רואים לו לכדור הארץ

למשתמט

א.

מדי בוקר הגיעו אופק ואושרת למועדון התעסוקה בראשון-לציון. הוא הכין עציצים והיא עסקה באומנות. הוא גינן, עקר שתילים רכים מהאדמה, שׂם בעציצים והוסיף עידית באדמת הגינה סביב, והיא כיירה בחמר וציירה בצבע שמן על בד.

מדי יום בשתיים בצוהריים הם המתינו בתחנה לאוטובוס שיפזר אותם לבתיהם.

אופק כבד גוף, אושרת כפופה מעט ועור פניה זרוע במעט אקנה. השניים נראים כך בהשפעת התרופות הפסיכיאטריות, אותן הם נוטלים.

בהפסקות עשר היא קנתה לעצמה פלאפל סמוך למועדון, והוא פרס לעצמו מגבת מטבח מוכתמת וקרועה. על המגבת הוא הניח יוגורט אפס אחוז, קוטג' שלושה אחוז וסנדביץ', העשוי שתי פרוסות לחם קל ופסטרמה דלת קלוריות. תמיד הוא רעב לפני הארוחה ואחריה, כי האוכל הדיאטטי לא באמת משביע. קיבתו "מדברת אליו" מתוך כרסו השמנה.

"את ציירת ופסלת ענקית", אמר אופק לאושרת. "אם זה היה תלוי בי, כבר מזמן הייתה לך תערוכה ב'גוגנהיים' או ב'טייט מודרן'".

"אני לא ציירת ולא פסלת", השיבה אושרת, "סתם חובבת. חובבת נולדתי וחובבת אמות. לעולם לא אוכל לכנות את עצמי אמנית. תמיד אשאר המשועממת מ'אנוש'. בחיים לא יציגו אותי בגלריה ואפילו לא במתנ"ס, רק בתערוכות קבוצתיות, שאנחנו מכינים כאן להורים כל סוף שנה."

הם סיימו לאכול, היא את הפלאפל והוא את ארוחתו הדיאטטית, ולא היה להם כוח לחזור לעבודה. שניהם עישנו בעבר ושניהם כבר לא מעשנים. הם מפחדים שהגורל יתעלל בהם פעם נוספת. לכן לא יצאו לחצר כדי לא להתפתות ולשנורר רק אחת מהמעשנים, שלא הצליחו להיגמל. אופק התרווח על כורסת המועדון, ואושרת התכופפה אל השולחן כשמרפקיה נעוצים בו.

"נמאס!", נאנחה אושרת. "נמאס מהחיים הארורים האלה. כל יום אני כאן מציירת ומכיירת, ואת כל העבודות מביאה הביתה לאימא. לאימא אין מקום, אין לה מקום לאימא. היא כבר הציעה יותר מפעם אחת, שאתרום את כל העבודות שלי לל"ג בעומר לילדים של השכונה, כדי לפנות את המקום ליצירותיי החדשות, ולזה כמובן לא הסכמתי."

"אני אומנם חי לבד", הוסיף אופק. "את מכירה את דירת שני החדרים שלי. כיוון שהדירה קטנה, גם אני מעמיס את העציצים על ההורים. יום אחד הם רבו. כל אחד האשים את השני במחלה שלי והתחילו צעקות. אבא האשים את אימא, שלא הניקה אותי כשהייתי תינוק, ואימא החזירה, שהגֵנים המחורבנים שלו אשמים בכול. אבא מטורלל עם בן מטורלל. אחרי הצעקות הם פשוט התחילו לזרוק עציצים אחד על השני. ככה התפנה מקום נוסף לעציצים חדשים, שכמובן לא חסרים."

"אנחנו צריכים לעשות משהו עם עצמנו", קמה אושרת מישיבה לעמידה. "אולי לפתוח עסק? לעבודות רגילות ממילא לא יקבלו אותנו".

"לא חושב", מלמל אופק בחוסר תקווה והשפיל את המבט ואת הראש.

ב.

יום אחד הם הלכו יחד לתחנת האוטובוס בתום יום העבודה. תיקיהם היו כבדים. לאושרת היו שני בקבוקי מים קטנים ולאופק בקבוק גדול בתיק. הם מאוד צמאים בגלל התרופות הפסיכיאטריות. הם שותים כל הזמן ורצים לשירותים במהלך היום. בנסיעות הם מתאפקים שלא לשתות, כי באוטובוס אין לאן לרוץ. אז ככה הם הלכו וסחבו, הלכו ודיברו.

בתחנת האוטובוס הוא התוודה, שהוא מאוהב בה. זה לא שהיא לא יודעת, כבר דובר על כך. אופק הציע שתעזוב את בית אימהּ ותעבור לגור איתו. היא הסבירה תוך כדי התפתלות, שלא לפגוע, שלא קיימת ביניהם משיכה, שהיא מסוגלת מקסימום לחבק אותו. הוא נעלב והשיב, שגם היא לא יפיפיית השנה, אפילו לא יפיפיית החודש. הם נתנו לאוטובוס שאמור לאסוף אותם לחלוף, ודיברו באמת.

