגלגלים, ונדמה שיעבור עוד זמן עד שנבין ונפנים באופן מלא את שהתחולל ועודנו מתחולל כאן. ואולי לעולם לא נבין עד תום. זה גדול מדי, זה כואב מדי וזה מדמם עד בלי די.

אני לא יודע לנפק אמירות חד־משמעיות על אירועים כמו אלה שחווינו באותו יום שמחת תורה איום ובעקבותיו, בוודאי לא במרחק כזה. אינני יודע לכתוב את מלוא הכאב העצום הזה. נדמה שצריך עוד זמן כדי לכתוב דברים שיהיו נטועים ומבוססים דיים. על כן, הדברים שכאן הם בבחינת סיפורים ותובנות ראשוניות, רגשות שעוד לא עובדו לגמרי ומחשבות שעולות כשאנו עוד צמודים לאירועים ואף בתוכם.

חלק מהדברים שנכתבו לפני הטבח הושמטו, משום שתוקפם פג או שהם נדמו להערות שוליים מול עוצמת האירועים. חלק אחר הותאם, וחלק אחר אני מאמין שיש לו עדיין תוקף ויש בו טעם.

הדברים שבכל זאת כתבתי על המלחמה ומוראותיה, חלקם גם העליתי לרשת, הם בבחינת מחשבות ראשונות בלבד. כמו רבים גם אני עדיין מחפש את המילים. מוצא את עצמי מתקשה לענות לשאלות פשוטות כמו מה שלומי, מתקשה להמליל את התחושות הצורבות. לתאר את הבור השחור שלתוכו צנחנו בכמה שעות איומות של שמחת תורה תשפ"ד, כמו גם לתאר את עוז הרוח והעוצמות האנושיות המתגלות בחזית ובעורף.

בימים שהספר יוצא לאור, חלק ניכר עדיין אפוף בערפל קרב.

אך גם אם מוקדם להרחיב על שהתרחש באותו יום עצמו, נדמה כי מה שאירע מלמד על דברים שהרחבתי בהם את העיסוק בספר בנוגע לאירועי השנה שקדמה לאוקטובר ובכלל לשנים האחרונות. במובן של היותנו שאננים ויהירים עד כדי שחשבנו שאפשר להיקרע מבפנים, לחלוק בלי גבולות, להתקוטט עד רמה שמסכנת את קיומנו ובצורה שמסיטה את הקשב משאלות הקיום.

ביום כיפור שקדם למלחמה, רק כמה ימים לפני שמחבלי הנוח'בה פשטו על יישובי הנגב המערבי, נקרעה ישראל באמצע תפילת "כל נדרי" שפותח את היום הקדוש בשנה. היה זה שיאו של שבר פנימי נורא שחילק את החברה הישראלית.

הכול נדחק הצדה מפאת המחלוקת הפנימית, ומתברר שגם עוצמתה, לכידותה וביטחונה של המדינה.

ואולי חלק מהחוליים שהתפרצו בשנים האחרונות עודם מכרסמים בתוכנו. אחרי הטבח הנורא והכשל האיום של 7 באוקטובר התרוממנו מחדש, השבנו מלחמה, התגייסנו לעזור ונראו פניה היפות של האומה - אבל מתחת לפני השטח עוד רוחשות ההפקרות והאיבה הפנימית. 

▪▪▪ 

הפילוסוף אריסטו, אחר כך הרמב"ם והוגים רבים נוספים לאורך הדורות, דיברו בשבח ההליכה בדרך האמצע. מלכתחילה ולא בדיעבד. יסודות התפיסה הזו הונחו לפני מאות ואלפי שנים, הרבה לפני שדרך האמצע מצאה את נתיבה גם בשדה הפוליטי.

כך שואף - תמיד וגם היום - חלק ניכר מהציבור הישראלי, אולי החלק הגדול ביותר בתוכו. לחיות את חייו בלי התנצלות ובלי רגשי נחיתות מכך שמתינות ובחירה בדרך האמצע הן פחות עמוקות כביכול מקיצוניות. שני הערכים המוליכים אותי בתפיסתי את המרכז הישראלי הם לאומיות וליברליזם. בניגוד לימין העמוק, שמדגיש רק לאומיות, ובניגוד לשמאל העמוק, שמדגיש רק ליברליזם, רבים מהישראלים, ובתוכם גם אני, לגמרי היברידיים: לאומיים וליברליים.

בבסיס הגישה הזו, ולצד ההבנה שעלינו להיות חזקים ותקיפים מבחינה ביטחונית, יש אפשרות לבחור להיות ליברלים ופתוחים באורח חיינו לצד זהות לאומית איתנה וחיבור עמוק למסורת היהודית.

זו תפיסה שאמורה ויכולה להיתרגם ליום־יום הישראלי הסבוך והמורכב.

