לימור נחמיאס היא הסופרת הישראלית הכי אהובה עלי. ספר נהדר שלא הצלחתי לעזוב מהיד. הלוואי ותמשיך ותפרסם עוד ספרים חדשים
נהניתי מאוד. אני אוהב את הספרים שלה וקצת חשבתי שאולי עבר הקסם, אולי הסגנון שייך לשלב בחיים שלי שכבר נגמר, ולכן לקח לי זמן עד שהתחלתי לקרוא. ואז כבר לא חשבתי על כלום והתמסרתי לסיפור ולא הפסקתי לחייך. היה כיף!
ספר נהדר כתיבה מעולה לימור נחמיס כותבת מופלאה וכיף להמתין המון זמן בין ספר לספר. מצחיק מותח מרגש הכל מכל עד העמוד האחרון
וואוו וואוו איזה מתח , שנינות, חוכמה וצחוק , הכל ביחד , חוויה אמיתית ! יומיים וחצי בלבד הייתי צריכה כדי לקרוא אותו , אסקפיזם מושלם , כמה תהפוכות כמה הפתעות , דמויות מדליקות ומעוררות מחשבה ואיזה סוף ,אהבתי ממש וממליצה בחום . מחכה לספר הבא !!!! את ״צבוטותי ״ של הסופרת קראתי לפני הרבה שנים ואני זוכרת שמאד אהבתי . רכשתי אותו שוב כדי להנות מחדש 💜
ספר מעולה ביותר, שנון ומצחיק וגם חכם וסוחף ופרוע. לימור אחת הסופרות המוכשרות והיצירתיות. מחכה לספר הבא.
לא רק הגברים חארות! כן, כך היה נדמה בתחילת הסיפור, עת התוודענו לגיבוריו הראשיים: האחד סוציופת נקיסיסיסט, השני אב נכלולי, עוד אחד חסר עמוד שדרה, ועוד ועוד. אבל, ככל שנוקף הזמן, והסיפור מתקדם, צובעת הסופרת גם חלק מן הגיבורות, כגרועות לא פחות, ולפחות גיבורה אחת, מטורפות הרבה יותר. הגרוטסקה בגיבורי הסיפור, מוצגת באי שפיותן; כמעט אין אחת שתחשב בעינינו נורמטיבית. וטוב שכך! הסיפור קיצוני, הולך והופך מפסאדו רומנטי לבלשי ומוטרף. הומור עצמי, לא חסכה מעצמה הסופרת, וניכר כי בסופו של דבר, היא סולחת לעצמה וחיה בשלום עם כתיבתה. אהבתי במיוחד את ההומאז' לכל אחינו הטבעונים, אשר יוצאים באחרית הדבר, בצעדה אל האופק , הם ופרה שהצילו. כל הכבוד! יצירה נהדרת
ספר מעולה. מותח ומצחיק בעת ובעונה אחת. נהניתי מאוד. וכמובן, אין כמו קולו של רודיה קוזלובסקי כדי לשדרג כל ספר ולהפוך אותו למחזה קולי משובח!
גאוני, לא פחות. היה שווה לחכות לספר של לימור נחמיאס כ״כ הרבה שנים. איזה תענוג.
קראתי וקראתי, עד שסיימתי את הספר. מזמן כבר לא חויתי את זה. תודה לך לימור נחמיאס.
ספר מעולה, לא הצלחתי להניח מידי. חכם, מצחיק, מפתיע, מתוחכם, נכנס בקלות לרשימת הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. מומלץ בחום רב!
מעולה！！！ שילוב מושלם של ספרות יפה עם עלילה מותחת ודמויות מעניינות ועמוקות, וכל זה בכתיבה קלילה ומשעשעת.
כמו תמיד לימור נחמיאס מצליחה לטוות עלילה מרתקת, סוחפת שלא ניתן להניח מהיד.
נהניתי מכל רגע ומכל שם של הדמויות, מהראשיות ועד לאזכורים החד פעמיים
הספר נפלא, מרתק, מותח, מעניין, חד, עמוק. כל הדמויות מרתקות אמיתיות, גם אלו שעוררו בי כעס, גיחוך אפילו ממש איבה, עוררו בי גם חמלה ודאגה לגורלן. וכמו תמיד הספרים של לימור, גם אם הם ספרי מתח מצחיקים, יש להם אמירה נותנים חומר למחשבה. ומעבר לכך שהיא יודעת לספר סיפור, יש לה מה להגיד. איזה כיף של ספר
ההתלהבות שלי מהספר התעוררה בשליש האחרון שלו. עד אז הרגשתי שהוא פחות מתאים לי. אצל לימור נחמיאס אנו מצפים לקבל אכזריות פתולוגית מהולה בציניות והומור. הספר הראשון שלה שקראתי לפני עשרות שנים עדיין מזדחל לי מתוך העציצים. בספר הזה נראה היה שהסיפור הוא דרמה סביב חייהם של כמה דמויות שמתנהלות בהצלחה משתנה בעולם הספרות הישראלי. הציניות עדיין קיימת, כל דמות פתטית בדרכה הייחודית. אחת הדמויות היא סופרת מצליחה של ספרי מתח שחורגת מהתבנית שלה ומוציאה ספר שהוא דרמה ״רצינית״ על חיי זוג סופרים. הקורא תוהה אם הוא קורא את הספר הזה עכשיו. בתור ספר שכזה הסיפור היה קצת לקוי. תיאור הדמויות לקוני והן מאופיינות מדי באופן שהופך אותן טיפה לקריקטורה. בשלב הזה הספר לא היה ממש מרתק. אפשר היה להנות מהציניות ולנסות לשער היכן הכותבת בתוך העלילה, אבל זה לא הספיק. הכל התהפך בשליש האחרון. כל החלקים מערמת הפרטים שנחשפנו אליה נפלו למקומם והאכזריות שהסתתרה בין השורות התפרצה בצורה משכנעת. בבת אחת נוצר מתח עוצר נשימה שעושה שימוש גם בפערי המידע בין הקורא לדמויות. בשתיים בלילה אחד נאלצתי לטעון ספר חדש לקורא רק בשביל לקרוא משהו שיוריד אותי לקראת שינה. אחרי שהסיפור נסגר כביכול התגלו קצוות פתוחים נוספים שהביאו את הקורא למרחב עלילתי שלא שיער אותו. הכל נסגר באכזריות והומור ציני מהמיטב של נחמיאס. כל דמות מקבלת את שלה.
ספר מעולה כתוב נפלא מעניין קולח You name It ממש מתאים לתסריט לאחלה סרט בורקס ישראלי של ימינו. מאוד מומלץ מאוד אהבתי.
ספר מדהים של לימור נחמיאס, נקרא בנשימה עצורה. הסופרת צריכה להוציא יותר ספרים בהתחשב ביכולת הכתיבה המופלאה שלה. נהנתי מאוד
לקח לי זמן עד שהתחברתי, בשליש הספר רציתי להפסיק. למזלי נתתי לזה הזדמנות ואז לא עזבתי את הספר. ספר מבריק, כתיבה איכותית, דמויות מעניינות.... סגנון מעולה, שונה מרוב הספרים.מומלץ
ספר מעולה! עלילה מצוינת וכיפית נורא, שונה ולא צפויה לטעמי. כתוב בצורה קלילה ומושכת לקריאה. נהנתי מכל רגע! שאפו ענק!
