מועדון בריאר

פרולוג

חג ההודיה 1954
וושינגטון הבירה

לו רק הקירות האלה יכלו לדבר... טוב, הם לא מדברים, אבל הם ללא ספק מקשיבים. וצופים מהצד.

בית בריארווד נבנה בתחילת המאה העשרים. הבית — חזית לבנים, ארבע קומות, מעט מט לנפול — חולש על הכיכר שלמטה כבר חמישים וארבע שנים. הוא ראה שלוש מלחמות, עשרה נשיאים ואינספור דיירים... אבל עד הערב, אף רצח. עכשיו קירותיו מדיפים ריח של תרנגול הודו, פאי דלעת ודם, והבית מזועזע עד אמות הסיפים.

וגם קצת נרגש. כבר עשרות שנים שבית בריארווד לא ידע התרגשות כזאת.

רצח. רצח כאן, בלב וושינגטון, הבירה הישנונית עם גדרות הנצרים הלבנות! ועוד בחג ההודיה. לא שהבית הופתע במיוחד. חגגו בו מספיק חגים, כך שהוא יודע שכאשר מכנסים יחד את כל המשפחה, מערבבים קצת פונץ', רום וטינה סמויה רבת שנים, לפעמים נשפך דם. אבל התקרית שפרצה הערב והתיזה אלימות מהמסד עד הטפחות בעליית הגג...

בחיי, דבר כזה עוד לא ראיתם.

יש גופה בדירה בעליית הגג, אגם של דם זולג מתוך גרון המשוסף קרוב לעצם. באולם הכניסה למטה בלש כותב בפנקסו. במטבח, שבעה־עשר אנשים מסתובבים בשלבים משתנים של הלם: מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, חלקם בוכים, חלקם שותקים. וכמעט כולם, יודע הבית — לאחר שצפה בכל העניין מתפוצץ מתחילתו המזעזעת ועד לסופו המזעזע עוד יותר — מטפחים חשש מוצדק מכך שיסיימו את הלילה באזיקים.

הבלש מגיע למטבח לדבר עם הבעלים של בית בריארווד ורעייתו, אבל הרעיה שקועה בהיסטריה. הבית מנפנף בווילונותיו, מטלטל דלת או שתיים, מציץ שוב אל זירת הרצח שבקומה העליונה. על הקירות הירוקים של הדירה ההיא מצויר צמח מטפס עצום, מפותל ופורח, אבל תחת כתמי הדם קשה לדעת באילו פרחים מדובר. זה היה רצח נלהב מאוד, חושב הבית. היד שנופפה בסכין לא הפגינה היסוס ולו לרגע.

"עוד לא זיהינו במי מדובר, גברת נילסון," אומר הבלש לבעלת הבית, כשתשומת לב הבית שבה אל המטבח. "לא מצאנו שום תעודה מזהה על הגופה."

"ובכן, אני מקווה שאתה לא מצפה שאני אסתכל! בהתחשב בעצביי הרופפים —" היא הודפת את כוס המים שדוחף אליה בנה המתבגר הצנום.

"קיבלנו דיווחים ראשוניים על כך שהמוות אירע בין שש לשבע בערב. אני מבין שלא היית בבית באותה שעה, גברת נילסון?"

"יצאתי למועדון הברידג'. אני תמיד יוצאת למועדון הברידג' בחמישי בערב."

"גם בחג ההודיה?" הבלש נשמע ספקן. אם הייתָ רואה כל כך הרבה חגים מידרדרים כמו שאני ראיתי, רוצה הבית לומר לו, היית מופתע שלא כולם מתחמקים מהם במידת האפשר.

"בזבוז מזעזע, חג ההודיה. אני מגישה לדיירים שלי תרנגול הודו לארוחת צהריים, אבל יש אנשים שזה לא מספיק להם," גברת נילסון מושכת באפה ומביטה בבנה, שעדיין נמצא לידה עם כוס המים. "הוא לא ינקוף אצבע כדי לעזור לאמו במטבח, אבל ברגע שהאישה הזאת אומרת שהיא מכינה תרנגול הודו שלם בתנור הסטרטוליינר שלי —"

בית בריארווד לא מחבב את גברת נילסון. הוא לא חיבב אותה מהרגע שבו חצתה לראשונה את המפתן בתור כלה, והתלוננה, עוד לפני שניערה את האורז משערה, על כך שהמסדרונות צרים מדי (המסדרונות שלי! צרים מדי!); והוא עדיין לא מחבב אותה, גם לאחר עשרים שנה. אף אחד במטבח לא מחבב אותה, הבית יודע זאת היטב. לא קשה במיוחד לפענח אנשים.

