רק לקיץ הזה

פרולוג
שבוע קודם לכן

האםאניהמניאק

פורסם על ידי just_in_267

האם אני המניאק על כך שקראתי לכלב המכוער שלי על שם מי שהיה פעם החבר הכי טוב שלי?

אני [29, גבר] חבר של צ'אד [32, גבר] מאז שנולדנו. האימהות שלנו הן החברות הכי טובות, גדלנו יחד והיינו שותפים לדירה בעשר השנים האחרונות, עד לאירוע שהוביל למצב הנוכחי שלנו.

רקע קצר: יש לי... קטע מוזר כזה, אפשר לומר? בגדול, כל אישה שאני יוצא איתה יותר מכמה דייטים מוצאת את הנפש התאומה שלה אחרי שאנחנו נפרדים. זה פשוט קורה. זה התחיל לפני שלוש שנים, וזה קרה כבר חמש פעמים. אנחנו נפרדים, והאדם הבא שהיא יוצאת איתו הוא 'האחד' שלה.

החברים שלי חושבים שזה מצחיק בטירוף. תמיד אני נפרד מהנשים האלה ביחסים טובים, ואני שמח שהן מאושרות. אבל החברים שלי צוחקים עליי בלי הפסקה בגלל זה. הם מכנים אותי 'קמע למזל טוב'.

בכל מקרה, נחזור חמישה חודשים אחורה. יצאתי עם הופ [28, אישה] במשך כמה שבועות. לא משהו רציני. החלטנו שאנחנו לא מרגישים את זה, לא הייתה כימיה, אז נפרדנו. ואז, הפלא ופלא, היא התחברה עם צ'אד. ובאופן טבעי, כמיטב המסורת של 'קמע למזל טוב', זה אומר שצ'אד הוא הנפש התאומה שלה. צ'אד מאוהב בה מעל לראש, הם הכירו את ההורים, מחפשים טבעות — והם רוצים לעבור לגור יחד. מייד.

הבעיה היחידה היא שלצ'אד נשארו עוד שישה חודשים בחוזה השכירות שלנו, אבל הוא מצא בית מושלם בשבילו ובשביל הופ, והוא לא יכול להרשות לעצמו לשלם שכר דירה בשני מקומות בו־זמנית. אז הוא היה צריך לקבל את ההחלטה הקשה: לדפוק אותי או לדפוק אותה — והוא בחר בי. עכשיו אני צריך למצוא דרך לכסות את השכירות שלו עד סוף החוזה.

כמה שבועות הייתי בלחץ. ממש לא רציתי למצוא שותף חדש לדירה, ובעל הבניין לא הסכים לשחרר אותי לגמרי מהחוזה, אבל הוא אמר שאני יכול לעבור לדירה זולה יותר. הדירה היחידה הפנויה בכל המתחם הייתה דירת סטודיו. קצת קטנה, אבל זה זמני, וזה זול. קפצתי על ההזדמנות והסכמתי בלי לראות אותה קודם. ואז גיליתי למה הדירה הזאת זולה וזמינה. היא פונה ישירות לשלט חוצות של 'מלך האסלה', שרברב שמחופש להנרי השמיני ומחזיק פומפה מעל אסלה ענקית מלאה בקקי. זה צריך להיות לא חוקי ששלט חוצות יהיה קרוב כל כך לבניין. כאילו השלט מיועד רק לנפש המסכנה שגרה בדירה הזאת — שזה עכשיו אני. ברצינות. זה כל מה שאפשר לראות. אין שמיים, אין מים — רק 'מלך האסלה'. כל היום. כל הלילה. מואר כשהשמש שוקעת, האור חודר דרך התריסים. אני עובד מהבית. אני בגיהינום.

