פרשת אלסקה סנדרס

היום שלפני הרצח

יום שישי 2 באפריל 1999

האדם האחרון שראה אותה בחיים היה לואיס ג'ייקוב, בעליה של תחנת הדלק הממוקמת על כביש מספר 21. השעה הייתה 19:30, ג'ייקוב התכונן לצאת מחנות הנוחות הצמודה למשאבות הדלק. הוא עמד לצאת עם אשתו לארוחת ערב, לחגוג את יום ההולדת שלה.

"את בטוחה שלא אכפת לך לסגור?" שאל את העובדת שלו שעמדה מאחורי הקופה.

"שום בעיה, מר ג'ייקוב."

"תודה, אלסקה."

לואיס ג'ייקוב סקר רגע את הצעירה: יפהפייה. קרן שמש. וכמה נחמדה! בששת החודשים שהיא עובדת כאן היא שינתה את חייו.

"ואת?" שאל. "יש לך תוכניות להערב?"

"יש לי פגישה..."

היא חייכה.

"לפי איך שאת נראית, נדמה לי שזה יותר מ'פגישה'."

"ארוחת ערב רומנטית," הודתה.

"לוולטר יש מזל," אמר לה לואיס. "אז המצב השתפר ביניכם?"

אלסקה רק משכה בכתפיה. לואיס סידר את העניבה שלו בהשתקפות של אחת השמשות.

"איך אני נראה?" שאל.

"מושלם. קדימה, רוץ, שלא תאחר."

"סוף שבוע נעים, אלסקה. להתראות ביום שני."

"סוף שבוע נעים, מר ג'ייקוב."

היא שלחה אליו עוד חיוך, שהוא לא ישכח לעולם.

 

למחרת בבוקר, בשעה שבע, חזר לואיס ג'ייקוב לתחנת הדלק שלו, לפתוח אותה. מייד כשהגיע נעל מאחוריו את דלת החנות לזמן קצר, כך שיוכל להתכונן לקבלת הלקוחות הראשונים. לפתע שמע חבטות פרועות בדלת הזכוכית: הוא הסתובב וראה בחורה בבגדי ג'וגינג, פניה מבועתות, והיא צורחת. הוא מיהר לפתוח לה, והיא קפצה עליו וצווחה: "צלצל למשטרה! צלצל למשטרה!"

 

גורלה של עיירה בניו המפשייר עמד להתהפך באותו בוקר.

פתח דבר

על מה שקרה ב־2010

השנים שבין 2006 ל־2010, למרות הניצחונות והתהילה, חרותות בזיכרוני כשנים קשות. אין ספק שהן היו רכבת ההרים של חיי.

לכן, כשאני מספר לכם את סיפורה של אלסקה סַנדֶרס, שנמצאה מתה ב־3 באפריל 1999 במאוּנט פּלֶזֶנט שבניו המפשייר, ולפני שאני מסביר לכם איך הסתבכתי, במהלך קיץ 2010, בחקירה הפלילית הזאת בת אחת־עשרה השנים, עליי לסקור תחילה בקצרה את מצבי האישי באותם ימים, ובמיוחד את התקדמות הקריירה הצעירה שלי כסופר.

זו המריאה במהירות הבזק ב־2006, כשהרומן הראשון שכתבתי נמכר במיליוני עותקים. הייתי בן פחות מעשרים ושש כשנכנסתי למועדון הסגור מאוד של סופרים עשירים ומפורסמים, והתקדמתי לעבר הפסגה של עולם הספרות באמריקה.

אבל מהר מאוד עמדתי לגלות שהתהילה אינה נטולת השלכות: מי שעוקבים אחריי מצעדיי הראשונים יודעים עד כמה ההצלחה העצומה של ספרי הראשון הייתה עתידה לערער אותי. התהילה מחצה אותי, הגעתי לידי כך שלא יכולתי לכתוב. מעצור בכתיבה, מעצור של השראה, משבר הדף הלבן. נפילה.

ואז צצה פרשת הארי קֶבֶּרט, שבוודאי שמעתם עליה. ב־12 ביוני 2008 הוצאה מהאדמה בגינתו של הארי קברט, אגדת ספרות אמריקאית, גופתה של נוֹלה קֶֶלֶרגאן, שנעלמה בשנת 1975 והיא בת חמש־עשרה. הפרשה הזאת השפיעה עליי עמוקות: הארי קברט היה בשעתו מרצה שלי באוניברסיטה, אבל יותר מזה: החבר הקרוב לי ביותר באותה תקופה. לא יכולתי להאמין באשמתו. לבד, יחיד מול רבים, חרשתי את ניו המפשייר כדי לנהל חקירה משלי. ואף על פי שהצלחתי, בסופו של דבר, לטהר את שמו של הארי, הסודות שעמדתי לגלות בעניינו ניפצו את ידידותנו.