"הגופה נמצאה בדירה בקומה הרביעית, הדירה עם הקירות הירוקים." הבלש מביט ברשימותיו, ולכן הוא מחמיץ את הרמז הראשון: המבטים המתוחים שעוברים במהירות בין שישה־עשר העדים האחרים. או שמא עדיף לקרוא להם חשודים? תוהה הבית. כי הוא יודע משהו שהבלש אינו יודע.

הרוצח עדיין נמצא בחדר.

"תוכלי לומר לנו מי שוכר את הדירה בקומה העליונה, גברת נילסון?" ממשיך הבלש באדישות.

בעלת הבית שוב מושכת באפה, והבית נרגע ומטה אוזן. "גברת גרייס מארץ'."

ארבע שנים וחצי קודם לכן

יוני 1950

פרק 1

פיט

קיטי יקרה,
האם השם ײבית בריארוודײ נשמע לך מבטיח?
נחיה ונראה!
הלוואי שהיית כאן.

גרייס

אור שמש אביבי של חודש יוני שטף את הרחוב, צלילי סקסופון ג'ז ריחפו מקרבת מקום. היכנשהו בגבעת הקפיטול, הסנטור מקארתי נופף ברשימות של קומוניסטים אמריקאים מחזיקי כרטיס חבר מפלגה, ואורחת חדשה הגיעה לאכסניית בריארווד. צילה הוטל על פיט כשכרע ברך על המדרגה הקדמית והלם במסמר על דלת הרשת המתנפנפת. הוא הרים את מבטו, ולעיניו נגלתה אישה גבוהה חבושה ברט אדום מעל סבך שיער חום־זהוב.

"שלום לך," אמרה במבטא קל של המערב התיכון של ארצות הברית, והנידה בראשה אל השלט שבחלון. "אני רואה שיש לכם חדרים להשכרה?"

פיט הזדקף בגמלוניות ושמט את הפטיש. הוא חשב ששמר על דריכות מלאה: הוא צפה ברחוב מעל ארגז הכלים, וחיפש בעיני נץ כל סימן למהומה. לא שהכיכר ידעה אי־פעם מהומה, אבל אין לדעת. אולי איזה מפסידן מלוכלך וחסר תועלת מכנופיית וורינג ירה במועדון אמבר ליד הכיכר, והסתלק עם ערימת מזומנים ירוקה? אם זה יקרה והבולשת תבוא לרחרח, השמועה ברחוב תכוון אותם לדמות המסתורית שמעבר לכביש. אם אתם רוצים לדעת מה קורה, דברו עם הבלש בבית בריארווד. שום דבר לא חומק מעיניו של פיט התותח. ואז פיט יקום, ינער את הסיגריה שלו ויסדר את הכובע החבוט שלו...

אבל במקום זאת אישה ניגשה אליו בזמן שתיקן רשת, והוא כמעט הפיל את הפטיש על נעלי האספדריל שלה, שנקשרו בסרטים במקום בשרוכים.

"מיקי ספיליין," אמרה והנידה בראשה אל העותק בכריכה רכה של אני, המושבע שהניח בצד על המדרגה הקדמית, אחרי שאמו נכנסה הביתה עם תזכורת לגבי דלת הרשת. "הסופר האהוב עליך?"

"אני, אה... כן, גברתי. אני פיט," מיהר להוסיף. "פיט נילסון."

פיה הרחב התעקם, והיא התכופפה להרים את הפטיש שלו. "אז אולי תגיד לי איך גברת יכולה להשיג כאן חדר. פיט פטיש."

ובן רגע, פיט התאהב. הוא התאהב לא מעט מאז מלאו לו שלוש־עשרה — לפעמים בבנות בכיתה שלו בחטיבת הביניים גומפרס, אבל בעיקר בנורה וולש מדירה 4א' עם המבטא האירי העדין, ולפעמים בארלין האפ עם הקוקו הקופצני ב־3ג' — אבל האישה הזאת בברט האדום הייתה משהו מיוחד. היא הייתה אולי בת שלושים וחמש או משהו כזה (מספיק מבוגרת שיהיה לה עבר מעניין), החזיקה בידה האחת מזוודה מרוטה מתנדנדת, והמעיל בגון הקאמל שעטתה היה חגור סביב גזרתה, שהבלש מייק האמר (הגיבור של פיט) היה מתאר אותה כמלאה במקומות הנכונים.