צחקתי וחשבתי והנהנתי וצחקתי עוד קצת. דמויות מעולות, שמות עוד יותר מעולים, עברית חדה ועלילה מפתיעה. תקראו, אל תפספסו.
נהניתי מכל דמות ומכל תפנית בעלילה. צחקתי בקול רם. תענוג של ספר!!! שישה כוכבים!
ספר נהדר שהצליח להפתיע אותי לא פעם הן מבחינת העלילה והן מבחינת ההומור. כיף לקריאה, מותח ומסקרן. בהחלט מומלץ מאוד
הכל היה כ"כ קומי וכייפי ונבון, אבל הסוף כ"כ מרגש, שבא לי לבכות (התגובה הכי לא סבירה לטקסט הזה).
התחיל קצת מייגע. ציפיתי לספר מתח קליל לטיסה. אבל בסופו של דבר נשאבתי ואהבתי מאד!!
כמה קשה לשמור על כושר כתיבה? כמה זה מלחיץ לעמוד בציפיות בנות עשרים שנה? מאוד! אבל לימור נחמיאס עמדה בשניהם בגבורה ובעיקר בעניין ובחכמה ועונג. כי כזה הוא בדיוק ספרה החדש. נכון, הגיבור פלג דדון לא מתוחכם או מצחיק כמו איה מסטריצ׳י הבלתי נשכחת. אז מה. כמו בחיים ככה בכתיבה אנחנו הופכים עם השנים סטייטמנט לאנדרסטייטמנט ויש בזה יופי ועדינות והתאמה מדויקת לזמן ולמרחב. וזה פשוט יפה, כי העלילה לא פחות מרתקת, והטבע האנושי תמיד היה מפעים ונאלח בו זמנית בספריה של לימור נחמיאס. ההתעסקות עם עולם הכתיבה מצחיק ומשעשע ומתכתב נפלא עם הגרפומניה הגואה בשנים האחרונות - תוצר קצת עצוב של הרשתות החברתיות שם כל אחד מתעקש לדבר רק על עצמו ופחות לקרוא ולקבל השראה מאחר. יש לא מעט בדיחות על כל העולם הזה וזה נפלא. אגב הכל בסדר, הספר מלא show ומעט tell 😉. העלילה נפתלת במידה הנכונה, מפתיעה ובעיקר מתוחכמת ולא מתחכמת. אחד הדברים היפים המוצגים בספר הוא הפתולוגיה של הידרדרות המוסריות האנושית שהיא תולדה של נסיבות ובד בבד עלית רף התגובה להתדרדרות זו, וזה נעשה במלאכת מחשבת מענגת במיוחד. יופי של ספר. סופרת יקרה, אנא - ספר כל שנתיים בבקשה.
ספר מעולה, סוחף ומפתיע, מעביר את הקורא מסע כבמנהרת שדים בלונה פרק, עמוס בתפניות ומאיר פינות אפלות בנפשם הסוערת של אוחזי העט.
נחמיאס מנסה להחזיק בחבל בשני הקצוות - להעמיד סיפור גרוטסקי עם דמויות מוגזמות, אם פסיכופטיות, אם אובססיביות, אם קריקטורות מהלכות - ובד בבד להוסיף להן מימד אנושי, פסיכולוגיסטי ובוחן כליות ולב. מה שמפליא הוא שהיא כמעט מצליחה לעשות זאת, אבל רק כמעט (ולכן רק ארבעה כוכבים).
אהבתי את הגרסה הקולית, הקריין היה רהוט, החלפתי בין מהירויות ובטווח 1.5 עד 1.8 היה נשמע מתאים לי. לקח לי כמה שעות להבין את הפאנץ' של הפרק האחרון, זה הצחיק אותי.
לאורך כל זמן הקריאה בספר המצוין הזה, לא יכולתי שלא לחשוב שכולו הוא "תמצית הישראליות", או לפחות "תמצית הישראליות התל-אביבית". להוציא המצב הגיאו-פוליטי, כמובן, כך שהספר יכול היה להכתב בכל זמן בעשרים השנים האחרונות וכנראה אף בעשרים השנים הבאות, לפחות, וכלל לא יורגש מחוץ למקום ולזמן. כי יש בו הכל בספר הזה, הכל המוכר כל כך מן היום יום: סדנאות כתיבה לסופרים ו(בעיקר) סופרות בפוטנציה, הנערכות על ידי סופרות וסופרים הזקוקים, או לא, לסוג של השלמת הכנסה, תמ"א כן או לא, כדאי או לא כדאי, כולל כל הדיונים בין השכנים וכל נסיונות השכנוע, רווקוּת מאוחרת ומערכות יחסים טעונות, עולם (או שמא – ביצה) ספרות מלא וגדוש קוניוקטורות, פוליטיקות קטנות, קבוצות וקבוצות שכנגד, המתגבשות ומתפרקות על פי האופנה, וסדנאות כתיבה (כבר אמרתי? אני יודעת. אבל יש כל כך הרבה מאלה). בית אחד, בצפון הישן של תל אביב (האזור הכה מבוקש, כה חפור, כה מבטיח לעתיד, אחרי שיסתיימו כל השיפוצים והפינוי-בינוי, סלילת הקווים של הרכבת הקלה, פרוייקט המטרו שטרם יצא לדרך, אבל יום אחד יהיה כאן גן-עדן, או לפחות גן-עדן נדל"ני), תושביו מתחלקים לשתי קבוצות – אלה המבקשים לשפר את מצב המגורים שלהם באמצעות תוכנית תמ"א זו או אחרת, ואלה הרגילים כבר למה שיש להם, ורוצים רק להעביר את שארית ימיהם כפי שנהגו עד כה. וזאת לדעת – יש צורך ברוב גדול של בעלי הדירות, המעוניינים בשינוי, כדי שניתן יהיה לכפות על המיעוט אותו שינוי מיוחל, ולכן מתנהלות שיחות שכנוע רבות שחלקן עולה יפה וחלקן פחות, והעניין לא מוכרע כלל. גורם חיצוני (האמנם?) מתערב, בלי משים, ביחסי הכוחות שבין הדיירים – מלאך המוות. זה החל לפקוד חלק מן המתנגדים, בין אם הם מתגוררים בבניין, ובין אם הם משכירים דירתם; מוות שנראה אקראי, לא צפוי ובכל זאת, תאונות קורות, אפשר להדרס, או סתם ללכת לישון ולא לקום. וממילא המיתות הללו קורות לאורך פרק זמן לא ממש קצר, כך שאין באמת חשד בכלום. סתם ביש מזל. לסקירה המלאה: https://irisganor.com/9655/
הספר מוקרא טוב אך הציניות בקול מופרזת לפרקים. גם הספר ציני ונכתב ללא אהבה לאף אחת מהדמיות הרבות המתוארות בו. הוא כולל גם תיאורים ודיאלוגים ארוכים מידי. ולמרות ביקורת זו הספר נותר מעניין וחכם ומצליח ללכוד את הקורא/ מאזין. מצאתי עצמי מאזין לו עד לשורתו האחרונה. ברכות לסופרת שהגתה ותארה עולם מורכב כזה.
לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/הרוצח-האחרון-בפתח-תקווה-לימור-נחמיאס/
ספר מתח חמוד ומשעשע קריא וקולח. הדמויות מגוונות ומעוררות אמפתיה. מעט עמוס מדי לטעמי.
מרתק , אירוני ומרגש בו זמנית. ובעיקר קריא מאוד ומשעשע. על אף שהספר קליל, הוא מאפשר הצצה למורכבות ביחסים בין הורים וילדים ולמה קורה כשהתאווה משתלטת על האדם.
ספר מהנה מאוד! אהבתי את ריבוי השכבות שלו, ואת הלווי/ ההדרכה הספרותית, שכאילו מבאירים אך למעשה עוזרים לייצר עוד שכבות. לא מסבימה עם אלו שתארו אתהדמויותפשטניות או אףגרוטסקיות.לדעתי יש לא מעט תחכום בבניית הדמויות , ובהשתנות שלהן
סיפור סוחף, מעניין וקולח שהצליח לפרקים להשכיח ממני את המדמנה בה אנחנו חיים. הקריינות נעימה מאוד לאוזן וברורה. היו כמה טעויות בהקראה שאפשר היה לתקן וזה קצת הציק (קולמוס לא הוקרא נכון, ההינו ועוד כמה מילים) אבל סך הכל קריינות מאוד מוצלחת. ממליצה
מעניין. יש בספר משהו מאוד חנוך לויני. הדמויות הנלעגות.. אבל כתוב היטב ומרתק. הסוף לא מספק והדברים נשארו לא פתורים במידה מסויימת
ספר קולח וכיפי שמצליח להיות מטא בנושא כתיבה, מבלי להעיק. ממשיכה לספריה הקודמים.
ספר מוזר, כל כמה עמודים תכננתי להפסיק לקרוא. בסוף קראתי עד הסוף . ספר שמתיימר להיות ספר מתח, אבל אין חקירה ואין תהליך. אבל יש השתלשלות הענינים והתפתחות של הדמויות. לא סגורה על הספר
מאכזב .בודאי לספרים האחרים של לימור נחמיאס.עלילה חסרת הגיון לחלוטין.זה שהיא כותבת מעולה זה ברור מהעמוד הראשון- אבל זה לא מספיק.
סביר. ספר חביב. למה ספרים ישראלים חייבים להתחכם כל כך? ולהתיימר?לא עדיף לדבוק בז'אנר?
כמה רמות מתחת לספר הקלאסי, הפרוע מאוד, של לימור נחמיאס, צבוטותי. מה שהיה שם פרוע אבל הכוכבים התעקשו להסתדר להם היטב בשמיים למרות ההתפרעות, מאבד כאן לגמרי את הכיוון לא פעם. טרחני, גורר קוראים לפארודיה כבדה ולא נעימה לקריאה ולא כל כך חיננית על עולם הספרות הישראלי. ובכל זאת סיימתי את הספר ונוצר עניין בעלילה. הכשרון הספרותי בהחלט עדיין שם. אבל הספר הזה לא כל כך מוצלח לטעמי. הגיבורים מתנהגים ומשתנים כמו שהחליטה הסופרת. לא מתגבשת להם כבמעשה קסם זהות משל עצמם.
קניתי את זה כספר מתח. מתח לא היה כאן. להומור לא כל כך הצלחתי להתחבר. לא אהבתי
כמו שנאמר בספר עצמו, כאשר אין גיבור להזדהות עימו, קשה להתחבר לספר
חמוד מאד! קצת עמוס בפרטים שהרגישו מיותרים, אבל כתוב בצורה מאד זורמת, אז זה לא גורם לייאוש. רב הדמויות מעצבנות וגרוטסקיות ולא מאפשרות הזדהות (מן הסתם שבמכוון, אבל זה קצת קצת מבאס באיזשהו מקום כי כן רוצים להתחבר קצת לדמות)… באופן כללי היה כיף לקרא, אבל אני חושבת שהיתי מעדיפה לקרא את זה בתור סיפור קצר או אסופת סיפורים קצרים. אהבתי שהסופרת לא מזלזלת באנטיליגנציה של הקורא ומפזרת רמזים קטנים לאורך הספר לגבי זהות הרוצח, אבל גם נוטעת ספק מדי פעם עם נתונים נוספים. שעשעה אותי מאד הפואנטה בפרק האחרון. (: מי שמתלבט- תקראו! הספר קליל, זורם ומשעשע.
מאכזב. דמויות שטחיות שאי אפשר להתחבר אליהן. מרגיש כמו תרגיל בסדנת כתיבה יוצרת.
ספר כתוב היטב, אבל היה לי קשה להתחבר לדמויות הראשיות (דווקא דמויות המשנה היו יותר צבעוניות) והעלילה לא הייתה מספיק מעניינת או מותחת.
שמחתי מאוד לראות כי לימור נחמיאס הוציאה ספר חדש, זאת לאחר שהתענגתי על שני ספריה הקודמים "אמא היתה זוחלת" ו-"צבוטותי", שהיו בעיני ספרים נפלאים, מיוחדים ומלאי הומור. כגודל הציפייה גודל האכזבה. ספר מיגע עם ריבוי דמויות לא מעניינות. לא מצאתי את ההומור והקסם שכל כך אפיינו את ספריה הקודמים. למי שלא הספיק לקרוא את ספריה הקודמים ממליצה בחום, על הספר הנוכחי פחות.
ספר מתח סביר, אך לא אהבתי את העומס המעיק של דמויות ואירועים גרוטסקיים.
ספר קצת מבולגן. לקח לי זמן להיכנס אליו. דמויות נלעגות,שלא ניתן להזדהות עם אף אחת מהן. חנוך לוין היה נהנה.....
מבולבל, סתמי, עמוס בריעיונות באופן שיטחי ומעייף! לא מומלץ.
חבל... התחיל באמת יפה, מסקרן ומבטיח. הבעיה הייתה שאיכשהו, מרוב דמויות, מחשבות, התלבטויות ותאורים - נוצר לי בלגן. לא ראיתי לאן הכול הולך. אך בעיקר: לא ראיתי את העלילה המרכזית. יש מצב שבעזרת כמה קוראי בטא נוספים או בעריכה שונה - היה יוצא מרתק ומותח יותר. סורי, אבל עזבתי אחרי שליש הספר.
כל כך שמחתי לשמע הבשורה, לימור נחמיאס פרסמה ספר חדש! מייד רכשתי לעצמי את הספר ופיניתי את יום הכיפורים מהסחות דעת. לצערי, לא אהבתי את הספר. הניסיון של הכותבת להיות צינית ומודעת מראש לביקורת, הפך לרצף מייגע של עלילות מופרכות. לא הרגשתי הזדהות עם אף אחת מהדמויות והקונפליקטים חסרי אמינות. מצטערת להיות מבקרת אכזרית כמו הדמות הראשית בספר, אבל נראה שהסופרת ביקשה זאת לעצמה.
