מדינה ישראלית כמדינה יהודית ודמוקרטית

הקדמה

ניגשתי לכתיבתו של ספר זה בדחילו ורחימו. המושגיות של "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", המעוגנת בשני חוקי היסוד בדבר זכויות האדם, היא עמומה במהותה. הנחתי היא כי כחוקר וכשופט מצויים בידי הכלים הנדרשים להבנת ערכיה של ישראל כ"מדינה דמוקרטית". לעומת זאת, יודע אני כי הכלים הנדרשים להבנת ערכיה של ישראל כ"מדינה יהודית", במלוא מובנם, אינם מצויים בידי. זוכר אני כי עם כינונם של חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק־יסוד: חופש העיסוק פניתי לחבריי המומחים למשפט העברי וביקשתי מהם הדרכה, בחיפושיי אחר תשובה לשאלה — מהם ערכיה של ישראל כמדינה יהודית? התרשמתי כי גם הם נתקלו בקשיים שעה שניסו לסייע לי.

עתה, משעלתה ההצעה כי אכתוב ספר זה על ערכיה של ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית", תגובתי הראשונית הייתה כי לא אוכל להבהיר לציבור הרחב מושגים שאינם ברורים לי עצמי.

לאחר מחשבה נוספת, שוכנעתי כי אוכל לצאת ידי חובתי אם אבחן את המושגיות של ערכיה של ישראל כ"מדינה יהודית" ואעמוד על השוני בין ערכים אלה לערכיה של ישראל כ"מדינה דמוקרטית", מנקודת מבטו של השופט. משהבהרתי לעצמי כי איני נדרש לעסוק במושגיות של ערכים אלה מנקודת מבט תיאולוגית, היסטורית או פילוסופית, הסכמתי ליטול על עצמי את המשימה.

פילוסופים, היסטוריונים והוגי־דעות עשויים לטעון כי אם ישראל תהיה מדינה שערכיה יהודיים היא לא תהיה מדינה דמוקרטית, או לחלופין, אם ישראל תהיה מדינה שערכיה דמוקרטיים היא לא תהיה מדינה יהודית. תשובתי לטיעונים אלה היא כי איני מרגיש עצמי מוסמך להתווכח עם השקפתו של ההיסטוריון או הפילוסוף. עם זאת, אני רואה עצמי מוסמך להביע את עמדתי כשופט, ועמדה זו היא כי מדינת ישראל עשויה, ואף מחויבת — בהתאם להוראת המכונן החוקתי (הכנסת בכובעה כרשות מכוננת) — להיות בעת ובעונה אחת, הן מדינה יהודית והן מדינה דמוקרטית.

אכן, במסגרת שני חוקי היסוד בדבר זכויות האדם, המכונן החוקתי הורה כי עלינו השופטים לשפוט על־פי ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ודוק: לא נאמר יהודית או דמוקרטית; לא נאמר יהודית ו/או דמוקרטית; לא נאמר מדינה יהודית שיש בה ערכים דמוקרטיים או מדינה דמוקרטית שיש בה ערכים יהודיים.

בהוראתו, המכונן החוקתי ציווה על השופט לשפוט על בסיס התפיסה כי ערכיה של ישראל הם ערכים "כמדינה יהודית ודמוקרטית" גם יחד. השופט אינו יכול לצאת מההנחה (למשל של ההוגה הליברלי יוסף רז) כי אם ישראל היא מדינה שערכיה יהודיים היא לא תהיה מדינה דמוקרטית, ולחלופין שאם ישראל היא מדינה שערכיה דמוקרטיים היא לא תוכל להיות מדינה שערכיה יהודיים. השופט אינו רשאי להניח כי הרשות המכוננת יצרה אוקסימורון או כוננה חידה. הרשות המכוננת כוננה הוראה חוקתית, וביסודה מונחת ההנחה כי ערכיה של ישראל כמדינה יהודית וערכיה כמדינה דמוקרטית יכולים, וצריכים, לחיות זה לצד זה. עלינו השופטים הוטלה המטלה להגשים הנחה זו.

על בסיס התכלית החוקתית, הרואה בערכיה של ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית" מקשה אחת, ניגשתי לפסיקת הדין בשאלות הספציפיות שהגיעו לפתחי כשופט. לא שאלתי את עצמי האם הציווי החוקתי הוא רצוי או ראוי. כשופט, שאלה זו אינה מענייני. כל שעמד לנגד עיניי כשופט הוא הצורך לפסוק את הדין על־פי התכלית החוקתית שהכנסת כרשות מכוננת הניחה בפניי. ספר זה מציג בפניכם את האופן שבו סברתי שעליי כשופט לפעול לשם הגשמת הציווי החוקתי. אתם הקוראים, תהיו שופטיי, האם הצלחתי לעמוד במשימה זו, שהרי בכל פסיקתי חשתי כי כשאני יושב בדין, אני עצמי עומד לדין.

