ארץ בחאקי

 

העובר בכבישי ישראל או משוטט בארץ חש שהוא נמצא בארץ ככל הארצות. אבל אם יתבונן היטב יראה שלא כך הדבר. בלב הארץ ובשוליה, באזורים המיושבים ובשטחים הפתוחים, בערים הגדולות ואף ביישובים הקטנים, מצויים תשתיות ושטחים ביטחוניים רבים המשתרעים על כמעט מחצית משטחה של מדינת ישראל (ראו להלן בתרשים).[1] גודלם, תחומי התפרסותם וההשלכות הנובעות מהם, הם מאפייניה של תופעה גאוגרפית-מרחבית מיוחדת וחסרת תקדים בהיקפה, והיא שהניעה אותנו לכתוב ספר זה.

 

נושא הספר הוא השילוב בין קרקע לביטחון בישראל, הווה אומר הביטוי הטריטוריאלי של צורכי הביטחון. בשער הראשון מתואר הנושא בממדי הזמן והמרחב, כלומר היווצרות התשתית והפריסה הביטחונית מאז קום המדינה ועד שלהי העשור השישי. בשער השני, נקודת המבט מתמקדת ב”הלכה והמעשה” – החוק והנוהל שעל פיהם מוסדרת התשתית הביטחונית. בשער השלישי נבחן העניין מזווית הראייה של הניגוד והדו-קיום – המפגש במרחב בין השימוש בקרקע לצרכים הביטחוניים לבין שימושה לצרכים האזרחיים. בחלקו האחרון של הספר ניתן דגש על כמה סוגיות מהותיות הדורשת הערכה מחודשת.

 

התשתיות והשטחים הביטחוניים הם המסד הקרקעי של העצמה הביטחונית. האיומים שמולם ניצבת המדינה והמענה הצבאי להם, ההסדרים המדיניים לסוגיהם, ההתפתחות הטכנולוגית והאילוצים התקציביים, כל אלה חייבו במרוצת השנים שינויים במבנה הצבא ובדרכי הפעלתו ולכן חלו גם תמורות בפריסת התשתיות והשטחים הביטחוניים.

 

לנוכחות של מחנות ומתקנים צבאיים, תעשיות ביטחוניות, שטחי אימונים וניסויים וגם תשתיות סְפר וגבול בקרבה למקומות היישוב של האוכלוסייה, או אף בתוכם ממש, יש השלכות רחבות היקף על חיי היום-יום האזרחיים. בעבר מציאות זו לא הפריעה לאזרחים. להפך, צבא ביישוב הוסיף לביטחונו והיה מקור לגאווה ולפולקלור מקומי (“חיילים במושבה”). משחלפו השנים, והפיתוח בארץ הלך וגבר, הייתה הקרקע למשאב שההיצע שלו מוגבל. מלבד זאת, כמה מהתשתיות והשטחים הביטחוניים האלה הפכו להיות מטרד אקולוגי וגם מפגע סביבתי. היום הם זרים לסביבתם האזרחית וגם מגבילים פיתוח או מפריעים לו או מונעים אותו. בגלל סיבות אלה ועוד אחרות הפכו רובם לא רצויים.

 

השטחים הפתוחים, אזורי הפריסה העיקריים של הצבא, שבעבר נחשבו ל”קצה העולם”, היו בשנים האחרונות מושא התעניינות של גורמים רבים, ובראשם ה”ירוקים”. ההבנה (המאוחרת אולי) שלשטחים טבעיים ערך רב, גרמה להתבוננות שונה על פריסת הצבא בהם.

 

היקפם הנרחב של התשתיות והשטחים הביטחוניים ופריסתם, רישומם הניכר כמעט בכל אזור בארץ וקיומם במשך זמן רב כמעט לא עוררו בציבור עניין. ההיבט הגאוגרפי-מרחבי של הביטחון בישראל היה תקופה ארוכה לוּט בערפל. השיח הציבורי, הדיון המקצועי, המחקר האקדמי,[2] וגם המענה המשפטי בהיבט זה היו מועטים. ואם אמנם הם התקיימו, הם התמקדו לרוב בהיבט הנקודתי ולא המערכתי. קשה לתת הסבר משכנע מדוע לא טופל בהרחבה נושא כה רחב, בעל היבטים מגוונים ובהם תכנון, כלכלה, משפט, עיור, אקולוגיה ותרבות. אפשר לנמק את הפרופיל הנמוך של העיסוק בנושא הממד הטריטוריאלי של הביטחון בעובדה ששנים רבות הביטחון בישראל היה נושא קדוש ולכן לא היה עליו ערעור. ייתכן שההסבר פשוט יותר – מצבה הביטחוני המיוחד של ישראל מחייב היקף ומגוון תשתיות גדולים, ולפיכך אפשר שהתקבלה עובדה זו כמובנת מאליה.

