סוף הסיפור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוף הסיפור
מכר
מאות
עותקים
סוף הסיפור
מכר
מאות
עותקים

סוף הסיפור

3.2 כוכבים (12 דירוגים)

עוד על הספר

א. ג'. פין

א. ג'. פין, יליד ניו יורק, כתב בכמה עיתונים, בהם הלוס אנג'לס טיימס, הוושינגטון פוסט והטיימס. ההשראה לספר זה מקורה בסיפור אהבתו המתמשך לספרות מתח, בתשוקה שלו לקולנוע קלאסי (במיוחד להיצ'קוק) ובמאבקו בדיכאון ובאגורפוביה.

תקציר

"בעוד שלושה חודשים לא אהיה בין החיים. בואי לספר את הסיפור שלי."

כך כותב סבסטיאן טראפ, סופר מתח מתבודד, לניקי האנטר, מומחית לספרי מתח עמה הוא מתכתב זה שנים. משנותרו לו רק כמה חודשים לחיות, טראפ מזמין את ניקי לאחוזתו המפוארת כדי לכתוב את סיפור חייו. באחוזה מתגוררים גם דיאנה, רעייתו השנייה היפהפייה, בתו המגוננת מדלן ואחיינו הסורר פרדי. עד מהרה מסתבכת ניקי ב"קדחת בלשית".

"אַת ואני אולי נפתור אפילו תעלומה ישנה או שתיים."

עשרים שנה קודם לכן, בערב השנה החדשה 1999, נעלמו רעייתו הראשונה ובנו המתבגר של סבסטיאן ממקומות שונים, ולא נראו מאז. האם סופֵר הפשע המושלם ביצע את הפשע המושלם? ומדוע הפר את התבודדותו כעבור שני עשורים, כדי לאפשר לזרה לחטט בעברו?

"החיים קשים. ואז הם הורגים אותך."

ניקי מנסה לשזור את חוטי חייו של סבסטיאן ונתקפת אובססיה לגלות את האמת. מדלן מתחילה לתהות מה אביה האהוב יודע באמת על אותו לילה רחוק. וכשמתגלה גופה צפה בבריכת דגי הקוי בחצר, שתי הנשים מזדעזעות לגלות שהעבר לא נעלם - הוא רק אורב לָרגע.

א. ג'. פין הוא סופר רבי־מכר של הניו יורק טיימס. ספרו הראשון, האישה בחלון, תורגם ליותר מ־40 שפות ועובד לסרט מצליח בכיכובה של איימי אדמס. הספר ראה אור בעברית בהוצאת כנרת־זמורה. סוף הסיפור הוא ספרו השני.

"ספר תעלומה יותר מאשר ספר מתח, מלאכת מחשבת שאי־אפשר להניח מהיד... הסוף מכה בהלם. תרצו מיד לקרוא שוב את הספר מהתחלה ולאסוף את הרמזים שפיספסתם." - דנוור פוסט

"מעבר לתעלומה ולסימפוניה האלגנטית של רוחות רפאים וערפל, יש כאן עיסוק בטבעם של סיפורים באשר הם — ובחשיבות שבהיותך האדם המספר את סיפור חייך." - פבלישרז ויקלי

"אמנם אני מגן על פרטיותי, אבל אני נהנה לפטפט עם קוראים על ספרים – שלי ושל אחרים! - אז אתם מוזמנים לבקר את עמוד האינסטגרם שלי ב@ajfinnbooks. וקריאה נעימה!" - א. ג'. פין

פרק ראשון

"כן, ואפילו במשפחות מחונכות ונימוסיות,

במשפחות רמות מעלה, במשפחות דגולות...

אין לך מושג... מה מתרחש שם!"

בית קדרות1

יום שלישי, 23 ביוני

בעוד רגע ימצאו אותה.

במָקום שהיא צפה בו, באצבעות פשוקות במים המשוישים, שֹערה פרושֹ כמו מניפה יפנית. דגים מחליקים תחתיה, נדחקים אליה, גולשים לאורך קווי גופה.

המסנן מזמזם. הבריכה גועשת, רוטטת. היא רועדת על פני המים.

ערפל הזדחל על הקרקע מוקדם יותר הבוקר — מהסוג הצונן והרך כקטיפה האופייני לסן פרנסיסקו — אבל מה שנותר ממנו נשרף עכשיו, והחצר שטופת אור: אבני מרצפת, שעון חול, שורת מקהלה של נרקיסים. ובריכת המים: עיגול מושלם שקוע ליד קיר הבית, ובתוכו הדגים הבוהקים וחבצלות המים דמויות הכוכבים.

בעוד רגע תפלח צרחה את האוויר.

עד אז הכול שקט, הכול דומם, למעֵט רעד המים ותנועת דגי הקוֹי ואדוות גופתה.

בצד השני של החצר נפתח החלון הצרפתי, שמש מחליקה מזגוגית. נשימה. ואז הצרחה.

מצאו אותה.

שישה ימים קודם לכן

יום רביעי, 17 ביוני

1.

"את אוהבת ספרי מתח?"

ניקי מעיפה מבט אל המראה הפנימית. נהג המונית מכווץ עיניים אליה מבעד לעדשות עגולות עבות, כמו תחתיות צ'ייסרים.

"נראה שאת קוראת ספר מתח," הוא אומר בקול צרוד. המכונית עוברת מעל בור ומיטלטלת.

היא מניפה את ספר הכיס. "אגתה כריסטי. רצח במסופוטמיה." האיש רוצה לפטפט, וניקי מעוניינת לרַצות. נהיגה במונית היא בטח מקצוע בודד.

"את מעשנת?"

"לא, אדוני."

"יופי." הוא נועץ סיגריה בין השיניים. "את יפה מכדי למות צעירה."

הוא מצית את הסיגריה בזיפו חבוט, וניקי לוחצת על מתג החלון לפתיחה. אוויר לבן נשפך פנימה, לח וצונן, מציף את המושב האחורי. היא לוחצת שוב על מתג החלון, עד שרק סנטימטר נשאר פתוח, מטה את ראשה אל החלון ורואה שם את תאומתה: ריסים מחודדים ממסקרה, גלוס נוצץ על השפתיים. היא יפה מדי — היא יודעת את זה אבל לא אכפת לה במיוחד.

המונית מקרטעת. התיק שלה מקפץ על הרצפה. "נראה לי שפגעת במדרכה."

"נו טוב." הוא לוטש עיניים בשמשה. "אני בהלם מזה שמצליחים להנחית מטוסים. זה נס שאת על הקרקע בכלל."

טיסות הן לא דבר טבעי במיוחד עבור ניקי, ומבחינתה זה תמיד נס כשהיא נוחתת. היא מעיפה מבט אל הגאות הסמיכה של ערפילי הערב, הבוהקים כפנינה בתאורת פנסי המכונית.

"יוני עגמומי. אין לכם מזג אוויר כזה שם במזרח."

"לא." שם במזרח — נשמע רחוק להפליא, מסתורי.

הוא רוטן בסיפוק ואז מאותת, והם פונים פנייה חדה ומתחילים להאיץ במעלה הגבעה. ניקי לופתת את חגורת הבטיחות.

"ספרי מתח," עשן זורם מפיו, גועש באוויר הקר. "הרבה תעלומות בסן פרנסיסקו. שמעת על הזודיאק?"

"אף פעם לא תפסו אותו."

"אף פעם לא תפ — כן." הוא מזדעף אל המראה הפנימית. ניקי סותמת את הפה. זאת העיר שלו, הסיפור שלו. "הוא הג'ק המרטש שלנו. חוץ מזה יש לנו את הרומנטיקה באוויר. טיסה שנעלמה בשנות החמישים. טסה מעל הוואי ואז פשוט" — יניקה מהסיגריה — "נעלמה." נשיפת עשן.

"מה קרה לה?"

"מי יודע? אותו סיפור עם צפלין הרפאים. בזמן המלחמה כמה חיילים טסו להם בצפלין, וכשהוא התרסק בדאלי סיטי, לא היה בו אף אחד. זאת תעלומה, שאני כאילו — זאתי שמה!" הוא מנופף ימינה. "האחוזה הכי ישנה בפסיפיק הייטס."

