ואריה אם ישאג

פרולוג 1

רק טיפשים יגידו שאהבה איננה קיימת.

רק טיפשים ירשו לעצמם להתאהב.

אפשר לומר עליי הרבה דברים. טיפש הוא לא אחד מהם.

פרולוג 2

אריהן

מטרה: לבשר למוסד הישראלי שיש לו סוכן שהצליח לחדור לליבה של מדינה עוינת

אמצעים: טלפון, סיגריה והרבה סבלנות

 

אני עומד על המרפסת באחוזה של סבא שלי, שבה אני גר כבר יותר משלוש שנים, ומביט במזרקה הגדולה שנמצאת במרכזה של הכיכר, בחזית. אור הירח מרצד על המים הנופלים. הסיגריה שבין אצבעותיי מעלה עשן דק שמתפזר באוויר הערב הקריר כשאני מצמיד את הנייד לאוזני וממתין למענה. "אמיר," אני אומר בשקט כשהקו מתחבר. בלי מילות פתיחה, בלי ברכות. הוא יודע מי אני, והוא יודע להיות קשוב כשאני מתקשר.

"אריהן."

קולו המעוות בצורה מכנית של המפעיל שלי נשמע מעט מתוח מהרגיל. הוא מעולם לא אמר לי מה השם האמיתי שלו, אבל 'אמיר' מתאים לו ואני מתייחס אליו כאל קולגה. אני איש עסקים, העסקים שלי הם כיסוי הפעילות המודיעינית שאני מבצע עבור המוסד, וזה היה ככה מהיום שגויסתי.

"יש לך עדכונים?"

אם אדם זר יקשיב לשיחה, הוא לא ימצא פגם בטורקית שלו. הוא מדבר טורקית כאילו נולד כאן, אבל אני לא יכול לדעת אם זאת האמת. אני שואף מהסיגריה ואומר בנשיפה, "הקדמתי את זה."

"הקדמת? את מה?"

"את התוכנית שלי. אני הולך להתחתן עם איילין אסלן." המילים יוצאות בטבעיות, כאילו אני מדווח על עסקה ככל העסקאות שאני מבצע, ולא כאילו אני מדבר על החתונה שלי. "הבת של ראש המטה הכללי," אני מבהיר.

הוא לא צריך לדבר. השקט ששורר על הקו מספר לי מה הוא חושב, ואם אני מוסיף לזה את קולות הנשימה המהירה שלו, אני בטוח שהוא רוצה להרוג אותי.

"אריהן..." הוא מתחיל לומר, קולו נשמע מודאג יותר ממרוצה. "אתה בטוח במה שאתה מתכנן לעשות?"

"סבא שלי סידר את השידוך," אני ממשיך, "אחרי שאמרתי לו שאני מוכן סוף־סוף להתחתן. בחרתי באיילין כי הצעת לי להתקרב יותר למשפחות בדרג הצבאי העליון, ומה קרוב יותר מבתו של הגורם הבכיר ביותר בצבא הטורקי?"

"אתה... אתה מדבר ברצינות?"

אני צוחק. "מה, אתה חוזר בך מהגיוס שלי עכשיו?" השתיקה שלו מתארכת, ובאופן מעוות זה רק גורם לי להבין שאני בדרך הנכונה. "אמיר, אני לא מתכוון לחזור בי. אתה יודע שזה יכול להביא תועלת עצומה."

"אני יודע," הוא אומר, "זאת הסיבה לכך שאני לא מתכוון להתנגד, אבל הסיכון להתגלות גבוה מאוד, אריהן. זה מסוכן מאוד."

"אני יודע, אבל מאוחר מדי להתחרט," אני אומר בקור.

"למה?"

אני מסתובב ונשען על המעקה, מביט דרך החלונות הגדולים אל הסלון המפואר. בדיוק עכשיו נכנסים אליו אנשים בלבוש חגיגי. אני מדלג במבטי על יוסוף אסלן, על אשתו ועל בתו הקטנה.

מבטי ננעל על איילין כשהיא נכנסת. שערה הארוך מגיע עד אמצע אגנה וצבעו החום זורח תחת האור מנברשת הקריסטל, נראה כאילו פסי זהב נוזלי שזורים בו.

עיניה החומות גדולות ומאורכות, שפתיה העבות טבעיות לחלוטין ומעוקמות בחיוך מנומס, והשמלה העשירה בצבע השמפניה שהיא לובשת חובקת את קימוריה באופן שגורם לי לשכוח לנשום. היא צמודה בחלק העליון ומתרחבת בחלק התחתון. היא יכלה בקלות לזכות בתואר מלכת היופי.

