1.
הבחורה עם הכינור
נפגשנו כשנתקלנו אחד בשני...
— גוסטב פְלוֹבֵּר
1.
פריז.
בית החולים פומפידו.
יום שני, 27 בדצמבר.
קרן אור מבליחה בתוך שמיים סוערים. זו התמונה שהמוזיקה יצרה בתוך ראשו. המקצב הארוך של הצ'לו יצר גלים היפנוטיים שהזמינו אותו להירגע. ער למחצה, מטיאס חש כיצד נשימתו משתנה כדי להתאים לקצב של המנגינה. נישא על גבי הצלילים, הוא התמסר למסע הפנימי הזה וחש שלווה שלא הרגיש זה זמן רב. אורות ותחושות צצו ועלו על פני השטח. הצבע הכחול של הים התיכון, הגופים המשתרעים בעצלתיים על החול, הנשיקות על שפתיים מכוסות במלח.
אך התרוממות הרוח שחש היתה זמנית. סערה עמדה לפרוץ לא הרחק. רגשות מנוגדים התמזגו לכדי שילוב מתוח בין שאננות לבין דאגה. ההרמוניה הופרה, כאילו הקשת החליקה על פני המיתרים, משמידה כל תקווה לעונג.
מטיאס טייפֶר פקח את עיניו.
הוא שכב במיטת בית חולים, לבוש באחד מחלוקי הכותנה הדהויים שמשאירים את הישבן חשוף. שתי צינוריות השתלשלו מתוך צַנתר שהיה נעוץ בזרועו. לשמאלו ניצב מכשיר אק"ג שהציג את הקצב הנמוך של פעימות ליבו. על המיטה שלידו שכב שותפו לחדר, שהגיע לגיל מופלג. הוא לא התעורר כל היום, מה שעורר במטיאס תחושה לא נעימה שהוא נמצא בטיפול פליאטיבי ולא במחלקת לב. המקצב המדכא של הגשם החליף את הקול החם ומלא החיים של הצ'לו. האפרוריות של פריז האפילה על הכול. לרגע המוזיקה שבחלומו נשאה אותו הרחק מבית החולים, אך הרפתקה זו היתה קצרת מועד.
החיים קשים ובסוף מתים.
במאמץ יישר מטיאס את הכרית שלו כדי שיוכל להתרומם למחצה. ואז הוא ראה אותה, אפופה חלקה בצל: צללית של נערה צעירה, יושבת זקופה מאוד על כיסא, הצ'לו שלה בין רגליה. אם כך, הוא לא דמיין את המוזיקה.
"מי את?" שאל בקול עבה.
"קוראים לי לואיז. לואיז קולנז'."
הקול הצעיר העיד שמדובר בנערה בשלהי גיל ההתבגרות, אך היא לא נראתה מבוהלת כהוא זה.
"ומה... ומה את עושה בחדר שלי, לואיז קולנז'? את חושבת שזה מקום טוב לערוך בו חזרות למופע סוף השנה?"
"אני מתנדבת באגודת 'מוזיקאים בבתי חולים'," היא ענתה.
מטיאס צימצם את עיניו כדי להיטיב לראותה בזמן שהתקרבה אליו. פנים דמויות אליפסה, ממוסגרות בשיער בלונדיני ארוך וחלק, גומת חן בסנטר, אפודה עם צווארון מעוגל, חצאית טרפז מקטיפה, מגפוני קרסול מעור. קרן אור שהפיגה את הצללים שאפפו את התרדמה של בית החולים.
"לא אהבתָ את זה?"
"את הקטע של שוברט? לא, זה מכאיב לי לשיניים... ולשיער."
"אתה מגזים..."
"...וזה העיר אותי."
לואיז משכה בכתפיה ברוגז.
"בדרך כלל חולים אוהבים את זה."
"חולים אוהבים שבאים לחדר שלהם בבית החולים כדי לעצבן אותם?"