היא קראה לו פיט פטיש. הוא נפטר מהכינוי פיט התותח באותו רגע, והצטער שאינו יכול להרים כובע לבד מעל ראשו, ולומר תני לי לעשות לך סיור במקום, גברת. אבל למרבה הצער הוא לא חבש כובע לבד, סתם כובע מצחייה ישן, ומתוך הבית פרץ קולה הנרגז של אמו, "פיט, עם מי אתה מקשקש שם? סיימת כבר עם הדלת ההיא?"

"מישהי באה לברר לגבי חדר, אמא. גברת —" הוא הביט לאחור והבין שלא שאל לשמה של האישה.

"מארץ'." עוד חיוך איטי ומשועשע. "גברת גרייס מארץ'."

אמו של פיט יצאה החוצה בפנים ורודות ונרגזות מעל חלוק הבית המשובץ שלה, וסקרה במבטה את האורחת החדשה כשזו הציגה את עצמה. "את נשואה?" היא ניסתה לבדוק אם יש טבעת נישואים מתחת לכפפה הלבנה של גברת מארץ'. "אני מנהלת אכסניה לנשים בלבד, ואם את ובעלך —"

"התאלמנתי בשנה שעברה." גברת מארץ' נשמעה רגועה לחלוטין לגבי העובדה, חשב פיט לעצמו.

"ילדים? כי זה חדר קטן, אין מקום ליותר מאשר —"

"לא, רק אני." גברת מארץ' עמדה ונדנדה את המזוודה שלה. פיט שם לב שלא מצא חן בעיני אמו שהיא נמוכה בחצי ראש מהדיירת הפוטנציאלית.

"טוב, את מוזמנת להשאיר את המזוודה שלך במטבח, ולעלות לראות את החדר." בקולה של אמו נשמעה נימה שפיט שמע לא מעט, משהו שנע בין טינה לחמדנות — טינה כי לא סמכה על אנשים חדשים, וחמדנות כי דיירות חדשות הביאו כסף — והוא ידע שהוא לא אמור לחשוב מחשבות גנאי על אמו, אבל הצטער שלא נשמעה קצת יותר... ובכן, מסבירת פנים, כשהזמינה מישהי להיכנס לביתם. את לא רוצה למצוא חן בעיני הדיירות, אמא? שאל אותה פעם, לאחר ששמע את קיטוריה על השוכרת ב־3ב' שהשאירה כתמי מים בכיור, ואמו צקצקה, רק פתאים דואגים למצוא חן, פיט. הדבר היחיד שחשוב הוא שישלמו את שכר הדירה בזמן. לא הייתה לו תשובה מוצלחת — או ליתר דיוק, הוא ידע שאסור לו להשמיע תשובה כזאת. אחרת אמא שלו תגיד בהידוק שפתיים, אתה נשמע בדיוק כמו אבא שלך כשאתה מדבר ככה. פיט פטיש ידע להתמודד עם כל טיפוס קשוח בעיר, אבל ברגע ששמע מאמא שלו אתה־בדיוק־כמו־אבא־שלך, הוא התכווץ כאילו חטף פליק בישבן.

"תרצי כוס קפה, גברתי?" שאל ופתח את הדלת לגברת מארץ', ואמו נעצה בו מבט נרגז.

"כמה אדיב מצידך" — עוד חיוך מהמבקרת החדשה — "אבל אסתפק בהצצה בחדר."

זה לא ממש חדר, הוא רצה לומר לה, כשעלתה בעקבות אמו במדרגות. מחסן במרומי בית הלבנים הישן, ליד מסדרון הקומה הרביעית: אמא של פיט החליטה השנה לדחוס לשם דיירת, ופיט הקדיש את החופשה האחרונה שלו לפינוי הזבל, למסמור קורות רצפה רופפות ולסחיבת ארגז קרח קטן לשם, כדי שתוכל לפרסם שיש במקום מטבחון. אבל הוא לא באמת האמין שמישהי תרצה לגור בקופסת נעליים כזאת.

