מדריד — 1962
הגשם הכה ברחובות מדריד כמו תוף מלחמה. כבד, עקשן, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. זה לא סתם טפטוף רומנטי; זה מבול מלוכלך. "מוזיאו צ'יקוטה" בר בלע לקרבו את כל מבקשי המפלט. אפלולי, מלא עשן, ריח ברנדי וזיעה מתערבב באוויר הסמיך.
אור עמום נזל מהנברשות העתיקות, משרטט צללים על הקירות. מעוות את הזמן. איש לא מיהר. הפטיפון בפינה התנגן בקול חלש; קולה של הילדגרד קנף שרה בגרמנית. השולחן בפינה היה עמוס גרמנים שתויים, לוגמים מבקבוקי שנאפס, צוחקים בקול רם מדי.
ובמרכז, הוא. ענק עם צלקת.
יושב כמו מלך בין נתיניו, זרועו הארוכה נשענה על גב הכיסא. חיוך היה מרוח על פניו, מדגיש צלקת ארוכה על לחיו. כשהוא דיבר, כולם הקשיבו, וכשהוא צחק-התחרו אחד בשני על הצחוק. הוא משעשע אותם, מפלרטט עם המלצריות, חולק הערות גסות
הוא השולט.
הוא — הענק עם הצלקת — שלט בכל במקום. הוא סיים בדיחה על ציד פילים באפריקה, קוצר צחוק מהחבורה כשהדלת נפתחה. זוג נכנס, רטובים עד לשד עצמותיהם. הבחורה צעדה מאחור, יפיפייה חומת שיער, עיניה כחולות, ניערה טיפות מגב מעיל אדום, עיניה תרות אחר מקום חמים. לפניה פסע, הגבר, גבוה ורזה, לבוש ז'קט כחול. הבחור מיהר קדימה, נשימתו קצרה, מתוחה. הוא היה נסער, עיניו מתרוצצות, מחפשות מישהו —משהו. הבחורה היתה דרוכה, שולטת בעצמה. הם נגשו לברמן, גבר מוצק, שעמד במרפקים שעונים על הדלפק.
״יש טלפון? " הבחור שאל, כמעט פקד. "גנבו לנו הכול — כסף. דרכונים. אנחנו צריכים משטרה.״
״ברוך הבא למדריד," אמר הברמן. הוא לא התרגש.
הבחור תפס את השפופרת ביד לחה, מחייג באצבע רועדת. כשהגיע הקול מהעבר השני, הוא מיהר לענות.
״Hello? We’ve been robbed-our passports, money-gone. We need help. Can you send someone?״
שקט.. ואז רצף מילים מהיר.
״רגע מה לעזאזל…" הוא הידק את השפופרת, נשען על הדלפק, מתוסכל.
היא לא חיכתה. בתנועה חדה, שלחה יד ולקחה ממנו את השפופרת, ״Perdón, señor,״ היא פנתה אל הברמן. "תגיד להם מה קרה.״
הבחור הביט בברמן בדריכות, "מה הם אמרו?״
"אם תחכו פה חודש, אולי הם יגיעו.״
שקט.
ואז:
״משטרה בספרד… קסם מיוחד במינו.״
הם הסתובבו בבת אחת.
הענק אחז, משקה בידו. משהו בחיוכו כמעט משועשע. הוא קם ממקומו והתקדם לעברם, מפיל את כסאו והתיישב על הבר. הוא הזמין שלוש כוסות ויסקי ובתנועה אלגנטית החליק שתי כוסות לעבר הזוג.
״גנבו לכם תיק?" שאל. "אתם צריכים ללמוד לצוד טוב יותר.״
הגרמנים סביב השולחן צחקו, הבחור הנהן בהכרת תודה, שולף סיגריה רטובה. הענק, משועשע, שלף מצית זהוב, גלגל אותו בין אצבעותיו, והצית לעצמו סיגר. החריטות המחוקות על המתכת נראו ישנות, אבל משהו בהן גרם לבחור לעצור לרגע, מוטרד.
"צריך לדעת להדליק " הענק חייך, לא מסיר עיניו מהבחורה. היא הביטה בו בחזרה, לא מתחמקת, אך לא מחייכת. הוא הצית סיגריה והושיט לבחור.