ניקי רואה בית ויקטוריאני בהיר עם חלונות כמו עיניים פעורות לרווחה, עומד במרחק־מה מהרחוב, כאילו קפץ בבהלה. "בנו אותו חמישים שנה לפני רעידת האדמה," מתרברב נהג המונית. "הוא כבר היה בגיל המעבר, ובכל זאת שרד."

"הוא נראה מופתע," מציינת ניקי. "כאילו לא מאמין שהוא עדיין כאן."

הוא שוב גונח. "גם אני לא מאמין."

הם ממשיכים לנסוע במנהרת הערפל. משני הצדדים בוהקים שלטים, אצבעות רפאים מצביעות קדימה: לכיוון הזה, תמשיכו הלאה.

"אמרת שאת מניו יורק?"

"כן."

"טוב, זאת השכונה הכי יוקרתית במדינה."

הבתים נישאים לצידי הדרך, רפאים בערפילים: גבירות מהמאה התשע־עשרה, צנומות ומטופחות, לבושות בגווני פסטל; מבנה בסגנון ספרדי מכוסה קיסוס; חיקוי טיודור, קורות עץ וגבס מעל לבֵנים בדגם הרינגבון; שתי מלכות אן, עם עיטורי עץ שנראים כמו תחתיות תחרה.

"חלק מהאנשים כאן בהייטק," מעדכן נהג המונית. "גוגל. אובר. תני לי להגיד לך משהו על אובר —" הוא מזעיף פנים אבל לא אומר לה כלום. "עדיין יש כאן הרבה כסף ישן. טיפוסים מהסוג של תמיד־היינו־עשירים."

אדים רודפים את הרחובות שלפניהם. הם גולשים על גלי האספלט, גלים עצומים שמתרוממים וצונחים. ניקי עוצרת את הנשימה.

"יש לנו גם סופרי מתח בסן פרנסיסקו. דשיל המט — הוא היה גר שם. ברחוב פוסט."

עוד שלט מגיח מהערפל, דוחק בהם קדימה. לכיוון הזה, תמשיכו הלאה.

"אה, יש לי משהו בשבילך." לועס את הסיגריה. "יש סופר מתח אחד שגר ב — פק הייטס, אם אני לא טועה. מקום שווה. אשתו והבן נעלמו לילה אחד."

ניקי מצטמררת.

"התפוגגו. כמו המטוס ההוא. לפני עשרים וחמש שנה כזה... לא — עשרים שנה. ערב השנה החדשה, 1999." המילים מרחפות בענן עשן, מתנודדות כמו מצופים.

"מה קרה להם?"

"אף אחד לא יודע! היו כאלה שחשדו באח — האח של הסופר, אני מתכוון — או באשתו, או בשניהם אולי. יש כאלה שנשבעו שזה היה הבן שלהם. הבן של האח, אני מתכוון. היו גם שני עובדים, בחור ובחורה. אבל רוב האנשים..." עיקול בכביש. "רוב האנשים מאמינים שזה היה הסופר בעצמו. והגענו," הוא מכריז, המונית עוצרת ליד המדרכה ביבבה, ניקי נזרקת קדימה והספר מתגלגל מחיקה.

היא צופה בנהג נחלץ מהמושב הקדמי, הולך לתא המטען. קצה הסיגריה בוהק בערפל, בהיר כמו אור תעתועים.

ניקי דוחפת את ספר הכיס לתיק. שואפת שאיפה עמוקה, משתעלת — תא הנוסעים מסריח כמו מדורה — ואז דוחפת את הדלת ויוצאת אל הערפל. הרחוב שומם, גושי הבתים הם לא יותר מצללים, החזיתות כמו גולגולות, בוהות זו בזו משני צידי הכביש. היא שוב מצטמררת.

"באת מוכנה עם הסוודר הזה," אומר נהג המונית כשהדלת נטרקת מאחוריה.

ניקי מסתכלת על עצמה. פריט הלבוש הכי יקר שלה: קשמיר, גזרה פשוטה בצבע פחם וצווארון וי, היישר מהניקוי היבש. אי־שם מעל נברסקה היא שפכה עליו בירה. הג'ינס שלה, היא רואה, עדיין מכוסה פה ושם בשֹער־גורים גס, למרות שבילתה אזור־זמן שלם בניסיון לקושש אותו בפינצטה.

כשהיא זוקפת את הראש, הנהג בוהה בשביל הגישה התלול לחניה. הוא פונה אליה.

"זה הבית שדיברתי עליו," הוא אומר. "הבית המסתורי, ידעת?"

"מודה באשמה." היא גם מרגישה ככה.

"שיט. נתת לי לקשקש."

"לא רציתי לקטוע אותך," היא מסבירה בחביבות — היא לא התכוונה להונות אותו. אבל היא קראה הכול על האישה והבן שנעלמו פתאום. בשלב זה היא ידעה מה שכולם ידעו. או כמעט כולם.

נהג המונית מכבה את הסיגריה ומשליך אותה לרחוב, כשבעקבותיה נוצץ זנב מטאור זעיר. "מה'תומרת. באת לביקור?" מבט חטוף במזוודות שלה, טרולי ותיבת וינטג' על גלגלים עם אבזמי עור וניטים, מוכתמת במדבקות יעדים.

"יש לי דד־ליין." היא תוחבת יד לתיק, שולפת שלושה שטרות של עשרים ואחד של חמש.

הוא מלטף את השטרות. "היום כבר לא רואים שטרות כמעט."

"אני בחורה מיושנת."

"ואת לא פוחדת? את לא חושבת שהוא הרג אותם?"

בלחש, כאילו שאל אם היא לא חושבת ששתתה יותר מדי. "אני מקווה שלא," אומרת ניקי בעליזות.

"טוב. תיהני מהתעלומה שלך." הוא עוקף אותה אפוף ניקוטין. ניקי תוהה אם הוא מתכוון למוות במסופוטמיה או להיעלמות בסן פרנסיסקו. כשהוא מתכופף אל המושב הקדמי, המכונית חורקת וגם הנהג. "תיהני גם מהעיר," הוא צועק. "מאה שלושים קילומטרים רבועים, מוקפים במציאות." הדלת נטרקת.

ניקי ממשיכה לבהות במזוודות שלה, גבה מופנה אל המונית. המנוע מכחכח, האגזוז מתיז פיח על רגליה; היא מקשיבה למכונית מתרחקת.

כשהיא פונה לאחור, הערפל מכונס בתוך עצמו, קפוא, חָלק ודומם כמו מראה, כאילו המונית והנהג לא היו שם מעולם.

2.

היא עומדת בערפילים, זרועותיה שלובות על החזה, ידיה אוחזות בכתפיים: מחבקת את עצמה, כדרכה כשהיא נרגשת או חרדה או גם וגם. היא מרגישה שהבית מאחוריה עוצר את הנשימה. גם היא עוצרת את הנשימה.

ניקי לא נוטה לתיאטרליות, בדרך כלל על כל פנים — בין החברים שלה היא נחשבת למתוקה ולשפויה ביותר — אבל היא חיכתה חמש שנים להציג את עצמה. מוחה חוזר לאחור. חמישה קיצים: כתם כחול־זוהר מטושטש; חמישה חורפים: מנהטן תחת שלג; חמש שנים בדיוק מאז החודש שבו כתבה את המכתב הראשון ההוא.

מר טראפ היקר: אתה לא מכיר אותי...

בנערותה שלחה ניקי מכתבי מעריצים לסופרי מתח והתחננה לחתימות ולתובנות שלהם. לימים, כשלמדה באוניברסיטה, שלחה מכתבים מהורהרים יותר, עם שאלות יותר חטטניות. היא עדיין שמרה על קשר עם המעטים שהיו מוכנים לשלשל מכתבים לתיבת דואר. ניקי, אישה סנטימנטלית, אהבה עט ונייר. דיו שנספגה בנייר מכתבים, בלתי מחיקה כמו צלקת; אימֵייל הוא נשיפה על זגוגית, התפוגגות מיידית.

ואז, בשלהי יולי — מעטפה תכלכלה, שמה משורבט עליה, חרוט עמוק בנייר: מר או גברת ניקי האנטר.

