סודות בשלג

פרולוג

דגדגדגדגד — טקטקטקטק — דגדגדגדגד — טקטקטקטק

הקולות: הרעש הקבוע של הכבל והרעש לסירוגין של עמודי התמך כשגלגלי הרכבל עברו תחתם, הרעידו את התא. הצטרפה גם יללת רוח נוקבת, שנשמעה מכל עבר כקולות ילדים במצוקה. ולבסוף, קולות נוסעי הרכבל שצעקו כדי לגבור על המהומה. הם היו חמישה — כולל הוּיסְמַנס.

דגדגדגדגד — טקטקטקטק — דגדגדגדגד — טקטקטקטק

"איזה זין! אני שונא לעלות במזג אוויר כזה!" אמר אחד מהם.

מבעד למשבי השלג שאפפו את התא המתין הויסמנס בשתיקה להופעתו של האגם התחתון — אלף מטרים מתחתם. הכבלים נראו רופפים בצורה משונה, מעין פיתול כפול שננעץ בעצלתיים באפרוריות.

העננים נפערו. האגם הופיע להרף עין ונראה כמו שלולית תחת כיפת השמיים. גֵב מים, לא יותר, בין הפסגות לבין להקות העננים שפילחו זה את זה הרחק למעלה.

"מה זה משנה מה מזג האוויר?" אמר אחר. "בכל מקרה נהיה תקועים שבוע בהר המזדיין הזה!"

המפעל ההידרואלקטרי באָרֶנס: סדרת אולמות ומעברים חצובים שבעים מטרים מתחת לאדמה, בגובה אלפיים מטרים. הארוך מביניהם, באורך אחד־עשר קילומטרים, הוביל מים מהאגם העליון לצינורות בקוטר מטר וחצי שגלשו במורד ההר עד לטורבינות הצמאות של מחלקות הייצור, למטה בעמק. הייתה דרך אחת ויחידה אל המפעל החצוב בהר: פיר שהכניסה אליו כמעט בפסגה, ירידה במעלית מטען עד למעבר הראשי, ומשם על טרקטור דו־מושבי: נסיעה של שעה בלב האפלה, לאורך שמונה קילומטרים.

הייתה דרך נוספת, במסוק — אבל רק בשעת חירום. ליד האגם העליון הוקם מנחת, שהגישה אליו התאפשרה רק במזג אוויר נוח.

"יואכים צודק," אמר הזקן מביניהם. "במזג אוויר כזה המסוק לא יוכל לנחות בכלל."

כולם ידעו מה פירוש הדבר: ברגע שייפתחו השסתומים, אלפי המטרים המעוקבים של מי האגם העליון יידחסו בשאגה למעבר שהם עומדים להיכנס אליו בעוד דקות אחדות. במקרה של תאונה יידרשו שעתיים לרוקן את המעבר, עוד שעה לחצות אותו בטרקטור עד לפיר, רבע שעה עד העלייה לאוויר הצח, עשר דקות ירידה ברכבל עד לתחנת הכוח, ועוד שלושים דקות עד סן־מרטן־דה־קוֹמֶנז' — בהנחה שהכביש לא יהיה מנותק.

אם תקרה תאונה, יידרשו להם שלוש שעות תמימות להגיע לבית החולים. והמפעל מתיישן... הוא פעיל מ־1929. בכל חורף, לפני הפשרת השלגים, הם בילו למעלה ארבעה שבועות, מבודדים מהעולם, ובמהלכם תיחזקו ותיקנו מכונות מעידן אחר. עבודה מפרכת, מסוכנת.

הויסמנס עקב אחרי מעוף עיט שדאה ברוח במרחק מאה מטרים בערך מהתא.

שַתקני.

הוא הפנה את מבטו אל המרחב הקפוא המסחרר שהשתרע מתחת לרצפה.

שלושה צינורות ענק צללו לעבר התהום, דבוקים למדרון ההר. העמק נעלם זה מכבר. עמוד התמך האחרון עדיין נראה, שלוש מאות מטרים מתחתם, על משטח ישר בצלע ההר, מראה יחיד בערפל. הרכבל טיפס עכשיו היישר למעלה אל פיר הכניסה. אם הכבל ייקרע, התא יצנח כמה עשרות מטרים ויתנפץ כמו אגוז על דופן הסלע. הוא התנדנד בסערה כמו סל על זרועה של עקרת בית.

"הי, שף! מה נאכל הפעם?"

"לא משהו אורגני, זה בטוח."

רק הויסמנס לא צחק. עיניו עקבו אחרי מיניבוס צהוב שנסע בכביש אל תחנת הכוח. הרכב של המנהל. אחר כך נעלם גם המיניבוס, נבלע תחת כנופיית העננים, כמו עגלה שנלכדה בידי אינדיאנים.

בכל פעם שטיפס למעלה, היה נדמה לו שהוא נוגע בעיקרון מהותי של קיומו, אבל הוא לא הצליח לבטא זאת במילים.

הויסמנס הפנה את מבטו אל הפסגה.

התחנה האחרונה של הרכבל התקרבה — שלד מתכת צמוד לכניסת הפיר המבוטנת. ברגע שהתא ייעצר, יעלו הגברים על סדרת רמפות ומדרגות שיובילו אותם לפתח הבטון.

רוח נשבה בפראות. בחוץ שררו בוודאי עשר מעלות מתחת לאפס.

הויסמנס צימצם את העיניים.

היה בתחנה משהו יוצא דופן.

משהו נוסף...

מעין צל, בין הקורות לזרועות המתכת, שהתנפנף ברוח העזה.

עיט, הוא חשב, עיט שנלכד בין הכבלים והגלגלות.

לא, מגוחך. אבל ככה זה נראה: ציפור גדולה שכנפיה פרושות. אולי נשר שנלכד במבנה, הסתבך בין הגדרות לקורות.

"הי, תראו את זה!"

קולו של יואכים. גם הוא ראה את זה. האחרים הסתובבו אל הפלטפורמה.

"אלוהים ישמור! מה זה?"

מה שבטוח זאת לא ציפור, חשב הויסמנס.

דאגה מעורפלת הלכה והציפה אותו. זה היה מחובר לפלטפורמה, מלמעלה, בדיוק מתחת לכבלים ולגלגלות — כאילו תלוי באוויר. זה נראה כמו פרפר ענקי, פרפר כהה וזדוני שהתבלט על רקע השלג והשמיים החיוורים.

"לעזאזל! מה זה הדבר הזה?"

הרכבל התקרב באיטיות אל המשטח. הם הגיעו. הצורה גדלה.

"מריה הקדושה!"

זה לא היה פרפר — וגם לא ציפור.

תא הרכבל עצר, הדלתות נפתחו אוטומטית.

משב קפוא טעון פתיתים הצליף בפניהם. אבל איש לא יצא. הגברים נשארו נטועים במקום והתבוננו ביצירה שמולם, מעשה של שיגעון ומוות. הם כבר ידעו שלעולם לא ישכחו את המראה.

