זיכרון שנשאר

פרולוג

"מה את מציירת עכשיו, פיקאסו?" קמטי חיוך מופיעים בצידי עיניו של אריה.

"שום דבר מיוחד, סתם מקשקשת."

"שתהיי לי בריאה, מילוש. הכול נקי ומסודר בדיוק כמו שאני אוהב."

אריה אוסף את הקרטונים שמכילים מוצרים שפג תוקפם, נפרד ממני ויוצא מהחנות. אני לבד שוב. הגשם הכבד שירד בתחילת השבוע פסק והשמש יצאה ואיתה יצאו גם האנשים לרחובות. רעש ההמולה מתחיל להיחלש ושדרת החנויות הקטנה שבה אני עובדת התרוקנה מאנשים שפקדו אותה. אני מניחה את הדפדפת ואת העט, מגלגלת את צמתי הארוכה סביב עצמה ומפשילה את שרווליי. בכל יום רביעי אני מקפידה לנקות ולשטוף את החנות ביסודיות, מכיוון שבימי חמישי אני בחופש.

אני אוהבת את העבודה שלי, אפילו שמרבית המשכורת שאני מרוויחה עוברת ישירות לאמנון, אחיו של אריה. בעבר אריה העביר לו את כל המשכורת שלי, עד שיום אחד הוא מסר לי מעטפה ולחש בחיוך החם שלו, "זה בשבילך, מילי. מגיע לך לקבל שכר על העבודה הקשה שלך. אל תחשבי שאני לא רואה. ילדים בגילך מסתובבים בקניונים והולכים לסרטים, אבל את לא כזאת, את ילדה טובה."

לא פעם תהיתי איך אריה כזה נחמד ואחיו לא. אמנון הכריח אותי לצאת לעבוד כדי להשתתף בהוצאות הבית כבר כשהייתי בת שלוש־עשרה, ומאחר שקשה למצוא מקום עבודה שיעסיק נערה צעירה כל־כך, הוא מצא לי עבודה אצל אחיו. בהתחלה חשדתי, אבל מהר מאוד גיליתי שאריה שונה.

כשזהבה, אשתו, חלתה, המכולת נסגרה מוקדם מהרגיל לעיתים קרובות. כשהתחלתי לעבוד פה, אריה ביקש ממני להישאר יותר שעות כדי שיוכל לחזור מוקדם יותר הביתה ולטפל בה.

אני עובדת כל יום מארבע ועד הסגירה, מלבד ימי חמישי. זה היום היחיד שבו אני יכולה להישאר לבד בבית. אמנון משחק קלפים עם חברים שלו במועדון, ואימא שלי מנקה משרדים באזור התעשייה.

פעמון הכניסה מצלצל ושני בחורים גבוהים נכנסים. אני מכירה את פניהם, אך לא זוכרת בדיוק מאיפה. אני דווקא נוטה לזכור פנים ושמות, אבל זה אף פעם לא הפוך. אני שקופה, ואני מעדיפה את זה ככה. "אפשר לעזור?" אני שואלת.

"איפה יש לכם פיצוחים, גרעינים וכאלה?" עונה בשאלה הבחור בעל רעמת השיער המתולתלת.

אני מכוונת אותו למעבר הנכון וניגשת לקופה. הבחור האחר מחפש שתייה ושואל את חברו איזה סוג להביא. אני מסדרת את מחברות הרישום ואת סביבת הקופה עד שהם יסיימו לערוך את הקניות שלהם, ואז הפעמון מצלצל שוב.

אני מרימה את ראשי וליבי צונח. שנה שלמה אני צופה בו מבעד לחלוני. סורקת את חלונות ביתו, מביטה בו כשהוא יושב בחצר ביתו עם חבריו. שנה שלמה שאני מציירת את פניו ומשלימה בראשי את הנקודות שאני לא מצליחה לראות מרחוק.

"נו, מה קורה?" הוא קורא לעברם.

