והנגב לא ישקוט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
והנגב לא ישקוט

והנגב לא ישקוט

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

הכבישים המהירים שנסללו בשנים האחרונות בנגב מאפשרים לציבור הישראלי לעקוף את "הסוגיה הבדואית" במהירות גבוהה וכמעט בעצימת עיניים. אם לא נחשפים לתצלומי האוויר המראים את התפשטות שטחי התיישבות הבדואים, אז אפשר להמשיך להתעלם מהנושא באדישות האופיינית. אלא שסטייה קלה מן הדרכים המהירות תחשוף סבל קיומי יומיומי של תושבי הנגב הבדואים ואת היקף הבעיה המסכנת את עתיד הנגב ואת עתידה של מדינת ישראל.
 
סכסוך קרקעות בין השבטים הבדואיים לבין מדינת ישראל, שלא בא על פתרונו גם 70 שנים לאחר הקמת המדינה, הביא את הנגב למבוי סתום. מבחינת הבדואים מדובר בקרקעות השייכות להם ולכן יש להכיר בכל הכפרים שלהם. המדינה לעומת זאת רואה בקרקעות אלה אדמות מדינה, אך מכירה בפועל בחזקה הבדואית על הקרקע. וכך, למרות הניסיונות הרבים שנעשו במהלך השנים להסדיר את הסוגיה הבדואית ואת התיישבותם ביישובי קבע, הדבר לא צלח.
 
הספר והנגב לא ישקוט, המבקש להנגיש סוגיה חשובה זו לציבור הרחב, סוקר בכתיבה תמציתית את הרקע ההיסטורי, החברתי והמשפטי של ניסיונות הסדרת ההתיישבות הבדואית ומתמקד בכישלון הניסיונות הללו. בחלקו המרכזי עוסק הספר בתהליך הפוליטי והמקצועי אשר בסופו גובש המתווה המכונה "מתווה בגין", בקמפיין הציבורי מימין ומשמאל ובניתוח הסיבות שהובילו לקבורתו.
 
עו"ד אליעד וינשל הוא בוגר הפקולטות למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית ובית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטת הרווארד. בשנת 2011, לאחר שורה של תפקידים במשרד המשפטים, בהם תפקיד העוזר הראשי ליועץ המשפטי לממשלה, ולאחר שנת השתלמות באוניברסיטת הרווארד, גויס למשימת הייעוץ המשפטי לפרויקט להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. במשך השנים 2011­-2014 התנהלו חייו המקצועיים על הקו הפיזי והסמלי שבין הנגב ובין משרדי הממשלה בירושלים.

פרק ראשון

פרולוג
 
בשלהי החורף ובתחילת האביב הנגב ירוק, בפרט בחלקיו הצפוניים יותר. בתקופה זו העומד על מגדל המים, שעל הגבעה הצופה על היישוב לָקִייָה, יכול להתרשם מהמרחבים הירוקים שבתוך היישוב. תמונה פסטורלית זו של שכונות מגורים וביניהן מרחבים ירוקים עצומים הופכת בקיץ לתמונה מוזרה ותמוהה. בין שכונות המגורים עומדים בשיממונם שטחים אדירים. שטחים אלה הם שכונותיה המתוכננות של לקייה, שטחים אשר אמורים היו להיות פתרון לצורכי האוכלוסייה במקום.
אל מול שיממונן של "שכונות המגורים" המתוכננות בולטים מהתצפית הצריפים העלובים ב"פזורות" שבגבעות המרוחקות יותר, ולשיטת התושבים עצמם - "הכפרים הבלתי־מוכָּרים". אלה מקיפים את היישוב מכל עבריו. תושבים אלה חיים בתנאים קשים ואולם הם נאחזים בקרקעות, חלקם מברירה וחלקם מחוסר ברירה. הסבל הקיומי היום־יומי של התושבים ניכר כאן היטב, כמו גם העוני, הזוהמה ובעיקר היעדר התקווה.
מתצפית זו, שאליה הגיעו בשנים האחרונות כל בכירי מדינת ישראל, בולטת אוזלת היד של הממשלה. מאותה נקודה ממש ניתן לצפות בשטח סמוך, ריק ומגודר שבו עתיד לקום בסיס צבאי. יצירתיות אל מול קיפאון, עולם חדש אל מול עולם ישן, עוצמה בינלאומית לעומת היעדר ריבונות בחלק מהשטח - אכן, מנקודה זו נצפה האבסורד בשיאו.
התמונה הנשקפת מנקודת התצפית שצופה על אזור לקיה מדאיגה. מדאיגה מכך היא גם העובדה כי משנה לשנה הולכים ופוחתים סיכויי הפתרון. השטחים הנתונים בסכסוך אשר עליהם מתוכננות שכונות לקייה, עומדים בשיממונם. לשטחים אלה כמהים צעירים בדואים "חסרי קרקע" המתגוררים באזור וגם צעירים מקרב תובעי הבעלות הבדואים המבקשים להתיישב בצורה מסודרת ביישוב לצד הוריהם.
אלא שמדובר בשטחי "תביעות הבעלות המוחזקות", אשר המדינה טוענת לבעלות מלאה עליהם ולעומת זאת החזקה הבלעדית מצויה בידי צאצאי השבט ששלט במקום. מבחינת הזוג הצעיר בלקייה, מעבר להתגורר באזור זה, ללא הסכמת תובע הבעלות, הוא בבחינת פעולה בניגוד לכל אתוס חברתי ובניגוד למשפט הפנימי הנהוג. הפרתם של כללים אלה יכולה להיות משולה לגזר דין מוות. כך נוצרת מצוקת דיור חריפה שמקורה הוא סכסוך משפטי־לאומי־תרבותי. מצוקה זו, כך מבינים כולם, אינם בבחינת מצוקה כלכלית־משפחתית גרידא, אלא עדות לסכסוך חי ומבעבע שסופו להתפרץ.
ובמרחק קצר משם, נמצא עתידה של מדינת ישראל. מחנה הבה"דים שדומה לעיר מודרנית ובואך לבירת הסייבר העתידית של ישראל, באר שבע ולאזור שבו עתידים לקום בסיסי התקשוב והמודיעין. פער זה בין עוני לעושר, בין קִדמה לעבר, בין שלטון חוק לאנרכיה - כך יודעים כולם - אינו יכול להתקיים לאורך זמן.
על אף מורכבותה, הסוגיה הבדואית בנגב בת פתרון ועדיין הפתרון רחוק. פיתרונה הוא תנאי לפיתוח הנגב ואילו המשך המצב הקיים יוביל בהכרח לסכסוך לאומי גם בנגב. למרות זאת, עולם כמנהגו נוהג. חבית חומר הנפץ שקטה במרבית הזמן ואולם היא הולכת ותופחת ובהיעדר פתרון היא עלולה לסכן את עתיד הנגב ואת עתידה של מדינת ישראל.