רוח צווחה על המשטח. הויסמנס לא שמע יותר קריאות ילדים כי אם תחינות אחרות, זעקות מחרידות שטבעו תחת צרחות הרוח. הם עשו צעד לאחור, לתוככי הרכבל. הפחד התנגש בהם כמו רכבת נוסעת. הויסמנס זינק על אוזניות הקשר וחבש אותן.

"תחנת הכוח? כאן הויסמנס! תתקשרו לז'נדרמריה! מהר! תגידו להם להגיע במהירות! יש כאן גופה! משהו חולני לגמרי!"

1.
האיש שאהב סוסים

1

הפירינאים. דיאן ברג חצתה גבעה ופתאום הם התנשאו מולה.

מחסום לבן, עדיין מרוחק, נפרש לרוחב האופק: נחשול שהתנפץ על ההרים. עוף דורס שירטט מעגלים בשמיים.

תשע בבוקר, 10 בדצמבר.

אם להאמין למפה שעל לוח המחוונים, היא צריכה לצאת ביציאה הבאה דרומה, לכיוון ספרד. בלנצ'יה הקשישה שלה לא היה מחשב או ג'י־פי־אס. מעל הכביש הופיע שלט: "יציאה 17, מוֹנרֶג'ו / ספרד, 1 קילומטר".

דיאן בילתה את הלילה בטולוז. במלון חסכוני, בחדר זעיר עם מקלחון פלסטיק יצוק ומיני־טלוויזיה. בלילה העירו אותה צרחות. בלב הולם היא התיישבה למראשות המיטה והטתה אוזן — אבל במלון שרר שקט. בהתחלה היא חשבה שחלמה, אבל אז התחדשו הצרחות ביתר שאת. אחרי שהתהפכה לה הבטן היא הבינה שקרב חתולים מתנהל מתחת לחלונה. אחר כך התקשתה להירדם בחזרה. ערב לפני כן עוד הייתה בז'נבה ושתתה עם חברים ועמיתים לכבוד עזיבתה. היא סקרה את חדרה בפקולטה ותהתה איך ייראה חדרה הבא.

כשפתחה את הלנצ'יה בחניון המלון, מוקפת שלג נמס שצנח על המכוניות סביבה, הבינה דיאן באחת שהיא משאירה את נעוריה מאחור. היא ידעה שבתוך שבוע־שבועיים תשכח את חייה הקודמים. ובתוך כמה חודשים תשתנה עמוקות. בהתחשב במקום שיהפוך לתפאורת חייה בשנים־עשר החודשים הקרובים, זה יהיה בלתי נמנע. "תישארי מי שאת," המליץ לה אביה. בדרכה מהחניון הקטן לכביש המהיר שכבר היה עמוס, היא תהתה אם השינויים יהיו חיוביים. היה מי שאמר, התאמות הן לפעמים קטיעות, ולא נותר לה אלא לקוות שזה לא מה שיקרה לה.

היא לא הפסיקה לחשוב על המכון.

על מי שכלואים בו...

יום לפני כן, שעות ארוכות רדפה אותה המחשבה הזאת, "אני לא אצליח. לא אהיה מספיק טובה. אמנם הוכשרתי ואני הכי מתאימה למשרה, אבל אין לי מושג מה מצפה לי. האנשים האלה יקראו אותי כמו ספר פתוח."

היא ראתה בהם אנשים, גברים — לא... מפלצות.

אבל זה מה שהם היו: בני אדם מפלצתיים, אנשים רחוקים ממנה, מהוריה ומכל מי שהכירה כרחוק נמר מחתול.

נמרים...

כך צריך לראות אותם: בלתי צפויים, מסוכנים, נכונים למעשי אכזריות בלתי נתפסים. נמרים כלואים בהר...

במחסום כביש האגרה לא זכרה איפה הניחה את הקבלה מרוב שהייתה שקועה במחשבות. הקופאית נעצה בה מבט זועף בזמן שפישפשה בקדחתנות בתא הכפפות ואחר כך בתיק היד. אבל בעצם לא הייתה שום דחיפות, איש לא נראה באופק.

בצומת הבא היא פנתה לכיוון ההרים וספרד. בתוך קילומטרים אחדים נקטע המישור בפראות. הפסגות הראשונות של רכס הפיימונטה פירינאים זינקו מהקרקע, והכביש הוקף פטמות עגלגלות מיוערות, שונות בתכלית מהצוקים המשוננים שנראו באופק. גם מזג האוויר השתנה: פתיתי השלג הלכו והתרבו.

אחרי עיקול השקיף הכביש פתאום על כרי דשא לבנים, נהרות ויער. דיאן ראתה קתדרלה גותית בלב כפר קטן בראש גבעה. מבעד להלוך ושוב של המגבים התחיל הנוף להידמות לתחריט מתכת.

"הפירינאים זה לא שווייץ," הזהיר אותה ספיצנר.

בשולי הכביש התגבהו ערימות שלג.

לפני שראתה את המחסום, הבחינה באלומות זרקורים מבעד לפתיתי השלג שצנחו עכשיו בכבדות. תחתיהם עמדו שוטרים מנופפים בסטיקלייטים. דיאן ראתה שהם חמושים. מכונית מסחרית ושני אופנועים חנו בשלג המלוכלך בשוליים, למרגלותיהם של עצי אשוח גדולים. היא פתחה את החלון, ופתיתים צמריריים גדולים הרטיבו מיד את פניה.

"מסמכים, בבקשה."

היא רכנה להוציא אותם מתא הכפפות. מחרוזת הודעות בקעה ממכשירי הקשר, צלילי פצפוץ שהתערבבו במקצב המהיר של המגבים והצלילים הזעופים שבקעו מצינור המפלט של מכוניתה. לחות קרה כיסתה את פניה.

"את עיתונאית?"

"פסיכולוגית. אני בדרך למכון ורנייה."

הז'נדרם השעוּן על חלונה הפתוח בחן אותה. גבר בלונדיני גדול, סביב מטר תשעים. מבעד ליריעה הקולית שטוו מכשירי הקשר היא הבחינה בנהימת נהר ביער.

"מה את עושה באזור? שווייץ זה לא מעבר לפינה."

"המכון הוא בית חולים פסיכיאטרי ואני פסיכולוגית, אתה רואה את הקשר?"

הוא השיב לה את המסמכים.

"בסדר. סעי."

כשיצאה לדרך תהתה אם המשטרה הצרפתית תמיד מפקחת על הרכבים החולפים במקום, או שקרה משהו. הכביש התפתל פעמים אחדות, מלווה את עיקולי הנהר שזרם בין העצים. ואז נעלם היער ופינה מקום למישור שרוחבו כחמישה קילומטרים, ובו כביש ישר שמצדדיו אתרי קמפינג נטושים שדגליהם מתנופפים בעגמומיות ברוח, תחנות דלק, בתים יפים בסגנון בקתות אלפיניות, סדרת שלטי פרסומת שהציגו לראווה את אתרי הסקי הסמוכים...