היא בדקה את הצד האחורי, את הכתובת בסן פרנסיסקו. חייכה חיוך רך.

במשך שלושה שבועות היא טרחה על תשובה, עד ששלחה לבסוף. (מר טראפ היקר: אני אישה למעשה.) כעבור חודש, עוד מעטפה כחולה. וכך הלאה לתוך הסתיו, לתוך החורף, לתוך השנה החדשה, לתוך ארבע שנים נוספות — פִּסקה או שתיים ממנה, כמה משפטים ממנו — עד ההתכתבות האחרונה, אותן אותיות דיו סדוקות שנכתבו במכונת כתיבה, גואות ונחבטות כמו נוסעים בספינה. אנחנו מצפים לראותך בביתנו.

היא משפשפת את הזרועות. פונה באיטיות. הערפל מתנחשל, נפתח כמו וילונות, חושף את הבית שמתנשא מעליה כמו נחשול אדיר קפוא.

הבית הוא שחזור של ארמון בגוון שמנת רך, שנבנה על ידי בליס ופאביל ב־1905, שנה לפני רעידת האדמה, ושימש מאז ביתן של ארבע משפחות בלבד, כולל הדיירים הנוכחיים. 'אחת האחוזות האלגנטיות והאנינות ביותר בפסיפיק הייטס, חולשת על תצפית מרהיבה של גשר הגולדן גייט', התנשם ירחון האדריכלות בכתבה שכותרתה בית המסתורין. 'פרופורציות מפוארות, עיצוב מלא חן ושמירה קנאית על פרטיות מצד אדון האחוזה'. כַּתָבה מתנשפת עד כדי אסתמה.

ועדיין: למעלה מאלף מאתיים מטר רבוע פרושים על ארבע קומות (מעל פני האדמה). שבעה חדרי שינה. שמונה חדרי אמבטיה. ספרייה מחופה עץ אגוז ובה ששת אלפים ספרים; חצר פנימית עם בריכת דגי קוֹי שקועה. רצפת אלון לבן ברחבי הבית. חלונות קוקייה מציצים מרעפי הגג התלולים. מבואה עם תקרה מקושתת. תצוגה ראוותנית של גימורים אקזוטיים.

ניקי בוחנת את דלת הכניסה, שמסתירה מאחוריה את כל האלגנטיות הזו, את כל ההדר. ואי־שם בפנים, את הסופר שהכי מסקרן אותה. היא נלהבת כמו ילדה.

שלוש־עשרה מדרגות מטפסות במדרון שיש חלק. ניקי סוקרת אותן, זוקפת כתפיים. גופה קל אך שרירי, חטוב ומוצק. לפני חמש שנים היא התחילה להתאגרף. ניקי האנטר — בחורה שמחה, רכת לב, חבּקנית — גילתה כישרון למכות.

היא מרימה את התיבה שלה, תופסת את הטרולי מתחת לזרוע השנייה ועולה במדרגות החזית התלולות.

במישורת היא מניחה את המזוודות. מקש ברונזה שחור מגיח מתוך הדלת: סימן שאלה מתפתל בראוותנות ותפוּח בחלקו העליון, כמו נחש מבורדס. ניקי מחליקה בידה על קווי המתאר שלו ואז שולחת אצבע לפעמון.

הפעמון מצלצל, גווע.

מר טראפ היקר: אתה לא מכיר אותי, אבל ייתכן שמצאתי טעות בספר שלך...

סיבוב מנעול מהיר. ניקי עושה צעד לאחור.

הדלת נפתחת.

ושם, לפניה, מוארת מאחור באור ענברי, עומדת האישה היפה ביותר שראתה מימיה.

3.

ניקי סוקרת אותה כשהיא מוזגת תה דרג'ילינג.

נדמה שהיא מוארת מבפנים, אשת העששית. בת ארבעים פלוס, עם ריסים סמיכים ושפתיים חושניות. שערה הפזור צונח על כתף אחת. שמלה תכולה פשוטה — אישה צנועה חרף תפארתה: חיוך מבויש, רגל אחת מונחת על השנייה. קולה ("חלב או סוכר?") שקט, כאילו מעלֶה אבק מחוסר שימוש.

דיאנה מרימה את העיניים, וניקי עוברת באחת לסקור את הטרקלין: טפט עם הדפס פרפרים, מנורות עומדות משני צידי הספות, נברשת מיניאטורית. מבעד לצמד חלונות צרפתיים היא מבחינה בחצר אפלולית באור הגווע. על קיר אחד, מדף ספרים צר. תחת רגליה שטיח פרסי, מרופט במידה ההולמת.

תמיד־היינו־עשירים.

או די זמן, על כל פנים.

"הנסיעה שלך הייתה...?" השאלה מתפוגגת. המבטא של דיאנה הוא כמו ערפל, אנגלי ורך בקצוות.

"קופצנית."

"כל הדרך מניו יורק?"

"כל הדרך מנמל התעופה. ראינו לא יותר ממטר קדימה. הרגשתי כאילו חוטפים אותי למקום מסתורי. כמו בהרפתקת אגודלו של המהנדס."

דיאנה ממצמצת באדיבות.

"שרלוק הולמס," מוסיפה ניקי.

"אה."

"יש שם מהנדס — לא תודה, רק חלב — מהנדס שנוסע מתחנת רכבת לאיזה בית מסתורי במרחק עשרים קילומטרים. חלונות הכרכרה מכוסים, ונדמה לו שהנסיעה נמשכת נצח. ואז הלקוח שלו בבית הזה מנסה להרוג אותו. מוות על ידי לחץ הידראולי. ואז הולמס מבין, שכל הזמן הזה הבית היה ליד תחנת הרכבת. הנסיעה בכרכרה הייתה מפוברקת, המהנדס נסע עשרה קילומטרים לצד אחד ואז עשרה קילומטרים בחזרה."

דיאנה מהדקת שפתיים. "אני מודה," היא אומרת בקול לא מתוודה, "שאני לא מטורפת על ספרי מתח כמוך. כמו שניכם." ואז היא מזדעפת. "כלומר לא מטורפת במובן הרע."

"לא חשבתי אחרת. מה את אוהבת לקרוא?"

דיאנה נוקבת בשם של זוכת פרס נובל ושני סופרים צרפתים.

"אין לנו שום דבר במשותף," אומרת ניקי.

"טוב, במשך שנים לימדתי צרפתית. וגם לטינית. אבל קראתי כמה מהעבודות שלך — אני זוכרת את זאת על אדגר אלן פו ונאיו מארש. יש לך מגע אנושי מאוד. אני מניחה שאנחנו נוטים לראות בסופרי מתח רוצחים בפוטנציה, לא? רוצחים לא ממומשים? אבל זה גרם לי לרצות להכיר אותם. גרם לי גם לרצות לקרוא את הספרים שלהם." היא לוגמת. "את מלמדת כתיבת מותחנים?"

"יש לי סמינר פשע בסמסטר האביב. אבל חוץ מזה הילדים יכולים לכתוב מה שהם רוצים. בִּדיון, בדרך כלל. אני מזכירה להם שהרבה רומנים אמריקאיים דגולים הם ספרי פשע. לוליטה. הזמיר. גטסבי — אלה ספרי בלש. הבלש לא עונד תג או חובש פדורה, אבל הוא עדיין מנסה לפתור תעלומה."

דיאנה לוגמת מהתה וניקי בוהה בחיקה, צובטת שערת כלב מהברך. נודרת לדבר פחות. "אה — לא באתי בידיים ריקות," היא אומרת, ממשיכה לדבר, פותחת את אבזם התיק. "לא הצלחתי לעטוף את זה טוב במיוחד..." למרות שעבדה על זה ארבעים דקות, עם לשון משתרבבת בין השיניים כמו בילדותה כשניסתה לצבוע בתוך הקווים.

ברור שזו זכוכית מגדלת, אבל דיאנה אדיבה דיה לתהות מה זה, לפני שהיא מקלפת את נייר העטיפה. "הו, איזה יופי — איזו ידית מקסימה. נחושת? ממתי זה?"

"תחילת שנות העשרים."

"הוא יהיה מוקסם."