איבדתי עניין כבר בתחילת הספר והפסקתי באמצע. הספר בהחלט קריא והרעיון הבסיסי מקורי אבל לא מייצר עניין בעלילה או בדמויות. אולי מספיק טוב לטיסה
דמויות גרוטסקיות, דיכאוניות, ומונעות מתוך רוע. עלילת אופיר אינן קשורה לסיפור ואינה מוסיפה כלום להבנה. העלילה מבולגנת ואין סוף שמקשר בין הרציחות השונות ולרוצח.
מצחיק, ציני במידה, עם סוג של הומור שחור. הוא גם מבלבל למדי. לא ברור מה רצתה הסופרת לומר, אם בכלל רצתה לומר משהו פרט להתחכמויות מול הקורא המבולבל
באמת שלא מצליחה להבין את הביקורות הטובות, כאילו לא קראנו אותו ספר. מייגע, משעמם, לא מתקדם לשום מקום, דמויות הזויות. ואם זה לא מספיק הקריינות גרועה.
מבנה ספר נחמד. יותר מדי דמויות ראשיות, מה שגורם לכך שרק לקראת הסוף מצליח הקורא לייצר איזושהי אמפתיה לדמויות. הספר מעלה אצל הקורא תאוריות ותהיות שלא נפתרות גם אחרי שמסתיים. מרגיש קצת מרומה
פחות טוב מספריה הקודמים של לימור נחמיאס. דמויות נלעגות, ספר מבולגן, התחכמויות מיותרות. לא באמת מותח.
ספר איום. כתוב ברישול רב. טרחני. מסביר פרטים כמו לילדים קטנים. עריכה טובה היתה מכווצת אותו לשליש מאורכו וזה היה מייטיב עימו. העלילה לא רעה אבל הביצוע - מחריד.
ב"חברים" יש את הפרק על מוניקה ששמה את כל המטבח בקינוח ובסוף יש לזה טעם של כפות רגליים. אז כזה. ערבוב ז'אנרים כושל. שזה מצחיק, כי אחת הגיבורות מזכירה ערבוב ז'אנרים, כאילו מן בדיחה פנימית שכזאת. חח. הספר לא בלש, ולא מדמם כפי שהובטח. הבלשות מתחילה אחרי 2/3 ספר, ואחת הדמויות פתאום מבינה מה קרה בלי רמזים מספיקים. לא משכנע. וגם אין שום דימום, כי רק סיפרו לנו שכל מיני דמויות שאנחנו לא זוכים להכיר, מתו. מה אכפת לנו? הדמויות מבולבלות ואף אחת מהן לא מעוררת אמפתיה. הן מנסות להיות חנוך לוין, אבל אין לנו שום סיבה לפתח רחמים או חיבה כלפיהן. בסוף הן סתם טיפשיות. יש הרבה יותר מדי Tell ופחות מדי Show. אחרי יותר מחצי ספר מספרים לנו על דמות שהיא תוקפנית, ווכחנית, ונוראית, בלי שראינו כלום מזה לאורך כל הספר. בסדנה לכתיבה, מגחיכים לנו את כל תוצרי הכתיבה של כל המשתתפים ללא יוצא מן הכלל וכולם איומים ונוראים במידה שווה. סתם מעליב ולא משרת שום מטרה. לספר בלשים צריך בלש וצריך תעלומה מרתקת. ולא קיבלנו לא את זה ולא את זה. אוקיי, העברית יפה.
התאכזבתי מאוד מכיוון שקראתי בעבר את ספריה של נחמיאס והם ריתקו אותי עד כדי דחיית הליכה לשירותים. ספר זה שעמם אותי קמעה, לא אהבתי את הדמויות, את מהלך העלילה, ציפיתי לאקשן שמעולם לא בא. לא ממליצה אם קראתם את ״אמא הייתה זוחלת״ ״וצבוטותי ״והייתם שבוים כמוני, בעלילתם.
נשברתי באמצע. מייגע, מעייף, לא התחברתי בכלל לצורת הכתיבה. נדיר שאני לא מסיים ספר עד הסוף, אבל סגנון הכתיבה התיש אותי.
ספר גרוע ומגעיל. פה ושם עלילה פה ושם מתח והפתעה. אבל תכלס כמו עוגה ששפכו סוכר בלי הגבלה והכניסו בשביל שיפור הטעם תחתונים מלוכלכים. רעיונות מסובכים ולוליניים ויעני סופר מתוחכמים אבל אפס תשובה אפס מאופס של תשובה איך הרוצחים עברו את הסוויטש מאנשים נורמטיבים לרוצחים. רצח הנקמה בסוף הוא הזויי ותלוש ולא אמין. סיימתי את הקריאה עם טעם רע וקלקול קיבה.
ספר הזוי, בו דמויות שלא קיימות במציאות. אפילו לא קרוב לזה. החצי הראשון של הספר מלא בפטפטת משעממת. לקראת הסוף ישנם טויסטים בעלילה, שאפשר לנחש אותם מ די בקלות. יש גם קטע קצר המבזה את השואה וקטע קצר אחר עם בזיון לחנה סנש. יש גם קצת הומור עוקצני.
למרות הביקורות המפרגנות לא אהבתי את הספר והספור, שפע דמויות מזכיר את חמשת הספורים שאחת הגיבורות מזכירה שהם חוזרים על עצמם , כתיבה תפורה בחוטים גסים, אין עומק בדמויות הרבה קלישאות והכל בבניין אחד ברחוב תל אביבי.. לא ממליצה
התאכזבתי קשות. לצערי, רחוק מאוד מהציפיות שלי שהתפתחו עקב ביקורת מצוינת שקראתי על הספר. לא סוגת עילית, לא מתח ראוי, הכל די צפוי. סורי. בעיקר אני כועס על הביקורת שבנתה כאלו ציפיות.
ספר איום ונורא ממש ממש לא מומלץ עברו 20 שנה מספרה הקודם אולי לימור איבדה זאת עלילה לא קוהרנטית דמויות מפוזרות סוף מחריד קפיצות בעלילה חורים בסיפור הייתי חייב קלונקס על מנת לסיים את הספר כעונש חזרתי לספריה הקודמים על מנת להבין מה קרה לסופרת ואכן עברה המפואר מעיב על הספר העכשווי כל מה שאהבתי בספריה לא קיים היום לדאבוני המלצתי חדה התרחקו מהספר
התחיל לא רע והלך מדחי לדחי. מי שאוהב אלימות יהנה. מי שיש לו בעייה עם סופרים אגוצנריים, נרקיססיטיים, יהנה. אני לא.
1.
הסיפור על המגִִיה
השאלה שהטרידה את המתרגם פלג דדון זה רבע שעה היתה: איך ניתן לכתוב "תחושה של בדידות ביער" במילה אחת. המילה Waldeinsamkeit, שזו היתה משמעותה, נקרתה לפניו בספר שתירגם מגרמנית, והוא שבר את הראש על פתרון אלגנטי. הוא אהב להיתקל במוקשים כאלה והתענג על מלאכת הפירוק שלהם. אולי "בדידות יערית"? חשב. לא. לא מספיק יפה.