 

ייתכן שהשינוי התחיל בשנת 2007. בשנה זו התעצמו השיח הציבורי והתקשורתי,[3] ההליכים המשפטיים והדיונים בכנסת בנושאים המרכזיים הנדונים בספר – המעמד החוקי המיוחד והיוצא דופן של מערכת הביטחון בכל הקשור לתכנון פריסת תשתיותיה ולאופן שבו מוסדות התכנון מאשרים את בנייתן; וההפרעה העקבית של חלק מהתשתיות הביטחוניות על סביבתן האזרחית הסמוכה. ההתפתחויות האלה בדיון ובשיח משקפות מגמה של התגברות הדעתנות והעמידה על זכויות האזרחים במדינה דמוקרטית. ראוי וחשוב שהן יושמעו בפומבי. ביקורת עניינית על תשתית ביטחונית מפריעה או מגבילה היא לגיטימית, בתנאי שהיא תיעשה במגבלות ביטחון המידע.

 

קיבלנו על עצמנו להציג את “סיפור” התשתית והפריסה הביטחונית, הכולל גם את הכרוניקה של התפתחותה בכל שטח ובכל מקום שבו שלטה ועדיין שולטת ישראל. כך יתאפשר מענה לשאלות הבאות:

 

כיצד הגיעה התשתית הביטחונית לממדים כה גדולים;

 

באיזה אזורים הייתה התשתית הביטחונית נרחבת במיוחד ומדוע שם דווקא;

 

כיצד נוצלו המקום והמרחב על ידי הצבא בתקופות הזמן השונות;

 

מה היו הטעמים לפריסת התשתיות הביטחונית ב”שטחים”[4] ובאזורים האחרים שישראל שלטה מאז שנת 1967 (סיני, דרום לבנון ורצועת עזה), והיכן התרחשו השינויים לאחר יציאת צה”ל אליהם ומהם;

 

האם הקצאת המקרקעין לפריסת התשתיות הביטחוניות הייתה ועדין היא יעילה;

 

דווקא לנוכח משאבי הקרקע המוגבלים של המדינה, מדוע הקרקע לצורכי ביטחון, אינה מצויה במחסור;

 

מדוע התהליך התכנוני לקביעת קרקע לצורכי ביטחון שונה מהתהליך הנקוט לגבי קביעת הקרקע לכל הצרכים האחרים;

 

כיצד התשתית הביטחונית יוצרת קונפליקט עם צורכי המגזר האזרחי;

 

איזה סוג של הפרעה מתקיים מצד התשתית הביטחונית;

 

האם ייתכן דו-קיום בין תשתיות אזרחיות ושימושי קרקע אזרחיים.

 

לנוכח המציאות הסבוכה אִתה מתמודד התכנון הפיזי במדינת ישראל ראוי שתינקט אסטרטגיה מושכלת. אי-אפשר להביט אל השנים הבאות ברצינות ולהבטיח את עתיד פניה של המדינה בלי לבחון בקפדנות את הניצול של משאבי הקרקע למטרות ביטחון ולתהות אולי הוא גדול מעבר לצורך האמתי. ככל שהבקרה של רשויות המדינה על הקצאת הקרקע למטרות ביטחון תהייה הדוקה, כך ייטב לכולם.

 

לידתו של ספר היא באיגוד ידע שלנו המחברים, העוסקים בנושאים אלה שנים ארוכות. קרוב לעשור שירתנו באגף התכנון במטכ”ל ולמדנו את מלוא היקפו של מערך התשתיות והשטחים הביטחוניים, ההליכים החוקיים והמנהליים שלפיהם הוא מוסדר וכן את המציאות היום-יומית בממשק שבין צבא לאזרחים בהקשרו הקרקעי. מתום השירות בצה”ל נדרשנו לעוד כמה שנים של לימוד ומחקר כדי לייצר את הפרספקטיבה הנאותה שתאפשר להתמודד עם שפע הנושאים שקובצו והיו לחיבור המקפל בתוכו את מהותה ואת תכניה של התופעה המרחבית שספר זה עוסק בה.