ובקצה, סן־מרטן־דה־קומנז', 20,863 תושבים — אם להאמין לשלט הססגוני. מעל העיירה היו הפסגות שקועות תחת עננים אפורים שקרני שמש ניקבו פה ושם וחשפו, כמו אלומת מגדלור, רכס נישא או צדודית אוכף. בכיכר הראשונה השאירה דיאן מאחוריה את הכיוון 'מרכז העיר' ופנתה ימינה ברחוב קטן, שחלון ראווה בכניסה אליו הכריז באורות ניאון: ספורט וטבע. ברחובות נראה מספר לא מבוטל של הולכי רגל ומכוניות חונות. "זה לא מקום עליז במיוחד לאישה צעירה," נזכרה במילים של ספיצנר, כשגלשה לאורך הרחובות באינטימיות המוכרת והמנחמת של מגבי המכונית.

הכביש התחיל לטפס. היא הבחינה להרף עין בגגות צפופים בתחתית המדרון. השלג שעל הקרקע הפך לבוץ משחיר שסטר לרצפת המכונית. "את בטוחה שאת רוצה לעבור לשם, דיאן? זה לא דומה לשאן־דולון." שאן־דולון היה בית הכלא השוויצרי שבו עשתה את ההתמחות בפסיכולוגיה משפטית. אחרי קבלת התואר בפסיכולוגיה היא הפכה לאחראית על עברייני המין במקום. היא פגשה אנסים סדרתיים, פדופילים, מקרים של התעללות מינית במשפחה — לשון אדמיניסטרטיבית נקייה לגילוי עריות. היא הייתה צריכה גם להוכיח את יכולתה לעורר אמון בקטינים, שלטענתם היו קורבנות התעללות מינית — ובתוך כך גילתה עד כמה משימה כזו יכולה להיות מוטה על ידי תפיסות אידיאולוגיות ומוסריות מוקדמות של המומחה, לעיתים קרובות על חשבון האובייקטיביות.

"מספרים כל מיני דברים משונים על מכון ורנייה," אמר ספיצנר.

"דיברתי בטלפון עם דוקטור ורנייה. התרשמתי מאוד."

"ורנייה מצוין," הודה ספיצנר.

יחד עם זה היא ידעה שלא הוא יקבל אותה, כי אם מי שיירש את מקומו בראש המכון: ד"ר קסַבייֶה, יליד קוויבק שהגיע ממכון פינֶל במונטריאול. ורנייה יצא לגמלאות לפני חצי שנה. הוא זה שבחן את מועמדותה והחליט לקבל אותה לפני שפרש מתפקידו, ובשיחות הטלפון הרבות שניהלו הוא גם זה שהזהיר אותה מפני הקשיים הכרוכים בתפקיד.

"זה לא מקום קל לאישה צעירה, דוקטור ברג. אני לא מתכוון רק למכון, אני מתכוון לאזור. העמק הזה... סן־מרטן... כאן זה הפירינאים. החורפים ארוכים, הסחות הדעת נדירות. אלא אם את אוהבת ספורט חורף, כמובן."

"אל תשכח שאני שוויצרית," היא ענתה בהומור.

"אם ככה, יש לי עצה אחת בשבילך: אל תטבעי יותר מדי בעבודה, תדאגי לאִיים של חופש — ותבלי את הזמן הפנוי שלך בחוץ. המקום הזה יכול להיות... מטריד... אחרי זמן־מה."

"אני אנסה לזכור."

"עוד דבר: לא יהיה לי העונג לקבל את פנייך. היורש שלי, דוקטור קסבייה ממונטריאול, רופא עם מוניטין מצוין, יעשה זאת. הוא אמור להגיע בשבוע הבא. הוא נלהב מאוד. כפי שאת יודעת, הם יותר מתקדמים מאיתנו בכל הנוגע לטיפול במטופלים תוקפניים. אני חושב שיהיה מעניין לעמת בין תפיסות העולם שלכם."

"גם לדעתי."

"המכון הזה צריך סגן מנהל כבר מזמן. הייתי ריכוזי מדי."

דיאן שוב נסעה מתחת לחופת עצים. הכביש הפסיק לטפס וחדר לבסוף לעמק צר ומיוער, ששררה בו מעין אינטימיות זדונית. דיאן פתחה חלון, וניחוח עלים, טחב, מחטים ושלג רטוב דיגדג את נחיריה. שאגת נהר קרוב כמעט הטביעה את קולות המנוע.

"מקום מבודד," היא אמרה בקול רם כדי להפיח בעצמה אומץ.

היא נהגה בזהירות באפרוריות הבוקר החורפי. פנסיה שייפו גזעי אשוחים ואשורים. חוטי חשמל עקבו אחרי הכביש, וענפים רכנו מעליהם כאילו תש כוחם. מדי פעם נפער היער וחשף אסמים עם גגות צפחה מכוסי טחב — חוות נטושות.

פתאום הבחינה בכמה מבנים לפניה, מעבר לעיקול. הם הופיעו שוב אחרי הפנייה. בשולי היער עמדו כמה מבני בטון ועץ, שבקומת הקרקע שלהם דלתות זכוכית גדולות. שביל התפצל מהכביש, חצה את הנהר בגשר מתכת והמשיך באחו מושלג עד למבנים. הכול נראה רעוע ונטוש. המבנים הריקים האבודים במעבה העמק העבירו בה צמרמורת משום־מה.

מחנה קיץ דֶז איזַרְד

כך היה כתוב בשלט החלוד בתחילת השביל. ועדיין שום רמז למכון. אפילו לא סימן. נראה שמכון ורנייה מתרחק מכל פרסום. דיאן התחילה לתהות אם טעתה. מפת דרכים של 1/25,000 הייתה מקופלת על המושב לצידה. כעבור קילומטר וכעשרה עיקולים היא ראתה אזור חניה מוקף מעקה אבן. היא האטה וסובבה את ההגה. הלנצ'יה פגעה בבורות שהתמלאו מים והתיזה בוץ. היא לקחה את המפה ויצאה מהמכונית. בן רגע אפפה אותה הלחות כמו סדין רטוב וקפוא.

למרות פתיתי השלג היא פתחה את המפה. מבני מחנה הקיץ שעברה היו מסומנים בשלושה מלבנים קטנים. היא עקבה בעיניה אחרי המרחק שעשתה בכביש המתפתל. שני מלבנים נוספים הופיעו מעט בהמשך. הם היו צמודים, בצורת T, ואף שלא היה שום סימון שיבהיר את טיבם, הם יכלו להיות רק המכון, כי הכביש נגמר ולא סומן אף מבנה מלבדם.

היא קרובה...

היא הסתובבה, ניגשה למעקה האבן — ואז ראתה אותם.

בהמשך הנהר, בגדה השנייה, במעלה המדרון: שני מבני אבן ארוכים. למרות המרחק היא ניחשה את גודלם. אדריכלות נפילים. אותה אדריכלות מיושנת שנפוצה בהרים, בתחנות כוח, בבסיסים ובתי חולים מהמאה הקודמת. זה המקום: מערת הקיקלופ. אלא שבמעמקי המערה לא היה פוליפמוס אחד כי אם רבים.