"זה המעט שיכולתי לעשות." ניקי צופה באדים משתעשעים מעל התה שלה. "אני אסירת תודה," היא שומעת את עצמה אומרת ומרימה את העיניים לעבר דיאנה. "זאת זכות יוצאת דופן, באמת."

חיוך, עיקול מבויש מאין כמוהו של השפתיים. "כבר עבדת בעבר על פרויקט כזה?" שואלת דיאנה. "ביוגרפיה פרטית? לקרובים בלבד?" היא מצביעה על עצמה בהיסוס, כאילו אינה בטוחה שהיא נמנית עמם. "יש לזה שם?"

"אף פעם. ולא שידוע לי."

"כל כך מתאים לסבסטיאן להוסיף טוויסט של הרגע האחרון. הצעתי — אני מקווה שלא אכפת לך — הצעתי שיכתוב את זה בעצמו, אבל..." משיכת כתפיים. "הוא חושש שלא יספיק לעשות את זה כמו שצריך. חוץ מזה, יש לו רק את זווית הראייה שלו. הוא רוצה תיעוד עם..." המשפט שוב נכבה כמו גפרור.

"כמה מְסַפּרים," מציעה ניקי.

"בדיוק."

"מה שלומו?"

הצלוחית מצטלצלת כשדיאנה מניחה אותה על השולחן. "מתברר שאי־ספיקת כליות לא הורגת אותך עד ש — היא הורגת אותך. אתה לא בדיוק מת מיד, זה פחות או יותר עסקים כרגיל עד הסוף. עם יותר תנומות. אז כמה חודשים, ככל הנראה."

ניקי מהנהנת.

"למרות שלמדתי לעולם לא להמעיט בערכו," דיאנה אומרת ומלטפת את שוק הרגל בשתי ידיים. "חוץ מזה, הוא כל כך מצפה לפגוש אותך."

"לא כמו שאני מצפה."

"תוכלו להתווכח על זה. הוא אוהב בני זוג להתגוששות."

גונג של שעון נשמע מאי־שם מחוץ לחדר. דיאנה מסתכלת על השעון שלה. "אכלת?"

"לא יזיק לי איזה כריך," מודה ניקי. "או חביתה."

"מה דעתך על שניהם? אכין לך קרוק מדאם." במבטא ילידי. דיאנה קמה ומחליקה את השמלה. "כריך האם־גבינה יומרני ש —"

ואז גל מתנפץ לתוך הטרקלין.

ממלא אותו, מציף אותו — ניקי מצפה שהרהיטים יצופו על גאות הצליל. היא מצפה שהחלונות יתנפצו בשאון מחריש אוזניים, שהנברשת תתנדנד ותמטיר אבני בדולח.

"הָביאוּ לי את הטף!"

4.

לבה עומד מלכת.

ההד נוטף מהתקרה, מפעפע מהרצפה — אפל ומלא ורועם כקולו של אל.

"לא נשמע על ערש דווי, נכון?" שואלת דיאנה, וניקי קולטת סומק־דמוי־שקיעת־שמש בלחייה: אישה שמחבבת את בעלה. "תיזהרי בבית הזה," היא מוסיפה. "שומעים כאן הכול. אין סודות."

ניקי קמה, מכתיפה את התיק, מנגבת את הידיים בירכיה (מה התכלית בכפות ידיים מזיעות?) ועוקבת אחרי המארחת שלה אל מבואה מקושתת רחבת ידיים, שבה העקבים של דיאנה — צנועים, כמובן — נוקשים על הרצפה. גרם מדרגות מפואר שנפרש כמו מניפה בתחתיתו, מטפס אל הקומה השנייה ומתפצל שם. היא מטפסת בשתיקה בעקבות דיאנה אל המישורת.

ציור תלוי על הקיר בין שני חלונות ארוכים. ציור שמן, אבל בהיר כל כך ועדין עד שנדמה שהוא צילום. ניקי נעצרת מול הדמויות.

זוג על החוף: הגבר צנום כמו חרב, בחליפה בצבע בהיר, עניבת פרפר מבעבעת על צווארו, גבה אחת שלו מורמת בהקשתה מופרזת. האישה, מחייכת, במכנסיים בגוון חמוציות וחולצת פולו כחולה כהה, פתוחה בצוואר. ליד הגבר עומדת ילדה שמנמנה כבת שלוש־עשרה בשמלת קיץ לבנה, וזרועה שלובה בזרועו. ילד בלונדיני קטן ישוב בחיקה של האישה, חולצתו ומכנסיו הקצרים זהים לשלה. גם הוא מחייך, חושף את מה שדוד של ניקי נהג לכנות שינֵי פה ושם. הוא מחזיק פרפר נייר לבן.

אשתו והבן נעלמו לילה אחד, אמר נהג המונית. בערב השנה החדשה, אלף תשע מאות תשעים ותשע. הופ וקול טראפ, אשתו ובנו של סופר המתח המפורסם, נעלמו משני מקומות שונים בסן פרנסיסקו... ולא נראו מאז.

המילים נוהמות במוחה של ניקי כמו אפקט רעמים. אלא שהתעלומה של טראפ התגלתה כשערורייה אמיתית — ירחון אחד כינה אותה 'ההיעלמות הספרותית המסתורית ביותר מאז שאגתה כריסטי נעלמה מעין הציבור למשך אחד־עשר יום ב־1926' — ועכשיו, כעבור שני עשורים, המקרה עדיין רודף את האינטרנט, עדיין רודף את מחשבותיהם של נהגי מונית, רודף אפילו את ניקי האנטר.

דיאנה פונה ימינה, חולפת על פני גרם מדרגות ואז שוב שמאלה, מובילה את ניקי במסדרון, צעדיה נבלעים בשטיח אדום. מנורות קיר תלויות לאורך הקיר, אור דמדומים נשפך מבעד לשורת חלונות ארוכים. הבית בנוי כפרסה, רואה ניקי, האגפים שלו מקיפים את החצר שבה מצטנף סביב עצמו מבוך גדרות חיות בגובה הברכיים. היא מבחינה בבריכת מים בפינה הרחוקה, במפגש בין שני קירות, דגים כתומים כגחלים מתחת לפני המים.

הדגים שלו. המבוך שלו. הבית שלו! 'אלוף ההונאות' — היללו אותו המבקרים בעברו המפואר. היוצר של סיימון סנט ג'ון, בלש וג'נטלמן אנגלי (והבולדוג הצרפתי הנאמן שלו, ווטסון). חברהּ לעט בחמש השנים האחרונות. ועכשיו היא צועדת במסדרונות שלו.

ניקי מרגישה את עורקיה זוהרים כמו נורות ניאון.

הן מגיעות לדלת עץ אלון פתוחה מעט. מחוברת אליה גולגולת שנהב בגודל אגרוף, לופתת בין השיניים טבעת מתכת, ועצמות מוצלבות מאחוריה. חובב מקושי דלת, חושבת ניקי ומציצה לתוך ארובות העיניים בעוד דיאנה נוקשת שלוש פעמים. מחכה.

"היכנ־סו."הדלת כמעט רוטטת.

הן נכנ־סות.

לתוך מה שהיא יכולה לתאר רק כלשכה שלו: חדר עמוק ורחב וגבוה, רצפת עץ, תקרה מחופה עץ אגוז. שורת חלונות נמתחת מול ניקי, הזגוגיות מצוחצחות וגשר הגולדן גייט מדלג מעל המפרץ החשוך שברקע, אבל החדר — קודר, רעבתן — בולע את אור הדמדומים, טורף אותו בעודו בחיים.

מדפים משתרעים מהרצפה לתקרה, גונחים תחת ששת אלפים הספרים המדוברים שצמודים זה לזה בצפיפות, כמו שיניים. ושם, קרוב לרצפה, כמה ספרי קבצים כרוכים בעור, השם ג'ון דיקסון קאר חקוק עליהם באותיות מוזהבות, מעליהם ערימות ספרי כיס תכולים (פשעי גזלייט, בלשיות ויקטוריאניות, תעלומות בלתי אפשריות), כריכות סדוקות ומקומטות. ליד היד שלה, ספר של אלן רסקין בכריכה מבהיקה ומה שנראה כמו מהדורה ראשונה של אבן הירח, שלושה כרכים בעטיפת בד סגול. שורות־שורות של שדרות, סדוקות ובלויות ומקועקעות באותיות זעירות שנוצצות כמו אבק זהוב במכרה.