"אולי במקום להקניט כל הזמן אחד את השני, נעשה משהו ממשי?", הציעה אושרת, והמשיכה, "מה דעתך שנפתח עסק?"

"עסק? מה פתאום עסק?", יילל אופק בפסימיות מוחלטת, והמשיך לשאול, "עסק למה? להנהלת חשבונות? התחלתי ללמוד פעם וטעיתי בחישוב. עסק לעציצים? מי יקנה? חנות צילום? המצלמה רועדת לי, כשאני מחזיק אותה בידיים. עסק, איזה עסק?"

"אתה יודע מה משותף לשנינו?", שאלה אושרת.

"מה משותף?", תמה אופק.

"שנינו חלינו בצבא. באמת חלינו בצבא, ומאז אנחנו משוגעים כרוניים."

אושרת הוציאה את בקבוק המים מהתיק ולגמה שלוש לגימות.

"יש עוד חיילים בצבא, לא כמונו, אלה שאנחנו מקנאים בהם, הנורמליים. אבל אתה יודע, לא כל הנורמליים רוצים להתגייס, ואלה שכבר התגייסו לא בהכרח רוצים להמשיך בשירות הצבאי. לא כל אחד מתגרה במוות. אנחנו יכולים להיות המשחררים, אנחנו יכולים לשחרר אותם".

"איך אנחנו יכולים לתת להם פטור?", שאל אופק, "אנחנו הרי לא יושבים בוועדת הערעורים לפטור מהצבא".

"אנחנו נלמד את המעוניינים להיות פסיכים."

אושרת נעמדה על קצות אצבעותיה והושיטה שתי ידיה לאוויר בתנופה.

"אי אפשר ללמוד להיות פסיכי. פסיכי הוא פסיכי, או שאתה כן או שאתה לא." אופק המשיך להיות סקפטי. בינתיים הוא הוציא מהתיק ארנק קטן עם מפתחות, וספר את המטבעות במדויק, כדי שיתאימו למחיר הנסיעה.

"נלמד אותם לשחק את הפסיכי או את הפסיכית. ניתן להם ידע, שאינו זמין לכל אחד: הצגת פסיכוזות, שאיש לא שמע עליהן, ואנחנו מכירים היטב מעצמנו ומחברינו הקרובים."

האוטובוס הגיע ואופק ואושרת עלו עליו.

"זה לא מוסרי לאפשר לאנשים בריאים להשתמט מהצבא", אמר אופק חלושות.

"ולשלול חירות בתקופת השירות?", התעצבנה עליו אושרת, "ולשלוח אנשים בריאים למוות או לנכות, זה כן מוסרי?"

אושרת ואופק התיישבו באוטובוס זה מול זו.

"את יודעת מה? בסדר. מי קהל היעד שלנו?", שאל אופק וניגב את פיו.

"צעירים לפני גיוס, חיילים וחיילות וגם מילואימניקים", הבהירה אושרת.

בחורה צעירה, שעמדה קרוב אליהם, הורידה את תיק הגב הכבד שלה והניחה אותו על הרגליים של אופק. אופק הוריד את התיק מרגליו והניח אותו מתחת למושב. הבחורה לקחה את התיק משם בחזרה.

"איפה נקים את המשרד? יש לנו כסף לשכור דירה או חנות?"

אופק התחיל להבין שאושרת רצינית.

"בכלל לא צריך לשכור דירה".

אושרת שמחה שאופק מצא עניין בדבריה והמשיכה, "נשתמש בדירת שני החדרים שלך. נסגור את אחד החדרים, ובחדר השני נייסד את המשרד."

אופק פינה את מקומו לאישה מבוגרת, שהייתה לבושה בהידור, ונעמד ליד אושרת.

"צריך שם למשרד", בהה אופק בחלל וחשב.

"אולי 'פטור או 'עשרים ואחת'?", שלפה אושרת.

"אני לא חושב שהשמות שהצעת מספיק טובים", ביטל אופק. "מה את אומרת על 'למשתמט'?"

"אופק, אתה פשוט גדול! שם נהדר!", אושרת קיפצה במקום, "אדם שרוצה לטייל פונה 'למטייל', ואדם שרוצה להשתמט פונה 'למשתמט'".

"עכשיו כשיש לנו כבר שם, צריך לחשוב על פרסום, איך נעניין לקוחות פוטנציאלים", אמר אופק והתכוון בכל הרצינות, "פרסום בתקציב מינימלי, וגם כזה שהרשויות לא יתפסו אותנו בעקבותיו".

"אני מציעה מודעות מדפי A4, שאותן נתלה על לוחות מודעות".

"על אילו לוחות מודעות כדאי לתלות?", שאל אופק.

"בעיקר קרוב לתיכונים, ומודעה אחת ליד חנות 'למטייל' שבדיזנגוף סנטר. מי שמתכנן מסע, לא צריך צבא."

התחנה של אופק הגיעה, והוא ירד מהאוטובוס. אושרת הייתה צריכה לנסוע עוד מספר תחנות.

