יומני הקמפוס 3 - שיטת צ'ארלי

פרק 1:

שרלוט

יש מי שיגידו שאני מנהלת חיים כפולים

אף פעם אל תתמזמזי במכונית עם שחקן פוטבול.

זה מה שאימי תמיד אמרה לי.

בסדר, אני משקרת. אימא מעולם לא אמרה את זה. אבל אני יכולה לומר בוודאות מוחלטת שהיא לא הייתה מאשרת את מה שאני עושה עכשיו.

או ליתר דיוק, את מי שאני עושה עכשיו.

גובהו של אייזק גרנט הוא שני מטר, הוא שרירי ובקושי נדחס למושב הקדמי של מכוניתו. מדובר במכונית ספורט, כמובן. פורשה 911 קופה כסופה, שגרמה לי ללקק את השפתיים כשראיתי אותה, כשחניתי במגרש החניה שמאחורי מרכז הקשישים של הייסטינגס. המכונית הזאת סקסית כל כך עד שהיא מעבירה בי צמרמורת.

או שאולי זה אייזק שגורם לי לצמרמורת. כנראה זו הלשון שלו, שחוקרת לעומק את פי ומתגרה בלשוני בלטיפות איטיות ומיומנות. הוא מנשק טוב. אצבעותיו נעות בתוכי. הוא טוב גם בזה. הוא מכופף את שתי אצבעותיו כדי למצוא את הנקודה המתוקה שלי, והעונג שמציף אותי גורם לי להתכווץ סביב ידו.

"מממ, בייבי," הוא נאנח על שפתיי. "אני מת כבר שתיצמדי לזין שלי."

פרץ של תשוקה שוטף אותי. אין כמו דיבור מלוכלך. זה מחרמן בטירוף.

ואכן, שריריי הפנימיים מתכווצים כתוצאה מהמילים הבוטות שלו, כאילו הם מנסים ללכוד את אצבעותיו בתוכי. אייזק פולט עוד צליל נזקק. אני חסרת בושה כשאני משתפשפת עליו, אבל עושה רושם שחוסר השליטה המוחלט שלי לא מפריע לו.

הוא מנשק את צווארי. מייד מתפשט בי עור ברווז, שהופך לפרץ של צמרמורת כשאני מרגישה אותו על ירכי. איבר ארוך וקשה שנראה אינסופי, המאשר את התיאוריה של חברתי הטובה פיית', שיש קשר ישיר בין גודל ידיו של גבר לגודל ה־ז'.

ואם כבר מדברים על פיית', אני במרחק של כעשר שניות מאורגזמה סוערת, כשהרינגטון שלה קוטע את הנשימות הכבדות במושב הקדמי.

"שיט," אני ממלמלת, כשתנועות ירכיי נפסקות.

"אל תעני," אייזק ממלמל בחזרה.

"אני חייבת."

בצער רב אני רוכנת למושב האחורי, שם השארתי את הטלפון שלי.

פיית' גרירסון היא האדם היחיד שמודע למיקומי הנוכחי. האדם היחיד שמודע לסטוצים החשאיים שאני נהנית לעשות מדי פעם. נכון, יכולתי להיפגש הלילה עם אייזק בלי להודיע לאיש ולחסוך לעצמי את העקיצות המשועשעות שאחטוף אחר כך, אבל גם אם יש סיכוי קלוש בלבד שכוכב קבוצת הפוטבול יתגלה כרוצח סדרתי, אני מעדיפה להודיע לפיית' איפה אהיה. היא לא תשפוט אותי.

"לאאאא," אייזק מתלונן כשאצבעותיי נסגרות סביב הטלפון שלי.

"אני מצטערת. אולי זה מצב חירום." אני מרימה את הטלפון לאוזני. "הי, מה קורה?"

"מצטערת להפריע, אבל מתברר שיש לנו הערב ישיבה לגבי נשף הנשיאות."

"לא, אין לנו. זה מחר."

"טוב, תראי, שרלוט," עונה פיית' בנימה היבשה האופיינית לה. "אני יודעת שזה מחר, ואת יודעת שזה מחר, אבל את יודעת מי לא יודעת שזה מחר והחליטה לעשות גזלייטינג לכל הבית כדי שכולנו נחשוב שאנחנו אלה שטועות?"

"אגת'ה המזוינת," אני רוטנת.

"אגת'ה המזוינת," היא מאשרת. צחוקה מדגדג באוזני. "אמרתי לה שאת בדרך, אז כדאי שתגיעי לפה מהר, אם את לא רוצה מחר סדרת נזיפות של שעתיים."

"אוף. אני אגיע עוד מעט. תודה על האזהרה."

אני מסיימת את השיחה ומקללת בשקט. אגת'ה באקלי־אליס מתנהגת כמו חראית על בסיס קבוע. נשיאת בית האחווה דלתא פאי, הסניף של אוניברסיטת בראייר, לא מסוגלת להודות בטעויות שלה. במקום זאת, היא תחפור לעצמה בור עמוק כל כך, עד שזה יהיה פלא אם היא לא תמצא את עצמה בסופו של דבר במדינה אחרת.