בחירה בדרך האמצע היא לא מבט על איזה קו דמיוני בין עמדות שונות והתמקמות אוטומטית במרכזו. בחירה בדרך האמצע פירושה התבוננות בכל הרצף, והתמקמות לפעמים בצד אחד ולפעמים בצד השני - אבל לרוב היא ניסיון לגבש עמדה שיש בה גם מזה וגם מזה. בניגוד לביקורת שלפיה האמצע הוא מיקום פשטני ורדוד, הרי שלהפך - זהו מיקום מורכב, שיש בו רבדים ושכבות, וחיבורים ומיזוגים, וקבלה ונתינה. זאת בחירה שמבטאת גם עמדה מורכבת וגם סגנון ודרך זהירים יותר, שמבקשים לא למחוק ולא לבטל ולא לרוצץ - וכן לשמור על האפשרות להתקיים כאן ביחד.

דרך האמצע בפוליטיקה איננה מקום קבוע על הציר האידיאולוגי שמתפרס בין שמאל לימין. דרך האמצע היא גישה. היכולת לשלב בין עמידה על עקרונות וערכים ובין היכולת לנוע בגמישות מסוימת לרוחב הציר האידיאולוגי.

אנחנו, אנשי המרכז, מאמינים שברבים מהרעיונות יש ניצוץ של אמת, והשאלה היא לא רק איזה רעיון נכון יותר, אלא איזה רעיון אפשרי ומדויק באותו זמן ובאותן נסיבות. סביב איזה רעיון ניתן לייצר הסכמה רחבה, שתלכד כמה שיותר כוחות. איזה מבין כל הרעיונות הוא המתאים ביותר לאתגר הקונקרטי שניצב מולנו כעת.

במילים אחרות, דרך האמצע היא גישה גמישה, שמשמעותה האמיתית היא מחויבות לשגשוגם של עם ישראל ומדינת ישראל ולא למחנה פוליטי מוגדר ונוקשה, ואמורה לתת את המענה הנכון בכל עת ובכל תנאי.

מובן שהגמישות מוגבלת, שהרי גם לאנשי מרכז יש תפיסת עולם קוהרנטית וסדר עדיפות ערכי, אך כיוון שהמציאות מורכבת, חלק מהותי מהמחויבות של המרכז הוא לייצר את המפגש בין התפיסה המורכבת ובין המציאות המורכבת.

ג'ון רולס, מהפילוסופים הפוליטיים הבולטים במאה ה־20, טוען כי מהותה של הפוליטיקה היא מציאת הדרך הצודקת ביותר לשיתוף פעולה בין תפיסות שונות. במשטר דמוקרטי הרעיון אינו רק להגשים את תפיסת הטוב שלי במדיניות הלאומית, וּודאי שלא רק לייצר רוב מכריע, אלא לייצר שיתופי פעולה הוגנים עם תפיסות אחרות משלי.

יש בדרך המרכז היבט רעיוני וחזוני, המושתת על אמונה כי שילוב בין מרכיבים שונים יש בכוחו ליצור עמדה מאוזנת ומדויקת יותר. ויש בדרך המרכז גם פרקטיקה פוליטית, שכן שילוב כזה מחבר את הכוחות הקטנים של המרכיבים הנפרדים לכוח גדול אחד.

אבל מעל לכול, במציאות הישראלית הקרועה ומרובת הפנים נכון לחתור להסכמות, כדי לאפשר חיים משותפים. הסכמות רחבות כאלה יכולות להתגבש אך ורק במרכז, שכן הן ההיפוך של קיטוב ושל הסתגרות והתבצרות מאחורי קירות.

אני קיצוני במתינותי וברצון לייצר חיבורים. הספר הזה הוא בין השאר ניסיון לנסח את מאפייני התפיסה של המרכז במפגש עם המציאות. מדובר לא רק בניסוח אידיאולוגי או תיאורטי, שיש לו ערך בפני עצמו, אלא תיאור העשייה ביום־יום אל מול אירועי השנים האחרונות. העשייה, הלקחים ממנה והתובנות לעתיד.

חלק ראשון

מאין אני בא

בין דעיכה וקמילה לניצנים ולצמיחה

"אולי תיכנסי לפוליטיקה?" שאלתי פעם את חברתי רונה רמון. ישבנו לפנות ערב בסלון של דירה נחמדה בתל אביב, ועוד בטרם סיימתי להסביר לה עד כמה נחוצה דמות כמוה לפוליטיקה הישראלית, היא חתכה אותי, צחקה צחוק גדול ואמרה: "אין סיכוי שזה יקרה! מה שכן", הוסיפה, "אני מציעה שאתה תיכנס לפוליטיקה. אני אתמוך בך לאורך כל הדרך". צחקתי גם אני.

כמה שנים מאוחר יותר נכנסתי לשדה הפוליטי. זה התרחש בד בבד עם המאבק של רונה על חייה.