דיאן לא הייתה מהאנשים שנבהלים בקלות, היא נסעה למקומות שאינם מומלצים לתיירים, עסקה מאז גיל ההתבגרות בענפי ספורט אתגרי, ותמיד — כילדה וכאישה — הייתה קרת רוח. אבל משהו במראה שלפניה פער בור בבטנה. זה לא היה עניין של סיכון פיזי, לא. זה היה משהו אחר... קפיצה לבלתי נודע...

היא שלפה את הסלולרי וחייגה. היא לא ידעה אם יש אנטנה באזור, אבל אחרי שלושה צלצולים השיב לה קול מוכר.

"ספיצנר."

מיד רווח לה. הקול החם, רגוע וסמכותי, תמיד הרגיע אותה, פוגג את הספקות. פייר ספיצנר — המנטור שלה באוניברסיטה — הוא שגרם לה להתעניין בפסיכולוגיה משפטית. הקורס המקיף שלו על זכויות הילד, שהתבסס על הקורס הבין־אוניברסיטאי האירופאי "Children’s Rights", הוא שקירב אותה לגבר הדיסקרטי והמפתה, שהיה גם בעל מסור ואב לשבעה. הפסיכולוג המהולל מהפקולטה לפסיכולוגיה ומדעי החינוך לקח אותה תחת חסותו. הוא עזר לזחל להפוך לפרפר — גם אם הדימוי הנדוש היה חורֶה למחשבתו התובענית של ספיצנר.

"זאת דיאן. אני מפריעה?"

"ברור שלא. איך הולך?"

"עדיין לא הגעתי... אני בדרך... כבר רואה את המכון."

"קרה משהו?"

פייר הבלתי ייאמן. אפילו דרך הטלפון הוא הבחין בכל שינוי זעיר במצב רוחה.

"לא, הכול בסדר. זה רק ש... רצו לבודד את האנשים האלה מהעולם. תקעו אותם במקום הכי קודר והכי מבודד שיש. העמק הזה עושה לי עור ברווז..."

היא מיד הצטערה על דבריה. היא נשמעה לעצמה כמו מתבגרת שנשארה לבד בפעם הראשונה — או סטודנטית מתוסכלת שמאוהבת במנחה התזה שלה ועושה הכול כדי למשוך את תשומת לבו. היא שיערה שהוא תוהה איך היא תחזיק מעמד, אם אפילו מראה המבנים מבהיל אותה.

"בחייך," הוא אמר. "הרי כבר התמודדת עם עברייני מין, פרנואידים וסכיזופרנים, לא? תגידי לעצמך שזה יהיה אותו דבר."

"לא כולם היו רוצחים. למען האמת, רק אחד מהם היה."

היא נזכרה בו בעל כורחה: פנים רזות ואישונים בצבע דבש שהיה נועץ בה מבט בחמדנות של טורף. קוּרְץ היה פסיכופת אמיתי. היחיד שפגשה. קר, מניפולטיבי, לא יציב. בלי אף רמז לחרטה. הוא אנס והרג שלוש אימהות, שהצעירה ביניהן בת ארבעים ושש והמבוגרת בת שבעים וחמש. זה מה שעשה לו את זה, נשים בשלות. וגם חבלים, קשירות, חסימות, חבלי תלייה... בכל פעם שדיאן התאמצה לא לחשוב עליו, הוא התנחל במחשבותיה, עם החיוך המעורפל והמבט החתולי. זה הזכיר לה את האִמרה שספיצנר תלה על דלת משרדו בקומה הראשונה של הפקולטה לפסיכולוגיה: לא לחשוב על פיל.

"דיאן, קצת מאוחר מדי להתלבטויות כאלה, לא?"

ההערה העלתה סומק בלחייה.

"אין לי ספק שתעמדי בזה. את המועמדת הכי מתאימה למשרה. אני לא אומר שזה יהיה קל, אבל את תצליחי, אני מבטיח לך."

"אתה צודק," היא אמרה. "אני מגוחכת."

"מה פתאום. כל אחד היה מגיב כמוך. אני מכיר את המוניטין של המקום. אל תשקעי בזה. תתרכזי בעבודה. וכשתחזרי אלינו, תהיי המומחית המובילה בשווייץ לפסיכופתים בלתי מאוזנים. אני חייב לנתק. הדיקן רוצה לדבר איתי על מימון, ואת מכירה אותו, אני אזדקק למלוא הכישורים שלי. בהצלחה, דיאן. תעדכני אותי."

צליל קו טלפון. הוא ניתק.

הדממה — שהפרו רק קולות הנהר — שבה וצנחה עליה כמו יריעה רטובה. ערימת שלג נפלה מענף בצליל פלוֹק והקפיצה אותה. היא החזירה את הסלולרי לכיס המעיל, קיפלה את המפה ונכנסה למכונית.

אחר כך סובבה את ההגה וחזרה אל הכביש.

מנהרה — אור הפנסים השתקף בקירות שחורים רטובים. בלי תאורה, עיקול ביציאה. גשרון חצה את הנהר משמאלה, וסוף־סוף שלט ראשון צמוד לגדר לבנה: מרכז ענישה פסיכיאטרי שארל ורנייה. היא פנתה באיטיות ועלתה על הגשר. הכביש התרומם בפתאומיות ובתלילות, התפתל פעמים אחדות בין עצי אשוח ומחטניים — והיא חששה שהטרנטה שלה תחליק על השוליים המכוסים כפור. היא לא החליפה לצמיגי שלג. אבל הכביש הגיע עד מהרה לאזור פחות תלול.

עיקול אחרון, והיא כבר הייתה קרובה מאוד.

כשהמבנים הופיעו מבעד לשלג, לערפל וליער, היא הזדקפה במושב הנהג.

יום רביעי 10 בדצמבר, 11:15.

2

צמרות אשוחים מושלגים במבט מלמעלה בזווית מסחררת. כביש מתפתל כמו סרט, ישר ועמוק בין אשוחים שגזעיהם שקועים בערפל. צמרות חולפות במהירות. ושם בקצה, בין העצים, נוסע ג'יפ צ'ירוקי שמן כמו חיפושית לרגלי העצים המחטניים הגדולים. הפנסים מנקבים את האדים המתנחשלים. המשאית לפינוי שלג השאירה ערימות גבוהות בשוליים. מכאן חוסמים ההרים הלבנים את האופק. היער נקטע בבת אחת. הכביש עוקף בעיקול חד שטח מסולע וממשיך במקביל לנהר שוצף. הנהר מגיע לסכר קטן שהמים צונחים ממנו בבעבוע. בגדה השנייה נפער בהר פה שחור של תחנת כוח הידרואלקטרית. ולצידו שלט:

סן־מרטן־דה־קומנז': ארץ הדובים — 7 ק"מ

סֶֶרבַַז חולף על פני התמרור ומביט בו: דוב פירינאי מצויר על רקע הרים ועצי אשוח.

מה פתאום דוב פירינאי! בסך הכול דובים סלובניים שהאיכרים חולמים לראות דרך כוונת הרובה.