אני עומדת קפואה, עיניי נעוצות בבחור שגר בבית מול הבניין שלי, ובוחן עתה את מעמד המסטיקים. אני לא יכולה להסיר את עיניי ממנו. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו מקרוב כל־כך. הוא לובש מכנסי ספורט וחולצה שחורה שמבליטה את צבע עורו הזהוב. ריסים מעוגלים ממסגרים את עיניו הירוקות, ועל גבתו השמאלית תלוי עגיל כסוף. השפתיים שלו עבות ובשרניות, בדיוק כמו ששיערתי. שערו ארוך ובהיר ואסוף לאחור, והוא יפה יותר ממה שחשבתי.

אני מנסה לחרות את דמותו בזיכרוני ושקועה בזה כל־כך, שאני לא מבחינה בכך שחבריו כבר עומדים מול הקופה.

הבחור בעל הרעמה המתולתלת מכחכח בגרונו ומעיר אותי ממחשבותיי. אני משפילה את מבטי במבוכה ומעבירה את המוצרים בקופה. "זה הכול?" שיט, אני לחוצה וגם ידיי רועדות.

"כן. הכול בסדר?"

אני מהנהנת במבוכה ומגישה לו את החשבון. הם יוצאים מהמכולת, הדלת נסגרת ואני שומעת את צחוקיהם המתרחקים כשאני מתיישבת בכבדות על הכיסא.

אני פותחת את המחברת ומנסה להירגע בזמן שאני משחזרת את פניו במחברת הציורים שלי. מחר בערב אפתח את החלון ואצפה בו מרחוק, כמו בכל שבוע.

מול הבניין הרעוע שבו אני גרה היה פעם פרדס תפוזים שמילא את חדרי בריח הדרים משכר. אהבתי את הפרדס. אחרי בית הספר הייתי מתגנבת לשם וקוטפת תפוזים.

בין הילדים הסתובבה שמועה שבפרדס יש מכשפה שחוטפת ילדים, אבל אני לא פחדתי בכלל. מי ירצה לחטוף ילדה כמוני? אף אחד לא אוהב אותי. לא אימא שלי, לא הילדים בכיתה שלי ובטח שלא אמנון.

ניצלתי את העובדה שהילדים פחדו להיכנס לפרדס. שם אף אחד לא רדף אחריי, שם לא הרביצו לי או השפילו אותי. הפרדס היה הבית שלי, מקום המפלט שבו הייתי מוגנת מפני כולם. הכרתי כל פינה ושביל, העצים היו החברים הכי טובים שלי, טיילתי ביניהם, אהבתי לתת להם שמות, לדמיין שהם חבורת ילדים שמשחקים איתי. הרגשתי מוגנת תחת צילם המנחם.

לפני שלוש שנים עקרו את הפרדס ובנו במקומו שכונה חדשה.

יום אחד אזרתי אומץ והתגנבתי לבית שבנו מול חלוני, טיילתי בו והתפעלתי מהפאר ומהגודל. נשארתי שם עד שהשמיים התכסו בכוכבים, ואז חזרתי הביתה עם כוכבים בעיניים וחלום אחד גדול, שיום יבוא וגם לי יהיה מקום שאוהב ושאקרא לו בית.

עברו כמה חודשים והבית הזה התמלא בחיים.

ואז ראיתי אותו. הנער שמתגורר בבית מול חלוני החליף בדמותו את הפרדס שאהבתי.

פרק 1

מילי

התריס מתגלגל למעלה, והוא יוצא ראשון. אחריו יוצאים שני החברים שביקרו בחנות, ואיתם עוד בחור שלא ראיתי בעבר.

הם מתיישבים בחצר ביתו והוא מטפס על השולחן כדי לסדר את המקרן. אני מצמצמת את עיניי כדי לראות טוב יותר את תווי פניו. הוא מרים את זרועותיו כדי לכוון את המקרן ועיניי נפערות בהתלהבות.

אחד מחבריו פונה אליו והוא מחייך בתגובה. אני לא מצליחה לשמוע מה הם אומרים, אבל אני שומעת את צחוקיהם עד לחלון שלי. אני מלווה אותו במבטי כשהוא נכנס ויוצא, מביא איתו בכל פעם דברים ומניח על השולחן.

