אוניברסיטת פיירפילד 1 - סודות הדסקית

פרק 1

מאדי

שמפניה וחיוכים מזויפים

תהיתם פעם איך זה פשוט... למות? פשוט לשים קץ לחיים שלכם, ולא להצטרך להתמודד יותר עם ההשלכות של שום דבר? לא הייתם צריכים עוד להסתתר מתחת לשמיכה בכל בוקר רק כדי לדחות את תחילתו של עוד יום. לא הייתם צריכים לחייך עד שכואבות לכם הפנים בזמן שאתם מעמידים פנים שאתם מושלמים. לא הייתם מרגישים את הלחץ הבלתי נסבל הזה בחזה, עד שממש נדמה לכם שאתם עומדים להתפוצץ. פשוט הייתם חופשיים.

עכשיו, זה לא שאני יושבת פה עם סכין גילוח על מפרק היד, מוכנה לפגוש את הבורא שלי או משהו כזה. אבל לפעמים אני תוהה אם החיים לא היו פשוטים יותר אם לא הייתי חיה. אם פשוט הייתי נעלמת, וכולם היו שוכחים שאי פעם הייתה מישהי בשם מדליין פיטרס.

המחשבה הזאת מתחזקת במיוחד כשאני נאלצת להשתתף באחת ממסיבות הפוליטיקה המטופשות של אבא שלי, ולעשות כאילו אנחנו משפחה מאושרת ומושלמת.

הכול כאן מלא שמפניה, חיוכים מזויפים ובלבולי מוח. ואני לא מגזימה כשאני אומרת שהייתי מעדיפה למות מאשר להיות פה.

ואם זה לא מספיק גרוע, אחי ג'וש קיבל פטור מהאירוע. הוא הילד המועדף, שחקן ההוקי המוכשר והמפורסם שלא יכול לטעות לעולם.

אז לא רק שאני נגררת לכאן לבד, אני גם מפספסת את המשחק שהוא משחק בו עכשיו — רק בגלל שוביניזם משפחתי והעדפה הורית ברורה. אני באמת לא חושבת שאני מסוגלת לגלגל עיניים חזק יותר, בטח לא בזמן שאני מחייכת חיוך רחב כל כך עד שהלחיים שלי צורחות מכאב.

אם מביטים על החיים שלי מבחוץ, הכול נראה מושלם. ההורים שלי היו זוג מאוהב עוד מהתיכון. הם למדו יחד באוניברסיטה, אחר כך התחתנו, וזכו ב'ברכה' בדמותי ובדמות אחי — המילים שלהם, לא שלי.

אחר כך לאבא שלי הייתה קריירה פוליטית מצליחה, שבסופה הוא נהיה ראש העיר של פיירפילד. אימא שלי היא עקרת הבית המושלמת, החייכנית והנדיבה שתלויה לו על הזרוע.

הם נשארו זה לצד זה תמיד. גם כשאבא שלי זיין את המזכירה שלו מאחורי הגב של אימא לפני כמה שנים. פרט קטן ומביך שכבר טואטא מתחת לשטיח המטפורי המהודר שלנו ולא הוזכר שוב מעולם.

אם הייתם רואים אותם עכשיו, לא הייתם מאמינים שאימא שלי בכתה חודשים שלמים בחדר השינה שלהם, וכמעט לא יצאה מהבית. ואז יום אחד, פתאום הכול חזר להיות 'נורמלי', והיא התחילה להעמיד פנים, כאילו אף אחד לא ראה את הכדור הקטן שהיא בולעת בכל בוקר כדי לשמור על החיוך הזה שלה. גם אני נוטלת כדורים בכל יום כדי להתמודד עם החרדה, אז זה לא זר לי, אבל אף פעם לא הבנתי למה היא נשארה איתו.

במקום זה, אני רק צופה בה כשהיא מעיפה את שערה הבלונדיני לאחור, זה שכל כך דומה לשלי, וצוחקת את הצחוק הצווחני והמזויף שאבא שלי מתעקש שזה מה שגרם לו להתאהב בה מלכתחילה. אין ספק שהוא שוב מספר את אחת מהגרסאות המלוטשות שלו לסיפור האהבה הגדול שלהם, בזמן שכולם מעמידים פנים שהשערורייה של הרומן שלו נשכחה לחלוטין, אבל אני יודעת שכולם זוכרים. בדיוק כמוני.