▪▪▪

במהלך השנים 2019-2018 ישבנו חבורה קטנה, בהובלת בני גנץ, והכנו את האפשרות להקים מפלגה חדשה. הבישול היה אטי. ישבנו שעות ארוכות במתחם קטן שבני שכר על טיילת יפו היפה וקרא לו "המקום", והתלבטנו אם להיכנס למגרש הפוליטי, מתי ואיך.

רונה התגוררה באותן שנים ביפו, מעט דרומית מהטיילת, עם מרפסת אל הים. אני עבדתי בירוחם, כמנהל אגפי החינוך, הרווחה והתרבות. הייתי נוסע משם ליפו, יושב עם רונה ואז יושב עם בני והחברים.

באביב 2018 התגלתה אצל רונה מחלת הסרטן. זו כמובן היתה טרגדיה איומה. החיים שלה היו כבר מלאים בכאב ובעצב, אבל היא התעקשה שלא להתכנס בכאבה הפרטי, ולעשות טוב למען אחרים. מאז אסון ה"קולומביה", בחורף 2003, רונה התעקשה שלא להביט על העולם דרך משקפיים של כאב וצער, אלא דרך משקפיים של תקווה. ובתקווה הזו היא הדביקה את כולם.

החודשים הללו היו מלאים עבורי בשעות ארוכות של יפו. המרחק בין "המקום" של בני לדירה של רונה, שהיה לכאורה קצר, היה עצום. מרחק שאינו ניתן למדידה בין ההכנות להולדת מסגרת פוליטית חדשה ובין הגסיסה של חברה אהובה. בין דעיכה וקמילה לניצנים ולצמיחה.

החודשים הללו מלאו בשיחות עומק על המרפסת אצל רונה. שיחות שאולי רק עננים מתקדרים באופק וסוף מתקרב יכולים לזמֵן. דיברנו על משמעות החיים, הילדים שנותרו, המשימה לסיים את בניית "בית אסף" - מכינה לנוער בסיכון על שם בנה שנהרג בתאונה אווירית שש שנים אחרי אביו. וגם על פוליטיקה. ככל שאספה כוחות, רונה התעניינה בהתקדמות היצירה הפוליטית. וגם דחפה ועודדה. לפעמים, כמו אצל רונה, התלוותה לדבריה נימה של פקודה.

גם כשנחלש גופה היא לא חדלה להתעניין. לפעמים שאלה בשקט ובקצרה וביקשה שארחיב בתשובתי. "להקשיב דורש פחות מאמץ", הסבירה. ותמיד דיברה מתוך אהבה ודאגה לארץ הזו. מתוך השבר הגדול של האובדן היא התמסרה לעשייה.

באחת הפעמים בני הצטרף אלי. על המרפסת הצופה לים הם שקעו אל תוך שיחה על עישון - היא על הסיגריות ועל המריחואנה הרפואית שעישנה, בתקווה להקל מעט את הכאבים, והוא על השנים הארוכות שבהן עישן - ועל השנים שהוא מצליח להישמר מהסיגריות. כשבני אמר בחיוך שהיה רוצה להגניב איתה עכשיו איזו סיגריה, היא ענתה לו בחיוך מריר שהיתה מוותרת בשמחה על הסיגריות יחד עם הייסורים.

האישי והציבורי התערבבו. הדעיכה והכאב האישי לצד הצמיחה ותחושת המשמעות נכרכו זה בזה. 

▪▪▪ 

אחת השיחות האחרונות שלנו הפכה לפרק בספרה "שמים פתוחים", שיצא לאור לאחר מותה בהוצאת ידיעות ספרים. רונה אמרה לי שם:

מהו כוח החיים? הזיק הזה, הניצוץ, לראות מה הדבר הבא. מה אני יכול לעשות הלאה. תמיד לדבר על משמעות. בא לי נורא להגיד שהכוח הוא להתאהב בחיים. לחוות את הצלחת החיים שפעם היתה פה כל כך נוכחת. אבל היום היא נוכחת פחות. הרבה פחות.

החיים הם גם וגם. האבל הוא חלק מהחיים, אבל לא כולם. מבחינתנו צריך לעשות כאן ועכשיו, כי אין לדעת מה מחכה מעבר לפינה. הכי חשוב: להחזיק בתקווה. כמו אז, כשחיכינו לנחיתה של ה"קולומביה". גם כשכבר היה ברור שמשהו לא בסדר, עדיין היתה תקווה. חייכנו וחיכינו, עד שהבנו שהחיים עומדים להשתנות.

תחזיקו בתקווה עד הרגע האחרון. 

שם, בדמדומי חייה של רונה, נולדה "חוסן לישראל", שתהפוך בהמשך ל"כחול לבן" ואחר כך תהיה "המחנה הממלכתי". על פניהם הדברים לא קשורים, אלא רק התקיימו במקביל, אך בעומק מהותם, לפחות עבורי, הם לגמרי כרוכים זה בזה. במובן מסוים, העשייה הציבורית שלי היא גם קצת בשליחותה של רונה. יש בה משום היענות לאחת מבקשותיה האחרונות, ומאז היא מלווה אותי.