"זה נקרא גירוי חושי נגדי," הסבירה הבחורה, משכה כיסא דמוי עור לצידו והתיישבה. "המוזיקה יוצרת תגובת־נגד שמקֵלה את הכאב של החולה."
"שטויות במיץ," הוא הפטיר, מנענע בראשו. "את חושבת שאת רופאה? איפה קראת את זה?"
"בספרי לימוד של רפואה, למעשה. אני בשנה שנייה."
"אבל בת כמה את?"
"בת שבע־עשרה. דילגתי שתי כיתות."
אם היא חושבת שהיא מרשימה אותו... טייפר נותר מסויג.
המתכת הנוצצת והכבדה של מוט התמיכה במיטה שלו נראתה לו כהשתקפות נעה של פניו העייפות: שיער מדובלל, צדעיים שהחלו להאפיר, זקן בן שבוע, עיניים בגוון כחול כהה שתשישות ניכרת בהן.
"טוב, היות שסיימת את הרֶסיטל הקטן שלך, את יכולה לעזוב אותנו, לואיז."
בתנועת סנטר הוא החווה לעבר המיטה הסמוכה אליו. "אני לא חושב שלמוזיקה שלך יש שמץ של סיכוי לגמול את סבא בּרוֹסַר מפורמלין."
"כרצונך."
הבחורה החזירה את כלי הנגינה שלה לנרתיק, וטייפר שיפשף את עיניו, מותש. הוא אושפז יום קודם לכן אחרי התקף לב, כנראה לא חמור. אך האירוע הצריך מערך שלם של בדיקות נוכח ההיסטוריה הרפואית וסטטוס ההשתלה שלו. אם תוצאות הבדיקות יהיו משביעות רצון, הוא יוכל אולי להשתחרר יום למחרת. בינתיים נגזר עליו לשהות עוד כמה שעות בחדר מבשר הרעות הזה, שהוא פרולוג למוות.
הוא לא הפסיק לחשוב על הכלב שלו, שנשאר לבדו בבית במזג האוויר הרע שפקד את פריז בסוף השנה: שבועות של גשם, שמיים מעוננים וקודרים, עד שנוצר הרושם שהאביב לא ישוב לעולם. ועכשיו, הילדה הזאת שלא רוצה ללכת מפה...
"את עדיין כאן?" הוא נהם.
"עשר דקות. אני מסדרת את הפרטיטורות שלי."
"אין לך משהו יותר טוב לעשות מאשר לבוא לבתי חולים ולהעמיד פנים שאת 'ז'קלין די פּרֶה'?"
לואיז משכה בכתפיה. "מי זאת ז'קלין די פרה?"
"חפשי את השם שלה. ברצינות, עזבי את המקום הנוראי הזה ולכי לעשות דברים מתאימים לגיל שלך."
"ומהם ה'דברים שמתאימים לגיל שלי', לדעתך?"
"אני לא יודע: לצאת עם חברות, לבלות עם בנים, להשתכר..."
"ממש השראה."
הוא הקשיח את קולו. "או־קיי, עכשיו החוצה, מספיק. לכי הביתה אם אין לך חבר או חברה."
"אתה באמת לא נחמד."
"אבל את זו שבאה לכאן לעצבן אותי!" הוא התרגז, הרים את קולו. בטנו קירקרה קרקור ארוך. הוא הניח את ידו עליה, מעווה את פניו.
"חוץ מזה אני רעב. אם את באמת רוצה להיות מועילה, נסי למצוא לי משהו לאכול לפני שאת הולכת."
"אני אשאל את האחיות."
"לא,לא, ממש לא! אני לא רוצה את הלפתן הבלתי נסבל שלהן! יש בית קפה בחצר הפנימית של בית החולים. תביאי לי כריך ז'מבון־חמאה או סלמון שוודי."
"לא תרצה גם בירה? המלח רע ללב."
