עוזרת הבית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עוזרת הבית
מכר
מאות
עותקים
עוזרת הבית
מכר
מאות
עותקים

עוזרת הבית

4.3 כוכבים (64 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Housemaid
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: ינואר 2025
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 31 דק'

תקציר

״ברוכה הבאה למשפחה״, אומרת נינה וינצ'סטר כשאני לוחצת את ידה האלגנטית והמטופחת. אני מחייכת בנימוס, סורקת במבטי את המסדרון המצופה בשיש. אם אעבוד כאן, זו תהיה ההזדמנות האחרונה שלי להתחלה חדשה. אוכל להעמיד פנים ולהיות מי שאני רוצה. אבל בקרוב אלמד שהסודות של בני הזוג וינצ'סטר מסוכנים הרבה יותר מהסודות שלי...

בכל יום אני מנקה ביסודיות את ביתם היפה של בני הזוג וינצ'סטר. אני אוספת את הבת שלהם מבית הספר, ומבשלת ארוחות טעימות לכל המשפחה. לאחר מכן אני עולה אל חדרי הפצפון בעליית הגג, ואוכלת שם לבדי.

אני מנסה להתעלם מהבלגן שנינה עושה בכוונה רק כדי לראות אותי מנקה. אני מנסה להתעלם מהשקרים המוזרים שהיא מספרת על הבת שלה, ומהאופן שבו בעלה נראה שבור יותר בכל יום שעובר. אבל כשאני מביטה לתוך עיניו החומות היפות של אנדרו, שמקרינות כל כך הרבה כאב, קשה שלא לדמיין את עצמי חיה את החיים של נינה - עם חדר הארונות הגדול, עם המכונית היוקרתית, עם הבעל המושלם.

בפעם היחידה שבה אני לובשת את אחת מהשמלות הלבנות המושלמות של נינה, היא מגלה זאת... וכשאני מגלה שדלת החדר שלי בעליית הגג ננעלת מבחוץ, זה כבר מאוחר מדי.

אבל אני מנסה להירגע ואומרת לעצמי שבני הזוג וינצ'סטר לא יודעים מי אני באמת. הם לא יודעים מה אני מסוגלת לעשות...

פרק ראשון

פתח דבר

אין לי ספק שמהבית הזה אצא באזיקים.

הייתי צריכה לברוח כשעוד היה לי סיכוי. עכשיו ההזדמנות חלפה. עכשיו, כשהבית שורץ שוטרים שגילו את מה שנמצא בקומה העליונה, אין דרך חזרה.

לא יעברו יותר מחמש שניות עד שיקריאו לי את הזכויות שלי. אני לא יודעת מדוע לא עשו את זה עדיין. אולי הם מקווים שיצליחו להערים עליי כדי שאספר להם משהו שלא כדאי לי לספר.

שיהיה להם בהצלחה.

השוטר עם השיער השחור, המאפיר, יושב לידי על הספה. הוא מזיז את גופו החסון על העור האיטלקי בגוון קרמל־שרוף. אני תוהה איזו ספה יש לו בבית, בטוחה שהוא לא שילם עליה סכום בן חמש ספרות, כמו שזו עלתה. קרוב לוודאי שהיא באיזה צבע מצועצע, כמו כתום, מכוסה בפרווה של חיות מחמד ועם תפרים פרומים ביותר ממקום אחד. אני תוהה אם הוא חושב על הספה שלו ומצטער שאין לו כזאת בבית.

אבל סביר יותר שהוא חושב על הגופה שנמצאת למעלה, בעליית הגג.

״אז בואי נעבור על זה פעם נוספת,״ אומר השוטר, בניב הניו־יורקי שלו. הוא כבר אמר לי קודם את שמו, אבל זה פרח מזיכרוני. שוטרים צריכים לענוד תגי שם בצבע אדום זוהר, אחרת איך אפשר לזכור את השם שלהם כשנמצאים במצב מלחיץ כל כך? אני חושבת שהוא בלש. ״מתי מצאת את הגופה?״

אני משתהה ושואלת את עצמי אם עכשיו יהיה זמן טוב לדרוש עורך דין. הם לא אמורים להציע לי בעצמם? אני כבר לא זוכרת את הנהלים.

״לפני כשעה,״ אני עונה.

״למה עלית לשם מלכתחילה?״

אני מהדקת את שפתיי זו לזו. ״אמרתי לך, שמעתי רעש.״

״ו...?״

השוטר רוכן קדימה, עיניו פקוחות לרווחה. זיפים מחוספסים מעטרים את הסנטר שלו, כאילו פסח על גילוח הבוקר. הלשון שלו בולטת מעט מבין שפתיו. אני לא טיפשה — אני יודעת בדיוק מה הוא רוצה שאגיד.

עשיתי את זה. אני אשמה. תעצור אותי.

במקום זאת, אני נשענת לאחור על מושב הספה. ״זהו. זה כל מה שאני יודעת.״

אכזבה ניכרת בפניו של הבלש. הלסת שלו מתנועעת כשהוא עובר על הראיות שנמצאו עד כה בבית הזה. הוא תוהה אם הן מספיקות כדי לאזוק אותי כבר עכשיו. הוא לא בטוח. אם היה בטוח, הוא כבר היה אוזק אותי.

״היי, קונורס!״

נשמע קולו של שוטר נוסף. אנחנו מנתקים קשר עין ואני מסתכלת למעלה, אל ראש גרם המדרגות. השוטר השני, צעיר הרבה יותר, עומד שם, אצבעותיו הארוכות לופתות את קצה המעקה. פניו החלקות מקמטים חיוורות.

״קונורס,״ אומר השוטר הצעיר יותר. ״אתה חייב לעלות הנה — עכשיו. אתה חייב לראות מה יש פה.״ אפילו מתחתית המדרגות אני יכולה לראות את הגרגרת הבולטת שלו. ״אתה לא תאמין.״

חלק ראשון
שלושה חודשים קודם לכן

פרק 1

מילי

״מילי, ספרי לי על עצמך.״

נינה וינצ׳סטר רוכנת קדימה על ספת העור בצבע קרמל שלה. היא משכלת את רגליה כדי לחשוף טפח מברכיה, שמציצות מתחת לחצאית המשי הלבנה שלה. אני לא מבינה במותגים, אבל ברור לי שכל מה שנינה וינצ׳סטר לובשת יקר בטירוף. חולצת השמנת שלה מעוררת בי רצון לשלוח יד ולהרגיש את הבד, אם כי מהלך כזה יחסל את הסיכוי שלי להתקבל לעבודה.

למען ההגינות, אין לי סיכוי לקבל את העבודה בכל מקרה.