לדעתם הדובים מתקרבים מדי לבתים. תוקפים את העדרים. הם נהיים אפילו מסוכנים לבני אדם. המין היחיד שמסוכן לאדם הוא האדם עצמו, מהרהר סרבז. בכל שנה מגיעות גופות חדשות לחדר המתים בטולוז. וזה לא דובים שהורגים אותם. Sapiens nihil affirmat quod no probet. "האדם הנבון אינו קובע דבר לפני שהוכיח אותו," הוא אומר לעצמו. הוא מאט כשהכביש מגיע לעיקול ונכנס שוב ליער — אבל הפעם לא יער מחטניים גבוהים, אלא סבך בלתי מוגדר, עמוס שיחים. מי הנהר מזמרים בסמוך. הוא שומע אותם מבעד לחלון הפתוח למרות הקור. שירת הבדולח כמעט מחרישה את המוזיקה הבוקעת מהמערכת: גוסטב מאהלר, הסימפוניה החמישית, אלגרו. מוזיקה קודחת שופעת צער, שהולמת את מה שממתין לו.

פתאום לפניו, איתות פנסים ודמויות מנופפות בסטיקלייטים באמצע הכביש.

ז'נדרמים...

כשבתחנת הז'נדרמריה לא יודעים איך להתחיל חקירה, הם מקימים מחסום. הוא נזכר במילים שאמר לו באותו בוקר ממש אנטואן קַנטֶר, בתחנת המשטרה המרחבית בטולוז:

"זה קרה הלילה בפירינאים. במרחק כמה קילומטרים מסן־מרטן־דה־קומנז'. קתי דוּמיֶיר דיווחה על זה. כבר עבדת איתה, אם אני לא טועה."

קנטר, נפיל עם מבטא חצצי של דרום־מערב צרפת, שחקן רוגבי מנוול בעברו שנהנה להעניש את יריביו בחבטות, שוטר שצמח מלמטה והפך לסגן מפקד התחנה המרחבית. עור לחייו היה זרוע מכתשים קטנים, כמו משטח חולי שהגשם חרץ, ועיני האיגואנה הגדולות שלו בחנו את סרבז. "מה זה הזה שקרה?" הוא שאל. שפתיו של קנטר שהיו מוקפות חומר לבנבן נפערו: "שום מושג." סרבז נעץ בו מבט משתאה: "מה זאת אומרת? — היא לא הייתה מוכנה להגיד כלום בטלפון, רק שהיא מחכה לך ושהיא מבקשת דיסקרטיות מקסימלית — וזהו? — כן." סרבז הביט במפקדו בבלבול, "סן־מרטן, זה לא איפה שהבית משוגעים?" "מכון ורנייה," אישר קנטר, "מוסד פסיכיאטרי ייחודי בצרפת, ואפילו באירופה. כלואים שם רוצחים שבית המשפט הכיר בהם כחולי נפש."

בריחה ופשע תוך כדי הימלטות? זה עשוי להסביר את המחסום. סרבז האט. בין כלי הנשק של הז'נדרמים הוא ראה תת־מקלעים מסוג MAT־49 ורובי בראונינג BPS־SP. עשרות פתיתים צנחו באוויר הקר. השוטר נופף בתעודתו מתחת לאפו של הז'נדרם.

"איפה זה?"

"אתה צריך להגיע לתחנת הכוח ההידרואלקטרית." האיש הרים את קולו כדי להתגבר על ההודעות שבקעו מכלי הקשר; נשיפתו התעבתה לאדים לבנים. "בערך עשרה קילומטרים מכאן במעלה ההר. בכיכר הראשונה בכניסה לסן־מרטן תפנה ימינה, אחר כך ישר עד לכיכר הבאה. לכיוון 'אגם אסטוּ' ומשם עם הכביש."

"של מי היה הרעיון להקים את המחסום הזה?"

"של התובעת המחוזית. זה הנוהל. פותחים תאי מטען, בודקים מסמכים. אף פעם אי־אפשר לדעת. אולי זה יעזור."

"הממ־ממ," פלט סרבז בספקנות.

הוא יצא לדרך והגביר את המוזיקה. צלילי הסקרצו כבשו את תא הנוסעים. לרגע הסיט את העיניים מהכביש והרים את הקפה הקר ממחזיק הספל. בכל פעם אותו טקס: הוא תמיד התכונן באותו אופן. הוא ידע מניסיון שהיום הראשון, השעה הראשונה בחקירה, הם בעלי חשיבות מכרעת. שחייבים להיות ערים, מרוכזים ופתוחים. הקפה נועד לעירנות; המוזיקה לריכוז וכדי לנקות את הראש. קפאין ומוזיקה... והיום אשוחים ושלג, אמר לעצמו כשהביט בשולי הכביש עם התכווצות בטן ראשונית. סרבז היה עירוני בדם. בהרים הוא הרגיש כמו בטריטוריה עוינת. הוא זכר שלא תמיד היה כזה — בילדותו, בכל שנה אביו היה לוקח אותו לטייל בעמקים הללו. אביו, המורה הטוב, היה מסביר לו על העצים, הסלעים, העננים. מרטן סרבז הצעיר היה מקשיב לו, ואילו אמו הייתה פורשת שמיכה על העשב האביבי, פותחת את סל הפיקניק ומתייחסת אל בעלה כאל "פדנט" ו"משעמם". באותם ימים עתיקים שררה תמימות בעולם. סרבז הביט בכביש ותהה אם הסיבה האמיתית לכך שמעולם לא שב לכאן, היא שהעמקים הללו קשורים קשר בל יינתק להוריו.

מתי לעזאזל תפַנה סוף־סוף את עליית הגג? פעם הוא הלך לפסיכולוג. אבל כעבור שלוש שנים הפסיכולוג עצמו הרים ידיים. "אני מצטער, הייתי שמח לעזור לך, אבל אני לא יכול. מעולם לא נתקלתי בהתנגדות כזאת." סרבז חייך וענה שזה בסדר. באותו רגע הוא בעיקר חשב על ההשפעה החיובית שתהיה להפסקת הטיפול על חשבון הבנק שלו.