אין שום ספק, הפגישה חד־משמעית נקבעה למחר. לוח השנה שלי הוא לא המערב הפרוע — אף פריט לא מגיע לשם בלי שבדקתי אותו היטב. זה כנראה לא משהו שאני צריכה להתפאר בו, אבל בכל הקשור ליומן שלי אני פסיכופתית פרפקציוניסטית אנאלית.

חוץ מזה, אנחנו אף פעם לא קובעות פגישות בלילות שישי. כולן יודעות שליד ימינה של אגת'ה, שריז, יש בשעות האלה תור קבוע במספרה בהייסטינגס כדי לצבוע את שיער השיבה שלה. שריז טוענת ששערה החל להאפיר ברקות בכיתה י' — לכאורה שיער מאפיר בגיל צעיר עובר בירושה בין בנות משפחתה — אבל פיית' ואני אוהבות לחשוב שזה בגלל אגת'ה. נשיאת מועדון האחווה שלנו מסוגלת לייצר כמות מדהימה של לחץ ומתח סביבה.

"אני כל כך מצטערת," אני אומרת לאייזק. "שכחתי לגמרי שיש לי פגישה חשובה."

"מה? את איזו אשת עסקים חשובה?"

"לא, אבל אני חברת ההנהלה של דלתא פאי, אז אני צריכה להיות שם."

הוא בוהה בי. מבט דרומה מגלה שהזקפה שלו מתרופפת, אם כי גם במצבה המוצק למחצה היא עדיין מרשימה.

"אתה בסדר?" אני שואלת כשאני יורדת מברכיו. גם מושב הנוסע לא מספק הרבה מקום, אבל אני מצליחה להתפתל בחזרה לתוך תחתוני התחרה הלבנים שלי ומחליקה את חצאית הקפלים על ירכיי.

שחקן הפוטבול שלצידי ממשיך לבהות. "אני צריך שתהיי כנה איתי."

"בסדר?" אני מסרקת את שערותיי בעזרת אצבעותיי ומסיטה אותן מאחורי האוזניים.

"אני מגעיל אותך?"

"סליחה, מה?"

"אני מגעיל אותך?" הוא חוזר ואומר מבעד לשיניים חשוקות. הוורידים בזרועו מתנפחים בזמן שהוא משפשף את גשר אפו. אין ספק שקשה לו עם זה.

"אייזק... האצבעות שלך היו בתוכי כרגע," אני מזכירה לו.

"כן, ועכשיו את בורחת. זה מפני שלא הצלחתי לגרום לך לגמור?"

אלוהים אדירים. אני יודעת שלא אמורים לצחוק במצב כזה, אבל זה נהיה יותר ויותר קשה להתאפק. הצחוק מבעבע עמוק בגרוני, דורש להשתחרר לחופשי.

"זה־זה?" הוא לוחץ.

"לא." אני משתדלת לומר בביטחון. "עוד כמה שניות והייתי גומרת, מבטיחה."

"באמת?"

"רצינית לגמרי. פשוט שכחתי שיש לנו ישיבה הערב."

כאילו לא עניתי לו, הוא שואל, "אני לא מושך?"

אני פוערת את פי. "אתה אייזק גרנט."

"טוב, כן, חשבתי שכן. בדרך כלל אני מגנט לנשים אפילו בלי להתאמץ. אני נכנס לחדר, וכאילו, חמשת אלפים נשים רוצות לחזור איתי הביתה, ופתאום אחת מהן לא בעניין שלי? פתאום מישהי כאילו, רגע, אתה מפלרטט איתי? סליחה, יש לי תוכניות, להתראות." הוא נאנח בזעם. "חשבתי שאני אייזק גרנט!"

"אוי, חמוד. מישהי גורמת לך לפקפק בעצמך?"

"לא."

ברור שהוא משקר. הדוגמה שהוא נתן הייתה מאוד ספציפית.

אני מושיטה יד מעל הקונסולה המרכזית וטופחת על שריר זרועו הענק. "מי שזו לא תהיה, היא לא שווה את הסבל." אני מנופפת בידי לכיוון גופו השרירי והרחב. "אתה אליל. הגוף שלך הוא..." עיניי משוטטות עליו לרגע, ואני מוצאת את עצמי רוכנת כדי לנשק אותו לפני שאני מבינה מה אני עושה ואז מתעשתת ומתרחקת ממנו. "תאמין לי. אתה מהמם. וכל הקטע עם האצבעות שלך זו אגדה. תשכח מהבחורה הזאת."

שפתיו מתעקלות לחיוך מלא תקווה. "אני צריך לשכוח גם ממך?"

"אה?"

"זה מה שאמרת אתמול מחוץ לקופי האט, זוכרת? שתיפגשי איתי הערב ואז נשכח שזה קרה."

"נעמיד פנים שזה מעולם לא קרה," אני מתקנת.

אלה הכללים הקבועים שאני מציעה לסטוצים שלי. אם תראו אותי שוב בקמפוס, תעמידו פנים שאנחנו לא מכירים. אני לא צריכה להקת גברים מוקסמים, שייגשו אליי ויהללו את הסטוץ החד־פעמי שלנו, כשאני נמצאת עם אחיותיי החסודות מדלתא פאי.