כשהוא מתיישב, אני מצליחה לראות את הפרופיל שלו. אני מתקרבת אל התריס בניסיון לספוג עוד ממנו כשדלת חדרי נפתחת בחבטה ואני קופצת בבהלה. אמנון נכנס ומתקרב לעברי בצעדי ענק.

"מה את עומדת ככה בחושך? על מה את מסתכלת?" הוא צועק. אני נצמדת לקיר. הוא מביט מהחלון ופותח את התריס לרווחה. "תעני! על מה את מסתכלת?" הוא תופס בידי וגורר אותי לחלון.

עייני נודדות ללא שליטה לנוף האהוב שלי וליבי מחסיר פעימה. שלושת חבריו והוא עומדים ומביטים ישירות באמנון ובי. אמנון רואה את הבחורים ואני מרגישה חשופה ומבוישת, מושפלת. אני מסתכלת עליו באימה, יודעת שהוא עומד לספק להם מופע על חשבוני.

"זה מה שאת עושה? משקרת לנו שאת צריכה ללמוד בימי חמישי ובמקום זה את מסתכלת על בחורים? יש לך מזל שאימא שלך בעבודה. את חסרת תועלת, עצלנית. אימא שלך עובדת בשלוש עבודות ובמקום לעזור לה בבית, את יושבת פה?" טיפות רוק ניתזות על פניי בכל צעקה. היחס שלו אליי לא מכאיב כמו כאב הבושה שדוקר כל איבר בגופי. הוא תופס חזק יותר בזרועי. "מהיום תעבדי בכל יום כולל ימי חמישי, ולא תקשקשי לנו יותר על הלימודים, זה ברור?"

אני מהנהנת כדי שזה ייגמר, כדי שהוא יצא מהחדר שלי, מהחיים שלי. אני רוצה שהעולם יבלע אותי, אני רוצה להתעורר מהסיוט הזה.

הוא משחרר אותי מאחיזתו בהנפת יד מזלזלת ויוצא מהחדר כשהוא ממלמל לעצמו, "תסתכלי עליהם, תסתכלי. גם ככה חוץ מלהסתכל את לא יכולה לעשות כלום, ילדה חסרת תועלת."

אני צונחת על הרצפה. האור דולק, החלון פתוח. אחרי שהדופק שלי נרגע מעט, אני קמה ומציצה פעם נוספת לעבר החצר של הבית שממול.

ארבעתם יושבים בגבם אליי וצופים במשחק הכדורסל שמוקרן על קיר הבית. אני סוגרת את החלון ומגיפה את התריס, ואז פונה אל חדר האמבטיה, שוטפת את פניי ומביטה במראה. השיער הרטוב נדבק לצידי פניי וממסגר את כל מה שאני לא אוהבת. את עיניי הקטנות והמלוכסנות, את גבותיי הישרות, את העור החיוור ואת הלחיים הנפוחות והאדמדמות, שנראות כאילו הן מועכות לי את האף.

אני מנגבת את פניי, קולעת את שערי הארוך בצמה, ואז שבה אל החדר, מכבה את האור ונשכבת על המיטה, דמעות חדשות עולות בעיניי.

זאת הפעם האחרונה שאני מציצה עליו, אני מבטיחה לעצמי. גם את זה אמנון לקח ממני. את היכולת לפנטז, לחלום, להביט מרחוק בדמות המסקרנת שאני אוהבת.

פרק 2

מילי

מאז אותו יום החלון שלי נותר סגור והתריס מוגף. אריה עודכן בכך שמעכשיו אעבוד גם ביום החופשי שלי, אז הוא הציע שאצא להתאוורר ושהוא יחפה עליי. סירבתי. אחרי כמה שכנועים נוספים מצידו, הוא ביקש ממני לקחת משלוח לגן גפן. כל הדרך לשם תהיתי אם השליח באמת לא היה זמין, כמו שאריה אמר, או שזו הייתה דרכו לנסות לעודד אותי ולעזור לי להתאוורר מעט.