רונה נפטרה חודשים אחדים לאחר מכן, ימים ספורים לפני שהוקדמו הבחירות. על פי הנחיות מדויקות שהותירה לילדיה ולחבריה טרם מותה, קיימנו טקס אשכבה - ועל פי הוראותיה אני הנחיתי אותו. מיד אחריו יצאתי לישיבה עם בני וחברים נוספים, לסגירות אחרונות לפני היציאה לאור. כמה שבועות אחרי מותה של רונה כבר ערכנו את כנס ההשקה של "חוסן לישראל".

בנאום הבכורה שלי בכנסת אמרתי בין השאר:

רונה היתה חברת נפש, שהיתה מעורבת בכל הדילמות שלי לאורך הדרך. גם בימים קשים, כשהמחלה אוכלת בגופה, היא שאלה אותי מבעד למסכי הכאב על המתרחש בחברה, על המנהיגות הישראלית וכשליה, ועוד דנה איתי באפשרויות לשנות את העולם. "אין לי כוח לכל זה, אבל זה כאילו חזק ממני. אכפת לי מהמקום הזה. מהארץ הזו", היא אמרה.

רונה חסרה לי כאן היום, אבל גם לגמרי נוכחת. הסופר ארי דה לוקה כתב: "כשיש לך געגועים, זה לא חיסרון, זאת נוכחות". מתברר, שגם געגוע יכול להיות נוכחות. 

תמונתה בלשכה מנכיחה אותה גם במבט ולא רק בלב. היום ההוא, של טקס האשכבה לרונה רמון ואחר כך הסיכומים לקראת כנס ההשקה של המפלגה החדשה, הסתיים על הסלעים שמעל הים. עם מעט אוויר, גדוש בעצב וגם מלא תקווה.

רכבת הרים

השנים האחרונות, השנים שבהן אני פעיל בשדה הפוליטי, היו מהאינטנסיביות ומהמטורפות שידעה ישראל ושניתן להעלות על הדעת. שנים של גאות ובעיקר שפל. בחמש השנים האלה היו חמש מערכות בחירות ושלושה מבצעים צבאיים משמעותיים ("שומר חומות", "עלות השחר" ו"מגן וחץ"), מגפה עולמית של פעם ב־100 שנה, ממשלה שמנסה לקדם מהפכה משפטית ונתקלת במחאה חסרת תקדים, ומעל לכול באו ב־7 באוקטובר 2023 אירועי הזוועה, הטבח, האונס, ההרס והחטיפות, והמלחמה הרב־זירתית שנכפתה עלינו בעקבותיהם.

מקובל לחשוב כי מה שנדרש מאיש ציבור כדי לצלוח אירועים מטלטלים כאלה, ואת האדוות שהם מותירים אחריהם, הוא אמביציה חזקה וכישורים פוליטיים. אני מניח שגם אלה נדרשים, ומקווה שרכשתי גם אותם במידה, אך בעיני אלה אינן היכולות והתכונות החשובות ביותר. קודם להן ומעל לכול - בעצם בבסיס הכול - הייתי מונה שורשים עמוקים. השאלה המקדמית, לפני השאלה לאן אני רוצה ללכת או להוביל, היא: מאין אני בא.

השדה הפוליטי הוא שדה סחוף רוחות, עם סערות משתוללות - לפעמים סערות בכוס תה, לפעמים על עומקם של דברים, ובכל מקרה סערות הן כמעט המצב הטבעי שלו. משכך, כדי לא להתעופף עם כל סערה, נחוצים שורשים עמוקים. אלה פעולות שחייבות להתבצע במקביל: הוספת קומות וצימוח ענפים - והעמקת יסודות ושורשים. אני מבקש להתחקות אחר השורשים, ולמשוך חוטים בין כור מחצבתי ובין העשייה היום־יומית.

אין כאן ניסיון יומרני לכתוב אוטוביוגרפיה בגיל צעיר, רק שימוש בסיפורים ובחוויות אישיות שאולי מלמדים משהו.

התחקות אחר השורשים המשתרגים היא תנאי לצמיחת ענפים. כשהסערה תתרגש עלי - פעמים סערה צפויה ופעמים סופה שמסתחררת פתע, פעמים כאשר אני בעינהּ ופעמים כאשר רק רסיסיה ניתזים על פנַי - תהיה זו טעות להתמודד רק עמה. כאשר סופה מסתחררת ואין מחסה מפניה, יש להיאחז במה שבטוח ויציב ויורד ליסודות. על כן מוטב בעיני לא להגיע מוקדם מדי לפוליטיקה, ומשנכנסת לשדה המוקשים הזה מוטב לברר ולחדד עם עצמך כל העת מהם המניעים ומהי המשמעות.