עם זאת, למען האמת, האדם האחרון שציפיתי להיות בסטוץ איתו הוא אייזק גרנט. כשהוא התחיל לפלרטט איתי אתמול בבית הקפה של הקמפוס, התכוננתי לנפנף אותו. במקום זאת, הוא כבש אותי. אני עדיין מבולבלת לגבי איך הוא עשה את זה. לבחור לא חסר כלום בתחום הקסם האישי, זה בטוח.

"טכנית, זאת לא נחשבת פגישה מספקת," הוא אומר לי ומנענע את גבותיו. "כיוון שאף אחד מאיתנו לא גמר."

"אולי, אבל זה היה הערב הפנוי היחיד שלי בשבועות הקרובים, אז..." אני גוחנת ומנשקת אותו על הלחי. "ההמשך יגיע. ואם לא, היה נחמד לפגוש אותך. אבל אני באמת חייבת לזוז עכשיו."

"תנהגי בזהירות," הוא אומר.

"בטח."

אני קופצת מהפורשה שלו ורצה למכונית המשומשת שלי, שקיבלתי מאחותי אווה, עם סיום לימודיה בבראייר לפני ארבע שנים. כולם במשפחה שלי למדו פה באוניברסיטה. אימא שלי היא בגדר אגדה בדלתא פאי, ולכן לא הייתה לי ברירה אלא להצטרף לבית האחווה בשנת הלימודים הראשונה שלי. אם זה היה תלוי בי, הייתי נמנעת מכך. או לפחות הייתי בוחרת בית אחווה כיפי יותר. במקום זאת, אני נאלצת לרוץ הביתה מהייסטינגס כי הנשיאה שלנו היא רודנית.

הייסטינגס היא עיירה קטנה ואופיינית לחוף המזרחי עם רחוב ראשי רגוע, חנויות ייחודיות וכיכר עיר היסטורית, שנמצאת במרחק של כעשר דקות מקמפוס בראייר. אייזק ואני נפגשנו הלילה מאחורי מרכז הקשישים, כי מגרש החניה שם הופך לעיר רפאים ברגע שהשעון מצביע על ארבע אחר הצוהריים והקשישים של הייסטינגס נוהרים לדיינר לארוחת ערב מוקדמת. הוא גר בקרבת מקום, באחד מרחובות המגורים עטורי העצים, אבל לא רציתי ללכת לבית שהוא חולק עם עוד שלושה שחקני פוטבול כי אני ממש לא צריכה עדים.

יש שיגידו שאני מנהלת חיים כפולים.

בסדר. פיית' אומרת את זה.

אבל החברה הכי טובה שלי רק חצי צודקת. אלה לא חיים כפולים אלא יותר כמו חיים פרטיים מאוד. יש פעילויות שאני אוהבת להשתתף בהן, סיכונים שאני לוקחת לפעמים, שלא מתאימים לתדמית שמצופה ממני.

בשביל המשפחה שלי, אני שרלוט החרוצה והאחראית. הבת המושלמת שלהם, אחותם היקרה.

בשביל אחיות בית האחווה שלי, אני חזקה אך ביישנית, בטוחה בעצמה אך צנועה, ובעיקר שייכת לשושלת המייסדות.

אני אמורה לגרום להוריי להתגאות בי וגם לשמש מודל לחיקוי לאחיותיי לבית האחווה, שנמצאות בשנת הלימודים הראשונה שלהן. ואני די בטוחה שלהתמזמז עם שחקן פוטבול חתיך במגרש חניה נטוש זה לא מתאים כמודל לחיקוי.

אני מניחה שבסופו של דבר אני שונאת לאכזב אנשים. עצם הרעיון גורם לי כמעט לגרדת. אם אני רוצה להימנע מאכזבה עמוקה של המשפחה והחברים שלי, הכרחי שאשמור על הפעילויות הפחות מכובדות שלי בסוד.

אני מגיעה במהירות לבראייר הסמוכה ומאטה את המכונית, כשאני פונה לרחובות הרחבים שם שוכנים בתי האחווה. רוב החניות פה הן בתשלום, אבל דלתא פאי נמצא בקצה הרחוב ומספק חניה חינם למכוניות של החברות.

הבית של דלתא פאי הוא ללא ספק הכי מרשים במתחם בתי האחווה. מדובר באחוזה מפוארת בת שלוש קומות עם עמודים לבנים הממסגרים את הכניסה וצמח קיסוס שמטפס על צד אחד של חזית האבנים. הקיסוס כבר לא ירוק. זו כבר לא הפריחה המלאה והשופעת של האביב והקיץ, אבל הקצוות החומים מסרבים לוותר על אחיזתם בחזית האבן ונתפסים בעקשנות בקירות.

אני לוקחת את תיק המחשב הנייד שלי ממושב הנוסע, וממהרת במדרגות הרחבות לעבר הדלתות הכפולות, שבמרכזן מתקן פליז נוצץ. המתקן מתעתע — כדי להיכנס פנימה, צריך להזין קוד על לוח מקשים מודרני בהרבה שצמוד למסגרת הדלת.