 

ספר זה נשען על מקורות רבים. חלק נכבד מהמידע על השנים הראשונות (1948-1956) מושתת על עבודת הדוקטור של עמירם אורן המסתמכת על תיעוד ראשוני, בעיקר מארכיון צה”ל ומגנזך המדינה.[5] המקורות לפרק הזמן שמשנת 1956 ועד ימינו הם שונים, ונכללים בהם חוקים, תקנות והצעות חוק; פסקי דין של בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים; דין וחשבון שנתי של מבקר המדינה; מסמכי מרכז המחקר והמידע של הכנסת[6] ופרוטוקולים של חלק מועדות הכנסת; תכניות מִתאר ארציות ומחוזיות;[7] מפות שונות, ובעיקר מפות סימון שבילים של החברה להגנת הטבע. המידע על צה”ל ומערכת הביטחון נאסף מתוך מקורות גלויים: הודעות דובר צה”ל, החלטות ממשלה והודעות משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון. במקורות המידע נכללות גם כתבות וידיעות מהעיתונות היומית (המודפסת והמקוונת) ומהעיתונות הצבאית (השבועון “במחנה” וביטאון חיל האוויר). הכתיבה הסתייעה אף בספרות מחקר ועיון ובספרי זיכרונות ומונוגרפיות שונות.

***

 

תהליך הכנת ספר זה נמשך מראשית שנת 2003 ועד קיץ 2008. סייעו לנו באופנים שונים מספר רב של אנשים וברצוננו להודות להם על כך.

 

פרופ’ ארנון סופר, ראש קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה וראש המרכז למחקר במכללה לביטחון לאומי, עודד אותנו בכתיבת הספר; הוא הזמין את עמירם אורן להיות עמית מחקר בקתדרה בשנים 2005-2007 כדי ללבן סוגיות שעניינן ספר זה. הוא גם קרא את הטיוטה הסופית של הספר והעיר עליה ולא חסך מאמץ גם לסייע במימון עלויות ההוצאה לאור. פרופ’ אלישע אפרת, מהחוג לגאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לשנת תשס”ז, אף הוא עודד אותנו בכתיבת הספר, סייע בגיבוש מסגרתו, קרא את הטיוטה הסופית, וכדרכו בדקדקנות העיר עליה. תודותינו גם לפרופ’ גדעון ביגר מהחוג לגאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב שקרא אף הוא את הטיוטה והוסיף לה הערות מועילות. שלושה אנשי מקצוע אחרים קראו את הטיוטה והעירו עליה וגם להם אנו מבקשים להודות: תא”ל (מיל’) יעקב זיגדון, לשעבר ראש מטה פקוד המרכז ומפקד המכללה לפיקוד ומטה של צה”ל; מר איתמר יער ששימש המשנה לראש המועצה לביטחון לאומי וראש אגף מדיניות ביטחון, ואל”מ (מיל’) עו”ד אריה נייגר העוסק בענייני משפט וסביבה.

 

עמיתים רבים ליוו את המחקר שעליו מתבסס ספר זה ולכולם נתונה תודה. ד”ר ארז צפדיה מהמכללה האקדמית ספיר היה אתנו לאורך כל הדרך, הקשיב להתלבטויות שהועלו לפניו והועיל בעצות טובות. יחד עם עמירם אורן וד”ר יגיל לוי מאוניברסיטת בן גוריון היה שותף למחקר באחד מנושאי הספר; ד”ר זלמן שיפר, כלכלן, המתמחה בנושא ביטחון לאומי, יזם מחקר משותף עם עמירם אורן שעניינו הקשר הכלכלי-ביטחוני, מחקר שזכה לעידוד ותמיכה של פרופ’ דן פלד מאוניברסיטת חיפה וראש הפורום לכלכלת ביטחון לאומי של מוסד נאמן בטכניון ומרכזו של פורום זה משה אלעד. במהלך כתיבת הספר מצאנו אוזן קשבת לשיחה ודיון על נושאיו אצל עמיתים מכמה תחומי דעת, ובהם הגאוגרפים: פרופ’ יהודה גרדוס, פרופ’ דויד ניומן ופרופ’ אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן גוריון; פרופ’ ערן פייטלסון מהאוניברסיטה העברית; פרופ’ ברוך קיפניס, פרופ’ נורית קליאוט, ד”ר ארנון גולן וד”ר דבורה שמואלי מאוניברסיטת חיפה; ד”ר אמנון קרטין מאוניברסיטת תל אביב; המתכננים: האדריכל יונתן גולני, לשעבר מנהל מִנהל התכנון במשרד הפנים והאדריכל ברוך יוסקוביץ’, לשעבר מהנדס העיר תל אביב ומר יוחנן דרום מהחברה להגנת הטבע; אנשי מדע המדינה: פרופ’ גבי שפר וד”ר אורן ברק מהאוניברסיטה העברית ופרופ’ סטיוארט כהן מאוניברסיטת בר אילן; חוקרים מתחום הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה: פרופ’ אייל בן ארי מהאוניברסיטה העברית; ד”ר אורי בן אליעזר מאוניברסיטת חיפה, ד”ר חוה ברונפלד מאוניברסיטת בר אילן וגב’ דגנית מנור מאוניברסיטת בן גוריון וההיסטוריון פרופ’ מרטין ון קרפלד מהאוניברסיטה העברית.