פוליטיקה איננה אי. האדם שעוסק בפוליטיקה הוא אותו אדם בשאר תחומי החיים - אב לילדיו, בן להוריו, חבר בקהילה שלו. אני משתדל שינחו אותי כפוליטיקאי אותם קודים ערכיים שמנחים אותי בתחומים אחרים.

ביום־יום אני מנסה לדייק לעצמי את החוטים הנמשכים שלי - ומהי הנביעה שמכוחה אני אמור לפעול. פוליטיקה נטולת הקשר, ללא תפיסת עולם מובחנת, ללא סדר עדיפויות בהיר וללא שורשים איתנים, נידונה להיות פוליטיקה כושלת. ייתכן שיהיו בה מהלכים מזהירים, הצלחות נקודתיות, פעולות חשובות, אך הן יחלפו עם הרוח.

ככלל, השתדלתי בעת הכתיבה להימנע מרכילות, מלשון הרע או מגלישה לאזורים צהובים, כפי שאני משתדל להימנע מהם בחיים עצמם. באופן טבעי, השנים האלה הפגישו אותי עם בני אדם גם בחולשתם, בפגיעותם ובעלבונם - וגם את עצמי עם חולשותי. כאשר אני מביא סיפור אישי הנוגע לאדם כלשהו, אני עושה זאת רק משום שיש לכך השלכות רחבות יותר.

באופן טבעי יש בפוליטיקה, כמו בכל תחום אחר, צדדים עלובים ומאכזבים, אבל יש גם צדדים יפים ומרוממי נפש, וגם להם ביקשתי לתת ביטוי. 

▪▪▪ 

גדלתי בבית שבו אין דבר נטול הקשר, והכול קשור זה בזה. התחנכתי בתפיסה מסורתית־היסטורית, שקשרה אותנו אל כל הדורות אחורה, מימינו ועד אברהם אבינו, ואל כל הדמויות שבדרך, ממשה רבנו, דרך דוד המלך, רות המואבייה, הנביאים ודמויות תנ"כיות נוספות, הלל הזקן, רש"י, הרמב"ם, הרצל, ביאליק, אחד העם, הרב קוק, מניה שוחט, הנרייטה סאלד, חנה סנש, אלברט איינשטיין, בן־גוריון, הרב סולוביצ'יק, ש"י עגנון, מנחם בגין ורבים אחרים, וגם דמויות דגולות שלא היו מבני עמנו כגון אפלטון, סרן קירקגור, הוגי הרנסנס וז'אן־ז'אק רוסו. אני מניח כי העובדה שאבי הוא גם רב וגם היסטוריון תרמה לכך.

התפיסה היתה שעבותות אדירים מחברים אותנו לעבר של עמנו, אך יש לעבותם עוד יותר ולחזקם. ככל שיהיו עבים וחזקים יותר, כך נוכל לעמוד בפני כל רוח. למדנו מהורינו שאלה אינם שורשים שכובלים ומושכים מטה, אלא להפך, אלה שורשים שדוחפים לצמוח גבוה יותר ולפרוח. להיות חופשיים יותר. ככל שהשורש עמוק יותר, הבנתי, החירות והגמישות המחשבתית מתרחבות.

בנערותי הרגשתי לא פעם שהשורשים הם כמשקולות על רגלַי. הכול היה כבד. אין דבר שהוא לחינם, אין משהו שהוא סתם. בכל דבר היה עלי למצוא משמעות, כל דבר הוא מצווה. עם הזמן הבנתי כי זו מתנה, שמקנה חופש ומאפשרת צמיחה. הגם שבנערותי חשתי ש"קובצי ההנחיות" ומשקל ההיסטוריה מכבידים, וביקשתי להשתחרר מהם, עם השנים למדתי להעריך ולאהוב את הצדדים הרכים יותר של החינוך שקיבלתי.

הענפים הם אלה שנראים לעין, ובהקשר הפוליטי הם אלה שמביאים קולות בקלפי ומתגמלים, אך עם כל יום בפוליטיקה הבנתי טוב יותר שהשורשים חשובים פי כמה. הם אלה שמבצרים את המעשים.

המשנה מקבילה בין שורשים למעשים. אני מניח ששורשים הם גם עניינים שברוח, אך חכמינו מחדדים כי אין די במילים יפות ובחוכמה שבתיאוריה. בפרקי אבות, רבי אלעזר בן עזריה אומר על כך: 

כל שחוכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. וכל שמעשיו מרובין מחוכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אינן מזיזות אותו ממקומו.

(פרקי אבות, פרק ג, יז) 

ייתכן כי בשל כך החג האהוב עלי הוא ט"ו בשבט. בניגוד לרוב החגים, שבמרכזם תפילות, מילים ואוכל והם זכר לנס גדול, ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות, מתמקד במעשה. המעשה הצנוע, הפשוט והיפה של נטיעת עץ.