עוד על הספר

והנגב לא ישקוט אליעד וינשל
פרולוג
 
בשלהי החורף ובתחילת האביב הנגב ירוק, בפרט בחלקיו הצפוניים יותר. בתקופה זו העומד על מגדל המים, שעל הגבעה הצופה על היישוב לָקִייָה, יכול להתרשם מהמרחבים הירוקים שבתוך היישוב. תמונה פסטורלית זו של שכונות מגורים וביניהן מרחבים ירוקים עצומים הופכת בקיץ לתמונה מוזרה ותמוהה. בין שכונות המגורים עומדים בשיממונם שטחים אדירים. שטחים אלה הם שכונותיה המתוכננות של לקייה, שטחים אשר אמורים היו להיות פתרון לצורכי האוכלוסייה במקום.
אל מול שיממונן של "שכונות המגורים" המתוכננות בולטים מהתצפית הצריפים העלובים ב"פזורות" שבגבעות המרוחקות יותר, ולשיטת התושבים עצמם - "הכפרים הבלתי־מוכָּרים". אלה מקיפים את היישוב מכל עבריו. תושבים אלה חיים בתנאים קשים ואולם הם נאחזים בקרקעות, חלקם מברירה וחלקם מחוסר ברירה. הסבל הקיומי היום־יומי של התושבים ניכר כאן היטב, כמו גם העוני, הזוהמה ובעיקר היעדר התקווה.
מתצפית זו, שאליה הגיעו בשנים האחרונות כל בכירי מדינת ישראל, בולטת אוזלת היד של הממשלה. מאותה נקודה ממש ניתן לצפות בשטח סמוך, ריק ומגודר שבו עתיד לקום בסיס צבאי. יצירתיות אל מול קיפאון, עולם חדש אל מול עולם ישן, עוצמה בינלאומית לעומת היעדר ריבונות בחלק מהשטח - אכן, מנקודה זו נצפה האבסורד בשיאו.
התמונה הנשקפת מנקודת התצפית שצופה על אזור לקיה מדאיגה. מדאיגה מכך היא גם העובדה כי משנה לשנה הולכים ופוחתים סיכויי הפתרון. השטחים הנתונים בסכסוך אשר עליהם מתוכננות שכונות לקייה, עומדים בשיממונם. לשטחים אלה כמהים צעירים בדואים "חסרי קרקע" המתגוררים באזור וגם צעירים מקרב תובעי הבעלות הבדואים המבקשים להתיישב בצורה מסודרת ביישוב לצד הוריהם.
אלא שמדובר בשטחי "תביעות הבעלות המוחזקות", אשר המדינה טוענת לבעלות מלאה עליהם ולעומת זאת החזקה הבלעדית מצויה בידי צאצאי השבט ששלט במקום. מבחינת הזוג הצעיר בלקייה, מעבר להתגורר באזור זה, ללא הסכמת תובע הבעלות, הוא בבחינת פעולה בניגוד לכל אתוס חברתי ובניגוד למשפט הפנימי הנהוג. הפרתם של כללים אלה יכולה להיות משולה לגזר דין מוות. כך נוצרת מצוקת דיור חריפה שמקורה הוא סכסוך משפטי־לאומי־תרבותי. מצוקה זו, כך מבינים כולם, אינם בבחינת מצוקה כלכלית־משפחתית גרידא, אלא עדות לסכסוך חי ומבעבע שסופו להתפרץ.
ובמרחק קצר משם, נמצא עתידה של מדינת ישראל. מחנה הבה"דים שדומה לעיר מודרנית ובואך לבירת הסייבר העתידית של ישראל, באר שבע ולאזור שבו עתידים לקום בסיסי התקשוב והמודיעין. פער זה בין עוני לעושר, בין קִדמה לעבר, בין שלטון חוק לאנרכיה - כך יודעים כולם - אינו יכול להתקיים לאורך זמן.
על אף מורכבותה, הסוגיה הבדואית בנגב בת פתרון ועדיין הפתרון רחוק. פיתרונה הוא תנאי לפיתוח הנגב ואילו המשך המצב הקיים יוביל בהכרח לסכסוך לאומי גם בנגב. למרות זאת, עולם כמנהגו נוהג. חבית חומר הנפץ שקטה במרבית הזמן ואולם היא הולכת ותופחת ובהיעדר פתרון היא עלולה לסכן את עתיד הנגב ואת עתידה של מדינת ישראל.