זה העציב אותי אפילו יותר. מצד אחד אני רוצה שיראו אותי כמו שאריה רואה, שיהיה לאנשים אכפת ממני, ומצד שני, אני פוחדת. פוחדת להתרגל להרגשה הנעימה והלא מוכרת הזאת.

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לאימא שלי היה אכפת ממני. מאז שאחי נפטר היא לא חזרה לעצמה. היא מעשנת הרבה, מעמיסה על עצמה עבודה בניקיון בתים ומשרדים, ובשבתות היא מסתגרת בחדרה וצופה בסדרות.

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה דיברתי איתה שיחה ארוכה יותר משני משפטים. לפעמים אני חושבת שהיא בכוונה מענה את עצמה, פיזית ונפשית. היחסים שלה עם אמנון הם מסכת התעללות. הוא צועק עליה, משפיל אותה ומבקש דין וחשבון על כל הוצאה כספית שלה.

פעם היא קנתה חפיסת סיגריות דקות ואמנון צרח עליה שחפיסה כזאת עולה פי שניים מחפיסות אחרות. בגללו היא חזרה לעשן את הסיגריות הזולות שהיא לא אוהבת, ושצורבות לה בגרון.

אני לוחצת על האינטרקום בשער של גן גפן ובוחנת את השלט המעוטר באותיות צבעוניות ובציורים של ילדים מחויכים משחקים. השער נפתח בזמזום ואישה מבוגרת מקבלת את פניי בחיוך. היא לבושה בשמלה פרחונית ובסינר שמבליט את בטנה העגלגלה.

"את העובדת של אריה, נכון?" ידיה מכוונות אותי אל השביל הפונה לחצר האחורית. אני דוחפת את העגלה כשאני צועדת אחריה. היא נעצרת ומצביעה על מבנה קטן בקצה השביל. "בדרך כלל השליח מסדר את הסחורה במקרר ובארונות." אני מהנהנת. "תיכנסי אליי כשתסיימי," היא מבקשת ואז מסתובבת ושבה לעבר הכניסה לבית.

אני עולה במדרגות ומניחה את המוצרים ליד הדלת, אחרי שאני מגלה שהיא נעולה, אני חוזרת על השביל וצועדת לכיוון הבית. הדלת פתוחה לרווחה וריחות של תבשילים מובילים אותי אל המטבח. האישה עומדת בגבה אליי, מרוכזת לגמרי בטיגון. "סליחה?"

"אויש, בטח הדלת נעולה."

"כן." אני מתקרבת אליה. "יש לך מפתח? אוכל לפתוח ולהחזיר לך."

היא מסתובבת לכיוון המדרגות שמאחוריי. "אופיר, תביא את המפתח של הגן!"

"אני מתקלח!" נשמע קול עמום מלמעלה.

היא מחייכת אליי ומצביעה במזלג על הכיסא בסמוך אליי. "שבי עד שהוא יביא את המפתח, חמודה. את רוצה לשתות משהו, לאכול?"

"לא, תודה." אני ממשיכה להביט בגבה כשהיא מסתובבת בחזרה למחבת. האישה הזאת, יש בה משהו חם ואימהי. גם כשהיא צעקה זה היה נעים ולא מאיים.

"את אוהבת קציצות הודו?"

"אף פעם לא טעמתי קציצות הודו."

"אף פעם?" היא שואלת בפליאה. "בת כמה את, חמודה?"

"בת שבע־עשרה."

"כמה זמן את עובדת אצל אריה?"

"ארבע שנים."

"את גרה קרוב?" עיניה סורקות אותי וקמטי הבעה מופיעים בצידי עיניה. "שבי, תרגישי בבית." היא שבה ומצביעה על הכיסא. אני מתיישבת והיא מרחיבה את החיוך ומניחה מולי כוס מלאה במיץ. אני מרגישה את עיניה מלטפות אותי במבט מרחם. "את לא יכולה לצאת מכאן בלי לטעום את הקציצות שלי."