בניגוד לאופיו הזהיר וההססני — ויעידו שכניו שהיה איש מופנם שעלה וירד בצעדים חרישיים ונצמד לקירות — על עבודות התרגום שהופקדו בידיו נהג להסתער בפראות. הוא חפר מנהרות והתחפר בשוחות וחתר למגע ותקף מהאוויר ומהים ומהיבשה. "בדידות יערית" לא היתה מדויקת מספיק. וגם ארוכה מדי. הוא רצה להכניס את כל ההרגשה במילה אחת, כמו במקור הגרמני.
הוא עקשן, כך אמרו עליו. אמרו גם שהוא איש נוקדן, וכחן ויהיר, אך באותה נשימה נאלצו להודות שכל אלה הופכים אותו למתרגם איכותי. היו שאמרו שהוא טוטלי וממש בולע את הטקסט ואז מוציא אותו, מושלם, בשפה אחרת. "נכנס מהפה, יצא מהתחת," אמר פעם חברו הטוב, המתרגם אופיר גרינברג, מסווה את קנאתו בהלצה.
וקנאה רבה היתה שם. כל הדיוט ששולט בשתי שפות יכול להעביר סיפור משפה אחת לאחרת, ורבים יודעים לשוות לתרגומם נופך ספרותי; אבל לרקוח תרגום שלוכד את רוחו של הסיפור על כל שכבותיו, על ההקשרים התרבותיים שנרמזים בו, על קצבו הפנימי ועל צבע השפה, והכול בעטיפה מילולית טעימה ומענגת שעושה חשק לקרוא — זאת כבר אומנות השמורה ליחידי סגולה כמו פלג.
מלבד המעלות הללו היה פלג גם בנוי היטב, עילה נוספת לקנאה. אולי רחב מעט באגן, אולי רופס מעט בבטן, אך לבד מאלה נאה בתכלית. את שערו נהג לאסוף על עורפו בגומייה, שכן השיער הארוך צמח לשלושה כיוונים שונים מתוך שני קודקודים שזיהה אצלו פעם ספר נשים שלמספרתו נקלע. תופעה נדירה, הוסבר לו. אלמלא ריסן את שערו בגומייה היה נראה בכל שעות היום כאילו זה עתה קם משינה. מפאת היותו של פלג אנציקלופדיה מהלכת היו שני הקודקודים יאים לו, באופן סימבולי.
לא היו לו חיים קלים, לאיש המצוין והקפדן הזה. הוא עבר מפרויקט לפרויקט, תקוע בין הלקסיקונים ומילוני הסלנג ומאגרי הביטויים והתזאורוס העברי, ומסר את מיטב שעותיו למעשי התרגום. ולמרות הקושי מעולם לא זייף ולא ויתר לעצמו. "חורשיות," חשב. הלחם של חורש וחרישיות. זה היה כמעט טוב, אבל עדיין לא השביע את רצונו. אולי "יעריריות"? יער ועריריות. פלג פתח מילון לוודא. ערירי: "חשׂוך בנים" או "בודד". מצוין. יש פיצוח. הוא הקליד את המילה "יעריריות" ביד בוטחת, נשם בהקלה והמשיך הלאה, בדרכו אל המוקש הבא.
על חיבתו הרבה של פלג למילה הכתובה העידו מדפי הספרים הקורסים בדירתו. הוא עצמו החל לכתוב כבר בכיתה ו', כשחיבר סיפור תעלומה חדש של חברי השביעייה הסודית. בכיתה ט' כתב ספר בסגנון סטיבן קינג, ב־י"ב כתב נובלה של עגנון, ובצבא כתב סיפור של אתגר קרת. אחרי השחרור, כשהחל ללמוד באוניברסיטה ועבד כמגיה במשרה חלקית במערכת מקומון קטן, כבר שקד על רומן משלו, רומן עם טריק, ועמל על פיתוח קול ייחודי משל עצמו.
שבעה סיפורים שלכאורה לא היה קשר ביניהם הרכיבו את הרומן, אבל למעשה בכל סיפור היתה דמות משנית קטנה שהפכה להיות הדמות הראשית בסיפור הבא, פטנט ששימר את סקרנותו של הקורא הנבון וגרם לו לנסות לנחש איזו דמות קטנה תתגלגל להיות גדולה וכיצד. הסיפור התרחש בעיר הולדתו של פלג, פתח תקווה, אך כמודלים ליצירת הדמויות, השתמש בשכניו התל אביביים לבניין. העניק להן תווים ממראם החיצוני וקווים מאישיותם, וציר המתח הדרמטי התלפף סביב דמותו של מגיה, דמות שהיתה מבוססת על פלג עצמו באופן שהצביע על הומור עצמי. הסיפור הפותח מבין השבעה עסק במגיה שצובר עלבונות מכתבי מערכת העיתון שמזלזלים בו, ובסיפורים הבאים הכין פלג את הקורא למעשה הרצחני, המפתיע, שיעשה אותו מגיה כבדרך אגב בסיפור האחרון, מעשה שהקפיץ את הרומן "הרוצח האחרון בפתח תקווה", לדרגת יצירת מופת. אבל הרחוב הספרותי באותה העת לא היה ערוך להופעתו של פלג דדון, וכך קרה שחמישה מו"לים שונים דחו את יצירתו בתואנות מתואנות שונות.
הסטודנט הצעיר לא היה מעורה דיו בביצת הספרות המקומית ולא ניסה לערער ולהתווכח. מהערותיהם של העורכים הדוחים, כך אהב לכנות אותם, עלה שלא השכילו לקלוט את ההומור שלו, והוא היה רגיל לזה. מכריו הקרובים ובני משפחתו ידעו שהוא מצחיקן, היו ביניהם שקראו לו גאון, אבל לאנשים מבחוץ לקח זמן להבין אותו. מישהי שיצא איתה באותה תקופה עזבה אותו כי היה "בדרן כפייתי" — כך ממש כינתה אותו. "לא צריך להצחיק בכוח," אמרה, מציגה לראווה את בורותה.
אך מים רבים זרמו בנהר מאז, ובינתיים הספיק להשלים את לימודיו, להתמחות בספרות גרמנית, ואף קיבל מהוריו מלגה ללימודים בגרמניה. מהנֵכר כתב ביקורות על תרגומים עבור המגזין המקוון "ונדל־איזם", ועם שובו ארצה, משכיל ומבוקש, הרחיב את כתיבת הביקורת גם לספרות מקור, החל לתרגם מגרמנית והשלים הכנסה כמורה לספרות בבית ספר תיכון, עבודה שסידר לו מכר, ריף הרשטיק, שלימד אזרחות באותו בית ספר. תרגומיו של פלג זכו לשבחים בקרב יודעי ח"ן, שהיו לא רבים אך רבי־השפעה.