מרהיב, חושבת ניקי. פשוט מרהיב.

סולם נטוי על אחד הקירות, רגליו נעולות גלגלים וראשו מתעקל סביב מעקה ברונזה שנמתח לאורך המדף העליון. היא עוקבת אחרי המעקה אל חלקו הפנימי, המרוחק ביותר של החדר.

בקיר המרוחק שקועה אח, הלהבות מנופפות וכמו מזמינות אותה לכרוע לצידה. היא תתלקח, חושבת ניקי, היא יבשה כמו חומר בעירה.

ומול האח ניצב שולחן — ישן, עשוי עץ.

ועל השולחן מכונת כתיבה — ישנה, מתכתית.

ומאחורי מכונת הכתיבה גבר — זקן, ולמעשה זקן יותר מכפי שהוא נראה, יודעת ניקי. הוא קם באיטיות, פורש כמו אולר קפיצי כל סנטימטר של גופו הארוך בצורה בלתי אפשרית. הוא מרכין את ראשו.

"שלום מר או גברת האנטר," הוא אומר. "אני סבסטיאן טראפ."

הערות:

1 מאת צ'ארלס דיקנס, תרגום אמציה פורת, הוצאת כרמל ירושלים, 2013

א. ג'. פין

א. ג'. פין, יליד ניו יורק, כתב בכמה עיתונים, בהם הלוס אנג'לס טיימס, הוושינגטון פוסט והטיימס. ההשראה לספר זה מקורה בסיפור אהבתו המתמשך לספרות מתח, בתשוקה שלו לקולנוע קלאסי (במיוחד להיצ'קוק) ובמאבקו בדיכאון ובאגורפוביה.

עוד על הספר

סוף הסיפור א. ג'. פין

"כן, ואפילו במשפחות מחונכות ונימוסיות,

במשפחות רמות מעלה, במשפחות דגולות...

אין לך מושג... מה מתרחש שם!"

בית קדרות1

יום שלישי, 23 ביוני

בעוד רגע ימצאו אותה.

במָקום שהיא צפה בו, באצבעות פשוקות במים המשוישים, שֹערה פרושֹ כמו מניפה יפנית. דגים מחליקים תחתיה, נדחקים אליה, גולשים לאורך קווי גופה.

המסנן מזמזם. הבריכה גועשת, רוטטת. היא רועדת על פני המים.

ערפל הזדחל על הקרקע מוקדם יותר הבוקר — מהסוג הצונן והרך כקטיפה האופייני לסן פרנסיסקו — אבל מה שנותר ממנו נשרף עכשיו, והחצר שטופת אור: אבני מרצפת, שעון חול, שורת מקהלה של נרקיסים. ובריכת המים: עיגול מושלם שקוע ליד קיר הבית, ובתוכו הדגים הבוהקים וחבצלות המים דמויות הכוכבים.

בעוד רגע תפלח צרחה את האוויר.

עד אז הכול שקט, הכול דומם, למעֵט רעד המים ותנועת דגי הקוֹי ואדוות גופתה.

בצד השני של החצר נפתח החלון הצרפתי, שמש מחליקה מזגוגית. נשימה. ואז הצרחה.

מצאו אותה.

שישה ימים קודם לכן

יום רביעי, 17 ביוני

1.

"את אוהבת ספרי מתח?"

ניקי מעיפה מבט אל המראה הפנימית. נהג המונית מכווץ עיניים אליה מבעד לעדשות עגולות עבות, כמו תחתיות צ'ייסרים.

"נראה שאת קוראת ספר מתח," הוא אומר בקול צרוד. המכונית עוברת מעל בור ומיטלטלת.

היא מניפה את ספר הכיס. "אגתה כריסטי. רצח במסופוטמיה." האיש רוצה לפטפט, וניקי מעוניינת לרַצות. נהיגה במונית היא בטח מקצוע בודד.

"את מעשנת?"

"לא, אדוני."

"יופי." הוא נועץ סיגריה בין השיניים. "את יפה מכדי למות צעירה."

הוא מצית את הסיגריה בזיפו חבוט, וניקי לוחצת על מתג החלון לפתיחה. אוויר לבן נשפך פנימה, לח וצונן, מציף את המושב האחורי. היא לוחצת שוב על מתג החלון, עד שרק סנטימטר נשאר פתוח, מטה את ראשה אל החלון ורואה שם את תאומתה: ריסים מחודדים ממסקרה, גלוס נוצץ על השפתיים. היא יפה מדי — היא יודעת את זה אבל לא אכפת לה במיוחד.

המונית מקרטעת. התיק שלה מקפץ על הרצפה. "נראה לי שפגעת במדרכה."

"נו טוב." הוא לוטש עיניים בשמשה. "אני בהלם מזה שמצליחים להנחית מטוסים. זה נס שאת על הקרקע בכלל."

טיסות הן לא דבר טבעי במיוחד עבור ניקי, ומבחינתה זה תמיד נס כשהיא נוחתת. היא מעיפה מבט אל הגאות הסמיכה של ערפילי הערב, הבוהקים כפנינה בתאורת פנסי המכונית.

"יוני עגמומי. אין לכם מזג אוויר כזה שם במזרח."

"לא." שם במזרח — נשמע רחוק להפליא, מסתורי.

הוא רוטן בסיפוק ואז מאותת, והם פונים פנייה חדה ומתחילים להאיץ במעלה הגבעה. ניקי לופתת את חגורת הבטיחות.

"ספרי מתח," עשן זורם מפיו, גועש באוויר הקר. "הרבה תעלומות בסן פרנסיסקו. שמעת על הזודיאק?"

"אף פעם לא תפסו אותו."

"אף פעם לא תפ — כן." הוא מזדעף אל המראה הפנימית. ניקי סותמת את הפה. זאת העיר שלו, הסיפור שלו. "הוא הג'ק המרטש שלנו. חוץ מזה יש לנו את הרומנטיקה באוויר. טיסה שנעלמה בשנות החמישים. טסה מעל הוואי ואז פשוט" — יניקה מהסיגריה — "נעלמה." נשיפת עשן.

"מה קרה לה?"

"מי יודע? אותו סיפור עם צפלין הרפאים. בזמן המלחמה כמה חיילים טסו להם בצפלין, וכשהוא התרסק בדאלי סיטי, לא היה בו אף אחד. זאת תעלומה, שאני כאילו — זאתי שמה!" הוא מנופף ימינה. "האחוזה הכי ישנה בפסיפיק הייטס."

ניקי רואה בית ויקטוריאני בהיר עם חלונות כמו עיניים פעורות לרווחה, עומד במרחק־מה מהרחוב, כאילו קפץ בבהלה. "בנו אותו חמישים שנה לפני רעידת האדמה," מתרברב נהג המונית. "הוא כבר היה בגיל המעבר, ובכל זאת שרד."

"הוא נראה מופתע," מציינת ניקי. "כאילו לא מאמין שהוא עדיין כאן."

הוא שוב גונח. "גם אני לא מאמין."

הם ממשיכים לנסוע במנהרת הערפל. משני הצדדים בוהקים שלטים, אצבעות רפאים מצביעות קדימה: לכיוון הזה, תמשיכו הלאה.

"אמרת שאת מניו יורק?"

"כן."

"טוב, זאת השכונה הכי יוקרתית במדינה."

הבתים נישאים לצידי הדרך, רפאים בערפילים: גבירות מהמאה התשע־עשרה, צנומות ומטופחות, לבושות בגווני פסטל; מבנה בסגנון ספרדי מכוסה קיסוס; חיקוי טיודור, קורות עץ וגבס מעל לבֵנים בדגם הרינגבון; שתי מלכות אן, עם עיטורי עץ שנראים כמו תחתיות תחרה.

"חלק מהאנשים כאן בהייטק," מעדכן נהג המונית. "גוגל. אובר. תני לי להגיד לך משהו על אובר —" הוא מזעיף פנים אבל לא אומר לה כלום. "עדיין יש כאן הרבה כסף ישן. טיפוסים מהסוג של תמיד־היינו־עשירים."