מעל דלתות הכניסה, האותיות היווניות שלנו מוצגות בגאווה בזהב.

כל מה שקשור לדלתא פאי משדר אווירה של אלגנטיות ובלעדיות. אנחנו לא בית אחווה מפלגתי. אנחנו בית אחווה של נשות הסנאטורים והגברות הראשונות. מתישהו בעשורים האחרונים, הוחלט שאנחנו יכולות להיות פוליטיקאיות ונשות קריירה בעצמנו, אבל, בנות, אל תתלהבו מדי מהפמיניזם. עדיין מצפים מאיתנו לציית להיררכיה הגברית. אגת'ה ממש אמרה את המילים המפורשות האלה למועמדות שלנו בחודש ספטמבר.

איכס. אני ממש יכולה לשמוע את קולה המתנשא. זה גורם לי לרצות להסתובב בחזרה ולרוץ אל המכונית שלי.

אבל אני נושמת עמוק ומקבלת עליי את גורלי. אני מזינה את הסיסמה כדי לפתוח את הדלת הראשית ונכנסת פנימה. מייד אני שומעת פטפוטים רמים של קולות נשיים שבוקעים מחדר האוכל.

אני חייבת להודות שלחיות בבית מלא בבנות מגביל את סגנון החיים שלי. אין פרטיות. שום דבר. מה שאומר אפס סיכוי להביא את הסטוצים שלי הביתה. למעשה, גברים אפילו לא מורשים לעלות למעלה. הפטריארכיה אינה מעלימה עין אם גבר נשאר לישון. אין סיכוי שכל הנשים העתידיות האלה ישכבו עם נערי בית אחווה חרמנים או עם היפסטרים שלומדים מקצועות אומנותיים. אנחנו גם לא עורכות מסיבות, מלבד ארוחות ערב רשמיות, שהבית שלנו מארח פעמיים בשנה. אני מדברת פה על כלי חרסינה משובחים, קייטרינג ובגדי ערב.

בארוחה החגיגית האחרונה שלנו פיית' ביצעה עבירה חמורה כי היא הגניבה את הדייט שלה למעלה. הם התמזמזו להם בכיף עד שאחת המשרתות של אגת'ה הלשינה עליה, ופיית' נאלצה להשתתף בישיבת הנהלה, שגזרה את עונשה על מעשה כה נתעב.

בתור סמנכ"לית הכספים השתתפתי בדיונים המייגעים. הצבעתי נגד רישום אזהרה בתיק של פיית', אבל האחרות הצביעו בניגוד לדעתי. אני יושבת במועצת מנהלות צמאת דם.

נעלי הבובה שלי נוקשות על רצפת העץ במבואה כשאני חולפת במהירות על פני גרם המדרגות המתפתל לקומה השנייה. נברשת קריסטל התלויה מהתקרה מטילה זוהר כסוף על החלל. פנים הבית מרשים כמו חזותו החיצונית. אגת'ה היא מנהלת קשוחה, כך שלוח הזמנים שלנו בענייני מטלות אינו נתון למשא ומתן.

חדר האוכל כולל שולחן מהגוני ארוך, שיכול להכיל עד שלושים איש לארוחות רשמיות ולפגישות שבועיות. נברשות נוספות תלויות מעל, ומעברו השני של החדר יש שתי מערכות של דלתות צרפתיות הנפתחות אל מרפסת אחורית גדולה עם רהיטי נצרים. כל דבר פה זועק עושר של החוף המזרחי.

כשאני נכנסת, כולן כבר יושבות סביב השולחן. בסניף שלנו יש כמאה חברות, אבל רק שלושים מהן גרות בבית הזה, ואין יותר מחמישים בנות בכל פגישה.

המבטים של כולן ננעצים בי. אגת'ה, הנשיאה המהוללת שלנו, זוקרת גבה מטופחת בצורה מושלמת.

"תראו מי החליטה לכבד אותנו בנוכחותה." קולה נוטף מתיקות מזויפת.

"אני ממש מצטערת," אני אומרת לה. "זה היה רשום ביומן שלי למחר." אני מחייכת את החיוך הכי מתנצל שלי, כשאני ממהרת לעבר המושב הקבוע שלי ליד הסמנכ"לית שלנו, שריז, בחורה שחורה מהממת עם עיניים כהות וחקרניות ושפתיים שמתעקלות במורת רוח מהאיחור שלי. חברות מועצת המנהלים שלנו מתייחסות ברצינות רבה לתפקידן.

במפגשים האלה, המועמדות והבנות הצעירות יותר נאלצות לעמוד לאורך הקירות כי אין להן כיסאות. כאילו הן פעוטות שקיבלו עונש ונמצאות בפסק זמן.

ברגע שהישבן שלי נוחת על הכיסא, אני מתכופפת כדי לשלוף את המחשב הנייד מהתיק. אני מרגישה את מבטה של אגת'ה ננעץ בי כל הזמן הזה.