"היא תיקח אותו," אמרה אמו כעבור עשר דקות, כשירדה במדרגות סמוקה ועליזה. "היא גם שילמה על חצי שנה מראש, והיא נראית כמו ליידי. לא שאפשר לדעת בימינו. הנה, לפני שתיקח את זה למעלה..." היא פתחה את האבזמים של המזוודה של גרייס מארץ'.

"אמא!" סינן פיט והרגיש שאוזניו בוערות. "אני שונא שאת עושה את זה —"

"אל תהיה קטנוני. אתה רוצה כאן נרקומנית או זנזונת בעליית הגג? או קומוניסטית. עדיף לחטט עכשיו, לפני שהיא נכנסת לגור כאן." גברת נילסון עברה על החולצות והחצאיות המקופלות בקפידה באצבעות מהירות ומיומנות, בחנה צנצנת זכוכית גדולה שהייתה כנראה מלאה בגרבי ניילון, ובחנה את תכשירי הרחצה. פיט עמד ונשך את שפתיו. הוא נזכר שהמורה ללשון שלו בחטיבת הביניים גומפרס, אמרה שהשורש הלטיני של המילה "בושה" באנגלית הוא "למות", ופיט הבין מדוע. מרוב בושה הוא רצה למות במקום, כאן על הלינוליאום השחוק במטבח של אמו. בבקשה אל תמצאי כלום, התפלל וצפה בה נוברת בבגדים התחתונים של הדיירת החדשה (בגדי משי בוורוד ואפרסק, הוא שם לב בעל כורחו ובמבוכה צורבת). החדר בקומה הרביעית כבר כמעט הושכר לרווקה זקנה ונעימה למראה עם מבטא של ניו ג'רזי, אבל כשאמא נברה לה במזוודה, היא מצאה חבילה של מה שכונה בפיה הדברים האלה (משהו מגומי שהבנים בגומפרס התרברבו שגנבו מהאחים הגדולים שלהם). סצנה מכוערת התרחשה לפני שהאישה מג'רזי הושלכה החוצה, עוד לפני שהספיקה לעבור לגור במקום, וגם בלי לקבל בחזרה את דמי הפיקדון שזה עתה שילמה.

פיט כבר קיווה שגברת גרייס מארץ' תישאר כאן תקופה ארוכה.

"טוב, תעלה אותה למעלה." גברת נילסון סגרה את המזוודה ונראתה מאוכזבת מעט שלא מצאה שום דבר אפל יותר מאשר ערכת תפירה ורודה. "אבל תמהר לחזור. אני צריכה שתעשב את חלקת העגבניות אחרי שתיקח את אחותך לספרייה."

"כן, אמא," נאנח פיט.

"אתה ילד טוב," אמרה וצבטה את אוזנו כשהרים את המזוודה אל גרם המדרגות הראשון מתוך שלושה.

הדלת בצידו הימני של המסדרון הזעיר שבקומה הרביעית עמדה פתוחה מעט, אבל פיט נקש בכל זאת. "גברת מארץ'?"

"אוי, באמת. די כבר לקרוא לי גברת מארץ'," בקע קולה מהחדר. "אני כל הזמן מחפשת את חמותי, ואחד היתרונות הבודדים באלמנוּת הוא העובדה שאין לי כבר חמות."

"כן, גברת מ — אה, גברת גרייס." הוא הכניס את המזוודה שלה פנימה, ושוב הרגיש מבוכה נוכח גודלו הזעיר של החדר. מיטת יחיד צרה ליד אחד הקירות, שולחן כתיבה קטן ורעוע ששימש גם כשולחן קפה, כורסה מרופטת... ואמא שלו יכולה לקרוא לזה מטבחון עד מחר, בפועל היה מדובר בארגז קרח בגודל תיבת אריזה, עם כירה מעליו. הקירות היו הגרועים מכול: סדוקים, עקומים פנימה תחת הגג הנטוי, צבועים בירוק דהוי שהזכיר מיצי מרה. הסכמת לגור כאן? חשב — אבל גברת גרייס התעלמה מכל זה. היא תלתה את המעיל וחלצה את נעלי האספדריל. היא טופפה על הרצפה בחצאית ישנה בהדפס פרחוני ובמה שנראה כמו חולצת גבר קשורה במותניים, ופתחה את החלון כדי להשקיף על הכיכר שלמטה.

