ממשלה, עם, אדם

הקדמה

מגיל צעיר מאוד אני זוכר את עצמי מחזיק ספר ביד, או לפחות בהישג יד, בכל רגע פנוי. מתוך סקרנות בריאה של תולעת ספרים טיפוסית, קראתי הכל בכל מכל - ספרי יהדות והלכה, לצד ספרי מתח ומדע בדיוני, ספרי היסטוריה, גיאוגרפיה, ביוגרפיה ולפרקים גם גנבתי הצצה בדפי זהב (ספרי הטלפונים עבי הכרס של אותם ימים). רק סוג אחד של ספרים הרתיע אותי מחשש לאיבוד בין השורות — ספרות פילוסופית.

הייתה לי סיבה טובה לחשוש, מרבית הספרות הפילוסופית כתובה בצורה מאיימת ולא ניתנת לפיצוח, הטקסט במקרים רבים בלתי קריא וקשה להבנה, גם לאדם שמורגל בהתמודדות עם טקסטים מורכבים. פילוסופיה עוסקת בדקויות של רעיונות ובפלפולים גבוליים, רובם חסרי משמעות בחיים האמיתיים. האדם הסביר מניח, לעיתים רבות בצדק, ששום תועלת ממשית לא תצמח לו מעיון במחשבה פילוסופית.

כך, התפתחה תופעה בה הקורא המצוי מדלג על הספרות הפילוסופית. לכל היותר, כדי 'להיות בעניינים', הוא מסתפק בשינון של ערכים רלוונטיים בויקיפדיה, או קונה ספרים בגודל ובעיצוב ראוי כדי לקשט את הסלון בביתו. בעזרתם הוא יכול להתפאר במפגשים עם חברים רחבי אופקים ובעלי אינטלקט על תחום העניין היוקרתי והנכבד שרכש... ואף להפגין מידה מסוימת של יכולת והתמצאות בחומר — כל זאת, מבלי לטרוח יתר על המידה ולייגע את מוחו לחינם.

מדובר בבעיה עתיקה מקדמת דנא, התייחסות משעשעת לפילוסופיה נמצאת כבר במאה ה־16 אצל ההוגה הצרפתי מישל דה מונטן (1533-1592), שנודע בכתיבתו השנונה. ״דעותיהם והתנהגותם גרמו להם להיות מגוחכים...״ כותב דה מונטן על הוגי הדעות בזמנו, ומלגלג על הסוגיות שהעסיקו אותם: ״עדיין הם מנסים לברר אם יש חיים, אם קיימת תנועה, אם קיים הבדל בין אדם ובין שור״.¹

גם הפילוסוף הבריטי ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) הכיר בבעיה, ואף חידד את הפער בין התדמית של הפילוסופיה ובין השפעתה בפועל, וכפי שעוד נראה, מדובר בהשפעה חסרת תקדים. ״הפילוסופיה העיונית שבעיני האיש השטחי היא דבר מרוחק כל כך מהוויות העולם ומן האינטרס החיצוני של הבריות״, כותב מיל, ״היא למעשה הדבר האחד עלי אדמות המשפיע עליהם יותר מכל״.²

כשהתחלתי לכתוב את הספר שלפניכם (ותיכף אסביר למה עשיתי שטות שכזו), היעד הכמעט ראשון שעמד לנגד עיניי היה להימנע מהבעיה הזו. רציתי שכל קורא בר דעת, גם אם לא היה הגאון של הכיתה או הנין של איינשטיין - יהיה מסוגל על נקלה להבין את הרעיונות, המסרים וההצעות שאני מעלה כאן. רציתי שתוכלו לקרוא פרק לפני השינה ופרק נוסף מתוך שינה, שתהיו מסוגלים לזקק מתוך ים המלל את המסר, את הנושאים המהותיים, את המידע שישמש אתכם. האם הצלחתי? לזאת תוכלו רק אתם להשיב.

לשם כך, נמנעתי משימוש עודף במילים גבוהות, מניסוחים בשפה פילוסופית יתר על המידה או מצלילה לרעיונות עמוקים ולא רלוונטיים. חלף זאת, התמקדתי בעולם המעשה, בבנייה של רעיונות לפי לוגיקה מקובלת ובניתוח המבוסס על חשיבה רציונלית, שלפחות לדעתי — קשה להרהר ולערער אחריה. הספר אמנם עוסק בסוגיות של פילוסופיה מדינית, אך בסופו של דבר הוא מיועד להציע בפני הקוראים רעיונות יישומיים ולא לפאר את שמו של הכותב ואת כתיבתו המחוכמת והעשירה, וגם לא לטחון עד זרא רעיונות תיאורטיים גרידא.