אני פולטת נחרת בוז מההצגה המזויפת שלהם של נישואים כלפי חוץ, חוטפת עוד כוס שמפניה ממגש חולף ומרוקנת אותה בלגימה אחת. אני עושה את זה בדיוק בזמן כדי להספיק לראות את אבא שלי מבצע את התנועה המוכרת שלו. הוא מתכופף ונוגע בשפתיו בלחייה של אימא שלי. זה נראה כמו הצגה יפה, אבל זה כל מה שזה — הצגה ותו לא.

תמונה קפואה של זיוף מוחלט שמטרתה להראות לכולם סביבנו שאנחנו טובים מהם.

אבל האמת היא שאנחנו לא.

אנחנו קבורים מתחת לכל כך הרבה סודות ושקרים כך שאני כבר לא זוכרת איך לא לטבוע. כל יום הוא מאבק בלתי פוסק להשאיר את הראש מעל המים. טעות אחת, סדק אחד והכול יתמוטט.

אבא שלי עדיין מאמין שדם כחול, פנקס צ'קים גדול ומעמד של ראש עיר יכולים להעניק לו מוצא מכל מצב, ואף אחד עדיין לא הוכיח לו אחרת. זה מעלה בי בחילה, אבל אני ממשיכה לחייך, להעמיד פנים ולהתפלל שיום אחד אצליח להימלט מהגורל שמצפה גם לי.

הגורל הזה בדיוק תופס את תשומת ליבי בזווית העין, כשאני רואה את בראדלי ת'ורן, החבר החדש שמינו לי, מביט סביב לוודא שאף אחד לא מסתכל, ואז חומק אל תוך הבית עם אחת מהמלצריות של האירוע.

אם לא הייתי כבר מגלגלת עיניים בלב, הייתי עושה את זה שוב. בראד המטומטם. למה גברים תמיד יוצרים יותר בעיות מתועלת? לא פלא שאבא שלי חשב שהוא הבחירה המושלמת בשבילי.

אני לא יודעת למה אני עוקבת אחריו. אני יודעת מה אני עומדת לראות, ובכל זאת אני מחליקה באיטיות לאורך חלל המסיבה עד שאני מגיעה לשביל השקט שבו הוא נעלם לפני רגע, תופסת בקבוק שמפניה פתוח משולחן בדרך.

אני לוגמת מהמשקה התוסס היקר מדי וממשיכה לצעוד בשביל החשוך, תוהה אם בכלל שווה לעשות סצנה. זה לא שאכפת לי מה הוא עושה או את מי הוא מזיין.

הגניחות החנוקות שלהם, שנשמעות כמו עונג מזויף, הן הדבר הראשון שמקבל את פניי, וכשאני רואה את התחת הלבן החשוף של בראד נע קדימה ואחורה בין השיחים, אני כמעט פורצת בצחוק.

אלוהים, איזה חרא. ברצינות, לזיין את אחת מהעובדות מאחורי הגב שלי? אפילו בשבילו זה שפל חדש.

הוא הטיפוס שנולד עם כפית כסף בפה. שחצן, מקובע, עם תחושת עליונות שבאה רק מזה שכולם התרפסו מולו כל החיים.

הייתי צריכה להקשיב לאחי, ג'וש. הוא תמיד צודק, גם כשאני לא רוצה להודות בזה. הוא הזהיר אותי מבראד ומהמוניטין שלו, אבל ג'וש לא הבין שנתתי לו 'לתפוס' אותי רק כי ידעתי שזה מה שההורים שלי רצו. הם לא הפסיקו להפגיש בינינו, לציין את העובדה שאנחנו שייכים לאותם מעגלים חברתיים ולהדגיש את זה שיש לנו מטרות חיים דומות, עד שכמעט טבעתי בציפיות שלהם.

מצחיק שהם חושבים שהם יודעים מהן המטרות שלי בחיים, כשבכלל לא אכפת להם ממני באמת.