 

תודה מיוחדת נתונה גם לעמיתנו קציני אגף התכנון במטכ”ל לדורותיהם ששירתו אתנו והיו שותפים למחשבות על חלק מנושאי הספר. חלק מהתובנות המובאות בו נלמדו בין היתר בשיחות הרבות שקיימנו אתם בנושאים כלליים ובעניינים פרטניים בזמן השירות ולאחריו. בין אלה נכללים סגן ראש אגף התכנון תא”ל (מיל’) יום-טוב תמיר וכן קציני ענף תשתית ופריסה: עמירם דרמן, דב תומר, אילן רביב, צביקה קדמן, הדסי זכריה, אבגד מאירי ורם גל.

 

מכון ון ליר בירושלים נתן אכסניה לדיון במקצת העניינים הנידונים בספר, וזאת במסגרת קבוצת הדיון “צבא שיש לו מדינה” שפעלה בשנים 2003-2007, וקבוצת הדיון “מרחב הביטחון” שפעלה בשנת 2008. יבואו על הברכה חברי קבוצות הדיון שהיו שותפים בליבון סוגיות נשוא ספר זה. תודתנו נתונה לאנשי מכון ון ליר שסייעו כל אחד בתחומו, ובהם ד”ר שמשון צלניקר לשעבר מנהל המכון; פרופ’ גבי מוצקין מנהלו הנוכחי; מר שמעון אלון, גב’ ציפי הכט, גב’ לימור שגיא, גב’ טלי בילר, גב’ שולמית לרום, גב’ שרה סורני, מר יוסי אריה ואחרים.

 

כמה מנושאי ספר זה הוצגו בפומבי בכמה פורומים נוספים; תודתנו נתונה למשתתפים בהם על ההאזנה לדברינו ועל תגובותיהם: למשתתפי סמינרים של המחלקות והחוגים לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת בן גוריון בנגב; למשתתפי המושבים שבהם הוצגו נושאי ספר זה בכנסי האגודה הגאוגרפית הישראלית; בכנסי איגוד המתכננים בישראל; בכנס האגודה הישראלית למדעי המדינה; בכנס האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי איכות הסביבה; בכנס האגודה הישראלית לכלכלה; בפורום המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע של הקרן הקיימת לישראל; בפורום הנהלת משרד הבינוי והשיכון וכן בכנס מיוחד שיזמו מכון דש”א של החברה להגנת הטבע ואיגוד המתכננים בישראל בנושא פינוי מחנות צה”ל.

 

לצורך כתיבת הספר נעזרנו בלא מעט משפטנים, כל אחד תרם את חלקו או סייע בהשגת מידע או בדיון על סוגיות משפטיות הקשורות למערכת הביטחון בהקשרו של ספר זה. לכל אלה נתונה תודתנו: נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט מאיר שמגר; פרופ’ דפנה ברק-ארז מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב; ד”ר אורן פרז ועו”ד אתי רוזנבלום מהקליניקה לפרקטיקה ומדיניות סביבתית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן; סרן עו”ד יונתן קיוול וסרן עו”ד גלעד לין מהפרקליטות הצבאית; עו”ד רון רוגין ועו”ד יוסי דלל מחיפה; עו”ד זאב זייטמן ועו”ד תמר בצלאל-בורשטיין מתל אביב; עו”ד לינור אריאלי, עו”ד נעמה אלעד ועו”ד מתן גרפינקל מעמותת אדם, טבע ודין; עו”ד משה גולן מפרקליטות המדינה, והמתמחה מר אלעד מורצקי בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. אנו מודים במיוחד לעו”ד אהרון ברוכין, לשעבר יו”ר ועדות הערר שליד הוועדות המחוזיות לתכנון ולבנייה בירושלים ובדרום, שליווה בהתעניינות רבה את כתיבת הנושאים המשפטיים וסייע בעצות נבונות.