הוא העיף עוד מבט סביבו. זו המסגרת. חסרה התמונה. קנטר טען שאינו יודע דבר. וקתי דומייר, התובעת הראשית של בית המשפט בסן־מרטן, התעקשה שיגיע לבדו. למה? הוא נזהר לא להסגיר שהבקשה לרוחו: הוא עמד בראש צוות חקירה של שבעה, ולאנשיו (שישה גברים ואישה אחת) הייתה מספיק עבודה. אתמול הם סגרו חקירת רצח של חסר בית. גופתו החבולה נמצאה שקועה למחצה בבריכת מים, לא רחוק מהכביש המהיר שהוא עצמו נסע בו לפני דקות אחדות, ליד כפר נוֹאֶה. בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות הם מצאו את האשמים: הנווד, כבן שישים, נראה כמה שעות לפני מותו בחברת שלושה מתבגרים מהכפר. המבוגר מביניהם בן שש־עשרה והצעיר בן שתים־עשרה. בהתחלה הם הכחישו, ואחר כך — מהר למדי — הודו. בלי מניע. ובלי חרטה. המבוגר מביניהם רק אמר, "הוא היה נטל על החברה, חסר תועלת..." אף אחד מהם לא היה ידוע למשטרה או לשירותי הרווחה. צעירים ממשפחות טובות. לימודים שגרתיים, לא התרועעו עם גורמים שליליים. האדישות שלהם הקפיאה את דמם של כל מי שהשתתפו בחקירה. סרבז נזכר בפניהם הילדותיות, בעיניהם הגדולות, הבהירות והקשובות נעוצות בו בלי פחד — ואפילו בהתגרות. הוא ניסה לקבוע מי מהם גרר את האחרים: בפרשות מהסוג הזה תמיד יש מנהיג — והוא חשב שאיתר אותו. לא המבוגר ביותר, דווקא האמצעי. נער ששמו, למרבה האירוניה, קלמן...1

"מי הלשין עלינו?" שאל הנער לעיני עורך דינו המודאג — שכן הנער סירב לשוחח איתו, אף על פי שזו זכותו, וטען שעורך הדין שלו "סתם אפס".

"אני שואל את השאלות כאן," אמר השוטר.

"מתערב איתך שזאת אמא של שְמיץ, הזונה הזאת."

"תירגע ותשמור על הפה שלך," אמר עורך הדין ששכר אביו.

"כאן זה לא החצר בהפסקה," העיר לו סרבז. "אתה יודע מה עלול לקרות לך ולחברים שלך?"

"אתה קצת מקדים את המאוחר," מחה עורך הדין חלושות.

"היא הולכת לחטוף, הסתומה הזאת. היא הולכת למות. עלתה לי על העצבים."

"תפסיק לקלל!" אמר עורך הדין בכעס.

"אתה שומע אותי?" התרגז סרבז. "אתם עלולים לחטוף עשרים שנה בכלא. תחשוב על זה רגע: כשתצא תהיה זקן."

"אני מבקש ממך," אמר עורך הדין. "בלי..."

"זקן כמוך, אה? בן כמה אתה? שלושים? ארבעים? יופי של ז'קט זמש! בטח שווה ים כסף. תקפוץ לי. זה לא אנחנו! לא עשינו כלום, אתה שומע! באמת, לא עשינו כלום. אתם סתומים או מה?"

נער בלי עבר פלילי, נזכר סרבז כדי להרגיע את כעסו שהלך והתגבר. נער שאף פעם לא הסתבך עם המשטרה. ובלי בעיות בבית הספר. עורך הדין היה חיוור מאוד, הוא התכסה אגלי זיעה גדולים.

"כאן זה לא סדרת טלוויזיה," אמר סרבז בשלווה. "אתה לא תצא מזה. הכול סגור כבר. הסתוּם זה אתה."

כל אחד מלבד הנער הזה היה לוקח את זה קשה. אבל לא הוא. לא הנער הרחום־על־פי־שמו. נדמה שהנער הרחום־על־פי־שמו לא תופס את גודל המעשים שיוחסו לו. סרבז קרא מאמרים על כך, על קטינים שאונסים, רוצחים, מענים — בחוסר מודעות מוחלט לזוועות שעוללו. כאילו השתתפו במשחק מחשב או משחק תפקידים שהשתבש. עד לאותו יום הוא סירב להאמין. הגזמות עיתונאיות. אבל עכשיו הוא עצמו נתקל בתופעה. מחרידה עוד יותר מהאדישות של שלושת הרוצחים, הייתה העובדה שפרשות כאלה הפסיקו להיות יוצאות מן הכלל. העולם הפך לשדה ניסויים מטורפים יותר ויותר, שאלוהים, השטן והגורל בישלו במעבדותיהם.

כשסרבז חזר הביתה הוא שטף ארוכות את הידיים, התפשט ונשאר עשרים דקות תחת זרם המים במקלחת, כמו כדי להיטהר, עד שהמים הפכו פושרים. אחר כך לקח מהמדף את הספר של יוּבֶנָאלִיס ופתח אותו בסאטירה 13: "היש חג אחד, אחד ויחיד, קדוש דיו, שיפסיק את הנוכלים, הרמאים, הגנבים, את הפושעים הנבזיים, את הרוצחים, המרעילים, ציידי הממון? האנשים ההגונים נדירים, ומספרם אינו עולה על מספר השערים לתבאי".

הילדים האלה, אנחנו הפכו אותם לכאלה, אמר לעצמו וסגר את הספר. איזה עתיד צפוי להם? שום דבר. הכול מידרדר. מנוולים ממלאים את הכיסים ומציגים את עצמם לראווה בטלוויזיה, בזמן שההורים של הילדים האלה מפוטרים והופכים בעיניהם למפסידנים. למה שלא יתמרדו? למה במקום להצית אוטובוסים ובתי ספר הם לא מציתים חנויות יוקרה, בנקים ובתי משפט?

אני חושב כמו זקן, אמר לעצמו אחר כך. האם זה מפני שבתוך כמה שבועות ימלאו לו ארבעים? הוא השאיר את צוות החוקרים שלו לטפל בשלושת הילדים. הסחת הדעת הזאת — אף על פי שהוא לא ידע מה מצפה לו — הייתה מבורכת.

הוא עקב אחרי הוראות הז'נדרם ועקף את סן־מרטן. מיד אחרי הכיכר השנייה החל הכביש לטפס, והוא ראה את גגות העיר הלבנים מתחתיו. הוא נעצר בשולי הכביש ויצא מהמכונית. העיר הייתה גדולה משחשב. מבעד לאפרוריות הוא ראה בקושי את שדות השלג הנרחבים שמהם הגיע, ובמזרח, בגדה השנייה של הנהר, אזור תעשייתי ואתרי קמפינג. הוא ראה גם כמה וכמה שיכונים נמוכים וארוכים. מרכז העיר, על סבך רחובותיו הקטנים, השתרע לרגלי ההר הגבוה ביותר באזור. רכבל כפול שטיפס בקו אנכי פילח מדרון מכוסה עצי אשוח.

הערפל ופתיתי השלג הגדילו את המרחק בינו לבין העיר וטישטשו פרטים, והוא אמר לעצמו שסן־מרטן מן הסתם לא מתמסרת בקלות, שעדיף להתקרב אליה מהצד, לא מהחזית.

הוא חזר לג'יפ והמשיך לטפס בכביש. בקיץ שפעה שם צמחייה. סבך של ירוקים, אשוחים וטחב שאפילו השלג לא הצליח להסתיר מפני החורף. ומכל עבר צלילי מים: נביעה, שצף, פכפוך... בחלון פתוח הוא חצה כפר שחצי מבתיו סגורים. עוד שלט: תחנת כוח הידרואלקטרי, 4 ק"מ.