אבל אני יודעת מה התפקיד שנכפה עליי. כשבראד סוף־סוף הזמין אותי לדייט, הסכמתי רק מתוך נימוס, רק כדי לרצות את ההורים שלי. ועכשיו, חודשיים אחרי, אני תקועה בלופ שאין לי מושג איך לצאת ממנו.

אלה רק ארוחות ערב ודייטים בבית קפה שהמטרה היחידה שלהם היא שניראה יחד. לא נגעתי בו מעבר לנשיקה חטופה אחת, שזו כנראה הסיבה שהוא פה עכשיו, מנעים את זמנו עם המלצריות, ואלוהים יודע עם מי עוד. לא שזה מזיז לי, להפך, כשהוא מרוכז במישהי אחרת, זה מונע ממנו להתמקד בי, וזה לגמרי עובד לטובתי.

ג'וש לא מבין כי הוא לא צריך להבין. כמו שכבר אמרתי, הוא הילד המושלם, כוכב ההוקי, והכי חשוב — גבר.

הוא לעולם לא יבין את הלחץ והציפיות שמוטלות על בת במשפחה הזאת, בחברה הזאת, בעולם הזה.

אז אני מחייכת, מקשיבה להוראות של ההורים שלי, משכנעת את עצמי שזה יקדם אותי — ותראו איפה אני עכשיו.

אני מגחכת לעצמי בזמן שאני ממשיכה ללגום מהבקבוק היקר של השמפניה. הבועות מתפוצצות לי על הלשון בדיוק כמו שאני אוהבת. אפילו הפאקינג שמפניה הזאת מושלמת.

למה הוא לא יכול היה פשוט להשאיר את הזין שלו בתוך המכנסיים?

לא שזה מזיז לי, אבל ברצינות, כמה קשה זה כבר להפגין מינימום של כבוד?

אני מסתובבת בלי להוציא הגה, לא מסוגלת לשאת עוד שנייה של ההצגה הזאת, ומתחילה לחזור פנימה, לנסות לברוח. הראיתי את הפנים שלי מספיק לערב זה. אני נדחפת בין האנשים, חותכת דרך ההמון לכל כיוון, עד שאני מצליחה להיכנס דרך דלתות המרפסת האחורית, חוצה את המטבח ומגיעה לקצה המסדרון הארוך והרחב. הבריחה הנכספת נמצאת במרחק נגיעה, ואני כבר מרגישה את הלחץ בחזה שלי מתחיל להתרופף.

"מדליין, בואי לכאן," הפקודה הצווחנית של אבא שלי קורעת את האוויר ועוצרת אותי במקום. כשאני מסתובבת אליו, הוא רק מהנהן לעבר המשרד שלו.

אני נאנחת בלב, אבל מדביקה לעצמי עוד חיוך מזויף כאילו זה לא הלילה הכי גרוע שהיה לי אי פעם, ופוסעת אחריו בצייתנות.

המשרד של אבא שלי הוא ההשתקפות המושלמת שלו — נקי, קר, מיושן. בדיוק מתאים לו. הוא לא אבא רע, פשוט מהדור הישן. אני צריכה להיאבק בו על כל דבר, וכשג'וש לרוב לידי ותומך בי, זה מקל. אבל כשהדלת נטרקת מאחוריי, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאנחנו לבד לגמרי.

הוא ניגש אל מאחורי השולחן ומסמן לי לשבת מולו, כאילו מדובר בפגישה עסקית, שזה בדיוק מה שזה מבחינתו. שוב, אני מצייתת בשקט, מתיישבת ומחכה. הוא לא ממהר, מוזג לעצמו ויסקי בקפידה, ולבסוף מתיישב ומביט בי ישירות.

"עבדתי קשה כדי להביא את המשפחה שלנו לאן שהיא היום, מדליין. בשבילך, בשביל אחיך, בשביל אימא שלך. כל מה שאני עושה זה כדי שנישאר בפסגה."

זה נאום ששמעתי כבר אלף פעם, אבל אני מחייכת ומהנהנת כמו בפעם הראשונה, והוא ממשיך.

"אבל לפעמים, מה שאני עושה לא מספיק. לפעמים אני צריך להישען על אחרים, להרחיב את העסק, לפתוח דלת להזדמנויות חדשות."