דב יודקובסקי (1923-2010), העורך המיתולוגי של 'ידיעות אחרונות', סיפר פעם כי האיש שהשפיע עליו יותר מכל בתפיסת העיתון שלו היה מורו לפילוסופיה, פרופסור ליאון רות (1896-1963), שנהג לומר בראשית כל שנת לימודים כי "מה שקאנט אמר בצורה מסורבלת ומשעממת, אמר אפלטון אלפיים שנה מוקדם יותר בצורה עניינית ומושכת לקריאה". לפיכך, ציין יודקובסקי, "הגעתי למסקנה שאפשר לכתוב את הדברים הרציניים ביותר והמסובכים ביותר בצורה בהירה ומושכת. על ידי כך עולה הרמה ונוצר עיתון שהשר לא מתבייש לקרוא בו ונהגו של השר איננו מפחד מקריאתו".

אופייני ליודקובסקי הסיפור הבא, שליווה אותי בשנותיי הארוכות כעיתונאי וכעורך ראשי ברשת עיתונים ובאתר אינטרנט פופולארי: בתקופתו היו כתבי העיתון מטלפנים למערכת כדי להכתיב את הידיעות החדשותיות, לאוזניהן של קלדניות מדלת העם. נאמן לשיטתו, הורה יודקובסקי לקלדניות לסרב להקליד בכתבה מילים שאינן מובנות להן עצמן, גם אם הכתב מעוניין להשתמש בהן. שהרי אם הקלדנית אינה מבינה את הנאמר, סביר להניח שגם חלק מהקוראים יתקשו בהבנתו.

ספר זה מיועד לשר ולנהג, לקלדנית ולכתב כאחד, מיעטתי להשתמש בטקסטים ארוכים או בציטטות לא ברורות, השתדלתי להנגיש כל רעיון באופן הקל ביותר להבנה וויתרתי במקומות רבים על האפשרות לנסות להעמיק יותר או לנתח באופן מורכב נושאים שלא ניתן להגישם ולהנגישם באופן קריא ופשוט. לדעתי, רעיון אמיתי, יהיה אשר יהיה, יכול לתפוס רק אם הוא פשוט ומובן לכל.

כחלק מגישה זו, הפרדתי גם את התוכן לשניים: את החלק החשוב והחיוני להבנת הרעיון והנושא הותרתי על כנו בגוף הספר, באופן שמאפשר קריאה רציפה ומקוצרת יותר. את ההרחבות למיניהן, הכוללות ידע נוסף, דעות שונות, מקורות, ציטוטים נרחבים או סתם הגיגים וקצת הומור — שילבתי בהערות השוליים. אם יש לכם מספיק מצב רוח ורצון טוב — אני ממליץ לקרוא את הספר לפחות פעם אחת עם ההערות ופעם אחת בלעדיהן.

הפוליטיקה הישראלית

נולדתי וגדלתי במדינת ישראל, מאז ומעולם נמשכתי לעיסוק ולמעקב אחרי שתי מערכות שלטוניות — המערכת הפוליטית והמערכת המשפטית. למזלי, ישראל היא מדינה תוססת ומרובת דעות, לפעמים נדמה כי לו רק נאפשר זאת, תהיה כאן מפלגה נפרדת עבור כל אזרח. לפיכך, הפוליטיקה הישראלית היא גן עדן של ממש לחובבי הז'אנר.

עם השנים, אהבתי למילה הכתובה השתלבה בחיבתי לפוליטיקה ופניתי לעבוד בתחום התקשורת, כאן נחשפתי מקרוב ובאופן אישי לפוליטיקאים רבים, לעימותים בין מערכות השלטון, לכשלים מהותיים במבנה הממשלתי של מדינת ישראל, למורכבות ולבעיות של ממשלים נוספים בעולם. בכל פעם שהתקוממתי על עוול או אי צדק (לשיטתי, כמובן) — לא הסתפקתי בהבעת מחאה באמצעות ציוץ בטוויטר או על ידי פרסום מאמר חריף בעיתון, במקום זאת, בחרתי להמשיך ולבחון, ללמוד את הנושא לעומק, לרדת לשורשיו ולחשוב 'מה היה צריך להיות'. חלק גדול מאותן מחשבות ורעיונות מהווה נדבך חשוב בספר שלפניכם.