״טוב...״ אני מתחילה, בוחרת את המילים שלי בקפידה. גם אחרי כל הדחיות, אני ממשיכה לנסות. ״גדלתי בברוקלין. כמו שאת יכולה לראות בקורות החיים שלי, עבדתי במשק בית אצל אנשים רבים.״ קורות החיים שלי ששופצו ביסודיות. ״אני אוהבת ילדים ו...״ אני מעיפה מבט על החדר, מחפשת צעצוע לעיס של כלבלב או ארגז חול לחתולים. ״אני גם אוהבת חיות.״

במודעה באינטרנט לתפקיד עוזרת הבית לא דיברו על חיות מחמד, אבל עדיף ללכת על בטוח. מי לא מעריך אנשים שאוהבים חיות?

״ברוקלין!״ קורנת גברת וינצ׳סטר. ״גם אני גדלתי בברוקלין. אז אנחנו שכנות!״

״נכון!״ אני מאשרת, אפילו שאין דבר רחוק יותר מהאמת. יש הרבה שכונות נחשקות בברוקלין שאנשים מוכנים למכור יד או רגל בשביל לגור בהן בבית פצפון. אני לא גדלתי במקום כזה. נינה וינצ׳סטר ואני לא דומות בכלל, אבל אם היא רוצה להאמין שכן, אשמח מאוד לשתף איתה פעולה.

גברת וינצ׳סטר תוחבת קווצת שיער זהוב־בלונדיני מבריק אל מאחורי האוזן. השיער שלה, שמעוצב לתסרוקת קארה אופנתית המטשטשת את סנטרה הכפול, מגיע עד לקו הסנטר. היא בשנות השלושים המאוחרות לחייה. עם תסרוקת אחרת ובגדים אחרים היא הייתה יכולה להיראות רגילה למדי, אבל עושרהּ הניכר מוכיח שהיא מפיקה את המיטב ממה שיש לה. זה בהחלט מעורר אצלי כבוד כלפיה.

אני הלכתי לגמרי לקצה הנגדי בכל הנוגע למראה שלי. אני צעירה אולי בעשר שנים מהאישה שיושבת מולי, אבל לא רוצה שהיא תרגיש מאוימת ממני, לכן בחרתי להגיע לריאיון בחצאית צמר עבה וארוכה שקניתי בחנות בגדי יד שנייה ובחולצת פוליאסטר לבנה עם שרוולים נפוחים. שערי הבלונדיני אסוף לפקעת מאחורי ראשי. אפילו רכשתי זוג משקפיים גדולים, וממש לא נחוצים, עם מסגרת משריון צב שיושבים על אפי. אני נראית מקצועית ולא מושכת בעליל.

״אז לגבי העבודה...״ היא אומרת. ״היא כוללת בעיקר ניקיון ובישולים לא מסובכים מדי. את טבחית טובה, מילי?״

״כן, אני טובה.״ המומחיות שלי במטבח היא הדבר היחיד בקורות החיים שלי שלא שיקרתי לגביו. ״אני טבחית מצוינת.״

העיניים התכולות שלה נדלקות. ״נפלא! אנחנו כמעט אף פעם לא אוכלים ארוחה ביתית טובה,״ היא מצחקקת. ״למי יש זמן?״

אני מדחיקה כל תגובה שיש בה שיפוטיות. נינה וינצ׳סטר לא עובדת, יש לה רק ילדה אחת, שנמצאת כל היום בבית הספר, והיא רוצה להעסיק מישהי שתעשה בשבילה את כל הניקיונות. גם ראיתי גבר בחצר הקדמית הענקית שלה שמטפל לה בגינה. איך יכול להיות שאין לה זמן לבשל ארוחה למשפחה הקטנה שלה?

אני לא צריכה לשפוט אותה. אני לא יודעת כלום על החיים שלה. גם אם היא עשירה, אין זה אומר שהיא מפונקת.

ובכל זאת, אני מוכנה להתערב על מאה דולרים שנינה וינצ׳סטר מפונקת מאוד.

״ונצטרך מדי פעם גם עזרה עם ססיליה,״ היא אומרת. ״אולי לקחת אותה לחוגים או לחברים. יש לך מכונית, נכון?״

אני כמעט צוחקת מהשאלה שלה. כן, יש לי מכונית — זה כל מה שיש לי עכשיו. מכונית הניסאן בת העשר שלי, שבה אני מתגוררת כרגע, עומדת מצחינה ברחוב מול הבית שלה. כל רכושי נמצא בתא המטען של המכונית הזאת. בחודש האחרון אני ישנה במושב האחורי.

אחרי שגרים חודש במכונית מבינים את חשיבותם של הדברים הקטנים בחיים. שירותים, כיור, היכולת למתוח את הרגליים תוך כדי שינה. אלה הדברים שאני מתגעגעת אליהם יותר מכול.

״כן, יש לי מכונית,״ אני מאשרת.

״מצוין!״ גברת וינצ׳סטר מוחאת כפיים. ״כמובן, אספק לך מושב בטיחות לאוטו בשביל ססיליה. היא צריכה רק בוסטר. היא עוד לא מספיק גבוהה ולא במשקל המתאים כדי לשבת בלי בוסטר. האקדמיה לרפואת ילדים ממליצה...״

בזמן שנינה ממשיכה לקשקש על דרישות הגובה והמשקל המדויקות לכיסאות בטיחות, אני מנצלת את הזמן ומעיפה מבט על חדר המגורים. הריהוט אולטרה־מודרני ויש גם טלוויזיה עם מסך שטוח, גדול ביותר שראיתי מעודי. אני בטוחה שיש בו רזולוציה גבוהה ורמקולים עם סאונד היקפי הקבועים בכל פינה בחדר ליצירת חוויית שמיעה אופטימלית. בפינת החדר ניצבת אח, ומעליה מדף עמוס בתמונות משפחתיות מטיולים בכל קצוות תבל. כשאני מרימה את מבטי אל התקרה הגבוהה בטירוף, היא זוהרת לאור הנברשת הנוצצת.

״את לא חושבת ככה, מילי?״ שואלת גברת וינצ׳סטר.

אני ממצמצת לעומתה, מנסה להיזכר ולהבין מה בדיוק היא שאלה אותי, אבל אני לא מצליחה.

״כן,״ אני אומרת.

אני לא יודעת למה הסכמתי, אבל ברור ששימחתי אותה מאוד. ״אני כל כך שמחה שגם את חושבת כך.״

״לגמרי,״ אני עונה בנחישות הפעם.