אני מתחילה לאבד אותו קצת, אבל החיוך המזויף שלי נשאר במקומו.

"אני פשוט תוהה... איפה עובר הגבול."

המשפט האחרון נאמר יותר לעצמו מאשר אליי, אבל אני מתכופפת קדימה ומניחה את ידי על ידו, מחווה של חיבה שלא אופיינית לנו. "פשוט תסמוך על האינטואיציה שלך, אבא."

אני חוזרת על המילים שג'וש תמיד אומר לי. הוא מחייך, אבל החיוך לא מגיע לעיניים שלו.

"את מבלה יותר מדי זמן עם אחיך," הוא נאנח, ואז מושך את ידו מתחת לשלי, קם ופונה אל החלון. בקול מרוחק הוא מוסיף, "בחג המולד נודיע על האירוסים שלך לבראדלי ת'ורן."

אני נרתעת לאחור כאילו חטפתי סטירה בפרצוף, מחזירה שוב את המשפט הזה בראש. אין מצב ששמעתי נכון.

"סליחה, מה?" אני מצליחה לגמגם בתדהמה. הוא לא יכול להיות רציני. "אתה רוצה שאני אתארס לבראד? לבחור שתפסתי הרגע מזיין מלצרית בין השיחים?"

הקול שלי עולה, ואבא שלי מתכווץ למשמע הקללה והישירות הבוטה שלי, בטח נוזף בי בראשו, אבל הוא לא משתווה לזעם שלי.

הבעת פניו נשארת קפואה כשהוא מפנה את מבטו בחזרה אליי, "אבא שלו אחד הטייקונים הכי מצליחים במדינה, והבן שלו אמור לרשת את הכול יום אחד. הוא צריך אישה טובה לצידו."

"נו, אז תיקח אותו לשוק הבקר ותן לו לבחור," אני קוטעת אותו בזעם ונעמדת בבת אחת.

"אתה לא באמת חושב לרגע שאני אסכים לזה. פספסת את החלק שבו אמרתי שתפסתי אותו שוכב עם מישהי אחרת?"

אבא שלי פולט נשיפה קצרה ומרוגזת ומתעלם ממני שוב. "זה לא פתוח למשא ומתן, מדליין. את תתארסי לבראדלי בחג המולד, או שאני מפסיק לממן את הלימודים שלך בפיירפילד!"

הכול סביבי נעצר כשהמילים שלו מחלחלות לתודעה שלי.

כי זו לא בקשה. זו איום.

הוא מאיים לקחת ממני את החופש היחיד שיש לי. ובשביל מה? בשביל עסקה כלכלית?

אני כמעט צוחקת, אבל אין פה שום דבר מצחיק, במיוחד לא כשהדמעות מתחילות לצרוב לי מאחורי העיניים.

וזה הכי אירוני — הרי בכלל לא רציתי ללמוד בפיירפילד מלכתחילה. רציתי לעזוב, לראות עולם, לחיות את החיים שלי, אבל ההורים שלי החליטו שזה לא בא בחשבון.

חשבתי שאם פשוט אעשה מה שהם אומרים ואסיים תואר, אז אוכל להשתחרר. אבל נראה שטעיתי.

האפשרויות שלי פשוטות — אין לי כאלה.

ההורים שלי הזהירו אותי כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות שכבר יש די והותר כתמים שחורים על שמנו, ואני לא אמורה להוסיף עליהם.

אז עכשיו התפקיד היחיד שלי הוא להיות תלויה על זרוע של מישהו בדיוק כמו אבא שלי. אפשר לומר שבראדלי ת'ורן הוא הבחירה המושלמת, כי גם אבא שלי לא ידע לשמור את הזין שלו בתוך המכנסיים.

אין לי שום דבר נוסף להגיד או לעשות, ולכן אני לא מרגישה שום רגשות אשם או חרטה כשאני מסתובבת ויוצאת בסערה מהמשרד שלו, משאירה אותו מאחור צועק את שמי.

אני חייבת לצאת מפה, הלחץ על החזה שלי מתגבר אפילו יותר ממה שהרגשתי קודם. כאילו הקירות סוגרים עליי. החיוך נעלם מזמן מהפנים שלי, ואני חייבת להיעלם לפני שמישהו יראה אותי.