צ'אד חושב שזה הדבר הכי מצחיק שקרה אי־פעם, והוא יורד עליי כל הזמן, למרות שזה בעיקר באשמתו. הוא ממשיך לשלוח לי תמונות של כל שלט חוצות, ספסל אוטובוס ופרסומת במטוס של 'מלך האסלה' שהוא רואה, ואם אתם גרים באזור מיניאפוליס/ סנט פול, אתם מבינים בדיוק כמה פעמים זה קורה.

אני מעוצבן, אבל החלטתי לנסות למצוא סיבה לבלות יותר זמן בחוץ כדי שלא אצטרך לבהות בו מהחלון שלי. תמיד רציתי כלב, אבל צ'אד אף פעם לא הסכים. אז הלכתי למקלט לאימוץ חיות ומצאתי את החיה הכי מכוערת שם. את זו שהייתה כל כך מכוערת, ואף אחד אחר לא רצה אותה. לכלב הזה יש לסת תחתונה בולטת ומחלת עור, וחצי מהאוזן שלו חסרה. הוא גריפון קטן, אז יש לו את הקמט העמוק הזה בפנים — הוא נראה כמו גרמלין נרגן. אימצתי אותו וקראתי לו צ'אד, כי הכלב הזה הוא עכשיו החבר הכי טוב שלי. צ'אד האנושי, אם אתה קורא את זה, אתה מת מבחינתי. (סתם, אני עדיין אוהב את הבחור הזה.) אבל אני מתייג אותו בכל פוסט של צ'אד הכלב באינסטגרם עם הכיתוב 'תראו, צ'אד נאמן!'.

צ'אד צוחק על הכול, אבל הופ כועסת ואומרת שאני צריך לשנות לכלב את השם. גם אימא של צ'אד מסכימה ואומרת שאני לא רשאי לבוא אליהם עד שאשנה לכלב את השם, מה שקצת מבאס, כי היא החברה הכי טובה של אימא שלי, ואני מגיע אליהם הרבה בגלל עניינים משפחתיים. אני עדיין לא מתכוון לשנות את השם.

האם אני קטנוני? כן. אבל האם אני המניאק?

פרק 1

אמה

"ראית את זה?"

החברה הכי טובה שלי הטתה את הטלפון שלה כדי שאוכל לראות על מה היא מדברת. על המסך היה שרשור שחור של אתר 'רדיט' בקטגוריה 'האם אני המניאק?'.

היינו בקפטריה של בית החולים בהפסקת צהריים.

"מה זה?" שאלתי תוך כדי שאני סוחטת קטשופ על הצ'יפס שלי.

"פשוט תקראי," היא אמרה. "אני שולחת לך את הקישור."

היא הקישה על המסך שלה והקישור הגיע.

הרמתי את המשקה שלי והחזקתי את הקשית של התה הקר בין השיניים בזמן שקראתי. ברגע שהגעתי לפסקה השנייה, עיניי נפערו.

"אלוהים..." נשפתי.

"נכון? ואני חשבתי שאת היחידה עם הקטע של קמע המזל הזה."

"זו מתנה," אמרתי. "לא בשבילי, אבל האקסים שלי מאושרים." שתיתי והמשכתי לקרוא. כשסיימתי, הנחתי את הטלפון. "הוא לא המניאק."

"אני מסכימה לגמרי," היא אמרה. "ראית את שלט החוצות הזה?"

"לא."

"חיפשתי אותו בגוגל. תראי."

היא שוב הושיטה לעברי את הטלפון שלה, וכמעט נחנקתי מהצחוק שלי. "איזה מסכן."

"אני בחיים לא אעשה לך דבר מגעיל כזה," אמרה מאדי.

"אני מקווה שלא. אני לא יכולה לחיות בלעדייך."

היא חייכה ונגסה בכריך הצמחוני שלה.

"מוזר שלשניכם יש את אותו קטע," היא אמרה אחרי שבלעה. "כל האקסים שלך פשוט רוכבים אל עבר השקיעה."