היא מותחת את רגליה השמנמנות מעט ושוב משכלת אותן. ״וכמובן,״ היא מוסיפה, ״יש את עניין החזר ההוצאות שלך. ראית את ההצעה במודעה שלי, נכון? זה מקובל עלייך?״

אני נושמת עמוק. הסכום במודעה יותר מסביר. אם הייתי דמות מסרט מצויר, היו מופיעים לי סמלי דולר על העיניים בזמן שקראתי את המודעה. עם זאת, סכום הכסף המוצע כמעט מנע ממני להגיש מועמדות לעבודה. מי שמציע סכום כסף כזה וגר בבית כמו זה, לא ישקול לעולם להעסיק אותי.

״כן,״ אני נחנקת. ״זה בסדר.״

היא מרימה גבה. ״ואת יודעת שהמשרה כוללת מגורים, נכון?״

היא שואלת אותי אם אני מסכימה לעזוב את חיי הפאר במושב האחורי של הניסאן שלי?

״כן. אני יודעת.״

״נהדר!״ היא מושכת בשולי החצאית שלה ונעמדת על רגליה. ״אז תרצי שאערוך לך סיור בבית? שתראי למה את מכניסה את עצמך?״

גם אני נעמדת. אני נועלת נעליים שטוחות, אבל גברת וינצ׳סטר נועלת נעלי עקב, ואפילו שהיא גבוהה ממני בסנטימטרים ספורים, אני מרגישה שהיא גבוהה ממני הרבה יותר. ״מעולה!״

היא מובילה אותי ברחבי הבית ומציינת כל פרט ופרט בדקדקנות, עד לנקודה שאני מתחילה לדאוג שעניתי למודעה הלא נכונה ושאולי היא מתווכת שחושבת שאני מוכנה לקנות את הבית. הבית באמת יפה, ואם היו לי ארבעה מיליון דולרים בכיס, הייתי חוטפת אותו. בנוסף לקומת הקרקע, שכוללת חדר מגורים ענק ומטבח משופץ, בקומה השנייה של הבית ממוקמים חדר השינה של בני הזוג וינצ׳סטר, החדר של ססיליה, המשרד הביתי של מר וינצ׳סטר, וחדר אורחים שנראה כאילו יצא מהמלון הטוב ביותר במנהטן.

נינה נעצרת בדרמטיות מול הדלת של החדר הבא. ״וכאן נמצא...״ היא פותחת את הדלת. ״הקולנוע הביתי שלנו!״

קולנוע אמיתי, בתוך הבית שלהם ממש, בנוסף לטלוויזיה הגדולה בקומה למטה. יש בו כמה שורות של מושבים, הפונים אל מסך שנמתח מהרצפה ועד לתקרה. אפילו יש מכונת פופקורן בפינת החדר.

כעבור רגע, אני שמה לב שגברת וינצ׳סטר מסתכלת עליי ומחכה לתגובתי.

״וואו!״ אני אומרת ומקווה שתגובתי נלהבת מספיק.

״נכון שזה נפלא?״ היא רועדת מרוב עונג. ״ויש לנו ספריית סרטים שלמה שאפשר לבחור ממנה. כמובן, יש לנו גם את כל הערוצים הרגילים ושרותי סטרימינג.״

״כמובן,״ אני אומרת.

אנחנו עוזבות את החדר ומגיעות לדלת האחרונה בקצה המסדרון. נינה עוצרת וידיה משתהות על הידית.

״זה יהיה החדר שלי?״ אני שואלת.

״בערך...״ היא מסובבת את הידית שחורקת בקול. אני לא יכולה שלא לראות שהעץ שממנו עשויה הדלת עבה הרבה יותר מכל הדלתות האחרות בבית. הדלת מובילה אל חדר מדרגות חשוך. ״החדר שלך נמצא למעלה. סידרנו גם את עליית הגג.״

משום מה גרם המדרגות החשוך והצר זוהר פחות משאר חלקי הבית. היה קשה להם לסדר פה תאורה? טוב, אני רק עוזרת הבית. לא הייתי מצפה שהיא תבזבז כסף על החדר שלי כמו שבזבזה על הקולנוע הביתי.

בקצה המדרגות יש מסדרון צר. שלא כמו בקומה הראשונה של הבית, התקרה כאן נמוכה בצורה מסוכנת. אני לא גבוהה בכלל, אבל מרגישה צורך להתכופף.

״יש לך חדר רחצה משלך.״ נינה מחווה בראשה לעבר דלת בצד שמאל. ״והחדר שלך יהיה ממש כאן.״

היא פותחת את הדלת האחרונה. חשוך לגמרי בפנים, עד שהיא מושכת בחוט והחדר מתמלא באור.

חלל החדר פצפון. אין כאן מקום לטעויות. ולא רק זה, אלא שהתקרה יורדת באלכסון מהגג. הצד המרוחק של התקרה בערך בגובה המותניים שלי. בניגוד למיטה הגדולה בחדר השינה של בני הזוג וינצ׳סטר עם הארון ושידת האיפור מעץ ערמון, בחדר הזה עומדות מיטת יחיד מתקפלת, כוננית נמוכה ושידה קטנה. החדר מואר באמצעות שתי נורות חשופות שתלויות מהתקרה.

החדר הזה צנוע, אבל בסדר מבחינתי. אם הוא היה מפואר מדי, היה ברור שאין לי סיכוי לקבל את העבודה הזאת. העובדה שהחדר הזה די מחורבן אולי מעידה על כך שהסטנדרטים שלה נמוכים מספיק, ושאולי בכל זאת יש לי סיכוי.

אבל יש עוד משהו בחדר הזה. משהו שמפריע לי.

״אני מצטערת שהוא קטן,״ מקמטת גברת וינצ׳סטר את מצחה, ״אבל תהיה לך כאן פרטיות.״

אני הולכת אל החלון היחיד שיש בחדר. כמו החדר, גם הוא קטן. לא גדול בהרבה מהיד שלי. והוא משקיף על החצר האחורית. אני רואה את הגנן למטה — אותו הבחור שראיתי בקדמת הבית — גוזם את הגדר החיה בעזרת מזמרה גדולה מדי.

״אז מה את חושבת, מילי? מוצא חן בעינייך?״

אני פונה מהחלון ומסתכלת על פניה המחייכות של גברת וינצ׳סטר, עדיין לא יכולה להצביע על הדבר הזה שמפריע לי. משהו בחדר הזה מטיל עליי אימה.

אולי זה החלון, שמשקיף על החלק האחורי של הבית. אם איקלע לצרה ואנסה למשוך את תשומת ליבו של מישהו, אף אחד לא יוכל לראות אותי מכאן. אוכל לצרוח ולצרוח כמה שארצה, אבל אף אחד לא ישמע.