המבוכה שאני מרגישה מתגברת. יש משהו מנחם בלהיות שקופה. אף אחד לא בוחן את בגדיי הבלויים ואת פניי. אף אחד לא זוכר אותי, או מייחס חשיבות יתרה לנוכחות שלי. אני לוגמת מהכוס, היא מהנהנת במבט מרוצה וחוזרת למחבת. כעבור כמה דקות היא קוראת שוב לעבר המדרגות.

"אופיר, מה קורה?"

"אני יורד."

קולו נשמע קרוב יותר. אני מרימה את מבטי אל המדרגות, וכשאני מזהה את הבחור עיניי נפערות. זה אחד החברים הקרובים שלו, זה שבחר את השתייה וגם שילם את החשבון.

הוא לובש חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס כחולים בהירים עם קרעים. שערו השחור נופל על פניו השזופות. הלב שלי פועם בעוצמה ולחיי מאדימות. הוא מתקרב אליי ומושיט לי את המפתח. אני לוקחת אותו מידו ומביטה בעיניו, מנסה להבין אם הוא מזהה אותי, אם הוא יודע שאני הבחורה מהחלון. הוא מצמצם את עיניו ובוחן אותי. אני נבהלת ומנתקת את מבטי ממנו.

"את צריכה לשחק עם הידית כשאת מסובבת את המפתח כי לפעמים המנעול נתקע," הוא אומר ומחווה בידו כדי להדגיש את התנועה.

אני מהנהנת, קמה ויוצאת בזריזות מהבית.

"לך תעזור לה," אני שומעת את האישה אומרת לו.

אני מגבירה את קצב צעדיי. זה מה שחסר לי עכשיו, שהוא יבוא אחריי, במיוחד אחרי מה שקרה בשבוע שעבר. תקרית החלון עדיין לא נשכחה ממני, וגם לא הצלחתי להבין את פשר המבט שלו. אני מרגישה חשופה, ורק רוצה לסיים ולברוח.

אני מכניסה את המפתח למנעול, מסובבת ומורידה את הידית בו־זמנית, כמו שאופיר הסביר לי. ריח נקי ומרענן מתגנב לאפי כשהוא נעמד מאחוריי. אני פותחת את הדלת וכמעט מועדת פנימה.

"כל הכבוד," הוא אומר, מרים כמה שקיות ונכנס לפניי. אני תופסת את כל השקיות שאני מצליחה להרים יחד בתקווה להימלט מפה מהר ככל האפשר, ונכנסת אחריו אל החלל החשוך. אופיר מדליק את האור ומוביל אותי אל המטבח. אני מניחה את השקיות על השיש וחוזרת לקחת עוד, אופיר אחריי. "זאת הפעם הראשונה שלך פה?" הוא נשען בזרועות שלובות על המשקוף בכניסה למטבח לאחר שהבאנו את כל השקיות ומביט בי בזמן שאני מסדרת את המצרכים בארונות ובמקרר.

"כן."

"איך קוראים לך?" הוא מתקרב ומושיט לי את שקיות החלב.

"מילי."

"את תמיד מדברת הרבה כל־כך, מילי?" הוא מחייך, חושף שתי גומות חן.

"כן."

"בחיי, את רצינית." הוא צוחק. אני מתכופפת כדי להרים את השקיות שהתפזרו והוא עוזר לי. "זה יישמע לך מוזר, אבל סבתא שלי שומרת אותן."

"זה לא מוזר בכלל." אני מושיטה לו אותן וממהרת לעבר הדלת.

"מילי, חכי רגע," הוא קורא כשאני על השביל. אני נעצרת והוא מתקדם אליי, לוקח את העגלה מידיי ודוחף אותה בחזרה לכיוון הבית. "סבתא שלי ביקשה שתעברי אצלה לפני שאת הולכת, את צריכה לקחת כסף לאריה. והיא אמרה שאת צריכה לאכול."

בלית ברירה, אני הולכת אחריו.

"לאן מיהרת? לא אכלת כלום, ולא לקחת כסף לאריה. סיכמנו שאת טועמת מהקציצות. שבי, חמודה." היא מחייכת ומצביעה על אותו כיסא.

פניי בוערות. "אני לא ממש רעבה."

"אין דבר כזה. השעה שש, אכלת צהריים?"