1.
תחילתה של חוקה: סעיפי עקרונות היסוד והמטרה

עם חקיקתם של חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק־יסוד: חופש העיסוק, והפרשנות שניתנה להם על ידי בית המשפט העליון — פרשנות המתבססת על הכרזת העצמאות — הפכו זכויות האדם בישראל לזכויות חוקתיות. בדומה, שני חוקי יסוד אלה הכירו במעמדם החוקתי של ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. להכרה זו מוקדש ספר זה. להלן שני הסעיפים הפותחים את החוקים, סעיף עקרונות יסוד וסעיף מטרה:

סעיף 1 לחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 1 לחוק־יסוד: חופש העיסוק:

עקרונות יסוד

זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן־חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.

סעיף 1א לחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו:

מטרה

חוק־יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק־יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

סעיף 2 לחוק־יסוד: חופש העיסוק:

מטרה

חוק־יסוד זה מטרתו להגן על חופש העיסוק, כדי לעגן בחוק־יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

מילים אלה משמעותיות ביותר, ולא בכדי הן אלו הפותחות את חוקי היסוד. בשני חוקי היסוד נקבעו פִּסקת עקרונות היסוד ופִּסקת המטרה כפסקות פותחות, ביטוי להיותן הבסיס הערכי המהווה את התשתית לחוקי היסוד.¹ "ערך האדם", "קדושת חייו", "כבוד האדם וחירותו", "מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" — כל אלה נושאים מטען כבד ועשיר, שעלינו מוטל להבינו בכוח וליישמו בפועל. לכך מוקדש ספר זה.

מה חשיבותם של עקרונות היסוד? עקרונות היסוד ממלאים את "היקום" הנורמטיבי של מערכת המשפט.² הם הצידוק לכללי המשפט; הם הטעם לשינוי בהם. הם "הרוח" האופפת את "החומר". הם נשמת המשפט, ובלשונו היפה של השופט מנחם אֵלון — הם "הנשמה היתירה" של המשפט. כותב השופט אלון:

כלל גדול בידינו, שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתירה; נשמה זו תימצא למערכת המשפט בדמותן ובצלמן של נורמות ערכיות שונות.³

"נשמה יתירה" זו אינה חיצונית למשפט ואינה נפרדת ממנו. היא "מטרייה נורמטיבית" הפרושה מעל למשפט. היא חלק בלתי נפרד מהמשפט ומהווה מרכיב מרכזי בו.⁴ פסקת עקרונות היסוד — כאחותה פסקת המטרה — מנוסחת "בלשון חגיגית והיסטורית".⁵ היא מבטאת את ערכי היסוד של החברה הישראלית. כפי שכתב המשנה לנשיא אליעזר ריבלין:

חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בסעיף 1 את 'עקרונות היסוד' לפיהם זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם ובקדושת חייו. ההכרה בערכים אלה מושתתת הן על ערכי מוסר אוניברסאליים, הן על ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית, המקדשת את ערך החיים. אדם בצלם אלוהים נולד. משנולד — יש להגן על כבודו ועל קדושת חייו. אין ערוך לחייו, יהיו קשים כאשר יהיו. אין ערוך לחייו, תהא מוגבלותו אשר תהיה. החיים הם ערך עליון — לכל.⁶

מה חשיבותה של פסקת המטרה? פסקת המטרה מחולקת לשני חלקים. הרישא קובעת כי מטרתו של חוק היסוד היא להגן על כבוד האדם וחירותו. הסיפא קובעת כי הגנה זו נועדה לעגן בחוק־יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בין שתי מטרות אלה קיים קשר הדוק. אין הן עומדות כל אחת לעצמה. הן קשורות ושלובות זו בזו בקשר סיבתי של סובב ומסובב. מטרת חוק־היסוד היא להגן על כבוד האדם וחירותו כדי לעגן בדרך זו את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.⁷

פסקת המטרה קובעת אפוא שתי מטרות אשר קיים קשר ביניהן. המטרה האחת היא הגנה על כבוד האדם וחירותו. המטרה השנייה היא עיגון ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הקשר מתבטא בכך שלשם מימוש המטרה האחת ("להגן על כבוד האדם וחירותו") נדרשת המטרה השנייה ("כדי"), וזאת בשביל "לעגן בחוק־יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". לקשר בין שתי המטרות המונחות ביסוד פסקת המטרה חשיבות פרשנית. אין לנתק קשר זה. אין להגן על כבוד האדם וחירותו בדרך שאינה מעגנת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בדומה לכך, העיגון של ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית נעשה כדי להגן על כבוד האדם וחירותו. נדון ראשית בנושאים אלו מתוך פסקת המטרה, ומתוך דיון זה נגיע בהמשך אל הכתוב בפסקת עקרונות היסוד.