"מצחיק. מעניין בכמה חתונות הוא כבר היה," אמרתי תוך כדי שאני מוציאה את החמוצים מכריך העוף שלי ומניחה אותם על הצלחת שלה.

היא החוותה בראשה לעבר הטלפון שלי. "את צריכה לשאול אותו."

הסתכלתי עליה. "פשוט לשלוח לו הודעה פרטית?"

היא משכה בכתפיה. "כן, למה לא? בחורים אוהבים כשבנות שולחות להם הודעות פרטיות," היא אמרה. "באמת. תשאלי אותו. ארוחת הצהריים משעממת. יהיה לנו משהו לעשות."

נשמתי עמוק. "בסדר. הודעה אחת." ניגבתי את אצבעותיי במפית, הרמתי את הטלפון ופתחתי את הודעות ה'רדיט' שלי.

הכינוי שלו היה Just_in_267. תהיתי אם קוראים לו ג'סטין. הכינוי שלי היה Emma16_dilemma. לא שיניתי אותו מאז כיתה י', כנראה כדאי שאשנה אותו בקרוב.

התחלתי להקליד:

יש לי אותה בעיה כמו שלך. זה קרה לי שבע פעמים בארבע השנים האחרונות. אנחנו נפרדים והבחור מתחתן בתוך שישה חודשים. הם מבקשים ממך גם להשתתף בחתונות שלהם? ביקשו ממני להיות שושבינה שלוש פעמים 😂

לחצתי על 'שלח'. "הנה, שלחתי. הודעה לזר מוחלט," הנחתי את הטלפון. "זה משהו שאימא שלי הייתה עושה."

מאדי גיחכה. "אם זו הייתה אמבר, היא הייתה מבזבזת את כל הכסף של שכר הדירה שלה על מגדת עתידות שמציירת פורטרטים של הנפש התאומה שלך, ואז שולחת לך את אותו ציור שהיא שולחת לכולם. זה מה שאמבר הייתה עושה."

לא צחקתי. זה היה נכון מכדי להיות מצחיק.

הטלפון שלי צפצף. "הבחור ההוא מ'רדיט' בדיוק ענה," אמרתי.

מאדי עצרה כשהכריך שלה באמצע הדרך לפיה. "מה הוא כותב?"

לחצתי על ההודעה.

ג'סטין: סליחה אם אני טועה, אבל את לא עיתונאית שמנסה לברר את הזהות שלי בשביל עוד כתבה על השרשור הזה, נכון? את חייבת להגיד לי. זה כמו שוטר סמוי שמישהו שואל אותו אם הוא שוטר ואסור לו לשקר בקשר לזה.

צחקתי.

"מה?" שאלה מאדי.

"הוא חושב שאני עיתונאית שמנסה לברר מי הוא."

"זו בעיה שהוא סובל ממנה?"

"כנראה."

התחלתי להקליד.

אני: אני לא עיתונאית.

ג'סטין: זה בדיוק מה שעיתונאית סמויה הייתה אומרת.

הנדתי בראשי בחיוך.

אני: אני אחות.

הוא שלח לי אימוג'י עם עיניים מצומצמות.

עלה בראשי רעיון.

אני: תגיד לי כמה אצבעות להרים.

עברו כמה שניות.

ג'סטין: ארבע.

"מאדי, תצלמי אותי."

היא בהתה בי. "את מתכוונת לשלוח לבחור הזה תמונה?"

"כן, למה לא?"

"אה... כי הוא יכול להיות רוצח סדרתי?"

"רוצח סדרתי עם חוש הומור, כלב מאומץ, חברים לחיים, וקשר טוב עם אימא שלו?" נתתי לה את הטלפון שלי. "זה לא שונה ממה שהוא היה רואה אם היינו מכירים בטינדר, ובכל מקרה, נהיה בהוואי בעוד כמה שבועות. הוא במינסוטה. אפילו אם הוא יצליח לגלות מי אני, הוא לא יצליח למצוא אותי."