אדים רודפים את הרחובות שלפניהם. הם גולשים על גלי האספלט, גלים עצומים שמתרוממים וצונחים. ניקי עוצרת את הנשימה.

"יש לנו גם סופרי מתח בסן פרנסיסקו. דשיל המט — הוא היה גר שם. ברחוב פוסט."

עוד שלט מגיח מהערפל, דוחק בהם קדימה. לכיוון הזה, תמשיכו הלאה.

"אה, יש לי משהו בשבילך." לועס את הסיגריה. "יש סופר מתח אחד שגר ב — פק הייטס, אם אני לא טועה. מקום שווה. אשתו והבן נעלמו לילה אחד."

ניקי מצטמררת.

"התפוגגו. כמו המטוס ההוא. לפני עשרים וחמש שנה כזה... לא — עשרים שנה. ערב השנה החדשה, 1999." המילים מרחפות בענן עשן, מתנודדות כמו מצופים.

"מה קרה להם?"

"אף אחד לא יודע! היו כאלה שחשדו באח — האח של הסופר, אני מתכוון — או באשתו, או בשניהם אולי. יש כאלה שנשבעו שזה היה הבן שלהם. הבן של האח, אני מתכוון. היו גם שני עובדים, בחור ובחורה. אבל רוב האנשים..." עיקול בכביש. "רוב האנשים מאמינים שזה היה הסופר בעצמו. והגענו," הוא מכריז, המונית עוצרת ליד המדרכה ביבבה, ניקי נזרקת קדימה והספר מתגלגל מחיקה.

היא צופה בנהג נחלץ מהמושב הקדמי, הולך לתא המטען. קצה הסיגריה בוהק בערפל, בהיר כמו אור תעתועים.

ניקי דוחפת את ספר הכיס לתיק. שואפת שאיפה עמוקה, משתעלת — תא הנוסעים מסריח כמו מדורה — ואז דוחפת את הדלת ויוצאת אל הערפל. הרחוב שומם, גושי הבתים הם לא יותר מצללים, החזיתות כמו גולגולות, בוהות זו בזו משני צידי הכביש. היא שוב מצטמררת.

"באת מוכנה עם הסוודר הזה," אומר נהג המונית כשהדלת נטרקת מאחוריה.

ניקי מסתכלת על עצמה. פריט הלבוש הכי יקר שלה: קשמיר, גזרה פשוטה בצבע פחם וצווארון וי, היישר מהניקוי היבש. אי־שם מעל נברסקה היא שפכה עליו בירה. הג'ינס שלה, היא רואה, עדיין מכוסה פה ושם בשֹער־גורים גס, למרות שבילתה אזור־זמן שלם בניסיון לקושש אותו בפינצטה.

כשהיא זוקפת את הראש, הנהג בוהה בשביל הגישה התלול לחניה. הוא פונה אליה.

"זה הבית שדיברתי עליו," הוא אומר. "הבית המסתורי, ידעת?"

"מודה באשמה." היא גם מרגישה ככה.

"שיט. נתת לי לקשקש."

"לא רציתי לקטוע אותך," היא מסבירה בחביבות — היא לא התכוונה להונות אותו. אבל היא קראה הכול על האישה והבן שנעלמו פתאום. בשלב זה היא ידעה מה שכולם ידעו. או כמעט כולם.

נהג המונית מכבה את הסיגריה ומשליך אותה לרחוב, כשבעקבותיה נוצץ זנב מטאור זעיר. "מה'תומרת. באת לביקור?" מבט חטוף במזוודות שלה, טרולי ותיבת וינטג' על גלגלים עם אבזמי עור וניטים, מוכתמת במדבקות יעדים.

"יש לי דד־ליין." היא תוחבת יד לתיק, שולפת שלושה שטרות של עשרים ואחד של חמש.

הוא מלטף את השטרות. "היום כבר לא רואים שטרות כמעט."

"אני בחורה מיושנת."

"ואת לא פוחדת? את לא חושבת שהוא הרג אותם?"

בלחש, כאילו שאל אם היא לא חושבת ששתתה יותר מדי. "אני מקווה שלא," אומרת ניקי בעליזות.

"טוב. תיהני מהתעלומה שלך." הוא עוקף אותה אפוף ניקוטין. ניקי תוהה אם הוא מתכוון למוות במסופוטמיה או להיעלמות בסן פרנסיסקו. כשהוא מתכופף אל המושב הקדמי, המכונית חורקת וגם הנהג. "תיהני גם מהעיר," הוא צועק. "מאה שלושים קילומטרים רבועים, מוקפים במציאות." הדלת נטרקת.

ניקי ממשיכה לבהות במזוודות שלה, גבה מופנה אל המונית. המנוע מכחכח, האגזוז מתיז פיח על רגליה; היא מקשיבה למכונית מתרחקת.

כשהיא פונה לאחור, הערפל מכונס בתוך עצמו, קפוא, חָלק ודומם כמו מראה, כאילו המונית והנהג לא היו שם מעולם.

2.

היא עומדת בערפילים, זרועותיה שלובות על החזה, ידיה אוחזות בכתפיים: מחבקת את עצמה, כדרכה כשהיא נרגשת או חרדה או גם וגם. היא מרגישה שהבית מאחוריה עוצר את הנשימה. גם היא עוצרת את הנשימה.

ניקי לא נוטה לתיאטרליות, בדרך כלל על כל פנים — בין החברים שלה היא נחשבת למתוקה ולשפויה ביותר — אבל היא חיכתה חמש שנים להציג את עצמה. מוחה חוזר לאחור. חמישה קיצים: כתם כחול־זוהר מטושטש; חמישה חורפים: מנהטן תחת שלג; חמש שנים בדיוק מאז החודש שבו כתבה את המכתב הראשון ההוא.

מר טראפ היקר: אתה לא מכיר אותי...

בנערותה שלחה ניקי מכתבי מעריצים לסופרי מתח והתחננה לחתימות ולתובנות שלהם. לימים, כשלמדה באוניברסיטה, שלחה מכתבים מהורהרים יותר, עם שאלות יותר חטטניות. היא עדיין שמרה על קשר עם המעטים שהיו מוכנים לשלשל מכתבים לתיבת דואר. ניקי, אישה סנטימנטלית, אהבה עט ונייר. דיו שנספגה בנייר מכתבים, בלתי מחיקה כמו צלקת; אימֵייל הוא נשיפה על זגוגית, התפוגגות מיידית.

ואז, בשלהי יולי — מעטפה תכלכלה, שמה משורבט עליה, חרוט עמוק בנייר: מר או גברת ניקי האנטר.

היא בדקה את הצד האחורי, את הכתובת בסן פרנסיסקו. חייכה חיוך רך.

במשך שלושה שבועות היא טרחה על תשובה, עד ששלחה לבסוף. (מר טראפ היקר: אני אישה למעשה.) כעבור חודש, עוד מעטפה כחולה. וכך הלאה לתוך הסתיו, לתוך החורף, לתוך השנה החדשה, לתוך ארבע שנים נוספות — פִּסקה או שתיים ממנה, כמה משפטים ממנו — עד ההתכתבות האחרונה, אותן אותיות דיו סדוקות שנכתבו במכונת כתיבה, גואות ונחבטות כמו נוסעים בספינה. אנחנו מצפים לראותך בביתנו.

היא משפשפת את הזרועות. פונה באיטיות. הערפל מתנחשל, נפתח כמו וילונות, חושף את הבית שמתנשא מעליה כמו נחשול אדיר קפוא.

הבית הוא שחזור של ארמון בגוון שמנת רך, שנבנה על ידי בליס ופאביל ב־1905, שנה לפני רעידת האדמה, ושימש מאז ביתן של ארבע משפחות בלבד, כולל הדיירים הנוכחיים. 'אחת האחוזות האלגנטיות והאנינות ביותר בפסיפיק הייטס, חולשת על תצפית מרהיבה של גשר הגולדן גייט', התנשם ירחון האדריכלות בכתבה שכותרתה בית המסתורין. 'פרופורציות מפוארות, עיצוב מלא חן ושמירה קנאית על פרטיות מצד אדון האחוזה'. כַּתָבה מתנשפת עד כדי אסתמה.