"בבקשה, תעשי מה שביקשתי. זה ישמח אותי יותר משוברט שלך."
לאחר היסוס לואיז אמרה, "אתה תשגיח על הצ'לו שלי?"
הוא הינהן. "אל דאגה."
2.
טייפר נשאר לבדו עם סבא ברוסר והסתכל בשעונו: עוד לא ארבע אחר הצהריים, וכבר חשוך כמעט לגמרי. הוא שם את ידו על הצלקת הגדולה שחצתה את בית החזה שלו. זה חמש שנים וחצי הוא חי עם ליבו של מישהו אחר. עם הזמן הצלקת דהתה, ובמקביל התחזק הפחד פן יום אחד הלב החלופי יידום. הוא עצם את עיניו.
יום קודם לכן, ליד הכוורות של פארק מונסורי, הוא חשב שהגיעה שעתו. הוא נתקף צריבה עזה בחזה, כאילו מלחציים מועכים אותו. הכאב הקרין ללסת והוא התנודד, אחוז בחילה ומתנשף, כאילו זה אך סיים מרוץ ארוך.
הוא שב להכרה רק באמבולנס שלקח אותו לפומפידו. גם אם הבדיקות והאנליזות הראשוניות היו מעודדות למדי, הפחד לא עזב אותו. בית החולים עורר בו בעתה. האווירה המאיימת, האוכל הדוחה, ההתייחסות למטופלים כאל ילדים, הכלי שלתוכו צריך להשתין, הסיכון הגבוה להידבק שם בזיהום כלשהו. הוא לא הצליח להתנער מתחושת הבטן, שלפעמים נכנסים לשם בגלל דבר פעוט ויוצאים בארון.
"הנה האוכל שלך!"
טייפר יצא מאדישותו.
לואיז קולנז' נופפה בשקית נייר שהחזיקה לפניה. "קניתי גם ירקות, זה טוב לבריאות," היא הודיעה ושלפה מארז סלט.
הוא ישר התחיל, "את עושה צחוק? למה עשית את זה? ביקשתי ממך כריך..."
"תירגע, הירקות בשבילי. הנה הכריך שלך!"
הוא שלח לעברה מבט זועף. זה לא מסוג הבדיחות שמצחיקות אותו. הוא פתח את שקית האוכל בעודו רוטן.
"ממש אל תרגישי מחויבת לארח לי לחברה," הוא הזהיר בעודה מתמקמת על כיסא לידו.
"זה נכון שאתה שוטר?"
הוא הזעיף את פניו. היום הזה הולך להיות ארוך.
"מי אמר לך את זה?"
"שמעתי את האחיות מדברות. הן אומרות שאתה עובד במחלק הפלילי."
טייפר ניענע בראשו.
"זה היה בחיים אחרים. עזבתי את המשטרה לפני חמש שנים."
"בן כמה אתה?"
"ארבעים ושבע."
"צעיר מכדי לצאת לגמלאות."
"סֶה לָה וִי," הוא ענה ונגס בכריך הסלמון שלו.
היא התעקשה, "מה קרה? זה בגלל בעיות הלב שלך?"
"זה ממש לא עניינך."
"ומה אתה עושה עכשיו?"
"אני מקשיב לך מדברת," הוא נאנח. "אני סובל את החקירה שלך ותוהה מה עשיתי שזה מגיע לי."
"אתה לא קל, אתה יודע."
"אני מסכים איתך."
משסיים את הכריך, נהיה תקיף יותר.
"תקשיבי, לואיז, את ללא ספק בחורה מבריקה, אבל אני לא אוהב שמציקים לי. ההתנדבות שלך יכולה בהחלט לעניין אנשים שנמצאים בהמשך המסדרון. אני לא שם קצוץ על החיים שלך, על ייסורי המצפון שלך ועל כל מה שאת עשויה לספר לי. ובניגוד לאיך שאני נראה, אני לא בחור נחמד. אז אני מבקש ממך בפעם האחרונה לעזוב את החדר, אחרת..."