"אריהן!" קולו של אמיר מזכיר לי שהוא עדיין על הקו. "למה מאוחר מדי?"

"מפני שהלילה אני כבר מתארס," אני אומר בשקט.

"אירוסים?" קולו עולה טון ונשמע מבוהל, "כבר הלילה? הרגע רק הודעת לי שבוצע שידוך!"

"האירוסים שלי מתקיימים ממש עכשיו, אמיר. מחר תראה ידיעה על זה בכל מדורי הרכילות של טורקיה." אני יכול כבר לראות את הכותרות. כולם חיכו לחתונה של הנכד למשפחת ילמז, היורש היחיד לאימפריה.

"אריהן! אתה לוקח סיכון גבוה מדי! אפסיק להעסיק אותך!" הוא מתעצבן, קולו נשמע כמעט מאיים.

אני צוחק, צחוק עמוק ובטוח. "אתה לא יכול. אפילו אתה יודע שזה יהיה מטומטם לוותר על החתן של ראש המטה הכללי בתור הסוכן שלך." אני מנתק את השיחה ומכבה את הסיגריה במאפרת השיש הניצבת על השולחן במרפסת.

בדיוק בשנייה הזאת מבטי נפגש במבטה של איילין דרך החלון. היא נראית מפוחדת מעט ואני יכול להבין אותה. השמועות עליי ועל משפחתי לא עושות איתי חסד.

היא נראית כאילו העולם רועד תחת רגליה כשהיא מאגרפת את ידיה לצידי גופה. היופי שלה מסנוור, העולם כולו דועך לעומתו. כל האורות, כל הצבעים, כל הקולות, הכול מחוויר לעומת הנוכחות המושלמת שלה.

אני מודה שאת זה לא ציפיתי. ראיתי תמונות שלה מאירועים שבהם ליוותה את אביה, אבל אף אחת מהן לא מתקרבת למציאות.

היא משפילה את עיניה כשאני צועד קדימה אל הדלת הגדולה ונכנס לסלון בלי להסיר את מבטי ממנה אפילו לרגע.

המטרה הבאה שלי עומדת מולי בשמלה בצבע שמפניה, והמשימה היא לכבוש אותה. שתהיה מסונוורת מאהבה ותבגוד בכל מה שהיא מאמינה בו.

1

איילין

מטרה: להעמיד פני מאושרת, לא להרגיז את אבא

אמצעים: חיוך מזויף, שתיקה ותפילה לאל שלא מקשיב לי כבר שנים

 

אני עומדת בסלון המפואר ומרגישה כאילו זה כלוב זהב שנסגר עליי לאט.

אני לא רוצה להיות כאן. אני לא רוצה להתחתן. כל מה שאני רוצה זה לחזור ללימודים שלי, להמשיך לרדוף אחר החלום שלי להיות מהנדסת מכונות, לבנות קריירה, אבל אבא איים להוציא אותי מהלימודים אם לא אסכים לשידוך, ואני יודעת שהוא מתכוון לזה.

מבטי נודד אל ליילה, אחותי הקטנה, שעומדת לידי בחוסר נוחות בשמלה החונקת שאימא הכריחה אותה ללבוש. היא בת שבע־עשרה בלבד, אבל מבוגרת מספיק כדי להבין מה קורה כאן. גם היא לא רוצה שאתחתן. היא היחידה שמבינה אותי באמת.

מחשבותיי נקטעות כשאני רואה את בעלי לעתיד מכבה את הסיגריה שעישן ונכנס פנימה.

אני יודעת שהוא הגבר המיועד לי רק כי הוא הגבר הצעיר היחיד בחדר. מעולם לא ראיתי תמונה שלו כי הן מעולם לא פורסמו. יש עליו אבטחה חזקה ובכל הידיעות שבהן הוא או בני המשפחה שלו מוזכרים אין תמונות, חוץ מתמונות של סבא שלו.

אני מופתעת מהמראה החיצוני של אריהן. הוא מדהים באופן שכמעט מפחיד אותי.

את העיניים הכחולות הבהירות שלו הוא קיבל בתורשה מסבא שלו, שערו הכהה קצוץ ועצמות הלחיים שלו גבוהות. הוא גבוה כל־כך, שאני חושבת שגם בנעלי העקב הגבוהות ביותר שלי אגיע רק עד סנטרו. רואים שהוא רחב ושרירי גם בחליפה המחויטת שהוא לובש.

כולם אומרים שהוא הבחירה המושלמת עבורי, אבל משהו בהתנהגות שלו, בנוכחות שלו, גורם לי להרגיש לא בנוח.