בית הגידול שלי

לפני 55 שנה עלו הורי, עם שני ילדים קטנים, לישראל. מתוך ציונות ואהבת הארץ הם עזבו משפחה, עבודה וכל מה שהכירו ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", והתיישבו בירושלים.

בבניין בן שש הדירות שאליו נכנסו היו חמש משפחות עולים, כל אחת מארץ אחרת. המתכון לקליטתם המוצלחת היה, לדבריהם, ערבות הדדית. כמעט כל דיירי הבניין הותירו מאחוריהם נוחות וביטחון, לכולם חסרו דברים רבים, אבל היה להם אחד את השני.

אמי, פייגי לבית לנדגרטן, סיפרה לי לא פעם על הגעגוע למשפחה שנותרה בחו"ל ועל מה שקשה לתפוס בימינו: ביקורים מעבר לאוקיינוס כלל לא עלו על הדעת, והם דיברו בטלפון עם המשפחה רק פעמיים בשנה. גם טלפון פרטי לא היה להם. הם היו צריכים להזמין תור בדואר המרכזי ברחוב יפו, לנסוע באוטובוסים, להמתין לשעה היעודה, לשלם הון ולהיכנס לתא הטלפון לשיחה שהוגבלה לשלוש דקות. שש דקות שיחה בשנה עם ההורים והמשפחה. וכמובן, לב מלא בגעגוע.

גם השפע המוכר לנו היום רחוק מאוד ממה שהיה אז. בכל ירושלים, למשל, היו שני סופרמרקטים בלבד, עם מבחר מוגבל. אבל לציונות ולתחושה של להיות חלק מעם השב לארצו יש כוחות שעזרו לצלוח כל קושי ומחסור. ומה שהתחיל עם שני ילדים קטנים הפך אחרי יובל שנים ל־100 בני ובנות משפחה. כולם גרים בישראל. רבים מהם עוסקים בעשייה ציבורית.

זה האקלים שבתוכו גדלתי ובו אני חי.

"השכונה"

אהבתי את שכונת ילדותי, קטמון "הישנה", על רחובותיה הצרים - כולם עם שמות הקשורים לתקומת ישראל: ביל"ו והל"ה והמעפילים והפלמ"ח והשיירות ויורדי הסירה והחי"ש ועוד ועוד - מבני האבן הייחודיים וההיסטוריה הטבועה בה. ממנזר סן סימון והקרב המפורסם סביבו במלחמת העצמאות, דרך פינת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי, שם חיסלו אנשי לח"י את הדיפלומט השוודי פולקה ברנדוט, ועד למלון שפוצץ בידי ההגנה משום שנחשד כמִפקדה של הבריטים. המלון פוצץ ב־1948, ובימי ילדותי היה עדיין הרוס ונטוש. הוא שכן מול בית הורי, ולמרות הגדר סביבו היינו מתגנבים פנימה במסגרת משחקי ילדים.

כמה עשרות שנים מאוחר יותר, ומהשכונה הזו עם שמות הרחובות ההרואיים יצאו רבים למלחמה שנפתחה ביום שמחת תורה. לא מעט מבני השכונה נפלו במלחמת "חרבות ברזל", והיו ימים, בעיצומה של המלחמה, שהיתה תחושה כי כמעט בכל רחוב בשכונה יש בית אבלים. שכמעט מדי יום יוצא מסמטאותיה מסע עצוב להר הרצל.

אחד הנופלים היה בן זוסמן ז"ל. הוריו, צבי ושרית, חברים שגדלו גם הם בשכונה, איבדו בן ובוחרים מאז נפילתו להקדיש את זמנם ומרצם למיתון המתחים הפנימיים בחברה.

יש בצבי ובשרית שילוב מדויק ומרגש בין ביטחון עמוק בצדקת הדרך ובין הטלת ספק בריאה והבנת המורכבות הישראלית. שרית, כשבנה מוטל לפניה בהר הרצל, זעקה בעוצמה בדברי ההספד שלה: "עם ישראל חי!" ואז פנתה לקהל ואמרה: "בגו זקוף ובראש מורם - עכשיו יותר מתמיד: תתחזקו. תאמינו. תדרשו טוב ותתעקשו על הטוב. אנחנו ננצח!"

וידעתי שאצל שרית וצבי זה לא "אנחנו ננצח" כסלוגן פשטני. על פי תפיסת עולמם, אם נאמין ונדרוש טוב ונתעקש על הטוב - יהיה זה ניצחון. ניצחונה של רוח האדם.

רוח שניכרה היטב גם בצוואה שהותיר אחריו בן ז"ל, רק בן 22 במותו, ונחתמה במילים:

אגיד את זה שוב: יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות, ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות - הלוואי שזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם.

בן ז"ל היה חוליה בשרשרת של שומרי ירושלים. 