"ומה אם הוא איזה בחור דוחה שלא משתמש בחוט דנטלי ועכשיו תהיה לו תמונה לגלריית האוננות הפרטית שלו?"

גלגלתי את עיניי. "אוי, תפסיקי."

הטיתי את ראשי כך שהצמה שלי נפלה לצד אחד, והרמתי ארבע אצבעות. מאדי לא נראתה מרוצה, אבל היא צילמה את התמונה עם הטלפון שלי ואז החזירה לי אותו.

לבשתי בגדי עבודה, והתג של בית החולים היה מוצמד לכיס שלי. פתחתי את אפשרות העריכה, קשקשתי על המידע המזהה ושלחתי את התמונה.

אני: אני בעבודה. עיתונאיות לובשות בגדי עבודה? וכמה פעמים כבר נפלת קורבן לעיתונאיות שמתחזות?

ג'סטין: השבוע? או בכלל?

שלחתי אימוג'י צוחק.

ג'סטין: עכשיו אחרי שאישרנו שאת מי שאת אומרת שאת, אענה על השאלה שלך. ביקשו ממני להיות רק פעם אחת בחתונה של מישהו שהרוויח מהמזל שלי. אבל הייתי השושבין הראשי, והחתונה הייתה בנושא ביטלג'וס.

צחקתי והקראתי את זה בקול למאדי.

"תמונות או שזה לא קרה," היא אמרה.

הקלדתי: תמונות או שזה לא קרה 😊

הנחתי את הטלפון שלי. "את צודקת. זה כיף."

"יש לי רעיונות טובים," היא אמרה.

כמעט סיימתי לאכול את הכריך שלי כשקיבלתי התראה על הודעה פרטית.

"הוא ענה עכשיו," אמרתי. "יש תמונה."

מאדי קפצה מהכיסא שלה ונעמדה מעבר לכתף שלי.

כשלחצתי על התמונה, התחלתי להתפקע מצחוק. הכלה והחתן היו מחופשים לביטלג'וס ולידיה, בשמלת החתונה האדומה שלה מהסרט. השושבינה הראשית והשושבין הראשי היו מחופשים לזוג מייטלנד, רק עם הפרצופים המפחידים שהם שמו בתחילת הסרט כדי להפחיד את הדיירים החדשים. הוא עטה מסכה עם אף ארוך בצורת חרוט ועיניים בולטות.

שלחתי שורה של אימוג'ים צוחקים.

"צדקת, יש לו חוש הומור," אמרה מאדי.

הטיתי את ראשי. "חבל שאני לא רואה את הפנים שלו."

"תשלחי לי את זה."

"למה?"

"אני אעשה חיפוש תמונה."

"אה, רעיון טוב. אוקיי, שנייה."

שלחתי לה את התמונה. היא התיישבה שוב והתחילה להקליד בטלפון שלה, ואני חזרתי לסיים את הכריך שלי.

"מצאתי אותו," אמרה מאדי אחרי כארבעים וחמש שניות.

הבטתי בה בהלם. "כל כך מהר???"

"ה־FBI צריך לשכור יותר נשים. אנחנו חוקרות טבעיות. זה באינסטגרם שלו. וזה לגמרי הוא, אני רואה את שלט החוצות. אשלח לך את הקישור."

הטלפון שלי צפצף כשהודעת הטקסט נכנסה, אבל היססתי. "רגע, אנחנו אמורות להסתכל על זה? אני מרגישה שזה כמו חדירה לפרטיות."

היא הביטה בי מעבר לטלפון שלה. "כשגברים יפסיקו לתקוף נשים שהם פוגשים באינטרנט, אנחנו נפסיק לבלוש אחריהם כדי לוודא שהם עוברים את מבחן הסינון הראשוני. ובכל מקרה, אם הוא היה רוצה לשמור על הפרטיות שלו, החשבון שלו היה פרטי."