בליל קיץ אחד, כאשר לא הצליח להירדם ובשביל לעייף את עצמו סידר וניקה את הבית, כמעט זרק לפח מחשב ישן. למזלו, התעוררה סקרנותו והחליט לחטט בו רגע לפני שנפרד ממנו, וכך מצא בתוכו את אותו רומן דחוי בסיפורים. כל הלילה ישב וקרא את הסיפור על המגיה, ופרצי צחוק רמים נפלטו מפיו. זה מצחיק נורא, אמר לעצמו, ויצא למרפסת וקרא אל חשכת הליל: "זה מצחיק נורא!" עד שנביחות כלבים שהעיר השיבו אותו פנימה. למחרת סימן באדום מקומות בעייתיים והחל לעבוד על הסיפור הבוסרי ממרום גילו וניסיונו, ושקע עד צוואר בשכתוב ובעריכה. לבית הספר הודיע שלא ישוב ללמד בספטמבר והציע שימצאו מורה מחליף, ואת כתיבת מאמרי הביקורת הקפיא זמנית. הוא ביקש מהוריו מענק התפנות לשנה, ואת כל זמנו ומרצו הקדיש למלאכת הכתיבה.
גם כאשר חברו הטוב אופיר גרינברג הזמין אותו להצטרף אליו לנסיעה ליריד הספרים הבין־לאומי בלונדון, לחפש ספרים להוצאות הספרים בארץ ולהציע את עצמם כמתרגמים, סירב. אופיר ניסה לשדל אותו לנטוש את שולחן העבודה כאילו חשש שפלג יהפוך לסופר מצליח וישאיר אותו מאחור. יחפשו ספרים כל אחד כחפצו, נידנד אופיר, פלג בגרמנית ובפולנית ואופיר בצרפתית וביפנית, וישובו ארצה עם השלל. אבל פלג רק רצה להיעזב בשקט ולהישאר בבית ולעבוד.
כעבור חודש שלח את הסיפור הראשון, שלם וגמור, להוצאת הספרים "פנדורה", שנחשבה בעיניו להוצאה האיכותית ביותר בארץ. הוא העריך מאוד את העורכת הראשית, פסגה ורשבסקי, שטעמה בספרים ובסופרים היה יוצא מן הכלל ומעולם לא הוציאה לאור ספר רע. במכתב המצורף ציין שזו טעימה מספרו, שיש ברשותו עוד שישה סיפורים, והסביר בהרחבה את הקשר המבני והעלילתי ביניהם. ומרגע ששלח, החליט לא לחשוב עוד על כתב היד עד שתתקבל התשובה.
2.
הביצה הספרותית
לאחר שנה של היסוסים ושכתובים שלחה נויה בליזובסקי את כתב היד הראשון שלה לשלוש הוצאות ספרים שונות, כאלה שאהבה את מרכולתן בדרך כלל, וכל השלוש יצרו איתה קשר. ראשונה התקשרה בשעת בוקר מוקדמת העורכת גרטה שוורצוולד מהוצאת "גרשיים", והכריזה: "נויה בליזובסקי, את הולכת להיות סופרת," ובו־ברגע, בגיל עשרים וחמש וחצי, החיים האמיתיים של נויה בליזובסקי, חיי הסופרת שנועדו לה ושהמתינה להם כל השנים באוניברסיטה, התחילו. גרטה ונויה קבעו להיפגש בעוד שבועיים, לכשתשוב גרטה ארצה מיריד ספרי הילדים באיטליה. נויה התבקשה לעבור עד אז על החוזה הסטנדרטי שגרטה שולחת אליה ממש עכשיו, "הנה, שלחתי, תבדקי אם הגיע," ולהכין הערות, אם תהיינה.
כעבור יומיים התקשר פרופסור עמית בכיר, העורך הראשי של "דימרי־סילברה", הוצאת הספרים הגדולה בארץ, ואמר: "אני רוצה להצדיע לך, נויה. בואי ניפגש לדבר על כמה עשירה את הולכת להיות מעכשיו." לא רק שעמית דיבר על כסף, אלא אף מיהר וקבע לקיים פגישה בעוד ארבעה ימים, שני דברים שהקנו לו יתרון על פני גרטה שוורצוולד. נויה פתחה את ארון הבגדים שלה ומצאה שם רק טוניקות דהויות לבית, ג'ינסים וטריקו לאוניברסיטה או שמלות צמודות וחשופות לדייטים. שמלה פשוטה ונאה לפגישת עסקים לא היתה שם, ולמעשה, מעולם לא היתה לה; לא היו לה עסקים. היא מיהרה לרכוש אחת בצבע אפור־כחלחל מעושן, עם שרוולי שלושת־רבעי וכפתורים מלפנים, והתאימה לה זוג נעלי אוקספורד ותיק צהוב. בבוקר הפגישה עם עמית התלבשה והתאפרה קלות, וכשהכתיפה את התיק הצהוב ויצאה אל רכבה, הטלפון צילצל.
פסגה ורשבסקי מהוצאת "פנדורה" לא התקשרה בעצמה. המזכירה שלה התקשרה, רגע לפני שנויה התניעה את רכבה בדרכה להיפגש עם עמית ולנהל מולו משא ומתן על החוזה לספר. ומכיוון שכבר קבעה איתו והתלבשה והתארגנה, נסעה לפגוש אותו. מתוך נימוס שתתה איתו קפה על חלב שקדים, האזינה להצעתו ונסעה לחתום ללא משא ומתן אצל המתחרה, העורכת הטובה בארץ, פסגה ורשבסקי.
לאחר שחתמו, התהלכה נויה בשדרה ומשכה את הזמן בטרם שבה לרכבה. היא הרגישה שהאוויר שהיא נושמת קיבל איכות חדשה, טעם לוואי יוקרתי, וידעה בוודאות שמשהו התחלף במשהו אחר וכבר לא ישוב. כמו להחליף ארץ מגורים, ארץ ענייה בארץ רווחה, לתמיד. מרגע זה והלאה החיים שלה יהיו חיי ברנז'ה זוהרים בביצה הספרותית. במספרה, למחרת, בקשה לשזור בשערה הבהיר גוונים בלונדיניים ולגזור אותו עד קו השכמות. היא ידעה שתואר הסופרת החדש יזמן לה מפגשים עם דמויות ססגוניות ועם מעריצים ואנשי רוח, כאלה שתוכל לבחור לה מתוכם את המוצלחים ביותר לבילוי הרפתקאות רומנטיות, והתכוננה.