"אחרת מה?" היא קטעה אותו. "תקרא לאחות?"
"אחרת אני אקום ואשים אותך בחוץ בעצמי באמצעות בעיטה בישבן," הוא ענה ברוגע. "ברור?"
"אם אין לך מה לעשות, יכול להיות שיש לי עבודה בשבילך."
"אני לא מחפש עבודה!" הוא צעק. "אני מנסה לנוח!"
"אני יכולה לשלם לך. יש לי כסף, אתה יודע."
המום מהביטחון העצמי שלה, חווה טייפר רגע של ייאוש. היא עלוקה מעצבנת, קוץ בתחת שעליו להיפטר ממנו בכוח.
"אני רוצה שתחקור את המוות של אמא שלי."
"מה עכשיו..."
"היא מתה לפני שלושה חודשים."
"מצטער בשבילך."
לואיז ניענעה בראשה, וטייפר הרגיש מחויב להמשיך: "ממה היא מתה?"
"לפי המשטרה, מתאונה."
"ולפי דעתך?"
"אני חושבת שהיא נרצחה."
אחות פתחה את הדלת ונכנסה לבדוק אותו. היא בדקה את כל המדדים במכשירים השונים בעודה מדברת ברכּוּת. טייפר התלבט אם לנצל את ההזדמנות כדי לבקש שתפטור אותו מהמטרד, אך בסופו של דבר לא אמר דבר. ברגע שהאחות הסתלקה, לואיז שבה לדבר.
"אשמח שתסתכל במסמכים, שתעשה אולי כמה שיחות טלפון..."
"על אילו מסמכים את מדברת?"
"תתחיל בכתבות בעיתונות על מותה. תחפש את השם שלה באינטרנט."
״לא בא בחשבון."
"זה ייקח שעתיים מזמנך. ובתמורה תוכל לבקש ממני כל דבר."
הבזק של תבונה הגיח בעיני הבחורה, הבזק של חִיוּת ודאגה.
"כל דבר? באמת?"
לפתע צץ בו רעיון איך להקל את הדאגה שכירסמה בו מאז אושפז.
"תאכילי את הכלב שלי שנשאר בבית?"
"ובתמורה אתה תחקור את מותה של אמא שלי?"
"לא, לא, בתמורה אני אקרא במשך שעתיים את הכתבות בנוגע אליה."
"עשינו עסק. איזה סוג של כלב?"
"רועה גרמני. שמו טיטוס."
"הוא נחמד?"
"ממש לא, והוא גם לא אוהב נודניקים, אז תיזהרי."
טייפר נתן ללואיז את המפתחות שלו, את הקוד לאזעקה ואת הכתובת בכיכר מונסורי.
"אז סיכמנו. את נכנסת, מאכילה את טיטוס ויוצאת מהר מהבית, בלי לגעת בשום דבר."
"סגור," היא הינהנה בהסכמה. "מה לגבי עדכונים?"
"תשאירי לי את מספר הטלפון שלך, אני אצור איתך קשר. מה היה שמה של אמך?"
"פֶּטרֶנקוֹ. פרימה בלרינה סטלה פטרנקו."
2.
נפילתה של סטלה פטרנקו
כשמחפשים נואשות אחר משהו, לא מוצאים אותו.
וכשמנסים מאוד להימנע ממשהו, די בטוח שהוא יבוא אלינו.
— הרוקי מורקמי
1.
19:00.