טוב, על מי אני עובדת? אהיה בת מזל אם אגור בחדר הזה, עם חדר רחצה משלי ומיטה אמיתית שאוכל למתוח עליה את הרגליים עד הסוף. המיטה המתקפלת הקטנה נראית טוב כל כך בהשוואה למכונית שלי, עד שבא לי לבכות.

״הוא מושלם,״ אני אומרת.

גברת וינצ׳סטר נראית נלהבת מהתשובה שלי. היא מובילה אותי מגרם המדרגות החשוך אל הקומה השנייה של הבית, וכשאני יוצאת מחדר המדרגות, נפלטת מתוכי נשיפה שלא שמתי לב שהחזקתי. היה משהו בחדר הזה שהפחיד אותי מאוד, אבל אם אצליח לקבל את העבודה הזאת, אתגבר על הפחד. בקלות.

הכתפיים שלי נרגעות סוף־סוף, ואני מתכוונת לשאול עוד שאלה כשנשמע קול מאחוריי.

״אימא?״

אני עוצרת, מסתובבת, ורואה ילדה קטנה עומדת במסדרון. לילדה יש אותן עיניים כחולות־בהירות כמו של נינה וינצ׳סטר, רק בגוון חיוור יותר, ושערה בלונדיני כל כך, כמעט לבן. הילדה לובשת שמלה כחולה בהירה מאוד, עם עיטור תחרה לבן, והיא נועצת בי מבט שנדמה כאילו היא יכולה לראות דרכי, עד לעמקי נשמתי.

מכירים את הסרטים האלה על כתות מפחידות, שמופיעים בהם ילדים מבהילים שיכולים לקרוא מחשבות, סוגדים לשטן וחיים בשדות התירס או משהו כזה? אז אם יחפשו שחקנים לאחד מהסרטים האלה, הילדה הזאת תלוהק בטוח. היא אפילו לא תצטרך לעבור אודישן. מבט אחד והם יגידו לה, כן, את ילדה מפחידה מספר שלוש.

״סיסי!״ קוראת גברת ונצ׳סטר. ״כבר חזרת משיעור בלט?״

הילדה מהנהנת במהירות. ״אימא של בלה החזירה אותי.״

גברת וינצ׳סטר כורכת את זרועותיה סביב כתפיה הרזות של בתה, בעוד הבעתה של הילדה לא משתנה ועיניה הכחולות הבהירות לא משות מפניי. משהו דפוק אצלי אם אני מפחדת שהילדה בת התשע הזאת תרצח אותי?

״זאת מילי,״ מספרת גברת וינצ׳סטר לבתה. ״מילי, זו הבת שלי ססיליה.״

עיניה של ססיליה הקטנה הן כמו שתי בריכות קטנות של האוקיינוס. ״נעים להכיר אותך, מילי,״ היא אומרת בנימוס.

הייתי אומרת שיש סיכוי של לפחות עשרים וחמישה אחוזים שהיא תרצח אותי בשנתי אם אקבל את העבודה, אבל אני בכל זאת רוצה אותה.

גברת וינצ׳סטר מנשקת קלות את ראשה הבלונדיני של בתה, והילדה הקטנה רצה מהר אל חדר השינה שלה. אני בטוחה שיש לה שם בית בובות מפחיד, ושהבובות שלה מתעוררות לחיים בלילה. אולי אחת הבובות תהיה זו שתרצח אותי.

בסדר, אני מגוחכת. סביר להניח שהילדה הקטנה הזאת מתוקה מאוד. זו לא אשמתה שהלבישו אותה בתלבושת ויקטוריאנית מפחידה של ילדים שהופכים לרוחות רפאים. בדרך כלל, אני אוהבת ילדים, לא שהייתה לי אינטרקציה עם הרבה בעשור האחרון.

ברגע שאנחנו חוזרות לקומה הראשונה, אני נרגעת. גברת וינצ׳סטר נחמדה ונורמלית מספיק — יחסית לגברת עשירה כמוה — וכשהיא מקשקשת על הבית, על הבת שלה ועל העבודה, אני מקשיבה רק באופן חלקי. אני יודעת שיהיה נחמד לעבוד כאן, ואתן הכול כדי לקבל את העבודה הזאת.

״מילי, יש לך שאלות?״ היא שואלת אותי.

אני מנענעת את ראשי. ״לא, גברת וינצ׳סטר.״

היא מצקצקת בלשונה. ״בבקשה, קראי לי נינה. אם תעבדי כאן, ארגיש מטופשת אם תקראי לי גברת וינצ׳סטר,״ היא צוחקת. ״כאילו אני איזו גברת זקנה ועשירה.״

״תודה... נינה,״ אני אומרת.

פניה זורחות, אם כי אולי אלה האצות או קליפות המלפפונים או מה שזה לא יהיה שאנשים עשירים מורחים על הפנים שלהם. נינה וינצ׳סטר היא מסוג הנשים שעוברת טיפולי ספא קבועים. ״מילי, יש לי הרגשה טובה בקשר לזה. באמת.״

קשה שלא להיסחף אחר ההתלהבות שלה. קשה שלא להרגיש בניצוץ התקווה כשהיא לוחצת את ידי המחוספסת בידה החלקה כמו תחת של תינוק. אני רוצה להאמין שבימים הקרובים אקבל שיחה מנינה וינצ׳סטר, והיא תציע לי לעבוד בבית שלה ולפנות סוף־סוף את בית הניסאן שלי. אני רוצה להאמין בכל מאודי שזה מה שיקרה.

אבל לא משנה מה אגיד לנינה, היא לא טיפשה. היא לא תעסיק אישה שתגור ותעבוד בביתה ותטפל בילדה שלה בלי לבדוק את הרקע שלה. וברגע שהיא תבדוק...

אני בולעת גוש שנתקע בגרוני.

נינה וינצ׳סטר נפרדת ממני בחום ליד הדלת. ״תודה רבה לך שבאת, מילי.״ היא לוחצת את ידי פעם נוספת. ״אני מבטיחה שתשמעי ממני בקרוב.״

לא אשמע. זו תהיה הפעם האחרונה שכף רגלי דרכה בבית המפואר הזה. לא הייתי צריכה לבוא לפה מלכתחילה. הייתי צריכה לנסות להתקבל לעבודה שיהיה לי סיכוי להתקבל אליה, במקום לבזבז את הזמן של שתינו. אולי משהו בתחום המזון המהיר.

הגנן שראיתי מהחלון בעליית הגג נמצא עכשיו על המדשאה הקדמית, עדיין אוחז במזמרה הגדולה וגוזם את השיחים בקדמת הבית. הוא בחור מגודל, לבוש בחולצה שמבליטה את שריריו המרשימים ובקושי מסתירה את הקעקועים על זרועותיו. הוא מסדר את כובע הבייסבול שלו, מפנה לרגע את מבטו מהמזמרה, ועיניו השחורות משחור פוגשות את מבטי מעבר למדשאה.