 

ברצוננו להודות גם לאל”מ (מיל’) שאול אריאלי מהמועצה לשלום וביטחון, מהמומחים החשובים בתחום ההסדרים המדיניים עם הפלסטינים ובניית גדר ההפרדה ויהודה ושומרון, שהאיר ברוחב לב נושאים הקשורים אליהם; לגב’ רבקה מרכוס מנהלת ארכיון הכנסת, למר יוסי דולב ולמר דניאל רקמיסטרוק עובדי ארכיון זה; לגב’ אביבה צוונג מנהלת ספריית המטה הכללי על שם רא”ל חיים לסקוב במחנה הקריה בתל אביב ולחיילות העוזרות בידה; לעיתונאים אמיר אורן ופאדי עדיאת מעיתון “הארץ” ואבי בר-אלי ואריק מירובסקי מעיתון TheMarker שהעמידו לרשותנו מידע; לגב’ רבקה ירמיאש, למר אורי בר לב מרשות שדות התעופה ולמר דוד עמירם ממבשרת ציון שסייעו בהשגת מידע בנושא התעופה; ולאמנית אתי אברג’ל מירושלים שנתנה רעיונות לעיצוב כריכת הספר.

 

תודה מיוחדת נתונה למר מיקי מירו ולד”ר נדיר צור מרשת ב’ ולאלכס טלמור מרשת א’ שנתנו במה בתכניות שערכו או שהגישו הזדמנות להציג חלק מהנושאים שהתגבשו והפכו לספר זה.

 

המפות לספר הוכנו בידיה האמונות של גב’ נוגה יוסלביץ מהחוג לגאוגרפיה ולימודי הסביבה באוניברסיטת חיפה. תודתנו נתונה לה על הכישרון והסבלנות בהכנת המפות. בהיבט הלוגיסטי סייעו לנו גב’ רונית כהן, מרכזת הפעילות בקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה בעבר וגב’ נעמה טסלר המרכזת בהווה.

 

ספר זה לא היה יוצא לאור בלי התגייסות אנשי הוצאת כרמל בירושלים ובראשם מר ישראל כרמל שקיבל על עצמו את משימת הפיכת כתב היד לספר ופרסומו. לכולם מועברת תודה – למעיין אל-און-פדר מזכירת ההוצאה שהובילה את המהלכים לפני ומאחורי הקלעים; לשי חזן שניצח על מלאכת העריכה, העימוד הראשוני והטמעת התוספות והתיקונים, ולסמדר רגב-אגמון שסייעה לו; לחזי ועקנין שעזר בהתקנות האחרונות וליונתן ברזלי שאחראי לצורתו הסופית של הספר ולהבאתו לדפוס. המעצב מר תמיר להב-רדלמסר הכין בחינניות את עטיפת הספר ברוח תוכנו. העבודה האינטנסיבית במחיצתם של אנשי הוצאת כרמל בשבועות האחרונים טרם יציאת הספר לאור הייתה חוויה מעניינת ונעימה שלא תישכח במהרה. אנשי ההוצאה ראויים לכל שבח על עבודתם העניינית והממוקדת הנעשית בצניעות ובאכפיות רבה. ראויה ההוצאה להתברך באנשים שכאלה!

 

לסיום, תודה עמוקה מקרב לב נתונה לבני משפחותינו הקרובים: רוני אורן וסמדר בן דור שאף סייעה בהכנת המפתחות וכן שולה, נעה ועֹמר רגב. הם ליוו אותנו באהבה יום יום (ולילה לילה…) במעשה הכתיבה הארוך וקיבלו בהבנה את העובדה שפעמים רבות תשומת הלב שלנו לא הייתה נתונה להם.

 

מבשרת ציון והוד השרון, אלול תשס”ח

 

ע”א ור”ר