אבל לא כך היה. הכתיבה התגלתה כסתם עבודה, ככל עבודה בודדה, ולגברים לא היה אכפת, להפתעתה, אם היא סופרת או לא. פעם בכמה זמן היתה קונה מחשב חדש ומתיישבת וכותבת בו, אלא שזה לפתע התקלקל לו. האישה האחראית, שציפתה מכולם להיות הגונים כמותה, היתה ממהרת אל החנות וקובלת: איך ייתכן שמחשב חדש עושה כאלה בעיות? ומהחנות היו מסבירים שמשחלפו שלוש שנים ממועד הרכישה, לא מדובר עוד במחשב חדש. ונויה היתה ממצמצת בתדהמה ופיה יבש ממילים. כיצד חלפו להן ככה השנים בלי שהרגישה ובלי שהספיקה לשים לב לעצמה? רק כתבה עוד ספר או שניים ושָמנה מהישיבה האין־סופית מול המחשב, וזהו. בבית הביטה במראה, נבהלה ונסה בחזרה אל המחשב. המחשב החדש היה הפעם יפה במיוחד, זהוב ודקיק, כך שתוכל לצאת איתו לכתוב בבתי קפה וללכוד ברשתה גברים אגב עבודה. גם תיק יוקרתי לנשיאת המחשב רכשה, תיק אלגנטי בצבע שמפניה ורודה. היא יצאה מדי יום עם התיק וישבה בבתי הקפה של הביצה, מוקפת בסופרים ובמתרגמים ובמשוררים ובקולנוענים, מנסה לכתוב ולאתר גבר מעניין, אומן, רצוי סופר.
היא חשבה כמה צדק אביה. איך העבירה את שנותיה הטובות, מגיל עשרים עד עשרים וחמש, בחוג לספרות, בניגוד לעצתו. הוא הציע לה לבחור בחוג לכלכלה או למתמטיקה כי שם לומדים הרבה גברים. "בחוג לספרות יהיו רק נשים, חבל על השנים הטובות שלך," ניבא וצדק. הגברים בחוג לספרות היו רק המרצים, והם היו סופרים ומשוררים נשואים באושר ועם רגל אחת בקבר.
עם סיום התואר השני עדיין נותרו לנויה הקשישה בת העשרים וחמש שרידי יופייה, וכששזרה בשערה הבהיר את אותם גוונים בלונדיניים, נראתה מצוין. אבל המחזרים שאיתם ניאותה לנהל מערכות יחסים נשברו אחד אחד כאשר הסתערה בהשראת פתע על כתיבת איזה ספר ושכחה מהם וביטלה תוכניות ולא השיבה לטלפון. פעם אחת נחתה עליה ההשראה דווקא בבוקרה של נסיעה לחופשה זוגית בצפון איטליה, וכדי שהכסף לא ייזרק כולו לפח, נאלץ בן הזוג המופתע לטוס בגפו לעשות סקי ולהתחמם מול האח בחדר מלון רומנטי. "יותר גרוע מלחיות עם רופאה סטאז'רית," אמר לה כששב משם, ונטש אותה.
בן זוג אחר היה אלרגי לחתולים העיוורים והגידמים שלה והציב אולטימטום, ונויה, שהצילה וגידלה אותם כנסיכים בניסיון לפצותם על הנכויות שהסבו להם חיי הרחוב, ויתרה על בן הזוג. אחד אחר אמר לה ברגע של כנות שהוא מקנא בספר שהיא עובדת עליו, ומשלא באה לקראתו והפסיקה לכתוב — עזב. ובכל הזמן הזה נויה לא ויתרה על חלומה, למצוא סופר. סופר שונה ממנה, לא סופר מתח, לא יוצר של רבי־מכר. מישהו מיוחד, מוכשר ונדיב, שכתיבתו עמוקה ומרגשת. סופר שמעצם היותו אדם כותב יבין מדוע היא זקוקה למקבצי שקט גדולים ויזדקק למקבצים כאלה בעצמו, אחד שיכיל את השבועות שבהם היא נעלמת לחדר העבודה בטרם שחר ויוצאת ממנו אחר חצות, ואת התפרצויותיה הרגשיות לפני ואחרי פרסום ספר. אבל היא לא מצאה כזה. הרעש בבתי הקפה לא הניח לה להתרכז בכתיבה, צווארה כאב, ובסופו של דבר הונח המחשב הזהוב על שולחן העבודה, כמו המחשב הפשוט שהיה לה לפניו, ותיק הנשיאה היוקרתי עבר ממקום למקום ומחדר לחדר עד שמצא את דרכו לבוידעם.
והשנים חלפו, והמחשבים התקלקלו בזה אחר זה, וגם החתולים. מדי פעם מת אחד מסרטן או מאי־ספיקת כליות, ונויה לא עמדה בשברון הלב ומיהרה להציל גור חדש תחתיו, וחייה היו רצף לולאתי של רכישת מחשבים והצלת גורים וכתיבה אין־סופית, וכבר מלאו לה שלושים וחמישה חורפים של ייאוש ולאחריו של השלמה עם המצב, כאשר אל מפת חייה פסע ונכנס הסופר מואב רג'ואן.
3.
רמות אחרות
פסגה ורשבסקי חיבבה את נויה, ולא רק בגלל שהיתה סופרת מתח רבת־מכר, כזו שמכניסה ממון רב לבית ההוצאה, ובכך מאפשרת לפסגה להוציא לאור ספרות פחות משתלמת כלכלית ויותר יוקרתית. היא חיבבה אותה כי נויה היתה חרוצה, אחראית, נאמנה וצפויה מראש. כשפסגה חיזרה אחרי הסופר המבטיח מואב רג'ואן בניסיון להחתים אותו אצלה, הציעה לתת לו את מספר הטלפון של נויה, שיתייעץ איתה, והוא הסכים.
בשיחה הוא נשמע לנויה גבר איכותי ונעים. היה לו קול רדיופוני, רך ועמוק, והוא הקשיב לה באמת כשייעצה לו. הם גלשו לנושאים נוספים וגילו שנולדו בהפרש של יום אחד זה מזה, ואפילו על המצב הפוליטי שוחחו מעט, לגשש ולראות מי בעד מה. לאורך השיחה בנתה בראשה את דמותו נאת המראה, ולאחר השיחה גילתה שהיא ממשיכה לחשוב עליו, רכשה את ספרו הראשון והיחיד ושקעה בקריאתו, וכעבור כמה ימים התקשרה אל פסגה ואמרה שהיא חושבת שהוא סופר מצוין. עוד יומיים עברו, ופסגה הזמינה אותה לארוחת יום הולדת משותפת לשני העקרבים, נויה ומואב. אמנם יום הולדתם יחול רק בעוד כמה שבועות, אבל מואב חתם אצל פסגה, וזו הזדמנות לאכול טוב ולשתות קצת. נויה לבשה שמלת סריג שחורה וארוכה, ולרגליה נעלה נעלי פלדיום אדומות. היא קנתה למואב בקבוק ויסקי קטן, למקרה שיביא גם לה מתנה, ועטפה אותו בדף צבעוני שתלשה ממגזין אופנה. היא הסתירה את המתנה היטב בתחתית התיק הצהוב, למקרה שלא יקנה לה דבר, ויצאה לדרך.
פסגה ורשבסקי ובעלה רותם שמלצר התגוררו בשכונת נוף ים בהרצליה, שכונה שהקסימה את נויה התל אביבית כי היו בה מקומות חנייה בשפע. היא דפקה בדלת באיחור קל, וכשנכנסה פגשה באף ענקי, עקום ומזרה אימים, שהציץ בה מתוך פרצוף תוהה ובוחן.
"תכירו. נויה, מואב. מואב, נויה."