"המזוודה שלי עברה את הבדיקה?" אמרה בלי להסתובב, ופיט רצה למות שוב, אבל היא שלחה חיוך שובב מעבר לכתפה. "יש צנצנת זכוכית בין הבגדים התחתונים שלי. אם אוציא אותה, תוכל לומר לי איפה אוכל למלא אותה?" היא הביטה ברחבי החדר, שנעדר ממנו כיור בבירור.

"חדר האמבטיה במסדרון. יש בו כיור ואה... אסלה, בכל מקרה." הוא הרגיש שאוזניו מאדימות שוב, כשאמר אסלה לגברת. "אם את רוצה לעשות אמבטיה, תצטרכי לרדת לקומה השלישית." שם שלוש נשים כבר התחרו על האמבט והמראה בין שבע לשמונה בבוקר. "הנה עצה," שמע את עצמו אומר. "את לא רוצה להתעסק עם קלייר מ־3ב' ועם ארלין מ־3ג' כשהן רבות תורה של מי להשתמש בחדר האמבטיה."

"אזכור את זה." גברת גרייס פתחה את אבזמי המזוודה וחילצה את הצנצנת מסבך של גרבוני ניילון וחולצות. "תוכל למלא לי את זה? במים חמים, בבקשה."

כשחזר ובידיו הצנצנת, שממנה ניתזו מים, היא הוציאה כמה שקיות תה והכניסה אותן מייד למים, עם תכולה של עשרה שקיקי סוכר שכנראה לקחה מדיינר. "תה שמש," הסבירה כשראתה את פניו המבולבלות של פיט בשעה שנשאה את הצנצנת לחלון ודחפה אותה בזהירות כדי שתתייצב על אדן האבן שטוף השמש. "תן לו לשרות על מרפסת חמה או אדן חלון בשמש במשך שלוש שעות, וזה יהיה הדבר הכי טעים שתשתה אי־פעם. מתכון ישן מחווה באיוֹוָה."

"משם באת? מאיווה?"

"במקור." היא התרחקה והתפעלה מתה השמש הנוצץ בצנצנת אבל לא נידבה פרטים נוספים. "מי הנגן?" שאלה והטתה את ראשה כשסקסופון הנעים בשיר Sentimental You וצליליו ריחפו דרך החלון ברוח החמימה.

"ג'ו רייס, השכן. הוא מנגן במועדון אמבר בהמשך הרחוב — הוא תמיד עושה חזרות."

"כמה דיירות יש כאן בסך הכול?"

"שמונה, אם אמא מצליחה למלא את הבית." הוא תחב את ידיו בכיסים וניסה לחייך בהיסוס. "תפגשי את השאר בארוחת הבוקר. היא מוגשת בכל יום בין שבע לשבע וחצי," אמר. "היא כלולה בשכר הדירה שלך. אף על פי שהרבה דיירות מעדיפות לאכול ארוחת בוקר בקריספי ביסקט בצד השני של הכיכר," הרגיש צורך להוסיף במלוא הכנות. מובן שאמא שלו השתדלה כמיטב יכולתה, אבל הביצים המקושקשות הצמיגיות והבייקון הנא (שהוגש לשולחן חדר האוכל בשבע על השעון וסולק בשבע עשרים ותשע וחמישים ושמונה שניות) לא הזכירו בדיוק את ה... בקיצור, הם לא ממש יכלו להתחרות בפנקייקים שהוגשו בדיינר.

"אתה יודע כל מה שצריך, מה?" גברת גרייס הוציאה חפיסת לאקי סטרייק ושלפה ממנה סיגריה.

"אמא שלי לא מרשה לעשן." פיט לא הצליח להתאפק.

"אני יודעת." גברת גרייס הדליקה גפרור בנחת, הציתה את הסיגריה ושאפה עשן ארוכות לפני שנשפה אותו אל מחוץ לחלון הפתוח.

"אמא שלי יודעת הכול," אמר פיט ברגישות. אי אפשר לשמוע אותה מגיעה. בזכות נעלי הבית, היא הייתה מסוגלת להגיח מבין הצללים, תמיד כשהשארת את המעיל על הרצפה, או שקלת להניח כפות רגליים על הספה, פיט שמע את אחת הדיירות אומרת. נורה וולש מ־4א', האישה היפה עם השיער החום־בהיר שהבהיק בשמש. ונורה לא טעתה: מעיל על הרצפה או טביעת נעל על ספה היו בלתי נסבלים בעיני אמא של פיט — מיקי ספיליין היה אומר שזה מורט לה את העצבים. "לאמא שלי היו חיים קשים," אמר בנאמנות. "היא תמיד נלחצת קצת בענייני כללים וחוקים. את יודעת, כי זו תקופה קשה והכול." זו באמת הייתה תקופה קשה: המלחמה זה עתה החלה לדעוך, ופצצת האטום חיכתה להשמיד את העולם לכל הרוחות, ועכשיו הקומוניסטים מתרוצצים בכל פינה ועושים צרות. ככה לפחות אמר הסנטור מקארתי.