ראוי לציין גם כי העשור האחרון חלף על מדינת ישראל בסערה, כשסוגיות פוליטיות, ביטחוניות, מדיניות ומשפטיות מכתיבות את סדר היום בקצב מסחרר. כולל מאבקי כוח בין מערכת המשפט ובין הרשויות האחרות, אינספור סבבי בחירות, ממשלות שהתחלפו בזו אחר זו ועימותים רעיוניים בין שני צדדי המפה הפוליטית. נחשפתי לא פעם לדיונים ערים ולקטטות רשת עסיסיות בהשתתפות אזרחים בעלי אידיאלים ורצון להפגין מעורבות. לצערי, רבים מהם גילו בורות מרשימה בכל הנוגע למושגי יסוד בתחום המכונה מדעי המדינה, כולל בוגרי תארים אקדמיים בתחום זה.

השימוש במושגים כמו 'דמוקרטיה מתגוננת' או 'זכויות יסוד' נעשה זול מדי והם מופיעים כמעט על בסיס קבוע בשיח הציבורי, בלי שום שייכות אמיתית לגופו של נושא. רעיונות מופרכים זוכים לחיזוק מפיהם של בעלי אינטרס, וחסידיהם מהדהדים את אמירותיהם שוב ושוב, מבלי לחשוב על תוכן הדברים ומבלי להכיר את הסוגיה הרלוונטית לעומק.

שאלות לא מעטות שהתעוררו במדינת ישראל בעשור זה נגעו בסוגיות יסוד, עליהן ננסה לענות במישרין או בעקיפין. כך למשל בעיות עתיקות יומין כמו המאבק הפלסטיני להקמת מדינה עצמאית או הרגולציה המוטלת על עסקים, לצד מגבלות שהוטלו על מי שסירבו להתחסן מפני מגפת הקורונה או ניסיונות חקיקה שנועדו להגביל או לאפשר את התמודדותו של מועמד מסוים לתפקיד פוליטי, וכמובן, העימות הגדול סביב הרפורמה במערכת המשפט.

אני משוכנע שהנגשת הנושאים הללו באופן קליל ונוח לקריאה ולהבנה הוא צורך השעה. אפשר כמובן להתווכח על כל מסקנה או אמירה, בפרט אלו שהן פרי דעתי האישית, אבל חובה לעשות זאת מתוך מקום של ידע ומחשבה ולא על בסיס רגשות ואמוציות גרידא.

האדם הסביר

בחזרה לפילוסופים ולהוגי הדעות - הללו התמקדו לאורך השנים בשאלות של תודעה ומהות, בסוגיית הקיום האנושי ומשמעותו ועוד כהנה וכהנה. הדברים הללו יפים לדיונים בחוגים לפילוסופיה באוניברסיטאות או לשיחת בטלה של הוגי דעות בעיני עצמם, אבל אין להם כמעט משמעות של ממש בחיים האמיתיים. את האדם הממוצע לא מעניין האם קיומו הממשי מוכח רק בשל תודעתו ("אני חושב משמע אני קיים") או בשל יכולתו להבדיל בינה ובין תודעה אחרת. רעיונותיהם של הגל או קאנט, גישתו של שפינוזה או זו של דקארט, כל אלה אינם שימושיים ביומיום, לא מעלים ולא מורידים.

לאדם הזה, כמוני וכמוכם, מספיק לדעת שהוא קיים, שהוא חי, שיש לו משפחה ורכוש, אמונות ודעות, רגשות ורצונות. לא אכפת לו כיצד יתרגמו זאת בשפה גבוהה בקתדרה לפילוסופיה ואיך והאם הם יגיעו למסקנה הזו בכוחות עצמם, אבל אכפת לו מאוד אם מסלול חייו ייפגע באופן מאוד מוחשי על ידי מערכת שלטונית שתפעל באופן שיזיק לו, לרכושו, למשפחתו או לחבריו.

את האדם הסביר מעצבן להצביע עבור פוליטיקאי כזה או אחר ולהתאכזב מפעולותיו אחרי שהוא נבחר, לתמוך במפלגה - רק כדי לגלות בהמשך שאין לה שום כוונה להיטיב עמו. את האדם הזה מוציאה משיווי משקל החלטה שרירותית של שופט או איש ממשל הנוגעת אליו אישית, התעללות ביורוקרטית מיותרת או פסק דין שנכתב כלאחר יד (כן, גם לי יצא להיקלע לסיטואציה שכזו).