כשאני מרימה את מבטי, היא מטה את ראשה ובוחנת אותי כאילו אני חרק שהיא מתלבטת אם למעוך. "דייקנות היא מעלה מרכזית של אחות דלתא פאי, שרלוט. במיוחד לסמנכ"לית הכספים שלנו, שאנחנו אמורות לסמוך עליה יותר מכל האחרות."

יותר מכל האחרות? למה? אני האפיפיור?

אני רק אשת הכספים. אני מכינה את התקציב השנתי של הסניף שלנו. אני עוקבת אחר כל ההכנסות וההוצאות. אם יש לי מזל, לפעמים יוצא לי לעשות ביקורת על המאזנים, אבל אפילו אני יודעת שכל מי שיודע מתמטיקה בסיסית יכול למלא את התפקיד שלי.

לעזאזל, המינוי הזה לא עניין אותי מלכתחילה, וסביר להניח שלא הייתי נענית לסטריאוטיפ של "אסיאתיים טובים במתמטיקה" אלמלא אימא שלי, שהייתה סמנכ"לית הכספים של בית האחווה בזמנה. והיא מאוד רצתה שאהיה במועצת המנהלים. כלומר, היא לא אמרה את זה, אבל ידעתי שזה יהיה משמעותי מאוד בשבילה אם איכנס לנעליה, במיוחד אחרי שאחותי הבכורה סירבה לקחת חלק בחוויית בית האחווה.

"מובן. אני אשתפר בניהול היומן שלי," אני אומרת בזמן שאני נמנעת מלפגוש בעיניה של פיית'. אני יכולה להרגיש אותן נוצצות בשעשוע.

אגת'ה ממצמצת קלות, כאילו היא מנסה להבין אם אני צינית. היא ללא ספק התאכזבה שלא התרפסתי יותר אבל כל חדר האוכל ממתין לנו, אז היא מהנהנת ואומרת, "בואו נתחיל."

היא מתיישבת בראש השולחן, טופחת בידיה על המשטח הבוהק, ציפורניה מעוטרות בפרנץ' מניקור ואצבעותיה שלובות. היא עונדת מחרוזת פנינים סביב צווארה.

אני נשבעת, רק אגת'ה באקלי־אליס תענוד פנינים לישיבה ביתית. כל חייה ממוקדים סביב שמירה על תדמית ללא דופי. ארון הבגדים שלה מכיל אוסף של בגדי מעצבים בצבעי פסטל או בדוגמאות שמרניות וכולם מתואמים להפליא, והיא אף פעם לא יוצאת מחדר השינה שלה ללא איפור מושלם ושיער מעוצב.

אנחנו דנות הערב בנשף הנשיאות, אירוע שנתי שאנחנו עורכות בינואר לכבוד נשיאות דלתא פאי הקודמות. בדרך כלל לא הייתי טורחת להקשיב לסמנתה, סמנכ"לית התוכניות שלנו, שמפקחת על התכנון של כל אירועי הסניף, אבל השנה אחת משתי הנשים להן נחלוק כבוד בנשף היא אימי. בזמן שסמנתה מדברת על רשימות אורחים ומקומות פוטנציאליים, אני מגלגלת עיניים בתוכי כל כך חזק עד שאני בסיכון לחטוף נקע בעצב הראייה שלי. היא תמיד מדברת בטון הרציני הזה, כאילו תכנון אירועי צדקה ומסיבות שווה ערך לניתוחי מוח.

במהלך השעה הקרובה אני רושמת הערות, ומדברת רק כשמישהי שואלת אם אנחנו יכולות להרשות לעצמנו משהו. כשהפגישה סוף־סוף מסתיימת, אני אחת הראשונות שקמות מהכיסא.

פיית' תופסת בזרועי במסדרון ומקרבת את ראשה לשלי. תלתליה הכהים מקפצים ושולחים ניחוח של שמפו בריח תות לנחיריי.

"בבקשה תגידי לי שלפחות הצלחת להגיע לאורגזמה אחת לפני שהפרעתי," היא לוחשת לי באוזן.

אני משעינה את ראשי על כתפה בעגמומיות. "לא."

"אני מצטערת. הרגשתי ממש לא נוח להפריע לך."

"לא, זה בסדר. אם הייתי מחמיצה את הפגישה, הייתי סובלת מניג'וסים אינסופיים."

אני קולטת את בלייק לוגן מחכה לי במבואה המרווחת. אני מרימה את ידי בנפנוף מהיר ומעיפה מבט אל פיית'. "אני צריכה לדבר עם בלייק. רוצה לבלות בחדר שלי ולצפות במשהו אחר כך?"

"לא יכולה. אני נוסעת לבית פיירביו כדי לבלות עם חברים מהכיתה. את מוזמנת להצטרף אלינו."

"תודה, אבל לא מתחשק לי לצאת החוצה שוב."

"את עדיין מתכוונת לראות את המשפחה שלך מחר?"

אני מהנהנת. "נוסעת לשם בבוקר."

היא שולחת לעברי מבט רב משמעות. "והפעם תספרי להם?"

"זו התוכנית," אני אומרת בקלילות.