הנהנתי. "אוקיי. נקודה טובה."

לחצתי על הקישור, ושתינו התעמקנו בעמוד שלו מהטלפונים שלנו. היה לו שיער חום, עיניים חומות, הוא היה מגולח, עם גומות חן. חיוך יפה, שרירי — והוא היה חמוד. ממש חמוד.

"את רואה את זה?" שאלה מאדי. "הבחור הזה בהחלט משתמש בחוט דנטלי."

"אלוהים, תראי את הכלב."

היא השתנקה. "וואו. הוא באמת מכוער. כמו גרגויל קטן."

הטיתי את ראשי. "אני לא יודעת. הוא כל כך מכוער עד שהוא כמעט חמוד." הכלב החום הקטן היה פרוותי עם אוזניים שמוטות, אף פחוס ומבט כועס. העיניים הרטובות שלו בלטו קצת. בתמונה ג'סטין החזיק אותו וחייך כמו ילד שקיבל את מה שתמיד רצה לחג המולד. הכיתוב אמר: טוב, לכלב בראד יש תולעים, אבל לפחות הוא לא התחמק מתשלום שכר הדירה.

"בראד?" שאלתי והרמתי את מבטי. "חשבתי שקוראים לחבר שלו צ'אד."

"הוא כנראה שינה את השמות כדי להגן על הפרטיות שלהם. אצילי מצידו. ראית את התגובות?" היא שאלה. "תראי."

לחצתי כדי לפתוח אותן. אימוג'ים צוחקים, אימוג'ים צוחקים. מישהי בשם פיית' כתבה: באמת, ג'סטין? אוי ואבוי. ואז בחור בשם בראד הגיב: בפעם הבאה שאני בא, אני גונב לך את המוט שסוגר את התריסים.

צחקתי מול הטלפון שלי.

"תסתכלי איך הכלב נראה," אמרה מאדי.

"מה איתו?"

"הכלב נראה נינוח איתו. אני תמיד מסתכלת על החיות בתמונות, זה אומר הרבה על בן אדם. כאילו, אני יכולה בקלות לדעת כשמישהו לוקח כלב של מישהו אחר לתמונת פרופיל. הכלב נראה כזה, 'אוקיי, אני לא מכיר אותך, אבל נו טוב'." היא גללה למטה. "את רואה? תסתכלי על התמונה שלו על הספה."

הייתה תמונה של ג'סטין על ספה. יד אחת שלו הייתה כרוכה סביב ילדה קטנה שישנה מכורבלת עליו והניחה את ראשה על החזה שלו. הכלב ישן בצד השני עם הסנטר שלו על הירך של ג'סטין. התמונה הייתה מקסימה.

"הכלב הזה סומך עליו," אמרה מאדי. "וזה כלב הצלה, אז זה אומר משהו. בדרך כלל הם חשדנים." היא השתתקה כשחזרה להסתכל על העמוד שלו. "תגללי עוד למטה," היא אמרה. "שלט החוצות."

גללתי כמה תמונות למטה ושם זה היה. השלט המפורסם. וג'סטין לא צחק, הוא באמת היה נורא. כבר ידעתי איך הוא נראה מהחיפוש של מאדי בגוגל, אבל לראות את השלט הזה מהדירה היה דבר אחר לגמרי. הוא השתלט על כל החלון. "וואו, כן, ג'סטין בהחלט לא המניאק. זה מזעזע."

התמונה צולמה מהמטבח, כך שהוא הצליח להראות את כל הנוף. מאחר שזו הייתה דירת סטודיו היה שם רק חלון גדול אחד, והוא היה מלא כולו בגבר מזוקן בגיל העמידה, מחופש למלך ומחזיק פומפה מעל אסלה סתומה.

"יש לו מסגרת למיטה," אמרה מאדי.

"נו אז?"