▪▪▪ 

למעלה מעשרה בתי כנסת היו מפוזרים בשכונה, חלקם, כמיטב המסורת היהודית, תולדה של פיצולים פנימיים בקהילות. והיה גם בית הכנסת "צעקת הדל", שהוקם בידי מפוני העיר העתיקה ממלחמת העצמאות, אחרי שהרובע היהודי ובתי הכנסת שבו חרבו. ברבות השנים גם בו חל פיצול, וחלק מהמתפללים הקימו בית כנסת בדיוק מאחורי בית הורי. ניגוני הסליחות ותקיעת השופר בחודש אלול היו מעירים אותנו לא פעם בשעות הבוקר המוקדמות.

בראש בית הכנסת "צעקת הדל" עמד חכם ברוך עמדי. עידן עמדי, הזמר המוכשר והלוחם האמיץ שנפצע במלחמת "חרבות ברזל", הוא אחד מצאצאיה של המשפחה הענפה הזו. חכם עמדי הקים בשנת ת"ש את בית הכנסת של יוצאי כורדיסטן ברובע היהודי, פעל שם עד שהרובע נפל בידי הירדנים, וכמו רבים אחרים נלקח בשבי. אחרי ששוחרר מהשבי הוא התיישב בקטמון הישנה, שם ייסד מחדש את "צעקת הדל" עבור פליטי העיר העתיקה. הוא היה מנקה בעצמו את בית הכנסת וגם מנהיג בו את התפילות. יחד עם בן שכונה אחר, האדמו"ר מערלוי, הם חילקו ביניהם את שעות היממה, כך שבכל רגע אחד מהם יהגה בתורה.

האדמו"ר מערלוי וקהילתו החרדית התגוררו גם הם סמוך להורי, וחיינו חיים משותפים, נטולי מאבקים וחיכוכים. בכל חג פורים, באמצע הסעודה, היו חסידי ערלוי נכנסים לביתנו בריקודים, בשירים ומעט שתויים, רוקדים עם אבי בסלון ומקבלים ממנו צדקה עבור מתנות לאביונים.

וככה, בין הדמויות האלה, גדלתי, והחיים ביחד היו פשוטים ואפשריים. 

▪▪▪ 

בקצה הרחוב, ליד המנזר, צמחה חורשת אורנים יפה ובמרכזה טנק ירדני - שריד מימי המלחמה, שהיה מתקן השעשועים האטרקטיבי ביותר בילדותי.

בנעורי היו שנים שבהן הרגשתי שירושלים כבדה מדי. בכל מקום יש סיפור, על כל גבעה מורשת קרב, הכול הוא מדורי דורות ובעל משמעות. אך עם הזמן למדתי לאהוב גם את זה, ובעיקר למדתי להכיר את צדדיה הרכים יותר של העיר - הסיפורים המתוקים, האווירה המיוחדת, הפינות הייחודיות והקסם שיש רק בעיר אחת בעולם.

והיתה גם אהבה ראשונה. נערה בת גילי, יפה במיוחד, שבית הוריה היה סמוך לבית הורי והיתה החברה הראשונה שלי. היינו מסתובבים בשכונה ולבסוף יושבים תחת ביתה שעות ארוכות.

סיבוב אחד בחורף סוער במיוחד, עת פסענו על השלג הרך ברחובות הלבנים, נשמר בזיכרוני גם אחרי שנים ארוכות כאחד מהרגעים היפים ביותר שחוויתי בנערותי. 

▪▪▪ 

מעבר למבנים ולסיפורים ההיסטוריים היה לה, לשכונה, אופי אנושי ייחודי. "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" היא אמנם אמירה שחוקה (פרי עפרונו של תושב השכונה שאול טשרניחובסקי, אשר התגורר בקטמון עד יום מותו), אך אני מרגיש שיש לה חלק בדרך שלי. גרו בקטמון שופטים וסופרים וזוכים רבים בפרסי ישראל, אקדמאים מוכרים, וכמובן שכן בפאתיה משכן הנשיא ושוכן בה הבית שבו גדל בנימין נתניהו, ברחוב הפורצים. בילדותי היינו מצביעים עליו בגאווה כבית הוריו של גיבור ישראל יוני נתניהו.

אבל אלה לא היו בהכרח הדמויות המרכזיות בשכונה. הן בוודאי לא נחשבו מעל אחרים. דווקא דמויות מוכרות פחות היו לב השכונה. ליד בתיהם של המפורסמים יכולנו לעבור, להצביע על הבית ולספר מי מתגורר בו, אבל לסנדלרייה או למכולת של פליקס נכנסנו באהבה. כילד אהבתי ללכת למכולת השכונתית ולקנות ממתק קטן. כשגדלתי, למדתי לאהוב את פליקס עמר האדם.

בתחילת שנות האלפיים הקמנו כמה חברים את עמותת "שכן טוב", שמחלקת עד היום מזון למשפחות נזקקות בכל רחבי הארץ. הנחנו במכולת של פליקס ברחוב ביל"ו ארגז עם בקשה לקונים לתרום מצרכים, וביום שישי היינו אוספים את שנתרם ומחלקים למשפחות.