זו גם הייתה התוכנית בסוף השבוע שעבר. במקום זאת, נסעתי במשך שעתיים וחצי לקונטיקט רק כדי לחטוף רגליים קרות ולא לשתף את הסיבה האמיתית לביקור שלי. רק אכלתי ארוחת צוהריים עם הוריי ואז נסעתי את כל הדרך בחזרה לבראייר. נסיעה של חמש שעות בשביל ארוחת צוהריים בת שעה. ואנשים חושבים שאני חכמה.

"בסדר, אם את צריכה תמיכה מוראלית, שימי אותי על הרמקול ואני אשלח לך גלי עידוד דרך הטלפון," מבטיחה פיית'.

"סגרנו."

אחרי שהיא מחבקת אותי לשלום ומתרחקת, אני מצטרפת לבלייק במבואה. הברונטית היפה עם הפנים המנומשות היא 'הקטנה שלי' השנה. תמיד תיעבתי את המונח הזה — היא סטודנטית שנה א', לא ילדה בגן. למרבה הצער, אי אפשר להילחם במסורת. דלתא פאי אפילו עורכת טקס שלם לחשיפת הגדולות־קטנות אחרי שבוע המועמדות. זה מתוק בצורה מעוררת בחילה, כרוך במתנות ממוקדות נושא והצגת הבנות בפרוטרוט, כאילו אנחנו הורים טריים שמפוצצים בלונים כדי לראות אם הנצנצים בפנים ורודים או כחולים.

לא מפריע לי עניין החונכות. תפקידי השנה הוא להדריך אותה, ואנחנו משתדלות להיפגש פעם בשבוע כדי לדבר על המטרות שלה, הלימודים שלה או כל דבר אחר שמטריד אותה.

"הי," אני אומרת ולוחצת את זרועה.

אני מבחינה בצמיד סביב מפרק כף ידה — זה הצמיד שנתתי לה במסיבת הגדולות־קטנות — ואני מתרגשת לראות אותה עונדת אותו. אבני הטורקיז החלקות נועדו לעזור למצוא בהירות בחיים, או לפחות כך טענה הגברת בבוטיק ההוליסטי בהייסטינגס. זה נראה מתאים לבלייק כי היא הודתה במהלך ריאיון הקבלה שלה, שאין לה מושג מה היא רוצה לעשות עם חייה. היא עדיין לא בחרה תחום לימוד מרכזי, שזה אופייני לרוב תלמידי השנה הראשונה, אבל אגת'ה מקפידה מאוד על כך שלאחיות דלתא פאי תהיה מטרה, לוח זמנים מהודק ותוכנית סדורה.

"איך היה השבוע שלך?" אני שואלת אותה.

בלייק לא גרה בבית — תלמידות השנה הראשונה של בראייר נדרשות לגור במעונות — אבל האחיות החדשות חייבות להשתתף בכל המפגשים. היעדרות ממפגש מוצדקת רק במקרים של גסיסה או מוות.

"היה טוב. אבל רציתי לדבר איתך על קורס הרדיו שלי. אולי נוכל להיפגש לארוחת בוקר ביום ראשון —" היא קופצת בפתאומיות ומושיטה יד לכיסה. "סליחה. מצב רטט. זה הבהיל אותי."

אני מחייכת ומתבוננת בה שולפת את הטלפון שלה. היא בודקת את המסך, מגלגלת עיניים ומחליקה את המכשיר השחור המבריק בחזרה לכיסה.

"מי זה היה?"

"לא מישהו חשוב. טוב, מישהו שרוצה להיות חשוב," היא מתקנת. לפני שאני מספיקה לחקור אותה, היא אומרת, "בכל מקרה, ארוחת בוקר ביום ראשון? אני יכולה לבוא לכאן, או שניפגש בקארבר הול. שמעתי שהחביתות שלהם מדהימות."

"בואי נלך לקארבר. כדאי שאביא את הלפטופ שלי? אנחנו צריכות לעשות רשימות עומק?"

היא מהדקת את שפתיה זו לזו כאילו היא מחניקה צחוק. "אני רק רוצה שתדעי שהמבט האורגזמי הזה, שעולה לך על הפנים, כשאת מדברת על לעשות רשימות הוא קצת... מפחיד."

"אני יודעת," אני נאנחת. "אנסה להסתיר כמה זה מדליק אותי."

בלייק משמיעה נחירה.

"בואי, אלווה אותך החוצה," אני אומרת לה.

אנחנו מגיעות לדלתות הכניסה באותו הזמן שוואדה ונואל מגיעות לשם, לאחר שהן תכננו להתחמק החוצה בחשאי.

"הולכות לאנשהו?" אני שואלת בשעשוע.

שתיהן מסתובבות לאחור, כשאשמה מתנוססת על פניהן הבהירות. אני שמה לב ששתיהן לובשות בגדים שלא היו זוכים לאישורה של אגת'ה.

"יש מסיבה בסיגמה," נואל מנמיכה את קולה ומציצה מעבר לכתפה כדי לוודא שהמפקחת לא נמצאת בטווח שמיעה.

עובדה משעשעת, חלק מהמכללות בליגת הקיסוס מרתיעות או מגבילות במפורש השתתפות בחיי החברה של בתי האחווה. בסניף דלתא פאי של בראייר? בית האחווה עצמו מגביל אותו.