ועדיין: למעלה מאלף מאתיים מטר רבוע פרושים על ארבע קומות (מעל פני האדמה). שבעה חדרי שינה. שמונה חדרי אמבטיה. ספרייה מחופה עץ אגוז ובה ששת אלפים ספרים; חצר פנימית עם בריכת דגי קוֹי שקועה. רצפת אלון לבן ברחבי הבית. חלונות קוקייה מציצים מרעפי הגג התלולים. מבואה עם תקרה מקושתת. תצוגה ראוותנית של גימורים אקזוטיים.

ניקי בוחנת את דלת הכניסה, שמסתירה מאחוריה את כל האלגנטיות הזו, את כל ההדר. ואי־שם בפנים, את הסופר שהכי מסקרן אותה. היא נלהבת כמו ילדה.

שלוש־עשרה מדרגות מטפסות במדרון שיש חלק. ניקי סוקרת אותן, זוקפת כתפיים. גופה קל אך שרירי, חטוב ומוצק. לפני חמש שנים היא התחילה להתאגרף. ניקי האנטר — בחורה שמחה, רכת לב, חבּקנית — גילתה כישרון למכות.

היא מרימה את התיבה שלה, תופסת את הטרולי מתחת לזרוע השנייה ועולה במדרגות החזית התלולות.

במישורת היא מניחה את המזוודות. מקש ברונזה שחור מגיח מתוך הדלת: סימן שאלה מתפתל בראוותנות ותפוּח בחלקו העליון, כמו נחש מבורדס. ניקי מחליקה בידה על קווי המתאר שלו ואז שולחת אצבע לפעמון.

הפעמון מצלצל, גווע.

מר טראפ היקר: אתה לא מכיר אותי, אבל ייתכן שמצאתי טעות בספר שלך...

סיבוב מנעול מהיר. ניקי עושה צעד לאחור.

הדלת נפתחת.

ושם, לפניה, מוארת מאחור באור ענברי, עומדת האישה היפה ביותר שראתה מימיה.

3.

ניקי סוקרת אותה כשהיא מוזגת תה דרג'ילינג.

נדמה שהיא מוארת מבפנים, אשת העששית. בת ארבעים פלוס, עם ריסים סמיכים ושפתיים חושניות. שערה הפזור צונח על כתף אחת. שמלה תכולה פשוטה — אישה צנועה חרף תפארתה: חיוך מבויש, רגל אחת מונחת על השנייה. קולה ("חלב או סוכר?") שקט, כאילו מעלֶה אבק מחוסר שימוש.

דיאנה מרימה את העיניים, וניקי עוברת באחת לסקור את הטרקלין: טפט עם הדפס פרפרים, מנורות עומדות משני צידי הספות, נברשת מיניאטורית. מבעד לצמד חלונות צרפתיים היא מבחינה בחצר אפלולית באור הגווע. על קיר אחד, מדף ספרים צר. תחת רגליה שטיח פרסי, מרופט במידה ההולמת.

תמיד־היינו־עשירים.

או די זמן, על כל פנים.

"הנסיעה שלך הייתה...?" השאלה מתפוגגת. המבטא של דיאנה הוא כמו ערפל, אנגלי ורך בקצוות.

"קופצנית."

"כל הדרך מניו יורק?"

"כל הדרך מנמל התעופה. ראינו לא יותר ממטר קדימה. הרגשתי כאילו חוטפים אותי למקום מסתורי. כמו בהרפתקת אגודלו של המהנדס."

דיאנה ממצמצת באדיבות.

"שרלוק הולמס," מוסיפה ניקי.

"אה."

"יש שם מהנדס — לא תודה, רק חלב — מהנדס שנוסע מתחנת רכבת לאיזה בית מסתורי במרחק עשרים קילומטרים. חלונות הכרכרה מכוסים, ונדמה לו שהנסיעה נמשכת נצח. ואז הלקוח שלו בבית הזה מנסה להרוג אותו. מוות על ידי לחץ הידראולי. ואז הולמס מבין, שכל הזמן הזה הבית היה ליד תחנת הרכבת. הנסיעה בכרכרה הייתה מפוברקת, המהנדס נסע עשרה קילומטרים לצד אחד ואז עשרה קילומטרים בחזרה."

דיאנה מהדקת שפתיים. "אני מודה," היא אומרת בקול לא מתוודה, "שאני לא מטורפת על ספרי מתח כמוך. כמו שניכם." ואז היא מזדעפת. "כלומר לא מטורפת במובן הרע."

"לא חשבתי אחרת. מה את אוהבת לקרוא?"

דיאנה נוקבת בשם של זוכת פרס נובל ושני סופרים צרפתים.

"אין לנו שום דבר במשותף," אומרת ניקי.

"טוב, במשך שנים לימדתי צרפתית. וגם לטינית. אבל קראתי כמה מהעבודות שלך — אני זוכרת את זאת על אדגר אלן פו ונאיו מארש. יש לך מגע אנושי מאוד. אני מניחה שאנחנו נוטים לראות בסופרי מתח רוצחים בפוטנציה, לא? רוצחים לא ממומשים? אבל זה גרם לי לרצות להכיר אותם. גרם לי גם לרצות לקרוא את הספרים שלהם." היא לוגמת. "את מלמדת כתיבת מותחנים?"

"יש לי סמינר פשע בסמסטר האביב. אבל חוץ מזה הילדים יכולים לכתוב מה שהם רוצים. בִּדיון, בדרך כלל. אני מזכירה להם שהרבה רומנים אמריקאיים דגולים הם ספרי פשע. לוליטה. הזמיר. גטסבי — אלה ספרי בלש. הבלש לא עונד תג או חובש פדורה, אבל הוא עדיין מנסה לפתור תעלומה."

דיאנה לוגמת מהתה וניקי בוהה בחיקה, צובטת שערת כלב מהברך. נודרת לדבר פחות. "אה — לא באתי בידיים ריקות," היא אומרת, ממשיכה לדבר, פותחת את אבזם התיק. "לא הצלחתי לעטוף את זה טוב במיוחד..." למרות שעבדה על זה ארבעים דקות, עם לשון משתרבבת בין השיניים כמו בילדותה כשניסתה לצבוע בתוך הקווים.

ברור שזו זכוכית מגדלת, אבל דיאנה אדיבה דיה לתהות מה זה, לפני שהיא מקלפת את נייר העטיפה. "הו, איזה יופי — איזו ידית מקסימה. נחושת? ממתי זה?"

"תחילת שנות העשרים."

"הוא יהיה מוקסם."

"זה המעט שיכולתי לעשות." ניקי צופה באדים משתעשעים מעל התה שלה. "אני אסירת תודה," היא שומעת את עצמה אומרת ומרימה את העיניים לעבר דיאנה. "זאת זכות יוצאת דופן, באמת."

חיוך, עיקול מבויש מאין כמוהו של השפתיים. "כבר עבדת בעבר על פרויקט כזה?" שואלת דיאנה. "ביוגרפיה פרטית? לקרובים בלבד?" היא מצביעה על עצמה בהיסוס, כאילו אינה בטוחה שהיא נמנית עמם. "יש לזה שם?"

"אף פעם. ולא שידוע לי."

"כל כך מתאים לסבסטיאן להוסיף טוויסט של הרגע האחרון. הצעתי — אני מקווה שלא אכפת לך — הצעתי שיכתוב את זה בעצמו, אבל..." משיכת כתפיים. "הוא חושש שלא יספיק לעשות את זה כמו שצריך. חוץ מזה, יש לו רק את זווית הראייה שלו. הוא רוצה תיעוד עם..." המשפט שוב נכבה כמו גפרור.

"כמה מְסַפּרים," מציעה ניקי.

"בדיוק."

"מה שלומו?"

הצלוחית מצטלצלת כשדיאנה מניחה אותה על השולחן. "מתברר שאי־ספיקת כליות לא הורגת אותך עד ש — היא הורגת אותך. אתה לא בדיוק מת מיד, זה פחות או יותר עסקים כרגיל עד הסוף. עם יותר תנומות. אז כמה חודשים, ככל הנראה."