שרוע על המיטה בבית החולים, מטיאס טייפר חיבר את המחשב הנייד שלו לטלפון הסלולרי. הקליטה לא היתה טובה, אך זה היה עדיף על כלום. באוזניות שלו התנגנה הגיטרה המוכרת של פט מתיני. מבעד לחלון נשקף הלילה הפריזאי: חשוך, גשום, חסר תקווה. טייפר הקיש על המקלדת שלו בחיפוש אחר מידע אודות אמה של לואיז. גם אם השם סטלה פטרנקו היה מוכר לו, הוא לא הצליח לחבר אליו פנים. את ההודעה על מותה הוא מעולם לא ראה. הוא הוריד למחשב כעשר כתבות מעיתונים יומיים חשובים וקרא אותן לפי סדר כרונולוגי כדי לקבל תמונה מקיפה של הפרימה בלרינה.
מטר שבעים ושתיים, רגליים ארוכות, צוואר ברבור ארוך — סטלה פטרנקו היתה מכוכבות הריקוד הקלאסי בצרפת בשנים 2000-1990. היא נולדה במרסיי ב־1969 למשפחה צנועה שמוצאה בלבוב, אוקראינה. בגיל שתים־עשרה הגיעה לפריז כדי להצטרף לבית הספר לריקוד של ארמון גרנייה וטיפסה בנחישות במעלה סולם הדרגות. בגיל שבע־עשרה היא הצטרפה ל'קוֹר דֶה בלט' והמשיכה לנסוק בשנים שלאחר מכן בתחום הבלט המקצועי. בגיל עשרים ושתיים שימשה רקדנית ראשית בתפקיד כפול של אודט ואודיל ב'אגם הברבורים'. אך באותה שנה נדרסה בתאונת אופנוע במרכז פריז ועברה ניתוח ושיקום ממושך, שעצר זמנית את הקריירה שלה. מאז היה עליה לשמור בקפידה על הגב והברך שלה. למרות ביש המזל הזה היא נלחמה קשות והודות לעקשנותה הצליחה לעלות שוב על הבמה. לבסוף היא השיגה את התואר פרימה בלרינה בגיל שלושים המאוחר יחסית.
פטרנקו עבדה עם הכוריאוגרפים הכי גדולים של התקופה — מוריס בז'אר, ויליאם פורסית, פינה באוש. היא נתנה כמה פרשנויות בלתי נשכחות ל'פולחן האביב' ו'בולרו' של מוריס רוול, והופיעה בפרסומות אלגנטיות של רֶפֶּטוֹ, הרמס ואקווה אלטה. אבל פציעות חוזרות ונשנות בגב וברצועות הברך פגמו בשנות הקריירה האחרונות. חובת הפרישה של פרימה בלרינות בגיל ארבעים ושתיים הורידה אותה מהבמה בתחושה קשה.
ב־2004 נולדה לה בת מלורן קולנז', בן זוגה דאז, כנר ראשון של התזמורת הפילהרמונית של רדיו צרפת.
טייפר הוריד את האוזניות ופתח פחית קולה זירו, שמטפל סיעודי חסר מצפון קנה לו. הוא צפה ביוטיוב בקטע מתוך מופע הבלט 'רומיאו ויוליה' של פרוקופייב, שבו גילמה סטלה את התפקיד הראשי. הקטע הימם אותו.
סטלה פטרנקו לא דמתה כלל לבלרינה הדקיקה בעלת פני החרסינה, כפי שמשתקף בהדפסי אֶפּינאל. מוצאה האוקראיני לא היה ניכר. במבט ראשון לא היה שום חן של ממש בגופה. מבנה גוף שרירי לחלוטין, רגליים ארוכות מדי שעוצבו בשמונה שעות אימון מדי יום, זרועות גרמיות. הייחודיות שלה היתה נעוצה בפניה הזוויתיות: לחיים שקועות, עיניים גדולות בצורה לא פרופורציונלית ומיוסרות, שיער שחור כעורב אסוף לאחור, שתלתל אחד חמק ממנו לעיתים קרובות.
אבל כשהחלה לנוע, התגלה קסם. מסיבה כלשהי על הבמה פטרנקו היתה כולה חן ונשיות. הקסם הייחודי, ההילה המכשפת, עירערו את טייפר מבעד למסך המחשב. ממש כמו יין ארמניאק ישן.