"זה יהיה הסוד שלנו." גברת גרייס ניערה בחיוך אפר אל מחוץ לחלון. אפילו עיניה השתתפו בחיוך — עיניים חומות־זהובות כמו צבע שערה, שהצליחו להישאר מעט מצועפות, כאילו הסתכלה על הכול בשעשוע מנומנם. "אז למה קוראים למקום הזה בית בריארווד?"

"כי אנחנו בפינה של שדרות בריאר ורחוב ווד." זה נשמע מעודן יותר, אמרה אמו כשציירה במו ידיה את השלט: בית בריארווד: אכסניה לנשים. ככה נשיג דיירות ברמה גבוהה יותר. אבל הבית היה בסך הכול בית, חשב פיט — בית לבנים חומות צר וגבוה בקצה המוצלח יותר של פוֹגי באטוֹם, לא אחוזה כפרית מתוך ספר כמו בספרי המתח של לורד פיטר וימזי, שקרא בקיץ שעבר.

"כמה זמן אתם משכירים לדיירות?"

פיט הביט בנעליו. "מאז שאבא שלי עזב." הוא חיכה שתסתער עליו בשאלות, מבוגרים תמיד עשו את זה. אבל גברת גרייס רק שאפה שוב ארוכות מהלאקי סטרייק והביטה ברחבי הבית החדש שלה: צבע הירוק־ליים, התקרות המשופעות, המושב שליד החלון שגודלו כגודל בול דואר. "זה לא הרבה," פיט הרגיש חובה להתנצל, אבל היא הנידה בראשה.

"לכל זה" — היא הצביעה עם הסיגריה שלה והקיפה את אדן החלון שטוף השמש, את צלילי הג'ז, את טפיפת כפות הרגליים במדרגות — "יש פוטנציאל."

"באמת?" פיט הרגיש ששמע את המילה הזאת הרבה, בעיקר כשהמבוגרים הסבירו למה אסור לך לעשות משהו עכשיו, אלא אולי אחר כך. תסתכל על הסנטר עם הזיפים הבהירים במראה ודמיין את הפוטנציאל, יום אחד תצטרך להתגלח. תסתכל על המכוניות שעוברות בכביש ודמיין את הפוטנציאל, יום אחד אולי תנהג באחת מהן. בשביל פיט, משמעות המילה פוטנציאל הייתה יש עוד הרבה זמן. אולי לעולם לא.

"לכל הבית יש פוטנציאל," אמרה גברת גרייס ונשמעה נחרצת מאוד. "וגם לך, פיט פטיש." היא שלחה אליו חיוך נוסף ומעכה את הסיגריה על אדן החלון, ליד הצנצנת. "עכשיו זוז. תחזור בעוד שלוש שעות — אני אסיים לפרוק ואמזוג לך כוס תה שמש שתגרום לך להישבע שעלית לגן עדן."

אבל פיט היה בטוח שכבר הגיע לשם. הוא יצא מדירה 4ב' בשריקה, ולא עצר גם כשהביט דרך הדלת הפתוחה חלקית בחדר האמבטיה במסדרון, וראה את בבואתו במראה שמעל הכיור. פיט פטיש... אולי כשיהיה הבחור הכי קשוח בעיר, הוא יישא פטיש בחגורה שלו: הפטיש שירסק את כנופיית וורינג, יחסל את משפחת הפשע הגדולה ביותר באזור. עד אז הוא כבר יהיה בן שלושים, לא שלוש־עשרה. יהיו לו זיפים עבותים במקום פצעי בגרות. הוא יחבוש כובע לבד חבוט מעל מצח נחוש, לא כובע מצחייה של קבוצת הבייסבול וושינגטון סֶנָטוֹרז.

כן, הוא כמעט יכול לראות את זה. כי יש לו פוטנציאל. כך אמרה הדיירת החדשה.

המשך העלילה בספר המלא