"זה אור ירוק. ככל שהמיטה קרובה יותר לרצפה, ככה הגבר גרוע יותר. כל בחור שמעמיד פנים שהוא שכח את הארנק בדייט, בטוח ישן על פוטון או על מזרן על הרצפה. אני דורשת מהם לשלוח לי תמונה של המיטה שלהם לפני שאני נפגשת איתם. ואני מורידה נקודות על שקי שינה במקום שמיכות, גם אם יש להם ראש מיטה."

"למה?"

"כי לשקי שינה יש אנרגיית רצפה."

"ומה אם זו מיטת קומותיים?" שאלתי.

"זה המקרה היחיד שבו התיאוריה שלי לא תופסת, אבל זו גם הסיבה שאני דורשת תמונות של חדר השינה לפני שאני פוגשת אותם."

"את הורגת אותי."

הגדלתי את התמונה כדי להסתכל על שאר החדר. המיטה שלו הייתה מסודרת עם שמיכת פוך בצבע בז'. היה שם שולחן מסודר עם מערכת מחשב מורכבת עליו. שלושה מסכים גדולים, מקלדת ועכבר אלחוטי במרכז. הייתה מיטה קטנה לכלב ליד השולחן, וצמח בתוך עציץ ניצב בפינה. יצירות אומנות תלויות על הקירות. זו הייתה דירה נחמדה — מלבד הנוף. היה ברור שהוא מסודר ושיש לו טעם טוב.

גללתי למטה כדי להסתכל על שאר התמונות שלו. לא היו תמונות עם בחורות. היו כמה עם מה שנראה כמו המשפחה שלו — נער שנראה כמו גרסה של ג'סטין בגיל חמש־עשרה, עם אותן גומות חן. ילדה בת אחת־עשרה או שתים־עשרה, ואז הילדה הקטנה מהתמונה על הספה, שלא יכלה להיות בת יותר מחמש. הוא תייג בתמונות את מי שכנראה הייתה אימא שלו, לחצתי על הפרופיל שלה, אבל הוא היה פרטי.

"מצאתי אותו בלינקדאין," אמרה מאדי. "השם המלא שלו הוא ג'סטין דאל. הוא מהנדס תוכנה." היא שתקה שוב לכמה רגעים. "אבא שלו מת לפני כמה שנים. מצאתי מודעת אבל שמזכירה אותו. כן, זה הוא. אותם ילדים כמו באינסטגרם שלו. יש לו שלושה אחים: אלכס, צ'לסי ושרה."

"איך אבא שלו מת?" שאלתי.

"כתוב רק 'בפתאומיות'. הוא היה בן ארבעים וחמש בסך הכול. ממש נורא. רגע, אני בודקת את הרישום הפלילי," היא הקלידה בטלפון שלה במשך דקה. "הוא נקי." היא הניחה את הטלפון והרימה את הכריך שלה. "לא רואה פה שום דגל אדום, מלבד העובדה שהשם שלו מתחיל ב־ג'. גברים עם שמות שמתחילים ב־ג' הם הכי גרועים. אני עוקבת אחריו באינסטגרם דרך חשבון פיקטיבי כדי להישאר מעודכנת. את יכולה להמשיך."

הבטתי בה בשעשוע. "להמשיך במה?"

"לא יודעת. להמשיך לדבר איתו. לראות אם הוא נורמלי."

"נראה שהוא נורמלי," אמרתי והסתכלתי שוב על הטלפון. "אנחנו אלה שלא נורמליות," מלמלתי.

הוא שלח את תמונת 'ביטלג'וס' לפני תשע דקות, ואנחנו כבר פירקנו לגורמים את כל חייו. ראיתי את פניו, את משפחתו, את הדירה שלו, את מודעת האבל של אבא שלו, וידעתי איפה הוא עובד.

ואז הצצתי בשעון. "אוי שיט, אנחנו צריכות לזוז."