אני מרימה את ידי לאות ברכה. ״היי.״

הגבר בוהה בי. הוא לא מברך אותי לשלום. לא אומר, אל תרמסי את הפרחים שלי. הוא רק נועץ בי את מבטו.

״נעים להכיר אותך,״ אני ממלמלת בשקט, יוצאת מבעד לשער המתכת האלקטרוני שמקיף את שטח הבית, וצועדת בחזרה לבית־מכונית שלי. אני שולחת מבט אחרון אל הגנן ורואה שהוא עדיין מסתכל עליי. יש משהו בהבעה שלו שמצמרר אותי.

ואז הוא מנענע את ראשו בתנועה כמעט בלתי מורגשת, כאילו מנסה להזהיר אותי.

אבל לא אומר מילה.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Housemaid
  • הוצאה: ספר לכל
  • תאריך הוצאה: ינואר 2025
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 31 דק'
עוזרת הבית פרידה מקפדן

פתח דבר

אין לי ספק שמהבית הזה אצא באזיקים.

הייתי צריכה לברוח כשעוד היה לי סיכוי. עכשיו ההזדמנות חלפה. עכשיו, כשהבית שורץ שוטרים שגילו את מה שנמצא בקומה העליונה, אין דרך חזרה.

לא יעברו יותר מחמש שניות עד שיקריאו לי את הזכויות שלי. אני לא יודעת מדוע לא עשו את זה עדיין. אולי הם מקווים שיצליחו להערים עליי כדי שאספר להם משהו שלא כדאי לי לספר.

שיהיה להם בהצלחה.

השוטר עם השיער השחור, המאפיר, יושב לידי על הספה. הוא מזיז את גופו החסון על העור האיטלקי בגוון קרמל־שרוף. אני תוהה איזו ספה יש לו בבית, בטוחה שהוא לא שילם עליה סכום בן חמש ספרות, כמו שזו עלתה. קרוב לוודאי שהיא באיזה צבע מצועצע, כמו כתום, מכוסה בפרווה של חיות מחמד ועם תפרים פרומים ביותר ממקום אחד. אני תוהה אם הוא חושב על הספה שלו ומצטער שאין לו כזאת בבית.

אבל סביר יותר שהוא חושב על הגופה שנמצאת למעלה, בעליית הגג.

״אז בואי נעבור על זה פעם נוספת,״ אומר השוטר, בניב הניו־יורקי שלו. הוא כבר אמר לי קודם את שמו, אבל זה פרח מזיכרוני. שוטרים צריכים לענוד תגי שם בצבע אדום זוהר, אחרת איך אפשר לזכור את השם שלהם כשנמצאים במצב מלחיץ כל כך? אני חושבת שהוא בלש. ״מתי מצאת את הגופה?״

אני משתהה ושואלת את עצמי אם עכשיו יהיה זמן טוב לדרוש עורך דין. הם לא אמורים להציע לי בעצמם? אני כבר לא זוכרת את הנהלים.

״לפני כשעה,״ אני עונה.

״למה עלית לשם מלכתחילה?״

אני מהדקת את שפתיי זו לזו. ״אמרתי לך, שמעתי רעש.״

״ו...?״

השוטר רוכן קדימה, עיניו פקוחות לרווחה. זיפים מחוספסים מעטרים את הסנטר שלו, כאילו פסח על גילוח הבוקר. הלשון שלו בולטת מעט מבין שפתיו. אני לא טיפשה — אני יודעת בדיוק מה הוא רוצה שאגיד.

עשיתי את זה. אני אשמה. תעצור אותי.

במקום זאת, אני נשענת לאחור על מושב הספה. ״זהו. זה כל מה שאני יודעת.״

אכזבה ניכרת בפניו של הבלש. הלסת שלו מתנועעת כשהוא עובר על הראיות שנמצאו עד כה בבית הזה. הוא תוהה אם הן מספיקות כדי לאזוק אותי כבר עכשיו. הוא לא בטוח. אם היה בטוח, הוא כבר היה אוזק אותי.

״היי, קונורס!״

נשמע קולו של שוטר נוסף. אנחנו מנתקים קשר עין ואני מסתכלת למעלה, אל ראש גרם המדרגות. השוטר השני, צעיר הרבה יותר, עומד שם, אצבעותיו הארוכות לופתות את קצה המעקה. פניו החלקות מקמטים חיוורות.

״קונורס,״ אומר השוטר הצעיר יותר. ״אתה חייב לעלות הנה — עכשיו. אתה חייב לראות מה יש פה.״ אפילו מתחתית המדרגות אני יכולה לראות את הגרגרת הבולטת שלו. ״אתה לא תאמין.״

חלק ראשון
שלושה חודשים קודם לכן

פרק 1

מילי

״מילי, ספרי לי על עצמך.״

נינה וינצ׳סטר רוכנת קדימה על ספת העור בצבע קרמל שלה. היא משכלת את רגליה כדי לחשוף טפח מברכיה, שמציצות מתחת לחצאית המשי הלבנה שלה. אני לא מבינה במותגים, אבל ברור לי שכל מה שנינה וינצ׳סטר לובשת יקר בטירוף. חולצת השמנת שלה מעוררת בי רצון לשלוח יד ולהרגיש את הבד, אם כי מהלך כזה יחסל את הסיכוי שלי להתקבל לעבודה.

למען ההגינות, אין לי סיכוי לקבל את העבודה בכל מקרה.

״טוב...״ אני מתחילה, בוחרת את המילים שלי בקפידה. גם אחרי כל הדחיות, אני ממשיכה לנסות. ״גדלתי בברוקלין. כמו שאת יכולה לראות בקורות החיים שלי, עבדתי במשק בית אצל אנשים רבים.״ קורות החיים שלי ששופצו ביסודיות. ״אני אוהבת ילדים ו...״ אני מעיפה מבט על החדר, מחפשת צעצוע לעיס של כלבלב או ארגז חול לחתולים. ״אני גם אוהבת חיות.״

במודעה באינטרנט לתפקיד עוזרת הבית לא דיברו על חיות מחמד, אבל עדיף ללכת על בטוח. מי לא מעריך אנשים שאוהבים חיות?