"אכלתי פיצה עם אריה ממש לפני שבאתי לכאן," אני עונה בקול שקט.

"פיצה זה לא אוכל. אכין לך חצי מנה, רק כדי שתטעמי," האישה קובעת בהחלטיות. "אופיר, תגיד לה שהיא חייבת לטעום מהקציצות שלי."

"אה־הא." אופיר מהנהן, לא מסיר לרגע את המבט מהטלפון. אני מתיישבת והוא מתיישב לידי.

"בכל יום חמישי כולם באים לאכול מהקציצות שלי."

היא מחייכת בגאווה כשהיא מניחה לפניי צלחת ועליה חצי פיתה שקציצות וירקות חתוכים מבצבצים מתוכה. לפני שאני מספיקה להבין למי היא התכוונה ב'כולם', אני שומעת קולות מאחוריי ולמטבח נכנסים שני נערים גבוהים. אחד מהם הוא הנער בעל הרעמה המתולתלת שפגשתי לפני שבוע. הוא מנשק את האישה, חובט לאופיר על הראש ומתיישב מולנו. גם הבחור שבא איתו מנשק ומחבק אותה, ואז מתיישב ובוחן אותי במבטו. אני משפילה את עיניי לצלחת. מעולם לא הרגשתי נבוכה כל־כך.

היא מגישה לכל אחד מהם צלחת ומניחה על השולחן צלוחיות ועליהן חמוצים וזיתים. הם מתחילים לאכול ולדבר והיא גוררת כיסא ומתיישבת לצידי בראש השולחן.

"שכחתי לשאול, איך קוראים לך?" היא שואלת בקול רך ואני מרגישה איך כל העיניים סביב השולחן ננעצות בי.

"מילי."

"תאכלי, מילי חמודה, אל תתביישי." היא מלטפת את ראשי.

"אני באמת לא רעבה. סליחה, אני חייבת ללכת." אני נעמדת והם מביטים בי. שקט מביך משתרר והם מחליפים מבטים שואלים עם אופיר, שמרים גבה ולא מספק תשובה.

האישה נכנעת, מוציאה מעטפה ומניחה אותה בידי. "זה לאריה, טוב?" היא מתקרבת אליי ולוחשת באוזני, "יש במעטפה גם טיפ בשבילך."

"תודה רבה על הכול." אני מהנהנת במבוכה ויוצאת מהבית. אני לוקחת את העגלה שאופיר השאיר ליד הדלת ודוחפת אותה על השביל, ממקדת את מבטי באדמה וצועדת קדימה, אבל נעצרת כשהעגלה מסרבת להתקדם. אני מרימה את עיניי ומבינה שהיא נתקעה במישהו שעומד מולי.

הבחור שלי.

הוא מצמצם את גבותיו ואומר מילה לא ברורה. בלי לשים לב, אני מרפה מידית העגלה, נרתעת וכמעט מועדת. הוא מושיט את ידו במהירות כדי לייצב אותי, אבל זרוע חזקה מקדימה אותו ומייצבת אותי על רגליי.

"את בסדר?" אופיר שואל, ידו עדיין מונחת על כתפי. אני לא מצליחה לענות. "סבתא שלי ארזה בשבילך את האוכל שלך." הוא מניח שקית בידי ואז פונה אל הבחור שבוחן אותי בסקרנות. "עומר, אני רואה שפגשת את מילי."

"היא ניסתה לדרוס אותי," הוא אומר בחיוך עקום.

"מזל שלא קרה שום דבר לעגלה." אופיר קורץ לי, ושניהם פורצים בצחוק.

אני מנסה לדבר, להתנצל בפניו ולהודות לאופיר, אבל במקום זה אני משמיעה קול שנשמע באוזניי כמו שיעול של זאב ערבות גוסס. אני תופסת בעגלה ובורחת, סוגרת אחריי את השער ומשאירה מאחור את אופיר ואת עומר.

עומר.

אני חוזרת על שמו בראשי.

קוראים לו עומר, וגיליתי את שמו בדרך הכי לא צפויה שיש.