השוטר סיים את החיפוש במצגת שקופיות באתר אופרה שגולל את הקריירה של הרקדנית. הוא למד רבות ממה שקרא. אף שמעולם לא פגש אותה, הוא חש אהדה אל אמה של לואיז. בעודו גולל את תמונותיה, דמיין בראשו את הקושי שבמסלול חייה. ילדה מוכשרת ובודדה שהקדישה לריקוד את גופה ואת נשמתה. התבגרות בסביבה תחרותית ברוטלית, שרק החזקים ביותר שורדים בה. חיים של מאבקים שנסיקתם נקטעה בעקבות תאונה, ולאחריה תשוקה למצוא שוב את האור. חיים תובעניים רווי אדרנלין ומופעים מטלטלים. חיים קשוחים מלאֵי תהפוכות, עליות וירידות, שלבטח הותירו בה טעם של עניין לא גמור. מעטים יודעים שביום שבו מונתה סטלה פטרנקו לפרימה בלרינה — היום היפה בחייה, פרי אלפי שעות עבודה — הגורל התערב, ושביתה של עובדים זמניים אילצה את הרקדניות להופיע ללא תפאורה וללא תלבושות.
בריאיון בעיתון JDD לרגל פרישתה מהבמה, טענה סטלה שיש לה הרבה שאיפות ומיזמים להמשך הקריירה שלה: קולנוע, תיאטרון, אופנה... עשור לאחר מכן מעט מאוד יצא לפועל. הרקדנית נקלעה לתרדמת חורף תקשורתית במשך תקופה ארוכה עד מאוד. הזכירו אותה שוב רק כדי להודיע על מותה.
2.
טייפר סיים את פחית השתייה שלו ושיפשף את עיניו, עייף מהמסך הבוהק. הוא הרכיב את משקפיו ואחר המשיך במחקרו.
מותה של סטלה פטרנקו, בשלהי הקיץ שעבר, לא זכה לכותרות בעיתונות. הוא הוזכר בציוץ שגרתי מצד שרת התרבות: "אני למדה בצער אמיתי על מותה הפתאומי של סטלה פטרנקו, מהפרימות בלרינות הגדולות של שני העשורים האחרונים. מסורה לחלוטין לאמנותה, האישה החופשייה הזאת הגנה בלהט על הבחירות שלה בשילוב של וירטואוזיות ורגישות."
יש לציין כי הבלרינה לא בחרה מועד מוצלח במיוחד להסתלק מן העולם. שישה בספטמבר 2021 היה למעשה גם יום מותו של השחקן ז'אן פול בֶּלמוֹנדוֹ. מזל רע עד הסוף, חשב טייפר והעווה את פניו. הוא נזכר שהקשיב לתוכנית רדיו שבה הסופר ז'אן ד'אורמסון דיבר בהומור על הסכנה שניצבת בפני אמן — למות בד בבד עם ידוען מפורסם ממנו. הוא הביא לדוגמה את הסופר ז'אן קוקטו, שמותה של אדית פיאף העיב על מותו. או אלדוס האקסלי, שמת ביום ההתנקשות בג'ון קנדי. באשר לפארה פוסט, האישה שטייפר היה מאוהב בה בנערותו, הרי שלה היה ביש־מזל למות ביום שבו מת מייקל ג'קסון. וכך, מותו של 'האיש מאקפולקו' דחק את הרקדנית עטורת השבחים ממהדורות החדשות ומעמודי התרבות של היומונים. רק בשעות אחר הצהריים המאוחרים של היום למחרת, דיווחה סוכנות הידיעות הצרפתית על מותה.
סטלה פטרנקו מתה בנפילה
מהקומה החמישית
הפרימה בלרינה לשעבר נפלה אל מותה ממרפסת דירתה ברחוב בֶּלֶשס. היא היתה בת 52.