״ברוקלין!״ קורנת גברת וינצ׳סטר. ״גם אני גדלתי בברוקלין. אז אנחנו שכנות!״

״נכון!״ אני מאשרת, אפילו שאין דבר רחוק יותר מהאמת. יש הרבה שכונות נחשקות בברוקלין שאנשים מוכנים למכור יד או רגל בשביל לגור בהן בבית פצפון. אני לא גדלתי במקום כזה. נינה וינצ׳סטר ואני לא דומות בכלל, אבל אם היא רוצה להאמין שכן, אשמח מאוד לשתף איתה פעולה.

גברת וינצ׳סטר תוחבת קווצת שיער זהוב־בלונדיני מבריק אל מאחורי האוזן. השיער שלה, שמעוצב לתסרוקת קארה אופנתית המטשטשת את סנטרה הכפול, מגיע עד לקו הסנטר. היא בשנות השלושים המאוחרות לחייה. עם תסרוקת אחרת ובגדים אחרים היא הייתה יכולה להיראות רגילה למדי, אבל עושרהּ הניכר מוכיח שהיא מפיקה את המיטב ממה שיש לה. זה בהחלט מעורר אצלי כבוד כלפיה.

אני הלכתי לגמרי לקצה הנגדי בכל הנוגע למראה שלי. אני צעירה אולי בעשר שנים מהאישה שיושבת מולי, אבל לא רוצה שהיא תרגיש מאוימת ממני, לכן בחרתי להגיע לריאיון בחצאית צמר עבה וארוכה שקניתי בחנות בגדי יד שנייה ובחולצת פוליאסטר לבנה עם שרוולים נפוחים. שערי הבלונדיני אסוף לפקעת מאחורי ראשי. אפילו רכשתי זוג משקפיים גדולים, וממש לא נחוצים, עם מסגרת משריון צב שיושבים על אפי. אני נראית מקצועית ולא מושכת בעליל.

״אז לגבי העבודה...״ היא אומרת. ״היא כוללת בעיקר ניקיון ובישולים לא מסובכים מדי. את טבחית טובה, מילי?״

״כן, אני טובה.״ המומחיות שלי במטבח היא הדבר היחיד בקורות החיים שלי שלא שיקרתי לגביו. ״אני טבחית מצוינת.״

העיניים התכולות שלה נדלקות. ״נפלא! אנחנו כמעט אף פעם לא אוכלים ארוחה ביתית טובה,״ היא מצחקקת. ״למי יש זמן?״

אני מדחיקה כל תגובה שיש בה שיפוטיות. נינה וינצ׳סטר לא עובדת, יש לה רק ילדה אחת, שנמצאת כל היום בבית הספר, והיא רוצה להעסיק מישהי שתעשה בשבילה את כל הניקיונות. גם ראיתי גבר בחצר הקדמית הענקית שלה שמטפל לה בגינה. איך יכול להיות שאין לה זמן לבשל ארוחה למשפחה הקטנה שלה?

אני לא צריכה לשפוט אותה. אני לא יודעת כלום על החיים שלה. גם אם היא עשירה, אין זה אומר שהיא מפונקת.

ובכל זאת, אני מוכנה להתערב על מאה דולרים שנינה וינצ׳סטר מפונקת מאוד.

״ונצטרך מדי פעם גם עזרה עם ססיליה,״ היא אומרת. ״אולי לקחת אותה לחוגים או לחברים. יש לך מכונית, נכון?״

אני כמעט צוחקת מהשאלה שלה. כן, יש לי מכונית — זה כל מה שיש לי עכשיו. מכונית הניסאן בת העשר שלי, שבה אני מתגוררת כרגע, עומדת מצחינה ברחוב מול הבית שלה. כל רכושי נמצא בתא המטען של המכונית הזאת. בחודש האחרון אני ישנה במושב האחורי.

אחרי שגרים חודש במכונית מבינים את חשיבותם של הדברים הקטנים בחיים. שירותים, כיור, היכולת למתוח את הרגליים תוך כדי שינה. אלה הדברים שאני מתגעגעת אליהם יותר מכול.

״כן, יש לי מכונית,״ אני מאשרת.

״מצוין!״ גברת וינצ׳סטר מוחאת כפיים. ״כמובן, אספק לך מושב בטיחות לאוטו בשביל ססיליה. היא צריכה רק בוסטר. היא עוד לא מספיק גבוהה ולא במשקל המתאים כדי לשבת בלי בוסטר. האקדמיה לרפואת ילדים ממליצה...״

בזמן שנינה ממשיכה לקשקש על דרישות הגובה והמשקל המדויקות לכיסאות בטיחות, אני מנצלת את הזמן ומעיפה מבט על חדר המגורים. הריהוט אולטרה־מודרני ויש גם טלוויזיה עם מסך שטוח, גדול ביותר שראיתי מעודי. אני בטוחה שיש בו רזולוציה גבוהה ורמקולים עם סאונד היקפי הקבועים בכל פינה בחדר ליצירת חוויית שמיעה אופטימלית. בפינת החדר ניצבת אח, ומעליה מדף עמוס בתמונות משפחתיות מטיולים בכל קצוות תבל. כשאני מרימה את מבטי אל התקרה הגבוהה בטירוף, היא זוהרת לאור הנברשת הנוצצת.

״את לא חושבת ככה, מילי?״ שואלת גברת וינצ׳סטר.

אני ממצמצת לעומתה, מנסה להיזכר ולהבין מה בדיוק היא שאלה אותי, אבל אני לא מצליחה.

״כן,״ אני אומרת.

אני לא יודעת למה הסכמתי, אבל ברור ששימחתי אותה מאוד. ״אני כל כך שמחה שגם את חושבת כך.״

״לגמרי,״ אני עונה בנחישות הפעם.

היא מותחת את רגליה השמנמנות מעט ושוב משכלת אותן. ״וכמובן,״ היא מוסיפה, ״יש את עניין החזר ההוצאות שלך. ראית את ההצעה במודעה שלי, נכון? זה מקובל עלייך?״

אני נושמת עמוק. הסכום במודעה יותר מסביר. אם הייתי דמות מסרט מצויר, היו מופיעים לי סמלי דולר על העיניים בזמן שקראתי את המודעה. עם זאת, סכום הכסף המוצע כמעט מנע ממני להגיש מועמדות לעבודה. מי שמציע סכום כסף כזה וגר בבית כמו זה, לא ישקול לעולם להעסיק אותי.

״כן,״ אני נחנקת. ״זה בסדר.״

היא מרימה גבה. ״ואת יודעת שהמשרה כוללת מגורים, נכון?״

היא שואלת אותי אם אני מסכימה לעזוב את חיי הפאר במושב האחורי של הניסאן שלי?