דלתא פאי נחשב לאחד מבתי האחווה המובילים בכל הקשור לפילנתרופיה, לפיתוח מנהיגות, למצוינות אקדמית — ולשיעמום טהור. אבל בעוד אנחנו מנועות מלהשתתף במסיבות של בתי האחווה האחרים, אפילו אגת'ה לא יכולה למנוע מהסטודנטיות לרצות ליהנות מחיי הקולג' שלהן.

"רוצה לבוא?" נואל ממש לוחשת עכשיו, בזמן שוואדה בעלת העיניים החדות בודקת את גרם המדרגות כדי לוודא שאגת'ה לא יורדת משם במפתיע.

"הכול בסדר," אני עונה והבנות בורחות מהבית כמו שתי עברייניות.

אני נפרדת לשלום מבלייק, מתעכבת בפתח הדלת כדי לוודא שהיא נכנסת בבטחה למונית שלה, ואז עולה למעלה לחדר השינה שלי. כולן בקומה השלישית חולקות חדר, אבל לחברות ההנהלה ולסטודנטיות בכיתות הגבוהות יש עדיפות, והן מקבלות זכות ראשונים על חדרים פרטיים בקומה השנייה. כולל שפחתכן הנאמנה.

במסדרון אני חולפת על פני ג'יה, האחות הקוריאנית־אמריקאית השנייה בבית. אבל אנחנו לא האסיאתיות היחידות. למרות כל הפגמים המגעילים של אגת'ה, היא שמחה לקבל חברות בשלל צבעים וגזעים לדלתא פאי... כל עוד הן מגיעות ממשפחות עשירות. המנהיגה המוערכת שלנו לא גזענית. לא, היא רק סנובית כלכלית. המשפחה שלך לא אמידה? תשכחי ממועמדות פה.

אני מסירה את נעליי בבעיטה ונועלת את הדלת — לפחות יש לנו אישור למנעולים. זאת למרות הניסיון של אגת'ה להציע חוק בית חדש שיאסור עליהם. זה קרה אחרי שהחבר של פרידה נעל את עצמו בחדרה וסירב לצאת ממנו עד שהיא הסכימה לא לעזוב אותו. היינו צריכים להתקשר למכבי האש כדי לפתוח את הדלת ולהוציא החוצה את הדביל.

כולן צחקו על אגת'ה כשהיא הציעה להיפטר מהמנעולים. היה נחמד לראות את אחיות בית האחווה שלי מסוגלות להתמרד נגד המשאלות של המלכה, לפחות כשהפרטיות שלהן עמדה בסכנה.

אני לובשת פיג'מה ומחליקה מתחת לשמיכת הפוך העבה והלבנה וגולשת בטלפון שלי. השעה בקושי תשע וחצי אבל אני צריכה להתעורר מחר מוקדם בבוקר כדי לנסוע להאמדן.

כמה הודעות צצות כשאני גולשת, כולן מאפליקציית ההיכרות שלי.

בסדר. זו אפליקציית סקסטינג. לצאת לדייטים? למי יש זמן לצאת לדייט? לוח הזמנים שלי עמוס לעייפה. זה מה שקורה כשאת לומדת תואר המשלב מדע וטכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה. חוץ מזה, אני לא רוצה חבר נכון לעכשיו. הם דורשים הרבה יותר מדי עבודה, אם להסתמך על הזוגיות האחרונה שלי.

מיץ' היה זקוק לחיזוקים בלתי פוסקים ולכמות מופרזת של ליטופי אגו. היו לו בעיות, אבל אני לא שופטת כי לכולם יש שק של חרא משלהם, כולל לי. אבל למיץ' הגיע מישהי שיכולה לתת לו הרבה יותר ממה שאני יכולתי לתת. מישהי סבלנית יותר. אחת שלא שכחה בטעות פגישות איתו כי היא עבדה עד מאוחר בלילה במעבדה ואיבדה את תחושת הזמן. מישהי שהחשק המיני שלה שנגרם ממתח לא היה בהילוך גבוה, מה שגרם לה להופיע במעונות שלו ולקפוץ על הזין שלו, לעיתים קרובות אפילו בלי להגיד שלום.

בימים אלה, מתאים לי להסתפק בסקס מזדמן, אבל אני לוקחת פה סיכון כי יש לי מוניטין לשמר. לנערת דלתא פאי אסור להסתובב ולדפוק כל מה שזז בקמפוס.

למרבה המזל, לפעמים הודעות סקסיות זה כל מה שאת צריכה כדי להרגיע את הצורך.

אני פותחת את האפליקציה ונכנסת לתיבת ההודעות שלי. יש את הבחור הזה שדיברתי איתו כמה זמן, אבל הדיבור המלוכלך שלו מגוחך. אני בודקת את ההודעה האחרונה שלו ונאלצת להחניק צחקוק.

אני כולי פועם ורוטט אלייך.

איך לעזאזל מישהי אמורה להתגרות מזה?

אין ספק שהגיע הזמן למצוא חבר צ'אט חדש.