הערות

1 מבין אלה, רק סעיף המטרה (בנוסח שונה עבור חוק־יסוד: חופש העיסוק) היה חלק מהחוקים שחוקקו בשנת 1992, ואילו סעיף ערכי היסוד הוכנס לחוקים בתיקון מאוחר יותר, בשנת 1994, כאשר הכנסת הצביעה ואישררה את החוקים, תוך השוואת סעיף המטרה בשני החוקים, ותוך הוספת סעיף ערכי היסוד לשניהם, ברוב של 82 מחבריה מול 11 מתנגדים בקריאה הראשונה (ב־15.2.94), וברוב של 67 מחבריה מול 9 מתנגדים בקריאות השנייה והשלישית (ב־9.3.94). ראו אמנון רובינשטיין, "סיפורם של חוקי־היסוד", משפט ועסקים יד, 2012, עמ' 79–109.

2 ראו אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית, בעמ' 184, כתר (2004); Cover, M. Robert, The Supreme Court 1982 Term: Foreword: Nomos and Narrative, 97.

3 ע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2), 237, 265 (1984).

4 ראו Julius Stone, Social Dimensions of Law and Justice, 190 .(1968)

5 ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4), 221, 309–308 (1995) של הנשיא (בדימ') מ' שמגר.

6 ע"א 1326/07 המר נ' פרופ' עמית, פס' 26 לפסק דינו של המשנה לנשיא א' ריבלין (נבו 28.5.2012).

7 ראו אהרן ברק כבוד האדם — הזכות החוקתית ובנותיה א, בעמ' 270, נבו (2014).

2.
המטרה: "להגן על כבוד האדם וחירותו״

המושגים "כבוד האדם וחירותו" בפסקת המטרה מבטאים את ערכי היסוד המשמשים בסיס לכל הזכויות החוקתיות. אין הם מוגבלים אך לזכות לכבוד (סעיף 2 בחוק) ולזכות לחירות (סעיף 5 בחוק). אכן, "כבוד האדם וחירותו" בפסקת המטרה — כמו בשמו של החוק ("חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו") — מפנים לעקרונות החוקתיים של כבוד ושל חירות המונחים ביסוד כל הזכויות החוקתיות הקבועות בשני חוקי היסוד בדבר זכויות האדם.

מטרתם האחת של חוקי היסוד בדבר זכויות האדם היא "להגן" על "כבוד האדם וחירותו". יש אפשרות להבין כי הדיבור "להגן" נועד להראות כי הזכויות החוקתיות קודמות למדינה, והן בבחינת מושכלות ראשונים. המדינה באה להגן על דבר שכבר נתון לאדם באשר הוא אדם. ביטוי לתפיסות אלה של משפט טבעי מצוי בפסיקה הישראלית מראשיתה, כפי שניתן להיווכח מדבריו של השופט יצחק אולשן, אשר כבר ב־1949 הפנה את המדינה "לזכויות הטבעיות של האזרח"⁸ — טבעיות, דהיינו היוליות ונתונות — או השופט שניאור זלמן חשין אשר באותה שנה כתב על אודות '"הזכות הטבעית' לחופש העיסוק".⁹

עם זאת, ספק בעיניי אם פסקת המטרה היא קולב שאפשר — או שראוי — לתלות עליו תורה פילוסופית כלשהי של זכויות אדם. חוק־יסוד הוא מסמך נורמטיבי ולא פילוסופי. הוא לא בא לאמץ תפיסה פילוסופית מסוימת בדבר זכויות האדם ולדחות תפיסה אחרת. חוקי היסוד נועדו "להגן" על כבוד האדם וחירותו ועל חופש העיסוק, תהא התאוריה הפילוסופית המונחת ביסודם של אלה אשר תהא.

ההגנה על כבוד האדם וחירותו אינה המטרה היחידה הקבועה בפסקת המטרה. מצטרפת אליה מטרה נוספת, שעניינה עיגון ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. שתי מטרות אלה קשורות זו בזו. אין לאחת קיום בלא השנייה. ההגנה על כבוד האדם לא באה כמטרה העומדת על רגליה היא. היא באה לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כך גם העיגון של ערכי המדינה לא בא כמטרה העומדת על רגליה היא, אלא כדי להגן על כבוד האדם וחירותו.