אמש, בשעה 23:30 לערך, הפרימה בלרינה לשעבר נפלה מהמרפסת שלה שבקומה הלפני אחרונה בבניין ברחוב בלשס 31 ברובע השביעי. השכנים הזעיקו את מכבי האש, והם הגיעו למקום כמה שניות מאוחר מדי. הפרימה בלרינה נפגעה קשה מאוד בראשה ובגפיים התחתונות והעליונות. היא עדיין היתה בחיים כשהצוות הרפואי הגיע, אך חרף ניסיונות ההחייאה נקבע מותה עשרים דקות לאחר מכן.
נסיבות התאונה מסתוריות. "נפילה אקראית או מעשה אובדני? זאת תקבע החקירה", כדברי מקור משפטי. המקור הדגיש כי נשללה ההשערה שמדובר בפשע. זאת ועוד, התובע הכללי ציין כי מתבצעת נתיחה של הגופה לקביעת הגורם המדויק למותה [...]
טייפר קרא שוב את הכתבה כדי שדבר לא יחמוק מעיניו. היא העלתה יותר שאלות מתשובות. כדי לגלות עוד על האירוע, לא היה לו מנוס אלא ליצור קשר עם עמיתיו לשעבר. אבל על איזו דלת יוכל לדפוק בערב 27 בדצמבר? הוא גירד את זקנו בהרהור. מי הופקד על המקרה הזה? לבטח לא המחלק הפלילי, לפי תוכן הכתבה. מן הסתם הועבר התיק למִנהל המשטרה המשפטית, שאחראי על הגדה השמאלית. עד כמה שהוא ידע, סרז' קבררה עמד בראשו. דמותו עלתה בעיני רוחו: גבר חסון, צוואר שור, חולצות שהכפתורים שלהן תמיד על סף פקיעה, תספורת מולט — קצר בקודקוד ובצדדים, ארוך בעורף. הוא כונה 'הניסאי', מלשון תושב ניס, והיה ידוע בגסותו, בסקסיזם שלו ובשפה המלוכלכת, שהתאימו פחות ופחות לרוח התקופה. אולי הוא בכלל כבר לא שם, סולק על ידי #MeToo או בשל התנהגות לא נאותה. טייפר בדק שעדיין יש לו את המספר שלו וסימס לו כדי לבדוק את השטח. הוא לא השלה את עצמו: בין חג המולד לראש השנה האזרחית, איש לא ינקוף אצבע לעזור לו.
ועכשיו?
הוא כיבה את מנורת הלילה שליד מיטת בית החולים שלו והשמיע במחשב את היצירה 'בולרו' מאת מוריס רוול בגרסה של מוריס בז'אר, אחד הכוריאוגרפים שהפך את סטלה פטרנקו למפורסמת.
3.
הרובע ה־14.
בגשם הקל, המכונית הקטנה עד מאוד — שלא נזקקה לרישיון — נראתה כמו גביע יוגורט מקורמל שמזדחל בתנועה. מאחורי ההגה, לואיז התחרטה שנסעה דרך שדירות המרשלים. היא סחטה את דוושת הגז, אך המנוע שמוגבל לארבעים וחמישה קמ"ש כבר הגיע לקצה גבול היכולת שלו. על מושב הפלסטיק שלצידה, הצ'לו שלה תפס את כל המרחב. הלחות ששררה בתוך המכונית עוררה בה לפתע תחושת קלסטרופוביה. לואיז התעטשה. כדי שהסוללה לא תתרוקן מהר מדי, היא ויתרה על הפעלת החימום, אבל שיניה נקשו מקור. היא עזבה את השדירות באזור שער ואנוֶוס וחצתה את הרחובות החריגים של פֶּטי מונרוז'. הלילה הגיע, אפור וקפוא. שכבות של ערפל ריחפו למרגלות הבניינים, מופע נדיר בפריז.
המשך הפרק בספר המלא