אני עושה את דרכי בחזרה אל תוך ההמולה של המסיבה, אנשים פזורים בכל פינה, ולרגע אחד אני קפואה בזמן, לא יודעת מה לעשות

וברגע הזה בדיוק בראד מוצא אותי.

"הנה החברה שלי."

בא לי להקיא מהמילים שלו, במיוחד כשמראה התחת החשוף שלו משתלב בזיכרון עם האולטימטום של אבא שלי. תודה לאל שלא שכבתי איתו.

היד שלו נשלחת ללטף את שלי, והמחשבה שלא לעשות סצנה נעלמת כלא הייתה כשאני מושכת את היד שלי ממנו.

"שלא תעז לגעת בי!"

הוא נסוג כאילו נשכתי אותו, ומבטים של אי־נוחות וכעס חולפים בעיניו כשהוא מסתכל סביב לראות מי שומע אותנו.

"נו, באמת, יקירה. תזכרי איפה אנחנו ומה התפקיד שלך."

אני כמעט צוחקת בזלזול. אין צורך לשאול אם הוא מודע לעסקה שהאבות שלנו רקחו.

ברור שהוא יודע. בטח גם שאלו אותו אם הרחם שלי מספיק פנוי בשביל לייצר עבורו את הדור הבא.

שילך להזדיין. הוא והאבא שלו.

אני מנענעת את הראש ודוחפת אותו קלות כשאני עוקפת אותו, "תחזור לזיין את המלצרית שלך, בראד. אני הולכת."

אני נדחפת דרך האנשים שעומדים ליד הדלת, שאין לי ספק שנשארו שם במיוחד כדי לראות את ההצגה, ויוצאת החוצה, שואפת את האוויר הצלול עמוק ונושפת באיטיות.

בראד יוצא בעקבותיי, וכשהוא שוב תופס לי את היד אני משתחררת ממנו בכוח, הפעם היא עפה כל כך חזק שהטלפון שלי עף לרצפה ומתנפץ.

"אלוהים אדירים," אני ממלמלת כשאני מתכופפת להרים את שברי המכשיר. כשאני מתרוממת, בראד עדיין עומד מולי, מביט בי. אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם זה עכשיו. אני לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם זה בכלל. אז אני שוב מסתובבת והולכת.

הפעם הוא תופס לי את היד בכוח כזה שסביר להניח שישאיר סימן, מסובב אותי אליו ולוחש מבעד לשיניים חשוקות, "עדיף שתתחילי להתנהג יפה, או ש —"

הוא נקטע לפני שהוא מספיק לסיים את האיום.

"הכול בסדר כאן, מיס פיטרס?" שואל ג'וליאן המאבטח שלי, ואני שומעת את צעדיו מתקרבים. האחיזה של בראד משתחררת מייד.

אני לא מסירה את המבט מהחתן־לעתיד שלי ועונה לג'וליאן, "הכול בסדר, בראד רק ליווה אותי החוצה. אני מוכנה לחזור הביתה, בבקשה."

אני לא מחכה לשמוע מה בראד אומר אלא פשוט מסתובבת וצועדת לעבר הרכב, חולפת על פני ג'וליאן.

לא לוקח לו הרבה זמן להשוות את הקצב שלי ולהקדים אותי לדלת, הוא פותח לי אותה, לוקח ממני את הטלפון המרוסק.

אני לא טורחת להתווכח איתו — הוא איתי מספיק זמן כדי שארגיש בנוח פשוט לשתוק. אני נכנסת לרכב, וברגע שהדלת נסגרת מאחוריי אני סוף־סוף נושמת באמת.

מאורסת.

אני עדיין לא מאמינה, גם כשאני שוקעת לתוך מושב העור ומריצה בראש את מה שקרה בשעה האחרונה.

תמיד ידעתי שאבא שלי מוכן לעשות הכול כדי שהמשפחה שלנו תמשיך לככב באור הזרקורים, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא ירד כל כך נמוך.

כנראה אני לא מכירה אותו כמו שחשבתי.