נויה המבועתת בלעה רוק, התאמצה לחייך ולחצה רפות את ידו של מואב. הוא חייך תחילה, אך משהבחין בהסתייגות שבעיניה מיהר להשפיל את אפו ובעקבותיו את מבטו, ומאותו הרגע לאורך כל הסעודה לא הביט בה. את בקבוק הוויסקי שקנתה לו לא נתנה לו, והוא נותר עטוף וחבוי עמוק בתיק. אם מואב קנה לה משהו, לא היה אפשר לדעת; הם לא החליפו יותר מארבעה או חמישה משפטים לאורך כל הערב. כישרונה לניהול שיחות חולין קולחות השתתק מאכזבה, והיא התאמצה להסוות את שברון הלב ולהעמיד בכל זאת פנים מחייכות. היא לא יכלה שלא לכעוס עליו. בקולו הרדיופוני ובדבריו הנבונים בשיחתם הטלפונית כאילו שיקר לה, מכר לה מצג שווא, גרם לה לחשוב שהוא נאה ומושך. היא רצתה כבר להיות לבד ולבכות, אבל חייכה אליו כאילו היה סתם בחור רגיל.
לאחר שמואב נפרד ונסע הביתה, נעתרה נויה לקפה אחרון עם פסגה. השתיים השאירו את רותם למלא את המדיח במטבח ופרשו לחדר הישיבות הביתי, לדסקס עניינים אחרונים לגבי ספרה השישי של נויה, שעמד לצאת לאור. פסגה שאלה מה היא חושבת על מואב, ונויה אמרה שהוא נראה אדם נחמד מאוד אבל לא לטעמה. פסגה אמרה שלדעתה הוא סקסי "ברמות אחרות" ושהיא שמעה שהוא הזיון הכי טוב בעיר, חד־משמעית.
עם המידע הזה נהגה נויה לתל אביב והלכה לישון, ולמחרת התקשרה אל מואב להתנצל על שלא היתה קומוניקטיבית בפגישה. "הבאתי איתי מצב רוח מהבית, זה לא קשור אליך בכלל," שיקרה. היה מוזר לה לשמוע את קולו שוב בטלפון. שוב הפך לגבר הנאה שדמיינה בראשה, ונאלצה להכריח את עצמה לחבר את הקול הנעים עם האף מזרה האימים. מואב אמר שהיא הקדימה אותו. הוא בדיוק התכוון להתקשר ולומר שהיה לו נעים מאוד להכיר אותה ולהתנצל על שהוא עצמו לא היה קומוניקטיבי במיוחד. היא אמרה לו שהוא היה קומוניקטיבי במידה הנכונה יחסית למה שהיא עצמה איפשרה, וכששאל השיבה שכן, היא תשמח להיפגש איתו לחוויה מתקנת. היכן שירצה, הוסיפה. אך במקום להזמין אותה אליו הביתה ליין ולסושי כפי שנהוג בעיר, הוא הזמין אותה לטיול בטיילת ולסעודה במסעדה.
במשך שבועיים עינה אותה בטיולים, במסעדות, בהופעות מחול ובהצגות, ונענה רק בחטף לניסיונותיה לנשקו לפרידה בסוף הערב. היא אמרה למשוררת שלומצי כץ, חברתה הטובה, שהיא חושבת שאולי הוא הומו או שהוא סובל מבעיות זקפה או שיש לו זין קטן מדי שמביך אותו. שלומצי הציעה בכל זאת לייצר סיטואציה מינית ולבדוק לפני שממשיכות הלאה. הרי פסגה לא סתם אמרה את מה שאמרה, הרי לא ייתכן. בערבו של אותו יום שתתה נויה במסעדה כמות גדולה מהרגיל של יין, וכשהחל להיפרד ממנה בתחתית גרם המדרגות בביתה שברחוב פומבדיתא, אחזה בצווארון חולצתו ומשכה אותו אליה בשכרות חיננית.
"למה אתה לא שוכב איתי? למה למה למה?" שאלה בסקרנות.
הוא אחז במותניה והצמיד אותה אליו. "כי אני מכבד אותך."
"אז תשכב איתי בצורה מכובדת!"
למחרת התקשרה אל שלומצי ודיווחה שפסגה צדקה, וכך בגיל שלושים וחמש קרה לה מה שחלמה וקיוותה לו זה עשר שנים: היה לה חבר סופר.
החודשים הראשונים היו מתוקים מדבש. ההתאמה היתה מושלמת, וההבנה זה את צרכיו של זה, שתחילה נראתה לנויה טובה מכדי להיות אמיתית, היתה למובנת מאליה. די מהר הם החליטו שאין טעם לחכות ושכדאי להתקדם ולעבור לגור יחד. הם שכרו בית גדול בצפון החדש של תל אביב וכיסו את עלותו החודשית בעזרת דמי השכירות שקיבלו כל אחד על דירתו.
בביתם החדש, שהיו בו חמישה וחצי חדרים גדולים, השתרע חדר ספרייה שגודלו כגודל אולם בינוני, וכל קירותיו מדפים לספרים ואפילו סולמות הזזה לטיפוס אל המדפים הגבוהים היו מחוברים למסלולים סמוכים לתקרתו.
"הספרייה הזאת מושלמת בשביל הסדנאות שלך," אמר מואב כשראו את הדירה לראשונה.
נויה התמוגגה מכך שחשב דווקא עליה, ומכך שהביע את הסכמתו לעריכת הסדנה הביתית שלה בדירה המשותפת, על חשבון פרטיותו שלו. "לגמרי," אמרה ונשקה אותו. "וגם לך תהיה סדנה ותוכל לקיים אותה כאן. אתה תראה."
"תראי איזה רוחב, זה לא חדר, זה אולם קונצרטים." הוא צחק. "חמישים אנשים ייכנסו כאן בלי למצמץ."
"אני לא יכולה ללמד יותר מחמישה־עשר במפגש."
"אני יודע, אבל אני רק אומר. ואגב, גם את הסדנה של הפנסיונרים תוכלי להעביר כאן, נארגן להם כורסאות וספות כמו שהם אוהבים."
"תודה שאתה חושב על הכול, מותק. אני אוהבת אותך אבל לא צריך להגזים." היא שבה ונשקה לו. "הסדנה של הפנסיונרים תישאר בסלון של אמא שלי."
"למה? יהיה להם טיול קטן. הזדמנות לצאת מהבניין. תני להם לעשות קצת כושר."
"שום כושר. הם עלולים למות בדרך ולא להגיע."
ארגזי ספרים רבים מספור הובאו לחדר הספרייה הענקי, הן מביתה של נויה והן מביתו של מואב, ונפרקו בזהירות ובאהבה. כאות לנצחיות הקשר ביניהם עירבבו את הספרים אלו באלו על המדפים, וסידרו אותם מחדש, לפי סוגות. נויה נכנסה להתגורר בדירה כמו פוסעת על ענן, מחובקת עם המנשא של ארווין החתול שלה, מנושקת על ידי מואב ואפו, ולא חשבה אפילו לרגע על האמרה האנגלית: היזהרו במשאלותיכם.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