הוא נראה מתנשא ויהיר, בדיוק מה שאני לא מחפשת בחיים. אני מתכננת לגרום לו לוותר על השידוך הזה איכשהו.

הוא מתקרב אלינו ומושיט יד לאבא שלי. "יוסוף, טוב לפגוש אותך שוב."

אבא לוחץ את ידו של אריהן בהתלהבות. "טוב לראות אותך שוב, אריהן. תכיר, זאת ניהאן, אשתי." אבא מחווה בסנטרו לעבר אימא. "זאת ליילה, בתנו הקטנה." אריהן מחייך אל אחותי. "וזו איילין, בתנו הגדולה."

מבטו של אריהן עוצר עליי למשך זמן רב מדי, סורק את גופי בלי להתבייש. הוא לא נרתע מלעשות את זה בנוכחותו של אבא, והדבר מפתיע אותי. אני מחייכת אליו בנימוס. "שלום, אריהן, נעים לפגוש אותך."

הוא מחייך קלות ופונה לאבא שלי במקום לענות לי ישירות. "איפה החבאת את יצירת האומנות הזאת? אני חייב להודות שהתמונות שלה שראיתי עד היום לא עושות איתה חסד."

אבא מחייך בגאווה. "את הדברים היקרים שומרים מוסתרים מהעין."

אריהן מחייך ופונה אליי, אבל עדיין מדבר עליי ולא איתי, מה שמתחיל להרתיח את דמי. "היא באמת נראית יקרת ערך. אישה טובה שתגדל את הילדים שלי."

משהו בתוכי מתכווץ למשמע המילים האלה. אני זוקפת את הגב ולא מצליחה לעצור את עצמי כשאני אומרת, "אני לא רק אישה שתגדל את הילדים שלך, אני הרבה יותר מזה."

אני יודעת שאני יכולה להסתבך בצרות על מה שאמרתי, אבל אני לא מסוגלת יותר לשמוע את הדברים שהוא אומר ולסתום את הפה כמו שמצופה ממני לעשות.

אבא מנסה להשתיק אותי במבט, אבל אריהן נראה משועשע ומגחך. "באמת? במה זה מתבטא, בדיוק?"

"אני מלומדת, בעלת דעה משלי, ואעסוק בהנדסת מכונות ברגע שאסיים את התואר, בסוף השנה הקרובה. תהיה לי קריירה בתחום."

אבא פורץ בצחוק, מניח את כף ידו הגדולה על הכתף שלי ולוחץ חזק עד שפניי מתעוותות בכאב.

"הבת שלי עם הדמיונות שלה." אבא פונה לגבר מבוגר שמתקרב אלינו. אני מזהה אותו מהתמונות שראיתי. שמו ג'אן, והוא סבו של אריהן. "אתה מכיר את הילדים עם השיגעונות שלהם."

ג'אן מחייך לאבא שלי ומהנהן.

"הבת שלי תהיה אישה טובה, כמו שגידלתי אותה להיות. היא תגדל את הילדים שלך לתפארת ותעשה אותך בעל גאה. היא צייתנית, עדינה ובעלת כל התכונות שצריכות להיות באישה מבית טוב."

אבא מהדק את האחיזה בי ואני משמיעה קול קטן של כאב שרק גורם לי לרצות להתרחק מהאחיזה של אבי הסדיסט. הוא מעולם לא חסך במכות בכל הנוגע לחינוך שלי ושל ליילה, גם לא בנוכחות אנשים אחרים.

ככה זה כשאתה מקורב לכל אנשי המפתח במדינה.

אבא שלי הוא איש חשוב מאוד שאף אחד לא יעז להתעסק איתו או להעיר לו.

"את לומדת הנדסת מכונות? זה לא מקצוע קצת גברי?" אריהן שואל בנוקשות.

מבטי עולה לפניו והן משדרות משהו שגורם לי לרעוד. סוג של איום שמתבטא גם באחיזה של אבא שלי. נראה שההבעה הרגועה על פניו היפות היא רק מסכה המסתירה את הטירוף שמתרחש תחתיה.

"כן, אני לומדת הנדסת מכונות, ולא, לא אכפת לי אם זה גברי מדי, בהתחשב בעובדה שאבא אישר לי ללמוד," אני משיבה בצייתנות מדומה כי אני יודעת שזה מה שירַצה את אבא. אבא שלי אכן מתרצה מהתשובה ומשחרר אותי מאחיזתו המכאיבה.

"למה שלא ניתן לילדים קצת פרטיות כדי שיוכלו להכיר זה את זה?" ג'אן אומר לאבא. "תצטרף אליי לסיגר בזמן שאשתי, זיינב, תראה לאשתך ולליילה את כלי הכסף."