האדם מן השורה קורא את החדשות בעיתון או באתר אינטרנט, מאזין להן ברדיו, צופה בהן בטלוויזיה וברשתות החברתיות ומקבל אותן לווטסאפ המשפחתי — רק כדי שלחץ הדם שלו יעלה באופן מסוכן והוא יוכל להשליך את העיתון בעצבים או לזפזפ לערוצי הספורט, בתקווה להירגע.

כולנו הרהרנו פה ושם על מה באמת היה צריך להיות ואיך היו אמורות להתקבל ההחלטות הנכונות, בגיל צעיר היו לרבים מאיתנו תוכניות להשפיע על המצב, אולי אפילו חלמנו להשתלב במערכת הפוליטית - אבל אנחנו מתייאשים מהר, כי יש לנו משפחה לפרנס, חברים לבלות איתם, מקצוע ותחביבים לעסוק בהם, ילדים לדאוג להם או הורים לבקר מפעם לפעם.

אנחנו מתייאשים גם כי אין לנו מושג איך נוכל לשנות את העולם, זה נשמע כמו פנטזיה רחוקה ששייכת למשפיעני־על ולמובילי רשימות עשירי עולם של 'פורבס', כמו ביל גייטס, אלון מאסק או מארק צוקרברג, מי אנחנו בכלל שנפתח לעצמנו יומרות שכאלה? הכיצד יוכל יוסי כהן מרמת גן, שעובד במשרה וחצי כדי לכסות את המשכנתא ואת החוגים וטיפולי השיניים של הילדים, ושבין חבריו הקרובים אין אף פוליטיקאי או טייקון — להשפיע על מדינת ישראל ואולי על העולם כולו?

ועדיין, אסור לנו לוותר, כדבריו של האציל וההיסטוריון הצרפתי אנרי דה בולנוויר (1658-1722) ביחס למדעי המדינה ולעיסוק בפוליטיקה: ״הכול מסכימים שאין מדע נעלה ממדע הממשל ואין מדע שבו לשגיאות יש תוצאות מסוכנות יותר... עלינו להסיק גם שאין שום מדע אחר שעל האזרחים לטפח באותה מידה של להט, חקר, עמל ושיטה״.³

המטרה שלי בספר הזה היא להוכיח לכם שהכוח כן מצוי בידיכם. למזלכם, נולדתם בתקופה הנכונה, בעידן בו לאדם הפשוט יש משקל לא מבוטל. הקול שלכם — בקלפי ובכלל - שווה הרבה יותר ממה שאתם מדמיינים, זהו לא פתק המושלך בחופזה לתיבה סגורה רק בגלל שהתרשמתם מתמונתו של המועמד או מנאום שלו, ולבטח לא בגלל ש״המשפחה שלנו תמיד תמכה במפלגה הזו״, זו בחירה מרחיקת לכת — אחת המשפיעות ביותר על חייכם ועל חיי האהובים לכם.

חוקרי מדע המדינה מודרניים נוטים לזלזל בהצבעה הדמוקרטית ואף לטעון לפרדוקס, שכן קולו של האזרח הבודד בפני עצמו לא מעלה ולא מוריד, ולפיכך היה מצופה מהמצביע הרציונלי שלא להשתתף כלל בבחירות.⁴ אולם הזלזול מצביע בעיניי דווקא על חוסר הבנה משמעותי במהותו של התהליך, וכמו גם בכוחם המצטבר של אלפי ורבבות פרטים אינדיבידואלים.

בזכות החיידק

כותבים רבים נוטים לייחס את מלאכת הכתיבה לחיידק שתקף אותם, במקרה שלי זה מדויק גם באופן מילולי. התשתית לכתיבת הספר הונחה בעידן הקורונה, אותה מגיפה שפרצה במחוז וואהן בסין ומשם התפשטה ברחבי תבל, והכריחה אותי — יחד עם מאות מיליוני בני אדם — להעביר שעות רבות וארוכות בבידוד חברתי, בביתי עם הספרים והמחשבות. למזלי, מצאתי את הדרך לבטא אותן באמצעות העלאת המסקנות על הכתב.