מאדי בדקה את השעון שלה. "שיט." היא לקחה ביס אחרון ונעמדה. פינינו את השולחן שלנו ורצנו ליחידת הטיפול הנמרץ. ג'סטין לא ענה עד שחזרתי למשמרת שלי.

באותו ערב אחרי העבודה מאדי הכינה ארוחה. פטריות פורטובלו בגריל ואורז פילאף. אני רחצתי את הכלים וניקיתי את המטבח, ואז התקלחתי וייבשתי את השיער.

כשהייתי כבר בפיג'מה ובמיטה, סוף־סוף ראיתי את ההודעה מג'סטין. היא נשלחה ממש אחרי שחזרתי לעבודה מהפסקת הצהריים.

הוא שלח לי תמונה של עצמו. זו לא הייתה אחת מאלה שראיתי באינסטגרם. הוא היה בסלון שלו והשלט המפורסם היה מאחוריו, מעל לכתפו. הוא החזיק את הכלב.

ג'סטין: כדי שתדעי שאני לא באמת דמות מ'ביטלג'וס'. בבקשה, אל תהיי כתבת סמויה שמנסה לחשוף את הסיפור של קמע המזל הטוב.

צחקתי והתחלתי להקליד.

אני: אז זה צ'אד?

ג'סטין: בראד. שיניתי את השמות ב'רדיט'. להופ בעצם קוראים פיית'.

אני: אה. ואיך בראד מרגיש עם זה שהוא מפורסם באינטרנט בתור מניאק?

ג'סטין: הוא חושב שזה מצחיק. כי הוא באמת מניאק.

גיחכתי.

אני: לא צחקת בקשר לשלט החוצות ההוא.

ג'סטין: תאמיני לי כשאני אומר שזה הרבה יותר גרוע במציאות.

אני: לפרוטוקול, אני לא חושבת שהכלב שלך כזה מכוער.

ג'סטין: מאכזב לשמוע את זה. זה פוגע קצת באפקט של השם. יש לך חיות מחמד?

אני: לא. אני אחות נודדת. זה יהיה קשה מדי. אבל אני קונה צמח בכל עיר חדשה.

ג'סטין: את לוקחת אותו איתך?

אני: לא, אני לא יכולה. אני משאירה אותו.

ג'סטין: *השתנקות* רוצחת.

הנדתי בראשי בחיוך.

אני: אני משאירה אותו אצל מישהו. אף צמח לא נפגע בגלל המרדף אחרי הקריירה שלי.

ג'סטין: למה צמח? את אוהבת גינון?

התיישבתי ושילבתי את רגליי תחתיי.

אני: צמחים מאירים את החדר. וכן, אני אוהבת גינון. אבל אני נודדת יותר מדי בשביל זה.

ג'סטין: אז באמת קורה לך אותו דבר? הקטע של קמע המזל?

אני: כן. אז למה עיתונאים מנסים לגלות את זהותך הסודית?

הוא הקליד במשך דקה, ואני מרחתי קצת שפתון לחות בזמן שהמתנתי.

ג'סטין: כי כולם רוצים לדעת מי הבחור שיכול להבטיח לך סוף טוב. אני לא חושב שמישהו התעניין בכלל בשאר הסיפור. הקטע של קמע המזל הוא מה שהפך את זה לוויראלי.

אני: אני יכולה להבין את זה.

ג'סטין: ההודעות הפרטיות שלי משתוללות. הייתי צריך לכבות את ההתראות, זה שיגע אותי. עניתי לך רק כי אמרת שגם לך זה קורה, והבנתי שאת לא מנסה לצאת איתי רק כדי להיפרד ממני.

צחקתי. שוב.

הסתכלתי על השעה. היה מאוחר.

אני: אני חייבת ללכת לישון. יש לי עוד משמרת של שתים־עשרה שעות מחר.

ג'סטין: ? אוקיי. היה נחמד לדבר איתך.

חייכתי.

אני: כן, גם לי.