אבא מהנהן, אבל לא מתרחק לפני שהוא שולח אליי מבט אזהרה חמור. אני מיואשת מהמצב שנקלעתי אליו, יודעת שאני לא יכולה לצאת מזה, אבל לא מתכוונת לסגת בלי לנסות.

"תבטל את זה. בבקשה," אני מתחננת ברגע שכולם מתרחקים מאיתנו.

"צאי איתי למרפסת," אריהן מבקש, מתעלם מהבקשה שלי.

אני חושבת שהוא רוצה שנדבר בפרטיות על מה שביקשתי ממנו עכשיו, אז אני הולכת אחריו. כשאנחנו יוצאים למרפסת, הוא מוציא קופסת סיגריות מכיס מכנסיו, מוציא סיגריה ומדליק אותה, ואז שואף ממנה ובוחן את פניי.

"אני לא רוצה להתחתן," אני אומרת כדי למלא את השקט, "אני לא מוכנה להיות רעיה, ובטח שלא אימא. אהיה גרועה מאוד בתור אשתך, אתה תתחרט על זה," אני פולטת שטף של מילים בזמן שהוא מעשן ומתבונן בי, "אני לא יודעת לבשל, אני לא יודעת לנקות. מעולם לא טיפלתי בתינוק ותאמין לי כשאני אומרת לך, אהיה ממש, אבל ממש גרועה במיטה." אני מוסיפה את המשפט האחרון מתוך ייאוש.

אריהן פורץ בצחוק. כשהוא צוחק הוא אפילו יפה יותר, שיניו הלבנות ישרות ועיניו מלאות בשעשוע.

"איך את יודעת איך את במיטה? ניסית?"

"אם אגיד שכן, תבטל את האירוסים?"

"לא יודע, תנסי." הוא שואף מהסיגריה.

"אז כן, אני יודעת כי ניסיתי. שכבתי עם גבר בלי שאבא שלי ידע. הוא חושב שאני בתולה, אבל זה לא נכון." אני משקרת במצח נחושה. אף אחד מעולם לא נגע בי בצורה לא הולמת, בטח שלא ביתק את הבתולים שלי. "עכשיו תבטל את האירוסים?"

הוא לא משיב, רק מסתכל עליי.

"אתה לא באמת רוצה אותי, אתה בכלל לא מכיר אותי. אני נוראית."

"את תהיי מושלמת עבורי."

"אעשה לך רק בעיות וכאבי ראש. אתה תתחרט על היום שהכרת אותי."

"אקח משככי כאבים."

"תחיה על משככי כאבים?"

"אם זה מה שצריך לעשות כדי להתחתן איתך."

"למה אני?"

"תקראי לזה גורל."

"ועכשיו תענה ברצינות. למה בחרת בי?"

"משכת את תשומת הלב שלי."

"למה? יש יפות יותר ממני, וגם כאלה שרוצות אותך. אני שומעת מה מדברים בחוגים שלנו. אתה גבר נחשק. אז למה אני?"

"את בת מזל."

"חסרת מזל," אני מתקנת.

"את חושבת שזה חוסר מזל להתחתן עם הגבר הכי נחשק בחוגים שלך?" הוא שואל בעוקצנות.

"אתה אולי גבר נחשק מאוד, אבל אני לא חושקת בך."

"את בטוחה?"

הוא מתקרב צעד אחד והריח הגברי והנעים שלו מסיח את דעתי. שפתיי מתייבשות והדופק שלי מאיץ מהקרבה שלו. הבטן התחתונה שלי מגיבה בתנועת כיווץ לא אופיינית.

"תבטל את האירוסים," אני דורשת.

"לא." הוא מכבה את הסיגריה, אף שלא סיים אותה.

"למה לא?"

"כי ככה החלטתי." הוא מתרחק ממני מעט, אבל עדיין מסתכל עליי. "יש משהו נוסף שאת רוצה לומר לפני שאנחנו נכנסים לארוחת האירוסים שלנו?"

אני לא מצליחה להבין את הסיבות שלו ואני לא מכירה את האופן שבו הוא מתנהל, אבל אני בטוחה שאצליח למצוא משהו שיגרום לו לשחרר אותי. לכל אחד בעולם הזה יש משהו שחשוב לו מספיק, משהו שיכול לשמש מנוף כדי לגרום לו לפעול נגד רצונו.

"כן." אני מתחילה ללכת, אבל עוצרת ומסתובבת אליו. "חשוב לי שתדע משהו לפני שאתה עונד לי את טבעת האירוסים."