מגפת הקורונה גם הציפה סוגיות רבות של זכויות אדם, מדינות רבות וישראל בתוכן הטילו מפעם לפעם סגרים על האוכלוסייה או כפו על רבבות אזרחים כניסה לבידוד ממושך. עלו גם שאלות של התנגשות בין זכויות, כמו הצורך הכלכלי של אזרח אחד מול סיכון חייו של האחר. גם הנושאים הללו תרמו לי לא מעט לחידוד וירידה לעומק בנושאים שונים.

נעזרתי לצורך כתיבת הספר במקורות רבים, החל מגדולי ההוגים בתחום המדיניות והמשטר וכלה בכלכלנים נועזים ובחוקרים מודרניים. למדתי בעיון את ספריהם, אך לא בחלתי גם בשימוש בויקיפדיה ובשיטוט בגוגל ככלי עזר חיוניים, שימושיים ומועילים. מובן מאליו שכל שגגה או טעות תלויים אך ורק בי ובמיעוט הבנתי ואני מתנצל עליהן מראש.

בחרתי לבחון תחילה את נקודת המבט האנושית המקובלת על התפתחותן של מערכות השלטון ושל זכויות האדם, ולפי זה, למצוא פתרונות ולהעלות רעיונות שיאפשרו את קיומה של מערכת ממשל מתוקנת, המבוססת על לוגיקה ישרה ועל צדק, שעליה ועל כוחה וסמכויותיה יכול כל אדם להסכים, וזאת באמצעות טיעונים פשוטים והסבר צלול.

מובן מאליו שאיני מתיימר להקיף כאן את כל הררי המלל, הרעיונות וההיסטוריה העוסקים בשיטות משטר למיניהן ולסוגיהן. איני מתיימר לערוך כאן מחקר היסטורי של התפתחות שיטות הממשל, אלא לחתור ליעד של מציאת פתרונות מעשיים. נמנעתי גם מלהיכנס לרזולוציות שאינן עיקריות או מהותיות, וכמו כן, יתכן בהחלט שחלק מהרעיונות המוצגים כאן כהצעות מקוריות — כבר הופיעו באופן כזה או אחר בעבר ולא נתקלתי בהם עד כה.

באמצעות בחינת ההיסטוריה בקצרה, ועל ידי הבנתה של המטרה העומדת בבסיס קיומה של מערכת שלטונית, נצלול למסע של חיפוש הדרך הנכונה להרכבת מערכת כזו, תוך קיום דיון בהצעות ובפתרונות לבעיות הבסיסיות - שאת רובן מן הסתם כבר פגשתם בכותרות בכלי התקשורת ובחיי היומיום של כל אחד ואחד ממכם, ועל ידי הסבר על פעילותה הנכונה של ממשלה ועל השפעתה על האזרח, כל אזרח — אני מקווה שתוכלו להפיק מספר זה את המירב. הנאה של רכישת ידע לצד תועלת מעשית. שילוב של ביזנס ופלז'ר.

לסיום, קודם שאעסוק בסוגיות חובקות עולם והרות גורל, בקורטוב של מודעות עצמית, מן הראוי להיזכר באמירתו הקנטרנית של אלקסיס דה טוקוויל:⁵ ״אין לך תופס עט בינוני שאינו מנסה את ידו בגילוי אמיתות שכוחן יפה לממלכה גדולה, ושאינו כועס על עצמו מאוד אם אינו מצליח לדחוס את המין האנושי כולו לתוך סד של מאמר״.⁶ ובכן, לפחות ניסיתי.

קריאה מהנה!

הערה בנימה אישית

הספר והנאמר בו מבטאים מצב אידיאלי באופן תיאורטי, אך בעולם המעשה, לפחות כל עוד הרעיונות המובאים כאן לא ממומשים הלכה למעשה, אני מרשה לעצמי להביע דעות לגופו של עניין ומצב, במסגרות השונות בהן אני כותב על פוליטיקה ועניינים אחרים, גם אם אינן עולות בקנה אחד עם השקפתי העקרונית על 'מה היה צריך להיות'.

במכוון, הספר אינו נשען על עניינים שבאמונה או על רעיונות דתיים והלכתיים, משום שהוא מכוון לתיאוריה שתהיה מקובלת על הכל. אם כי ראוי לציין שרבים מהרעיונות קיימים כבר ביהדות ובספרות היהודית הענפה בצורה כזו או אחרת, ולא נמנעתי פה ושם מלציין זאת בעקיפין או בהערות.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לד״ר רונן שובל, דקאן קרן תקוה וראש מכון ארגמן, שהואיל לפנות מזמנו כדי לעבור על טיוטת הספר ולהעיר לי כמה וכמה הערות מחכימות והפניות שהיו לי לתועלת מרובה. מיותר לציין שהטעויות, השגיאות ואי ההבנות הן כולן שלי, ואין לתלות אותן באיש בלעדיי.