שאלה היא, אם עיגון ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בהקשר של ההגנה על כבוד האדם וחירותו, אין בו כדי להשפיע על ההכרה בערכים אלה כערכים חוקתיים גם מעבר להגנה על כבוד האדם וחירותו. עמד על כך המשנה לנשיא מנחם אלון:

זכויות היסוד, ההוראות והכללים המצויים בחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו לא ללמד על עצמם בלבד יצאו אלא על כלל המערכת המשפטית בישראל יצאו, שהרי מהווים הם את ערכי היסוד של השיטה המשפטית בישראל, על כל המשתמע מכך [...] לרגל מעמדו וחשיבותו החוקתיים של חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוראותיו של חוק זה אינן רק בבחינת ערכי היסוד של השיטה המשפטית בישראל, אלא מהוות הן את תשתית היסוד של מערכת המשפט בישראל, ומתוך כך יתפרשו חוקיה ודיניה של מערכת זו על־פי מטרתו האמורה של חוק־יסוד זה, היינו לפי ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית.¹⁰

במקום אחר כתבנו:

אך טבעי הוא כי ההנחה בדבר ערכיה של מדינת ישראל 'כמדינה יהודית ודמוקרטית' לא תוגבל אך לחוקי־היסוד בדבר זכויות האדם. אין זה ראוי להניח כי לצורכיהם של חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק־יסוד: חופש העיסוק יש להכיר בערכיה של מדינת ישראל 'כמדינה יהודית ודמוקרטית,' ואילו לצרכים אחרים, שמחוץ לחוקי־היסוד בדבר זכויות האדם, ערכיה של מדינת ישראל הם שונים. לא זו הדרך לפרשנות חוקתית ראויה. פרשנות חוקתית תכליתית משקיפה על ההוראות החוקתיות כעל אחדות. אם 'ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית' מעוגנים בחוקי־היסוד בדבר זכויות האדם, הרי יש להם תחולה גם מעבר לד' אמותיהם של חוקי־יסוד אלה. אכן, אם העיגון של 'ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית' בחוקי־היסוד הוא פרי ('כדי') ההגנה על 'כבוד האדם וחירותו,' הרי טבעי הוא שפרי זה ישפיע את השפעתו גם מעבר לחוקי־היסוד.¹¹

גישה זו מקובלת כיום בפסיקה.¹²

הערות

8 בג"ץ 7/48 אל־כרבוטלי נ' שר־הבטחון, פ"ד ב 5, 13.