עצי האשוח נעלמו וגם הערפל. לא נותרה כל צמחייה, רק קירות קרח בגובה אדם בשולי הכביש ואור פראי, זוהַר. הוא העביר את הצ'רוקי למצב נסיעה על קרח.

לבסוף הופיעה תחנת הכוח ההידרואלקטרי, שסגנון הבנייה שלה אופייני לעידן התעשייתי: מבנה אבן ישן עם חלונות חצובים, צרים וגבוהים, ומעליהם גג צפחה גדול שנערמו עליו ערימות שלג גדולות. מאחור התנפלו שלושה צינורות ענק על ההר. החניון היה עמוס. כלי רכב, נשים וגברים במדים ועיתונאים. מכונית מסחרית של הטלוויזיה המקומית עם אנטנה עגולה גדולה על הגג וכמה ניידות סמויות. סרבז ראה תגי עיתונות מאחורי זגוגיות. היו שם גם לנד רובר, שלושה פיג'ו 306, שני טרנזיטים, כולם בצבעי הז'נדרמריה, ומשאית עם גג נפתח שהוא זיהה כמעבדת המז"פ של הז'נדרמריה בפאו. מסוק המתין גם הוא במנחת.

לפני שיצא מהמכונית הוא בחן את עצמו לרגע במראה הפנימית. כרגיל היו לו עיגולים שחורים סביב העיניים ולחיים קצת שקועות —בלי שום קשר למציאות, הוא נראה כאילו התהולל כל הלילה — אבל הוא גם אמר לעצמו שאף אחד לא היה נותן לו ארבעים. הוא סירק באצבעותיו כמיטב יכולתי את שערו החום הסמיך, שיפשף את הזיפים בני היומיים כדי להתעורר והרים מעט את המכנסיים. אלוהים ישמור! הוא רזה עוד יותר!

כמה פתיתים ליטפו את לחיו, אבל זה היה שום דבר לעומת מה שירד בעמק. היה קר מאוד. הוא מיד הבין שהיה צריך להתלבש חם יותר. העיתונאים, המצלמות והמיקרופונים פנו לעברו — אבל איש לא זיהה אותו, והסקרנות התפוגגה עד מהרה. הוא ניגש למבנה, עלה שלוש מדרגות והציג את התעודה שלו.

"סרבז!"

הקול התגלגל במסדרון כמו תותח שלג. הוא הסתובב אל הדמות שצעדה לעברו: אישה רזה, גבוהה ואלגנטית כבת חמישים. שיער בלונד צבוע, צעיף שמוט על מעיל צמר אלפקה. במקום לשלוח מישהו מאנשיה התייצבה קתרין דומייר בכבודה ובעצמה במקום ההתרחשות: סרבז נשטף אדרנלין.

צדודיתה ועיניה הנוצצות הזכירו נץ. מי שלא הכיר אותה חשב שהיא מפחידה. גם מי שכן. מישהו סיפר לו פעם שהיא מכינה יופי של ספגטי פוטנסקה. סרבז תהה מה היא מכניסה פנימה, דם אדם? היא לחצה את ידו בזריזות — אחיזת יד יבשה וחזקה כמו של גבר.

"מרטן, תזכיר לי, איזה מזל אתה?"

סרבז חייך. מאז נפגשו לראשונה, כשרק הגיע למחלק הרצח בטולוז והיא הייתה רק תובעת מן המניין, היא שאלה אותו אותה השאלה.

"מזל גדי."

היא העמידה פנים שלא הבחינה בחיוכו.

"זה מסביר את הצד הזהיר, העצור והשלֵו שלך, מה?" (היא נעצה בו מבט עז). "בוא נראה אם תישאר עצור ושלֵו אחרי זה."

"אחרי מה?"

"בוא, אני אציג אותך."

היא חצתה לפניו את המסדרון, צעדיהם הידהדו בחלל הקולני רחב הידיים. בשביל מי נבנו מבני ההרים האלה? בשביל גזע על־אנושי עתידי? כולם הקרינו ביטחון בעתיד תעשייתי מזהיר ומקיף־כול. הוא אמר לעצמו שעידן הביטחון בעתיד חלף עבר. הם התקדמו לעבר משרד עם קירות זכוכית. בפנים עמדו שידות מתכת וכעשרה שולחנות. הם נדחקו בין הרהיטים והגיעו לקבוצה קטנה במרכז החדר. דומייר ערכה את ההיכרות: קפיטֶן רֶמי מַייאר, מפקד הז'נדרמריה בסן־מרטן, וקפיטן אירן זיגלר ממחלק מחקר בפאו; ראש עיריית סן־מרטן — איש קטן עם כתפיים רחבות, רעמת אריה ופנים מסותתות — ומנהל תחנת הכוח ההידרואלקטרית, מהנדס שנראה כמו מהנדס: שיער קצר, משקפיים ולוק ספורטיבי מתחת לסוודר גולף ומעיל פוך.

"ביקשתי מפַּקד סרבז לעזור לכם. כשהייתי תובעת בטולוז, יצא לי להשתמש בשירותיו. הצוות שלו עזר לנו לפתור כמה פרשות עדינות."

"עזר לנו לפתור"... כמה אופייני לדומייר, לנסות להתייצב במרכז התמונה. אבל כעבור רגע הוא אמר לעצמו שזו מחשבה לא הוגנת: הוא ידע שהיא אישה שאוהבת את המשרה שלה ולא מקמצת בזמן או בזיעה. הוא העריך את זה. סרבז אהב אנשים רציניים. הוא החשיב את עצמו באותה קטגוריה: רציני, קשוח ומן הסתם משעמם.

"המפקד סרבז וקפיטן זיגלר יפקדו יחד על החקירה."

סרבז ראה את פניה היפות של קפיטן זיגלר נופלות. שוב חלפה במוחו המחשבה, שמדובר ככל הנראה בפרשה חשובה. חקירה בפיקוד משותף של המשטרה והז'נדרמריה הייתה מקור אינסופי לחיכוכים, ליריבות ולהסתרת ראיות — אבל זו גם הייתה רוח הזמן. וקתי דומייר הייתה שאפתנית מספיק כדי לא להתעלם מהצד הפוליטי של הדברים. היא טיפסה בכל השלבים, החל בתובעת מן המניין וכלה בתובעת הראשית... חמש שנים לפני כן היא הגיעה לראשות התביעה בסן־מרטן, וסרבז היה משוכנע שהיא לא מתכוונת להיתקע באמצע הדרך. יחסית לשאפתנות טורפנית כשלה, בית המשפט בסן־מרטן היה קטן מדי ומרוחק מדי מלהבות האקטואליה. הוא היה משוכנע שבתוך שנה־שנתיים היא תגיע לבית משפט מהשורה הראשונה.

"הגופה," הוא שאל, "נמצאה כאן, בתחנת הכוח?"

"לא," השיב מייאר, "למעלה," הוא הצביע לתקרה, "בתחנה האחרונה של הרכבל, בגובה אלפיים מטר."

"מי משתמש ברכבל?"