ניקי מהנהנת.

"למרות שלמדתי לעולם לא להמעיט בערכו," דיאנה אומרת ומלטפת את שוק הרגל בשתי ידיים. "חוץ מזה, הוא כל כך מצפה לפגוש אותך."

"לא כמו שאני מצפה."

"תוכלו להתווכח על זה. הוא אוהב בני זוג להתגוששות."

גונג של שעון נשמע מאי־שם מחוץ לחדר. דיאנה מסתכלת על השעון שלה. "אכלת?"

"לא יזיק לי איזה כריך," מודה ניקי. "או חביתה."

"מה דעתך על שניהם? אכין לך קרוק מדאם." במבטא ילידי. דיאנה קמה ומחליקה את השמלה. "כריך האם־גבינה יומרני ש —"

ואז גל מתנפץ לתוך הטרקלין.

ממלא אותו, מציף אותו — ניקי מצפה שהרהיטים יצופו על גאות הצליל. היא מצפה שהחלונות יתנפצו בשאון מחריש אוזניים, שהנברשת תתנדנד ותמטיר אבני בדולח.

"הָביאוּ לי את הטף!"

4.

לבה עומד מלכת.

ההד נוטף מהתקרה, מפעפע מהרצפה — אפל ומלא ורועם כקולו של אל.

"לא נשמע על ערש דווי, נכון?" שואלת דיאנה, וניקי קולטת סומק־דמוי־שקיעת־שמש בלחייה: אישה שמחבבת את בעלה. "תיזהרי בבית הזה," היא מוסיפה. "שומעים כאן הכול. אין סודות."

ניקי קמה, מכתיפה את התיק, מנגבת את הידיים בירכיה (מה התכלית בכפות ידיים מזיעות?) ועוקבת אחרי המארחת שלה אל מבואה מקושתת רחבת ידיים, שבה העקבים של דיאנה — צנועים, כמובן — נוקשים על הרצפה. גרם מדרגות מפואר שנפרש כמו מניפה בתחתיתו, מטפס אל הקומה השנייה ומתפצל שם. היא מטפסת בשתיקה בעקבות דיאנה אל המישורת.

ציור תלוי על הקיר בין שני חלונות ארוכים. ציור שמן, אבל בהיר כל כך ועדין עד שנדמה שהוא צילום. ניקי נעצרת מול הדמויות.

זוג על החוף: הגבר צנום כמו חרב, בחליפה בצבע בהיר, עניבת פרפר מבעבעת על צווארו, גבה אחת שלו מורמת בהקשתה מופרזת. האישה, מחייכת, במכנסיים בגוון חמוציות וחולצת פולו כחולה כהה, פתוחה בצוואר. ליד הגבר עומדת ילדה שמנמנה כבת שלוש־עשרה בשמלת קיץ לבנה, וזרועה שלובה בזרועו. ילד בלונדיני קטן ישוב בחיקה של האישה, חולצתו ומכנסיו הקצרים זהים לשלה. גם הוא מחייך, חושף את מה שדוד של ניקי נהג לכנות שינֵי פה ושם. הוא מחזיק פרפר נייר לבן.

אשתו והבן נעלמו לילה אחד, אמר נהג המונית. בערב השנה החדשה, אלף תשע מאות תשעים ותשע. הופ וקול טראפ, אשתו ובנו של סופר המתח המפורסם, נעלמו משני מקומות שונים בסן פרנסיסקו... ולא נראו מאז.

המילים נוהמות במוחה של ניקי כמו אפקט רעמים. אלא שהתעלומה של טראפ התגלתה כשערורייה אמיתית — ירחון אחד כינה אותה 'ההיעלמות הספרותית המסתורית ביותר מאז שאגתה כריסטי נעלמה מעין הציבור למשך אחד־עשר יום ב־1926' — ועכשיו, כעבור שני עשורים, המקרה עדיין רודף את האינטרנט, עדיין רודף את מחשבותיהם של נהגי מונית, רודף אפילו את ניקי האנטר.

דיאנה פונה ימינה, חולפת על פני גרם מדרגות ואז שוב שמאלה, מובילה את ניקי במסדרון, צעדיה נבלעים בשטיח אדום. מנורות קיר תלויות לאורך הקיר, אור דמדומים נשפך מבעד לשורת חלונות ארוכים. הבית בנוי כפרסה, רואה ניקי, האגפים שלו מקיפים את החצר שבה מצטנף סביב עצמו מבוך גדרות חיות בגובה הברכיים. היא מבחינה בבריכת מים בפינה הרחוקה, במפגש בין שני קירות, דגים כתומים כגחלים מתחת לפני המים.

הדגים שלו. המבוך שלו. הבית שלו! 'אלוף ההונאות' — היללו אותו המבקרים בעברו המפואר. היוצר של סיימון סנט ג'ון, בלש וג'נטלמן אנגלי (והבולדוג הצרפתי הנאמן שלו, ווטסון). חברהּ לעט בחמש השנים האחרונות. ועכשיו היא צועדת במסדרונות שלו.

ניקי מרגישה את עורקיה זוהרים כמו נורות ניאון.

הן מגיעות לדלת עץ אלון פתוחה מעט. מחוברת אליה גולגולת שנהב בגודל אגרוף, לופתת בין השיניים טבעת מתכת, ועצמות מוצלבות מאחוריה. חובב מקושי דלת, חושבת ניקי ומציצה לתוך ארובות העיניים בעוד דיאנה נוקשת שלוש פעמים. מחכה.

"היכנ־סו."הדלת כמעט רוטטת.

הן נכנ־סות.

לתוך מה שהיא יכולה לתאר רק כלשכה שלו: חדר עמוק ורחב וגבוה, רצפת עץ, תקרה מחופה עץ אגוז. שורת חלונות נמתחת מול ניקי, הזגוגיות מצוחצחות וגשר הגולדן גייט מדלג מעל המפרץ החשוך שברקע, אבל החדר — קודר, רעבתן — בולע את אור הדמדומים, טורף אותו בעודו בחיים.

מדפים משתרעים מהרצפה לתקרה, גונחים תחת ששת אלפים הספרים המדוברים שצמודים זה לזה בצפיפות, כמו שיניים. ושם, קרוב לרצפה, כמה ספרי קבצים כרוכים בעור, השם ג'ון דיקסון קאר חקוק עליהם באותיות מוזהבות, מעליהם ערימות ספרי כיס תכולים (פשעי גזלייט, בלשיות ויקטוריאניות, תעלומות בלתי אפשריות), כריכות סדוקות ומקומטות. ליד היד שלה, ספר של אלן רסקין בכריכה מבהיקה ומה שנראה כמו מהדורה ראשונה של אבן הירח, שלושה כרכים בעטיפת בד סגול. שורות־שורות של שדרות, סדוקות ובלויות ומקועקעות באותיות זעירות שנוצצות כמו אבק זהוב במכרה.

מרהיב, חושבת ניקי. פשוט מרהיב.

סולם נטוי על אחד הקירות, רגליו נעולות גלגלים וראשו מתעקל סביב מעקה ברונזה שנמתח לאורך המדף העליון. היא עוקבת אחרי המעקה אל חלקו הפנימי, המרוחק ביותר של החדר.

בקיר המרוחק שקועה אח, הלהבות מנופפות וכמו מזמינות אותה לכרוע לצידה. היא תתלקח, חושבת ניקי, היא יבשה כמו חומר בעירה.

ומול האח ניצב שולחן — ישן, עשוי עץ.

ועל השולחן מכונת כתיבה — ישנה, מתכתית.

ומאחורי מכונת הכתיבה גבר — זקן, ולמעשה זקן יותר מכפי שהוא נראה, יודעת ניקי. הוא קם באיטיות, פורש כמו אולר קפיצי כל סנטימטר של גופו הארוך בצורה בלתי אפשרית. הוא מרכין את ראשו.

"שלום מר או גברת האנטר," הוא אומר. "אני סבסטיאן טראפ."

הערות:

1 מאת צ'ארלס דיקנס, תרגום אמציה פורת, הוצאת כרמל ירושלים, 2013