הוא ממתין בשקט שאמשיך לדבר.

"אני לא הולכת לתת לך לממש את הזכות שלך כבעל בליל הכלולות, או בכלל. אלחם בך, אקיז ממך דם, אצרח ואקשה עליך לגזול ממני את הגוף שלי." אני מביטה בעיניו הכחולות, הצלולות. "ואחרי שתאנוס אותי ואביא את הילד שלך לעולם, הוא ידע שאבא שלו הוא חתיכת חלאה שפגע באימא שלו."

"לא הייתי חושב אפילו לרגע שהיית נוהגת בצורה אחרת, ג'אנִים מינִיק."

הוא קרא לי 'קטנטונת שלי'. לפני שאני מספיקה למחות, הוא מסיט קווצת שיער ארוכה אל מאחורי אוזני והמגע הקל שלו מעתיק את נשימתי.

"חשוב שתדעי, לא כדאי לך להכניס את הבן העתידי שלי לסיפור הזה. זה ממש לא יכבד אותך אם הוא ידע ששרטת אותי עד זוב דם מרוב עונג, צרחת את השם שלי והתחננת אליי לעוד."

ליבתי מתהדקת ואני מרגישה שאני בוערת, על אף אוויר הלילה הקריר. אני שואפת אוויר בקושי. אני יודעת שהוא יכול לראות את הסומק שעל פניי.

אני חייבת להתעשת.

"זה לא יקרה," אני אומרת כשאני מוצאת את קולי.

"תני לי הזדמנות להוכיח לך שכן."

"לא!" דמעות עולות בעיניי ואני צועדת לאחור. "בבקשה, תבטל את זה, אריהן. אני לא רוצה להתחתן, בבקשה. אני רוצה להישאר קרובה לאחותי הקטנה, אני רוצה ללמוד, להתפתח. אני צעירה מדי מכדי להתחתן ולוותר על החיים שלי כדי להעמיד לך יורשים."

דמעה זולגת על לחיי. התסכול שלי עמוק מכדי להסביר אותו במילים.

"כל החיים שלי הם תוצר עלוב של החלטות שאבא שלי קיבל עבורי. עד שהוא כבר הסכים שאלמד את מה שאני אוהבת, החתונה איתך תגזול ממני הכול. בבקשה, אריהן, אל תכריח אותי לוותר על החלומות שלי."

אני מביטה בעיניו היפות ורואה בהן צל של משהו. אולי הוא יקשיב לי?

דלת המרפסת נפתחת מאחוריי. אני משפילה את ראשי כדי ששערי יסתיר את פניי ומי שמתקרב לא יראה אותי בוכה.

"אנחנו צריכים לשבת לאכול," אומר ג'אן מאחוריי.

"תודה. אנחנו כבר מגיעים, סבא," אריהן משיב. דלת המרפסת נסגרת. אריהן שולח את ידו ומרים את פניי אליו. "לא ארחיק אותך מאחותך, לא אכריח אותך לוותר על החלומות שלך. לא אכפה עלייך את עצמי, לא אכריח אותך להיות מי שאת לא רוצה להיות." מופתעת, אני מרימה אליו את עיניי. "אם תכבדי אותי ואת המשפחה שלי, אעשה אותך האישה המאושרת ביותר על פני כדור הארץ."

אני פותחת את הפה כדי לומר משהו, אבל הוא מניח על שפתיי את אצבעו.

"אם לא תכבדי אותי, אם תגרמי לי בושה..."

אני מסלקת את אצבעו מפי. "מה תעשה? תרביץ לי גם אתה? אתה חושב שאני מפחדת ממכות אחרי שחייתי עם אבא שלי כל השנים האלה?"

"לא. אני לא אבא שלך," הוא משיב בחדות. "אם לא תכבדי אותי, אחזיר אותך לבית אביך, ואת בעצמך אמרת מה יקרה לך שם. לא כדאי לך להיות בצד העצבני שלו. כמה עצבני הוא יהיה עלייך אם בעלך יגרש אותך?"

אני נושכת את שפתי כדי לא לצרוח עליו את השנאה שלי. הוא מניח שוב את אצבעו מתחת לשפה שלי ומשחרר אותה במשיכה מבין שיניי.

"אני שונאת אותך," אני אומרת בקול רועד.

"לא, את לא. את שונאת את אבא שלך ומשליכה את זה עליי כי אין לך ברירה."

"אתה לא מכיר אותי. אל תעמיד פנים כאילו אתה מבין מה אני מרגישה."

"אבל אני מבין, ג'אנִים מינִיק. אפשר לקרוא כל רגש על הפנים היפות שלך. את ספר פתוח."