תודה גם לבני יהונתן על הסקרנות וההבנה שגילה, להוריי היקרים, לחברים הנדירים שזכיתי בהם, ומעל הכל, תודה לבורא עולם שהביאני עד הלום.⁷

פרק ראשון: מי צריך את זה?

"נוהג היה לצוות בידי חייליו על השכנים שישמרו על השקט ביום שלפני המשחקים, פן יפריעו את מנוחתו של הסוס אינקיטאטוס. מלבד אורוות שיש ואבוס עשוי שן, שמיכות ארגמן ורבידים משובצים אבני חן, נתן לסוס הזה גם ארמון מיוחד, חבר משרתים ומערכת רהיטים, כדי שהאורחים שהזמין בשמו יתקבלו בפאר. ויש אומרים שייעדו אף למשרת קונסול".⁸

התיאור הססגוני הזה, הנשמע כמו קומדיה דמיונית עתיקה, הוא סיפור אמיתי על סוסו של הקיסר הרומאי גאיוס יוליוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס, המוכר יותר בכינוי קליגולה. במשך ארבע שנים (37 עד 41 לספירה) שלט קליגולה באימפריה הרומאית ביד רמה ובאכזריות שאין דוגמתה - עד שהוצא להורג יחד עם אשתו ובתו הפעוטה בידי שומרי ראשו, חיילי המשמר הפרטוריאני.

בתקופת שלטונו הקצרה, הספיק קליגולה לרצוח בדם קר אלפי אזרחים רומאים, כולל כמה מתומכיו הגדולים. בין השאר התפרסמו דבריו כי "הלוואי ולעם הרומי היה צוואר אחד", מתוך תקווה שטנית שכך יהיה ניתן לשחוט את כולו באבחת סכין אחת.⁹ בנוסף, עסק קליגולה בבזיזת הקופה הציבורית לטובת ביצוע פרויקטים גרנדיוזיים ומיותרים שרובם לא הושלמו, הוא גם שלח את אחיותיו לגלות, וכאמור, ניסה לקדם את מינוי סוסו האהוב לתפקיד קונסול - המשרה הנבחרת החשובה ביותר ברומא של אותם ימים. עד היום, מהווה הכינוי קליגולה שם נרדף למנהיג־מטורף.¹⁰

מקרה קליגולה הוא יוצא מן הכלל המלמד על הכלל: דברי ימי ההיסטוריה האנושית רוויים בדם ובקטל, במסעות כיבוש וברצח עם, במלחמות מקומיות ובעימותים בין אימפריות. מאבקים על קרקע, כוח, רכוש וכבוד - מספרים את סיפורו העגום של העבר שלנו ומרכיבים את חלקו הגדול הידוע לנו.

בכל עימות כזה, ניצבו בפסגה מנהיגים. מלך או דיקטטור, נסיך או גנרל, נשיא או ראש ממשלה, הובילו את בני עמם למאבקים גורליים ולשדות הקרב. כמעט תמיד, בניצחון וגם בהפסד - שולם מחיר כבד בנפש משני הצדדים, אך רק לעיתים נדירות הייתה זו נפשו של המנהיג. לא כל המנהיגים הגיעו לשיאי הטירוף של קליגולה, אבל גם כאשר אנו לומדים את קורותיהם של אלו שנתפסים בעינינו כרציונליים ונורמטיביים, ואפילו כשאנו מתמקדים באותם יחידי סגולה שזכו להוקרה והערצה בספרי ההיסטוריה - מתברר כי הם לא הביאו תועלת מרובה לבני עמם, בלשון המעטה.

הקורא הנבון בעידן המודרני עשוי לתהות בפשטות: איך הביאה האנושות על עצמה את הצרה הזו? האם לעם יש בכלל צורך במנהיגים? למה לנו - האזרחים הפשוטים - למלא אחר הוראות, חובות או פקודות שמטיל עלינו אדם אחר, יהיה מי שיהיה? נדמה כי זו השאלה הראשונה שעלינו להשיב עליה, במסענו לאיתור שיטת המשטר הנכונה - מי צריך את זה בכלל?

 המשך הפרק בספר המלא