"הפועלים שעולים לתחזק את המכונות," ענה מנהל תחנת הכוח. "יש שם מפעל תת־קרקעי שפועל בכוחות עצמו. הוא מטה את המים מהאגם העליון לכיוון שלושת הצינורות שרואים בחוץ. במצב רגיל, הרכבל הוא הדרך היחידה להגיע לשם. אמנם יש מנחת מסוקים — אבל הוא מיועד רק למקרי חירום רפואיים."

"אין דרך, שביל?"

"יש שביל שמטפס למעלה בקיץ. בחורף הוא מכוסה בכמה מטרים של שלג."

"אתה מנסה לומר שמי שעשה את זה השתמש ברכבל? איך מפעילים אותו?"

"הכי פשוט שאפשר: מפתח וכפתור הפעלה. וכפתור אדום גדול לעצירה במקרה של בעיה."

"הארון עם המפתח נמצא כאן," התערב מייאר והצביע על קופסת מתכת צמודה לקיר שנאטמה בסרט משטרתי. "מישהו פרץ אותה בכוח, והדלת הייתה שבורה. הגופה הייתה תלויה מעמוד התמך האחרון, למעלה. אין ספק שהאיש או האנשים שעשו את זה סחבו אותו למעלה ברכבל."

"אין טביעות אצבעות?"

"שום דבר נראה לעין. יש ברכבל מאות טביעות סמויות והן הועברו למעבדה. אנחנו לוקחים טביעות אצבע מכל העובדים לצורך השוואה."

הוא הינהן.

"הגופה, מה המצב שלה?"

"ערופה. ופשוטת עור. העור התנפנף משני הצדדים כמו כנפיים גדולות. אתה תראה בסרטון, זה מֵיצג באמת חולני, הפועלים עדיין לא התאוששו."

סרבז בהה בז'נדרם, חושיו התעוררו באחת. אמנם התקופה התאפיינה באלימות־יתר, אבל זה היה רחוק מלהיות שגרתי. הוא שם לב שקפיטן זיגלר לא אומרת כלום, אבל מקשיבה בריכוז.

"איפור?" (הוא נופף ביד). "אצבעות קטועות?"

בז'רגון המשטרתי 'איפור' היה הפיכת הגופה לבלתי מזוהה על ידי הרס או קטיעת האיברים המשמשים בדרך כלל לזיהוי: פנים, אצבעות, שיניים...

הז'נדרם פער עיניים.

"מה... לא אמרו לך?"

סרבז קימט את מצחו.

"אמרו מה?"

הוא ראה שמייאר מעיף מבט מבוהל בזיגלר ואז בתובעת.

"הגופה," גימגם הז'נדרם.

סרבז כמעט איבד סבלנות — אבל חיכה להמשך.

"מדובר בסוס."

"סוס?"

סרבז בחן את שאר הקבוצה בתדהמה.

"כן. סוס. סוס גזעי בן שנה בערך, למיטב ידיעתנו."

עכשיו היה תורו של סרבז לפנות לקתי דומייר.

"הבאת אותי לכאן בשביל סוס?"

"חשבתי שאתה יודע," היא התגוננה. "קנטר לא אמר לך כלום?"

סרבז נזכר בקנטר במשרדו, בהעמדת הפנים שהוא לא יודע כלום. הוא ידע. והוא גם ידע שסרבז, שידיו מלאות ברצח חסר בית, לא היה מסכים להגיע בשביל סוס.

"יש לי שלושה ילדים שרצחו חסר בית, והבאתם אותי לכאן בשביל סוס?"

תשובתה של דומייר הייתה פייסנית אך תקיפה.

"לא סתם סוס. סוס גזעי. חיה יקרה מאוד, שהייתה שייכת ככל הנראה לאֶריק לוֹמבַּר."

אז זה הסיפור, הוא אמר לעצמו. אריק לומבר, בנו של אנרי לומבר, נכדו של אדואר לומבר... שושלת אנשי עסקים, תעשיינים מובילים ויזמים ששלטו בפינה הזו של הפירינאים, במחוז ואפילו בחבל הארץ כבר שישה עשורים. שליטה שלוּותה, כמובן, בגישה בלתי מוגבלת לכל מסדרונות השלטון. ברור שבאזור הזה הסוס הגזעי של אריק לומבר חשוב יותר מחסר בית שנרצח.

"ואל תשכח שלא רחוק מכאן יש בית משוגעים מלא מטורפים מסוכנים. אם מישהו מהם עשה את זה, הוא עדיין שם בחוץ."

"מכון ורנייה... התקשרתם אליהם?"

"כן. לטענתם אף אחד מהכלואים לא חסר בספירה. ובכל מקרה, אף אחד מהם לא מורשה לצאת, אפילו זמנית. לדבריהם אי־אפשר לעבור את החומה, ויש אמצעי אבטחה דרקוניים — כמה רמות של כליאה, אמצעי אבטחה ביומטריים, צוות שנבחר בקפידה וכולי... מובן שצריך לבדוק את כל זה. אבל למכון יצא שם מסוים מאוד — מתוקף המוניטין והאופי... הייחודי של האסירים."

"סוס!" חזר סרבז ואמר.

מקצה העין הוא ראה את קפיטן זיגלר זונחת סוף־סוף את ההסתייגות ומחייכת. החיוך הזה, שהוא היה היחיד להבחין בו, ניטרל את כעסו המתעורר. לקפיטן זיגלר היו עיניים ירוקות עמוקות כאגם, ומתחת לכובע המשטרתי היה שערה הבלונדיני — והיפה להפליא ככל הנראה — אסוף בפקעת. שפתיה היו משוחות רק ברמז של שפתון.

"אז מה הטעם בכל המחסומים?"

"הם יישארו במקומם עד שנהיה בטוחים לגמרי, שאף אחד מהאסירים ממכון ורנייה לא ברח," השיבה דומייר. "אני לא רוצה שיאשימו אותי ברשלנות."

סרבז לא אמר כלום, אבל זה לא מצא חן בעיניו. על דומייר וקנטר צנחו פקודות מלמעלה, כמו תמיד. שניהם היו אמנם מפקדים טובים, עדיפים בהרבה מרוב הקרייריסטים שאיכלסו את בתי המשפט ומשרדי הממשלה, אבל גם הם פיתחו חוש מחודד לסכנה. מישהו בהנהלה, אולי השר בכבודו ובעצמו, חשב שהקרקס הזה הוא רעיון טוב, שיפייס את דעתו של אריק לומבר, חבר אישי של הדרגים הגבוהים ביותר במדינה.

"ולומבר? איפה הוא?"

"בארצות הברית, בנסיעת עסקים. רצינו להיות בטוחים שזה אכן סוס שלו, לפני שנעדכן אותו."

"מישהו מהאנשים שלו דיווח הבוקר שאחד הסוסים שלו נעלם," הסביר מייאר. "התא שלו באורווה היה ריק. התיאור שלו התאים. הוא אמור להגיע בקרוב."

"מי מצא את הסוס? הפועלים?"

"כן, כשעלו למעלה, הבוקר."

"הם עולים לשם לעיתים קרובות?"

המשך הפרק בספר המלא