מהמכולת של פליקס ומהמכולת ברחוב בן גמלא צמחנו וגדלנו לעשרות ומאות מכולות וסופּרים בכל הארץ, אבל פליקס היה ונותר העוגן. הוא היה העוגן לא רק משום שאִפשר לנו להניח ארגז, אלא משום שהיה מוסיף תמיד מצרכים כתרומה שלו. לבו הענק לא יכול היה להשלים עם משפחה שעל שולחן השבת שלה יחסר אוכל. בצניעות, בשקט וביד רחבה הוא הוסיף עוד קופסת שימורים, עוד חבילת אורז ופסטה, עוד ועוד מצרכים כדי שלא יחסר אף לנזקק אחד.

פליקס היה אחד מקורבנותיה של מגפת הקורונה. בניו ממשיכים להחזיק את המכולת, וגם הולכים בדרכו של אביהם הנדיב.

כמה עשרות מטרים משם, ברחוב משמר העם, שכנה הסנדלרייה של פנחס, וכמו שכתב יורם טהר־לב ושרה רבקה זוהר, דמות מופת היא שיושבת לפעמים במשך עשרות שנים בסנדלרייה קטנה ברחוב צדדי.

גם פנחס נפטר לאחרונה, בגיל 93. בנו סיפר בהספד כיצד עזב אביו את בית הספר כבר בגיל תשע, כדי לסייע בפרנסת משפחתו, וכסנדלר החל לעבוד עוד בטרם חגג בר מצווה. בימי המנדט הבריטי הדביק פנחס בן ה־14 כרוזים של האצ"ל ברחבי ירושלים, ובגיל 16 כבר היה לוחם אמיץ במאבק לדחיקת הבריטים מארץ ישראל ולהקמת מדינה עברית. באחד הימים הוא נעצר ונכלא בכלא לטרון.

במלחמת העצמאות פנחס נפצע מכדור בקרב על ירושלים וניצל בנס. אחרי שהמדינה קמה, בזכות לוחמים כמוהו, הוא רכש בסיוע משרד הביטחון את החנות הקטנה ברחוב משמר העם, שהפכה להיות הסנדלרייה שלו. בדרך לבית הספר היינו חולפים על פניה ומנופפים לפנחס לשלום. הוא היה מרים את ראשו מהנעל שעל הסדן, מחייך ומנופף לנו בחזרה.

כך, במשך קרוב ל־70 שנה קיבל פנחס רביחיא את לקוחותיו במאור פנים. עשיר כעני, קשיש כילד. הוא לא התהדר בעלילות מלחמתו בבריטים בימי המנדט או בצבאות ערב במלחמת העצמאות. מדי יום פתח את החנות בשעה היעודה, מתוך כבוד ללקוחותיו, והתיישב לעמל יומו. הוא אהב את עבודתו, ותושבי השכונה כולם השיבו לו אהבה.

לפעמים נדמה היה כי יש מי שעבורם תיקון הנעל או הסנדל היו רק תירוץ לבוא לסנדלרייה, שהיתה מעין חזרה במנהרת הזמן לימים אחרים ולאנשים אחרים. קטמון עברה תהפוכות, אבל הסנדלרייה ופנחס נותרו בדיוק כשהיו. כשיש לך ידי זהב ולב זהב, אין צורך להשקיע בתפאורה.

אני זוכר את ריח העור והדבקים, ובעיקר את ההתנהלות הפשוטה, הישרה והנדיבה של פנחס. אם באת בלי כסף, פנחס היה אומר: "הכול בסדר, תשלם אחר כך". אנשים ישרים מאמינים שגם אחרים כאלה.

מסופר על רבי ישראל מסלנט שחי בליטא, שיצא בשעה מאוחרת בליל חורף קר וגשום לכיוון בית המדרש ללמוד תורה. פתאום ראה אור מהחנות של הסנדלר והתפלא מה הוא עושה שם בשעת לילה מאוחרת וחורפית שכזו. החליט הרבי ללכת ולבדוק, ראה את הסנדלר יושב ומתקן נעליים לאור הנר.

שאל אותו הרב: "מה אתה עושה כאן בשעה כזו?"

ענה לו הסנדלר במשפט שקיבל חיי נצח: "כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן".

כך היה גם פנחס, 100 שנה מאוחר יותר, לא בליטא כי אם בירושלים. לפני כמה שנים, סמוך לגיל 90, הוא סגר את חנותו והרשה לעצמו מעט מנוחה. שלוש שנים אחר כך חלה והלך לעולמו.

פנחס רביחיא הונצח בשני שירים מוכרים - "על כפיו יביא", שעוד אשוב אליו, ו"ירושלים שלי" של דן אלמגור - והיה בכך כדי לשקף את רוחה של השכונה. שירים על סנדלר ולא על שועי עולם ומדינה.

המשך הפרק בספר המלא