״כן. אני יודעת.״

״נהדר!״ היא מושכת בשולי החצאית שלה ונעמדת על רגליה. ״אז תרצי שאערוך לך סיור בבית? שתראי למה את מכניסה את עצמך?״

גם אני נעמדת. אני נועלת נעליים שטוחות, אבל גברת וינצ׳סטר נועלת נעלי עקב, ואפילו שהיא גבוהה ממני בסנטימטרים ספורים, אני מרגישה שהיא גבוהה ממני הרבה יותר. ״מעולה!״

היא מובילה אותי ברחבי הבית ומציינת כל פרט ופרט בדקדקנות, עד לנקודה שאני מתחילה לדאוג שעניתי למודעה הלא נכונה ושאולי היא מתווכת שחושבת שאני מוכנה לקנות את הבית. הבית באמת יפה, ואם היו לי ארבעה מיליון דולרים בכיס, הייתי חוטפת אותו. בנוסף לקומת הקרקע, שכוללת חדר מגורים ענק ומטבח משופץ, בקומה השנייה של הבית ממוקמים חדר השינה של בני הזוג וינצ׳סטר, החדר של ססיליה, המשרד הביתי של מר וינצ׳סטר, וחדר אורחים שנראה כאילו יצא מהמלון הטוב ביותר במנהטן.

נינה נעצרת בדרמטיות מול הדלת של החדר הבא. ״וכאן נמצא...״ היא פותחת את הדלת. ״הקולנוע הביתי שלנו!״

קולנוע אמיתי, בתוך הבית שלהם ממש, בנוסף לטלוויזיה הגדולה בקומה למטה. יש בו כמה שורות של מושבים, הפונים אל מסך שנמתח מהרצפה ועד לתקרה. אפילו יש מכונת פופקורן בפינת החדר.

כעבור רגע, אני שמה לב שגברת וינצ׳סטר מסתכלת עליי ומחכה לתגובתי.

״וואו!״ אני אומרת ומקווה שתגובתי נלהבת מספיק.

״נכון שזה נפלא?״ היא רועדת מרוב עונג. ״ויש לנו ספריית סרטים שלמה שאפשר לבחור ממנה. כמובן, יש לנו גם את כל הערוצים הרגילים ושרותי סטרימינג.״

״כמובן,״ אני אומרת.

אנחנו עוזבות את החדר ומגיעות לדלת האחרונה בקצה המסדרון. נינה עוצרת וידיה משתהות על הידית.

״זה יהיה החדר שלי?״ אני שואלת.

״בערך...״ היא מסובבת את הידית שחורקת בקול. אני לא יכולה שלא לראות שהעץ שממנו עשויה הדלת עבה הרבה יותר מכל הדלתות האחרות בבית. הדלת מובילה אל חדר מדרגות חשוך. ״החדר שלך נמצא למעלה. סידרנו גם את עליית הגג.״

משום מה גרם המדרגות החשוך והצר זוהר פחות משאר חלקי הבית. היה קשה להם לסדר פה תאורה? טוב, אני רק עוזרת הבית. לא הייתי מצפה שהיא תבזבז כסף על החדר שלי כמו שבזבזה על הקולנוע הביתי.

בקצה המדרגות יש מסדרון צר. שלא כמו בקומה הראשונה של הבית, התקרה כאן נמוכה בצורה מסוכנת. אני לא גבוהה בכלל, אבל מרגישה צורך להתכופף.

״יש לך חדר רחצה משלך.״ נינה מחווה בראשה לעבר דלת בצד שמאל. ״והחדר שלך יהיה ממש כאן.״

היא פותחת את הדלת האחרונה. חשוך לגמרי בפנים, עד שהיא מושכת בחוט והחדר מתמלא באור.

חלל החדר פצפון. אין כאן מקום לטעויות. ולא רק זה, אלא שהתקרה יורדת באלכסון מהגג. הצד המרוחק של התקרה בערך בגובה המותניים שלי. בניגוד למיטה הגדולה בחדר השינה של בני הזוג וינצ׳סטר עם הארון ושידת האיפור מעץ ערמון, בחדר הזה עומדות מיטת יחיד מתקפלת, כוננית נמוכה ושידה קטנה. החדר מואר באמצעות שתי נורות חשופות שתלויות מהתקרה.

החדר הזה צנוע, אבל בסדר מבחינתי. אם הוא היה מפואר מדי, היה ברור שאין לי סיכוי לקבל את העבודה הזאת. העובדה שהחדר הזה די מחורבן אולי מעידה על כך שהסטנדרטים שלה נמוכים מספיק, ושאולי בכל זאת יש לי סיכוי.

אבל יש עוד משהו בחדר הזה. משהו שמפריע לי.

״אני מצטערת שהוא קטן,״ מקמטת גברת וינצ׳סטר את מצחה, ״אבל תהיה לך כאן פרטיות.״

אני הולכת אל החלון היחיד שיש בחדר. כמו החדר, גם הוא קטן. לא גדול בהרבה מהיד שלי. והוא משקיף על החצר האחורית. אני רואה את הגנן למטה — אותו הבחור שראיתי בקדמת הבית — גוזם את הגדר החיה בעזרת מזמרה גדולה מדי.

״אז מה את חושבת, מילי? מוצא חן בעינייך?״

אני פונה מהחלון ומסתכלת על פניה המחייכות של גברת וינצ׳סטר, עדיין לא יכולה להצביע על הדבר הזה שמפריע לי. משהו בחדר הזה מטיל עליי אימה.

אולי זה החלון, שמשקיף על החלק האחורי של הבית. אם איקלע לצרה ואנסה למשוך את תשומת ליבו של מישהו, אף אחד לא יוכל לראות אותי מכאן. אוכל לצרוח ולצרוח כמה שארצה, אבל אף אחד לא ישמע.

טוב, על מי אני עובדת? אהיה בת מזל אם אגור בחדר הזה, עם חדר רחצה משלי ומיטה אמיתית שאוכל למתוח עליה את הרגליים עד הסוף. המיטה המתקפלת הקטנה נראית טוב כל כך בהשוואה למכונית שלי, עד שבא לי לבכות.

״הוא מושלם,״ אני אומרת.

גברת וינצ׳סטר נראית נלהבת מהתשובה שלי. היא מובילה אותי מגרם המדרגות החשוך אל הקומה השנייה של הבית, וכשאני יוצאת מחדר המדרגות, נפלטת מתוכי נשיפה שלא שמתי לב שהחזקתי. היה משהו בחדר הזה שהפחיד אותי מאוד, אבל אם אצליח לקבל את העבודה הזאת, אתגבר על הפחד. בקלות.

הכתפיים שלי נרגעות סוף־סוף, ואני מתכוונת לשאול עוד שאלה כשנשמע קול מאחוריי.