ג.

המשרד היה מוכן עם היפים שבעציצים בצד הקיר והיפות שבתמונות על הכתלים; השולחן המשרדי המפואר היה עשוי עץ מוצק, עם עמודי פלדה. נוסף על כך, שני כיסאות מנהלים מסתובבים הגיעו, המודעות נתלו, והיו פניות ממספר מתעניינים. יום רביעי הגדול הגיע, היום שאליו הוזמנו שלושת הפונים הראשונים, ונקבע להם תור בזה אחר זה.

הראשון בתור היה תיכוניסט רזה ומצ'וקמק. כפי הנראה, אין בכוחותיו לשאת רובה עוזי, ובוודאי לא נשק כבד יותר. הוא קיבל לאחרונה צו גיוס ובא לבוש בחולצת בית-ספר עם לוגו של ה"גימנסיה" בשביל לקבל עזרה.

"ברחתי מהתיכון כדי שתצילו אותי", אמר הצ'יקמוק בקול מבועת ומבולבל.

"יש לך רעיונות מה להגיד לקב"ן?", שאלה אושרת.

"באתי אליכם בשביל שאתם תגידו לי", משיב הצ'יקמוק, מחפש ישועה.

אושרת הושיטה את ידה לבקבוק תה קר הנמצא על השולחן, והתכוונה למזוג לעצמה לכוס פלסטיק. אופק לקח ממנה בעדינות את הבקבוק. הוא הניח על השולחן שלוש כוסות פלסטיק, מזג לשלושתן תה קר, והגיש לפי הסדר: בהתחלה לאושרת, אחר-כך ללקוח ולעצמו אחרון.

"תשתה, תשתה, אולי בזמן השתייה יבואו לך רעיונות", אמרה אושרת לצ'יקמוק.

"הוא צודק. אנחנו צריכים לתת לו את הרעיון. אולי תגיד שרוצים לגייס אותך למוסד?", תמך אופק בלקוח.

"פסיכוזה ידועה. הייתה גם לג'ון נאש. אפילו עשו על זה סרט. לא מקורי! שחוק!", ביטלה אושרת.

"ומה אם אני אגיד שמדובר ב-CIA של אמריקה?", התלהב הלקוח.

"כבר אמרתי לכם, לא מעניין!", התעצבנה אושרת, ולאחר מספר רגעים התעשתה והוציאה מהמגירה צנצנת, שבתוכה עשרה חרקים שחיים בצפיפות.

"מה, יש לָך תחביב להתעלל בחרקים?", שאל הלקוח.

"לא, אני מתעללת רק בדגים, בעיקר בקרפיונים."

אופק ואושרת הישירו מבט אל הלקוח.

"הבאתי אותם, כדי שתוכל להגיד לצבא שאתה עושה להם טירונות, שאתה מחנך אותם להיות חיילים טובים ונאמנים למולדת", הסבירה אושרת.

"מצוין!"

מבט של שמחה וחיוך ניבט מפניו של הלקוח המצ'וקמק.

אושרת פתחה את הצנצנת ופיזרה את החרקים על השולחן.

"עכשיו תוסיף לרעיון שלי תיפוף", היא אמרה.

"מה הכוונה תיפוף? אני לא מתופף", הלקוח לא ידע היכן לשים את עצמו.

אושרת רקעה בידה הימנית על השולחן.

"שמאל, שמאל, שמאל-ימין-שמאל. אתה קולט? ככה."

היא לקחה את ידו של הבחור, ושניהם עלו ביחד על השולחן ורקעו ברגליהם. "שמאל, שמאל, שמאל-ימין-שמאל!", הם פיזמו פה אחד.

"ככה, אתה מבין? בשביל שהחרקים יפחדו ויטפסו על הפסיכיאטרים", הסבירה אושרת.

"מושלם. קאט!", קטע אותם אופק בשפה קולנועית.

החרקים המשיכו להסתובב על השולחן ועל הרצפה בחדר, ושלושת הנוכחים לא הצליחו לאסוף אותם.

"אני לא מוכן לעלות ככה על שולחן של פסיכיאטר!", הקשה הלקוח.

"רוצה פטור או לא רוצה?", קטע אותו אופק.

"רוצה."

"אז תעלה", חרצה אושרת.

הלקוח השני כבר חיכה בתור, ושיחק בקובייה הונגרית כדי להעביר את הזמן.

"המון תודה!", לחץ הלקוח את ידי אושרת ואופק, ויצא.

"מה תודה? אתה צריך לשלם לנו!", השיב לו אופק.

"מה, זה עולה כסף? מצטער, אין עלי ארנק."

הלקוח ברח מהמשרד בלי לשלם, ותוך כדי הבריחה צעק: "ממילא אצטרך לאסוף חרקים בעצמי, כי החרקים שלכם ברחו."

"זהו, הלך. אין לנו מה לעשות", הצטרפה אושרת לחוסר האונים של אופק.

"בפעם הבאה נגבה תשלום מראש", אופק מצא פתרון.

*המשך הפרק בספר המלא*