אני מקדישה את עשר הדקות הבאות למסע של החלקה ימינה ושמאלה, ומעלה בחכתי כמה פוטנציאלים, אבל אין בינינו התאמה. לפחות לא כרגע. סביר להניח שהיו לי הרבה יותר התאמות, אם הייתי מעלה תמונה עם הפנים שלי. פיית' אומרת שרוב הבחורים חושבים שהתמונות של גוף־חמוד־ללא־פנים שייכות בכלל לבוטים.

אבל אין מצב שאני מפרסמת את הפנים שלי באפליקציית היכרויות. הפרופיל שלי כולל שתי תמונות: צילום שלי בביקיני ללא הראש, מהחופשה המשפחתית בקיץ האחרון לאיי הבהאמה ואותי שוכבת על המיטה שלי בגופייה סגולה ותחתונים תואמים זעירים.

התמונה השנייה יותר מסוכנת, אבל וידאתי שהיא לא מכילה אף פרט מזהה לפני ההעלאה. אם זה יגיע בסופו של דבר לרשת, פשוט מדובר בבחורה חסרת פנים על מיטה חסרת ייחוד. סיכוי קלוש שמישהו יעלה על כך שמדובר בי. או לפחות זו הייתה המסקנה הסופית שנקבעה על ידי השיטה, ואני סומכת לגמרי על השיטה שלי.

פיית' צוחקת עליי על זה, אבל אין לה מה לרדת עליי לפני שהיא מנסה אותה. השיטה מעולם לא אכזבה אותי. וכן, יש מסמך שלם במחשב הנייד שלי המלא בכללי השיטה, כולל האם לפרסם תמונות סקסיות של הגוף שלי באפליקציית היכרויות.

לנצח אישאר חנונית אובססיבית.

ולמרות זאת, אני גם עושה סטוצים עם שחקני פוטבול במגרשי חניה.

אני כמו בצל, כפי שפיית' אמרה פעם. שכבות על גבי שכבות.

אני בודקת עוד כמה פרופילים. אני מתפעלת מכמה חזות חשופים ומפתים, אבל אף אחד מהפרצופים הנלווים לא עושה לי את זה. אני גולשת על טייס אוטומטי עד שהאפליקציה מעלה לי הפתעה: לא חזה אחד אלא שני חזות חשופים באותה תמונה.

השם של הפרופיל הוא לארס וב'.

בסדר. בהחלט הסתקרנתי.

אני לוחצת כדי לקרוא עוד, אם כי למען האמת, זה פחות לקרוא ויותר להזיל ריר. מדובר בשני גופים מאוד מרשימים. אני יכולה למנות את שרירי הבטן אחד לאחד.

אחד הבחורים כמעט נטול שיער גוף, מלבד קצת שיער על ידיו ורגליו. הוא בלונדיני — אני יכולה לדעת כי שיער ראשו מגיע עד גובה הסנטר, וזה בדיוק המקום שבו התמונה נחתכת. אני רואה בעיני רוחי טיפוס שנראה כמו תור בהתבסס על הגודל, הצבע והשרירים.

גם הבחור השני בהיר עור, עם מעט שיער חזה בין השרירים המוגדרים שלו ושביל אושר כהה ומעורר תיאבון המוביל לבגד ים נמוך מספיק כדי להפגין את המשולש הגברי שלו.

גם לתור יש משולש גברי.

אני טובעת פה במשולשים גבריים.

אני לא יכולה להפסיק לבהות. אלה ללא ספק הגופים הכי סקסיים שראיתי מעודי, מה שאומר שבטח הפנים שלהם מכוערות פחד. אין מצב שמישהו יתברך מבחינה גנטית בכל כך הרבה סקסיות.

אני עוצרת את נשימתי, מחליקה לתמונה הבאה, מוכנה למצוא שתי מפלצות חייכניות.

לא. רק עוד תמונה חסרת ראש. התמונה הזאת מראה את הבלונדיני לבד. הוא לובש מכנסי טרנינג אפורים. עוד יופי מושחת מפתה את עיניי.

התמונה השלישית היא של הבחור השני, לבוש בג'ינס קרוע וחולצת פולו צמודה שמציגה לראווה את זרועותיו המפוסלות.

הטקסט שלהם מסקרן לא פחות.

שני בחורים, פרופיל אחד. כפליים הקסם, כפליים הצרות. מחפשים בחורה אחת שיכולה להתמודד עם כיף כפול ;) אז אם את טיפוס קינקי, בואי נדבר.

בואי נדבר, הא?

כלומר, אני מניחה שאני טיפוס קינקי. אבל...

אבל כלום. זה לא שאני חותמת פה על שבועת דם לפגוש את הבחורים האלה. אין כאן שום מחויבות מלבד לשוחח איתם באפליקציה ולמחוק אותם אם אני לא רוצה להמשיך לדבר. אנחנו לא נכנסים לחוזה נישואין דיגיטלי.

האצבע שלי מרחפת מעל סמל הלב. אני מלקקת את שפתיי ו... לוחצת.

שום דבר לא קורה.

כל המאמץ הזה, ואין בינינו אפילו התאמה.