הנסיעה הביתה קצת מרגיעה אותי, ואני מעריכה את זה שג'וליאן בוחר לנסוע בדרך הארוכה אל שפת האגם כדי לתת לי זמן לחשוב. אני נהנית מהנוף בשקט כשאנחנו חוצים את הקמפוס, עוברים ליד שורת הבתים שבהם גרים כל שחקני הספורט, ג'וש ביניהם, ונוסעים לעבר הדירה שלי בצד השני של האגם.

הבית שלהם הוא האחרון במתחם המגורים של הקמפוס, וג'וש גר באחד מבתי ההוקי עם החברים שלו. אני אוהבת לגור כל כך קרוב אליו, במיוחד כשידוע שהוא כנראה ייבחר לאן־אייטש־אל בשנה הבאה. זו ההזדמנות האחרונה שלנו לבלות זמן איכות יחד.

כשהרכב נעצר מול הבית, אני מבחינה בהקטור, המאבטח של משמרת הלילה, מחכה לי בחוץ. אבא שלי שכר אותו ואת ג'וליאן מייד אחרי שפרשו מהצבא, כדי שישמרו עליי.

אני עדיין חושבת שזה מגוחך שאני צריכה בכלל מאבטחים, אבל הם אנשים טובים וקל להסתדר איתם. חוץ מזה, יש לנו הסכם — כל עוד האירוע לא רשמי, הם פשוט מתמזגים ברקע ולא מפריעים לי. זה עובד בשבילם וזה עובד בשבילי, ובחצי מהזמן אני בכלל שוכחת שהם שם.

ג'וליאן פותח לי את הדלת ומברך את הקטור בהנהון שקט, אין לי ספק שהוא מחכה שאיעלם כדי לעדכן אותו איך עבר הערב.

ההנחה הזאת מקבלת אישור כשהקטור מוסר לי קופסה עם טלפון חדש. אם היה לי קצת יותר כוח, בטח הייתי זורקת איזו הערה על כמה שהם רכלנים, אבל לא הלילה.

במקום זה, אני לוקחת את הקופסה בלי לומר מילה, מהנהנת בתודה ועולה לעבר הבית השקט.

השותפה והחברה הכי טובה שלי, היילי, נסעה לבקר את ההורים שלה לסוף השבוע ולא תחזור עד יום ראשון.

בדרך כלל כל אחת עסוקה בעניינים שלה במהלך השבוע, אבל אחרי הלילה המטורף הזה אני רק רוצה שהיא תהיה כאן, כדי שאוכל לשפוך בפניה את הלב.

כשאני פותחת את הדלת, אני נפרדת משני הגברים ששומרים עליי וסוגרת אותם ואת שאר העולם בעבר השני של הדלת ונועלת אותה מייד. אני מדליקה כמה אורות בדרך, זורקת את התיק על הרצפה, בועטת בנעליים שלי ונכנסת למטבח לחפש משהו לשתות.

ברגע שהיד שלי אוחזת בבקבוק בירה — עדיף בהרבה — אני מתמוטטת על הספה ונאנחת בהקלה.

חופשייה. לפחות בינתיים.

נשיפה של בוז בורחת ממני לפני שאני מספיקה לעצור אותה, ואני מתרוממת כדי לקחת את הקופסה החדשה עם הטלפון שהקטור נתן לי. אני קורעת את האריזה ומקללת את אבא שלי על זה שיש לו את היכולת לדאוג שהשומרים יחליפו לי טלפון ברגע — אבל זה לא מונע ממני להדליק אותו ולגשת מייד לשרשור הודעות חדש.

אני אוחזת את הטלפון ביד אחת ולוגמת לגימה עמוקה נוספת מהבקבוק, ואז מקלידה את המספר של החברה הכי טובה שלי וכותבת לה הודעה — דרמטית במקצת, אבל רק קצת — לפני שאני שולחת אותה.

היילי כבר רגילה לדרמות שלי. זה מה שהחזיק אותה לצידי מאז כיתה ג'.

אני צוחקת לעצמי, מרוקנת את הבקבוק שביד שלי, נשכבת שוב על הספה ומחכה לתשובה שלה.

הכול נראה יותר טוב אחרי ששופכים את הלב בפני החברה הכי טובה שלך, ואין לי ספק שגם הפעם זה יהיה ככה.