״אימא?״

אני עוצרת, מסתובבת, ורואה ילדה קטנה עומדת במסדרון. לילדה יש אותן עיניים כחולות־בהירות כמו של נינה וינצ׳סטר, רק בגוון חיוור יותר, ושערה בלונדיני כל כך, כמעט לבן. הילדה לובשת שמלה כחולה בהירה מאוד, עם עיטור תחרה לבן, והיא נועצת בי מבט שנדמה כאילו היא יכולה לראות דרכי, עד לעמקי נשמתי.

מכירים את הסרטים האלה על כתות מפחידות, שמופיעים בהם ילדים מבהילים שיכולים לקרוא מחשבות, סוגדים לשטן וחיים בשדות התירס או משהו כזה? אז אם יחפשו שחקנים לאחד מהסרטים האלה, הילדה הזאת תלוהק בטוח. היא אפילו לא תצטרך לעבור אודישן. מבט אחד והם יגידו לה, כן, את ילדה מפחידה מספר שלוש.

״סיסי!״ קוראת גברת ונצ׳סטר. ״כבר חזרת משיעור בלט?״

הילדה מהנהנת במהירות. ״אימא של בלה החזירה אותי.״

גברת וינצ׳סטר כורכת את זרועותיה סביב כתפיה הרזות של בתה, בעוד הבעתה של הילדה לא משתנה ועיניה הכחולות הבהירות לא משות מפניי. משהו דפוק אצלי אם אני מפחדת שהילדה בת התשע הזאת תרצח אותי?

״זאת מילי,״ מספרת גברת וינצ׳סטר לבתה. ״מילי, זו הבת שלי ססיליה.״

עיניה של ססיליה הקטנה הן כמו שתי בריכות קטנות של האוקיינוס. ״נעים להכיר אותך, מילי,״ היא אומרת בנימוס.

הייתי אומרת שיש סיכוי של לפחות עשרים וחמישה אחוזים שהיא תרצח אותי בשנתי אם אקבל את העבודה, אבל אני בכל זאת רוצה אותה.

גברת וינצ׳סטר מנשקת קלות את ראשה הבלונדיני של בתה, והילדה הקטנה רצה מהר אל חדר השינה שלה. אני בטוחה שיש לה שם בית בובות מפחיד, ושהבובות שלה מתעוררות לחיים בלילה. אולי אחת הבובות תהיה זו שתרצח אותי.

בסדר, אני מגוחכת. סביר להניח שהילדה הקטנה הזאת מתוקה מאוד. זו לא אשמתה שהלבישו אותה בתלבושת ויקטוריאנית מפחידה של ילדים שהופכים לרוחות רפאים. בדרך כלל, אני אוהבת ילדים, לא שהייתה לי אינטרקציה עם הרבה בעשור האחרון.

ברגע שאנחנו חוזרות לקומה הראשונה, אני נרגעת. גברת וינצ׳סטר נחמדה ונורמלית מספיק — יחסית לגברת עשירה כמוה — וכשהיא מקשקשת על הבית, על הבת שלה ועל העבודה, אני מקשיבה רק באופן חלקי. אני יודעת שיהיה נחמד לעבוד כאן, ואתן הכול כדי לקבל את העבודה הזאת.

״מילי, יש לך שאלות?״ היא שואלת אותי.

אני מנענעת את ראשי. ״לא, גברת וינצ׳סטר.״

היא מצקצקת בלשונה. ״בבקשה, קראי לי נינה. אם תעבדי כאן, ארגיש מטופשת אם תקראי לי גברת וינצ׳סטר,״ היא צוחקת. ״כאילו אני איזו גברת זקנה ועשירה.״

״תודה... נינה,״ אני אומרת.

פניה זורחות, אם כי אולי אלה האצות או קליפות המלפפונים או מה שזה לא יהיה שאנשים עשירים מורחים על הפנים שלהם. נינה וינצ׳סטר היא מסוג הנשים שעוברת טיפולי ספא קבועים. ״מילי, יש לי הרגשה טובה בקשר לזה. באמת.״

קשה שלא להיסחף אחר ההתלהבות שלה. קשה שלא להרגיש בניצוץ התקווה כשהיא לוחצת את ידי המחוספסת בידה החלקה כמו תחת של תינוק. אני רוצה להאמין שבימים הקרובים אקבל שיחה מנינה וינצ׳סטר, והיא תציע לי לעבוד בבית שלה ולפנות סוף־סוף את בית הניסאן שלי. אני רוצה להאמין בכל מאודי שזה מה שיקרה.

אבל לא משנה מה אגיד לנינה, היא לא טיפשה. היא לא תעסיק אישה שתגור ותעבוד בביתה ותטפל בילדה שלה בלי לבדוק את הרקע שלה. וברגע שהיא תבדוק...

אני בולעת גוש שנתקע בגרוני.

נינה וינצ׳סטר נפרדת ממני בחום ליד הדלת. ״תודה רבה לך שבאת, מילי.״ היא לוחצת את ידי פעם נוספת. ״אני מבטיחה שתשמעי ממני בקרוב.״

לא אשמע. זו תהיה הפעם האחרונה שכף רגלי דרכה בבית המפואר הזה. לא הייתי צריכה לבוא לפה מלכתחילה. הייתי צריכה לנסות להתקבל לעבודה שיהיה לי סיכוי להתקבל אליה, במקום לבזבז את הזמן של שתינו. אולי משהו בתחום המזון המהיר.

הגנן שראיתי מהחלון בעליית הגג נמצא עכשיו על המדשאה הקדמית, עדיין אוחז במזמרה הגדולה וגוזם את השיחים בקדמת הבית. הוא בחור מגודל, לבוש בחולצה שמבליטה את שריריו המרשימים ובקושי מסתירה את הקעקועים על זרועותיו. הוא מסדר את כובע הבייסבול שלו, מפנה לרגע את מבטו מהמזמרה, ועיניו השחורות משחור פוגשות את מבטי מעבר למדשאה.

אני מרימה את ידי לאות ברכה. ״היי.״

הגבר בוהה בי. הוא לא מברך אותי לשלום. לא אומר, אל תרמסי את הפרחים שלי. הוא רק נועץ בי את מבטו.

״נעים להכיר אותך,״ אני ממלמלת בשקט, יוצאת מבעד לשער המתכת האלקטרוני שמקיף את שטח הבית, וצועדת בחזרה לבית־מכונית שלי. אני שולחת מבט אחרון אל הגנן ורואה שהוא עדיין מסתכל עליי. יש משהו בהבעה שלו שמצמרר אותי.

ואז הוא מנענע את ראשו בתנועה כמעט בלתי מורגשת, כאילו מנסה להזהיר אותי.

אבל לא אומר מילה.