9 בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב 80, 82. ראו גם ע"ב 1/65 ירדור נ' יושב־ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 365, 390 (1965) שבו מפנה השופט י' זוסמן ל"דין הטבעי" (natural law); בש"פ 1986/84 מדינת ישראל נ' בן דוד, פ"ד מח(3) 133, 141 (1994), שבו מאפיין השופט (כתוארו אז) מ' חשין את חופש התנועה כ"זכות טבעית"; בג"ץ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מח(5) 501, 533 (1994) שם מציין השופט (כתוארו אז) א' מצא כי השוויון הוא "זכות טבעית"; ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2) 578, 593-592 (1995), שבה מפנה השופט (כתוארו אז) מ' חשין אל "חירויות בנות משפט הטבע שחוק וחוקה יכירו בהן כבנות־תוקף במשפט הנוהג", וכן אל "משפט הטבע אשר יצק עצמו אל תוך כבוד האדם שבחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו"; בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 401 (1995) "אותן זכויות לא נולדו עם חוק־היסוד וכי חוק־היסוד [...] אמר אך לתת ביטוי חרות לזכויות 'טבעיות' שהיו קיימות לפניו [...] את עוצמתן המוסרית והחברתית שואבות זכויות היסוד לא מחוק־היסוד באשר הוא אלא מתוך עצמן — מן האור, מן העוצמה ומן החום הגנוזים בהן — והרי הן כאותו סנה הבוער באש ואיננו אוכל. והסנה עמנו מאז ומקדם" — השופט (כתוארו אז) מ' חשין; דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 102 (1995) "משפט הטבע הוא, שאם ואב מן הטבע יחזיקו בבנם, יגדלו אותו, יאהבו אותו וידאגו למחסורו עד אם גדל והיה לאיש. זה יצר הקיום וההישרדות שבנו — 'קול הדם', ערגת קדומים של אם לילדה — ומשותף הוא לאדם לחיה ולעוף [...] קשר זה חזק הוא מכל חזק, והוא מעבר לחברה, לדת ולמדינה. תנאי המקום והזמן — הם והנפשות המעורבות — יקבעו את מועד הפרידה של ילדים מהוריהם, אך עמדת המוצא תישאר כשהייתה. משפט המדינה לא יצר את זכויות ההורים כלפי ילדיהם וכלפי העולם כולו. משפט המדינה בא אל המוכן, אומר הוא להגן על אינסטינקט מולד שבנו, והופך הוא 'אינטרס' של הורים ל'זכות' על־פי דין, לזכויות של הורים להחזיק בילדיהם" — השופט (כתוארו אז) מ' חשין; ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 170 (1996) "חוק־יסוד זה [...] נועד בעיקרו ליתן ביטוי לזכויות שרכשנו — רכשנו כולנו ורכש כל אחד מאתנו — מן הטבע במישרין. וגם לאחר היות חוק־היסוד שואבות זכויות היסוד את עוצמתן המוסרית והחברתית לא מן החוק אלא מן האור, מן החום ומן העוצמה הגנוזים בהן בהיותן בנות הטבע" — השופט (כתוארו אז) מ' חשין; ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629 (1997) "חוקי־היסוד הם החוקים הנעלים במרקם החקיקה והמשפט במדינה; כך מבחינת מהותם, ובחלקם גם מבחינת עוצמתם הפורמאלית. כך הוא, גם לדעת הסוברים — ואני נמנה עמהם — שאין לה לכנסת סמכות מכוננת. ואולם גם חוקי־היסוד אינם בפסגת הפירמידה, שמא נאמר: בתשתית־התשתיות. נעלים עליהם עקרונות־יסוד בחיינו, עקרונות שאף חוקי־היסוד יונקים מהם את חיותם. עקרונות אלה הם עיקרים במשפט הטבע ועיקרים בתורת הדמוקרטיה היהודית. אלה הם ה'גבוה מעל גבוה שומר'" — השופט (כתוארו אז) מ' חשין; בג"ץ 2458/01 משפחה חדשה נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, פ"ד נז(1) 419, 447 (2002) "פונדקאות כבקשתה של העותרת מבטאת באורח מוחשי אותו אינסטינקט שבאדם, אינסטינקט־בראשית של החי לקיום ולהישרדות על דרך העמדת דור חדש הנושא את מטענו הגנטי. אותו צורך קמאי ממלא את הגוף וממלא את הנפש, והוא אף העומד ביסודה של הזכות להורות" — השופט (כתוארו אז) מ' חשין; רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו(4) 872, 894 (2002) "המשפט רואה בקשר שבין הורה לילדו זכות טבעית בעלת ממד חוקתי" — השופטת א' פרוקצ'יה; בע"מ 377/05 פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 156 (2005) "זכותם של הורים לגדל את ילדיהם היא זכות טבעית וראשונית [...] הקשר בין ילד לבין הוריו־מולידיו הוא מן היסודות שעליהם בנויה החברה האנושית" — הנשיא א' ברק, "זכותו של אב להחזיק בבנו אין היא כשאר זכויות שבעולם. נעלה ועמוקה היא משאר זכויות. זכות מן הטבע היא — יש שקוראים אותה 'קול הדם'" המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' חשין; בג"ץ 7052/03 עדאלה — המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202, 399 (2006) "יאמרו הפילוסופים והוגי הדעות את אשר יאמרו; בסוף כל הסופות — נדייק: בתחילת כל התחילות — קיומה של המשפחה בא מאלוֹה ממעל, מן הטבע, מן המערך הגנטי של האדם, מעצם קיומו של החי" המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' חשין. ראו גם בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים, פס' 38 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (נבו 13.4.2011) שם היא מציינת כי "המשפט רואה בקשר שבין הורה לילדו זכות טבעית בעלת מימד חוקתי"; בג"ץ 4007/11 ליאנגי נ' הכנסת (נבו 6.10.2011) שבו מציין השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בפס' ט לפסק דינו כי "כשלעצמי אני מאמין נלהב בשוויון כזכות טבעית.״

10 30 ע"א 506/88 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 87, 105 (1993).

11 ראו אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שלישי — פרשנות חוקתית, בעמ' 310-309 [1994]. ראו גם אהרן ברק, שופט בחברה דמוקרטית, בעמ' 82.

12 בג"ץ 5555/18 חסון נ' כנסת ישראל, פס' 19 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (נבו 8.7.2021 33) ס"ח 150 (תשנ"ב).