מהחקירה הזאת הפקתי ספר: 'האמת על פרשת הארי קֶבֶּרט', שראה אור באמצע סתיו 2009 והצלחתו העצומה מיצבה אותי כסופר חשוב בקנה מידה כלל־אמריקאי. לקוראיי ומבקריי, שמאז הרומן הראשון שלי רק חיכו לקשור לי כתרים, ניתן סוף־סוף אישור. שוב לא הייתי פלא בר־חלוף, כוכב נופל שהלילה בלע, שובל אבק שכבר התפוגג: עכשיו הייתי סופר שהציבור מכיר בו ועמיתיו מקבלים אותו. חשתי הקלה אדירה. כאילו שבתי ומצאתי את עצמי אחרי שלוש שנות תעייה במדבר ההצלחה.

כך קרה שבשבועות האחרונים של שנת 2009 הציפה אותי תחושה של שלווה. בליל 31 בדצמבר חגגתי את בוא השנה החדשה בכיכר טיימס, בתוך המון צוהל. לא קיימתי את המסורת הזאת מאז 2006. מאז הופעת ספרי הראשון. אך באותו לילה, אלמוני בין אלמונים, הרגשתי טוב. מבטי הצטלב במבטה של אישה שמצאה חן בעיניי מייד. היא שתתה שמפניה. היא הושיטה לי את הבקבוק וחייכה.

כשאני חושב שוב על מה שקרה בחודשים הבאים, אני נזכר בסצנה הזאת שיצרה בי אשליה שהנה, מצאתי סוף־סוף רוגע.

המאורעות של שנת 2010 עמדו להוכיח שטעיתי.

יום הרצח

3 באפריל 1999

השעה הייתה שבע בבוקר. היא רצה, לבדה, לאורך כביש 21, בנוף מוריק. המוזיקה שלה התנגנה באוזניה, היא התקדמה בקצב טוב מאוד. צעדיה היו מהירים, נשימתה מבוקרת: בעוד שבועיים תצא למרתון של בוסטון. היא מוכנה.

הייתה לה הרגשה שזה יום מושלם: השמש הזורחת הפיצה את קרניה על שדות פרחי הבר, שמאחוריהם התרומם היער העצום של וייט מאוּנטיין.

עוד מעט תגיע לתחנת הדלק של לואיס ג'ייקוב, הרחוקה בדיוק שבעה קילומטרים מביתה. היא לא תכננה לרוץ רחוק יותר, אבל עכשיו החליטה להתאמץ עוד קצת. היא עברה על פני תחנת הדלק והמשיכה עד צומת גרֵיי בִּיץ'. שם פנתה לדרך העפר שנופשי הקיץ פושטים עליה בימים חמים מדי. הדרך הובילה למגרש חניה שממנו יצא שביל הליכה אל עומק היער של וייט מאונטיין ומשם אל חוף חלוקים רחב ידיים על שפת אגם סְקוֹטם. כשחצתה את מגרש החניה של גריי ביץ' ראתה, אף כי לא הקדישה לכך תשומת לב, מכונית כחולה בעלת גג נפתח ולוחיות רישוי של מֶסֶצ'וּסֶטס. היא התחילה לרוץ על השביל ושמה פעמיה אל החוף.

היא הגיעה אל שולי היער כשהבחינה, על הגדה, בצללית שגרמה לה לעצור מייד. נדרשו לה כמה שניות כדי לקלוט מה מתרחש מול עיניה ברגעים אלה ממש. היא התאבנה מאימה. הוא לא ראה אותה. רק לא להקים שום רעש, רק לא להתגרות: אם הוא יראה אותה, הוא בטוח יתנפל גם עליה. היא הסתתרה מאחורי גזע.

האדרנלין נסך בה כוח לזחול בזהירות על השביל. אחר כך, כשהעריכה שיצאה מטווח סכנה, החלה לנוס על נפשה. היא רצה כמו שלא רצה מעולם. בכוונה יצאה מביתה בלי הטלפון הנייד שלה. כמה כעסה על עצמה עכשיו!

היא עלתה על כביש 21. קיוותה שמכונית תעבור, אבל כלום! היא הרגישה כאילו היא לבדה בעולם. אז פתחה בריצה מהירה עד תחנת הדלק של לואיס ג'ייקוב בתקווה ששם תמצא עזרה. כשהגיעה לשם סוף־סוף, חסרת נשימה, מצאה את הדלת סגורה. אבל כשראתה את המתדלק בפנים, תופפה על הדלת עד שפתח לה. היא הטילה את עצמה עליו וצעקה:

"צלצל למשטרה! צלצל למשטרה!"

קטעים מדוח המשטרה
התשאול של פיטר פיליפס

[פיטר פיליפס משרת במשטרת מאוּנט פּלֶזֶנט זה כחמש־עשרה שנה. הוא היה השוטר הראשון שהגיע לזירה. עדותו נגבתה במאונט פלזנט ב־3 באפריל 1999]

כששמעתי את הפנייה למרכזייה בעניין מה שקרה בגריי ביץ' חשבתי בהתחלה שלא הבנתי. ביקשתי מהמרכזנית לחזור. הייתי אז באזור סְטוֹב פארְם, לא רחוק מגריי ביץ'.

 

נסעת לשם מייד?

לא, עצרתי קודם בתחנת הדלק של כביש 21, משם צלצל העד לכוחות ההצלה. לנוכח המצב, היה לי חשוב לדבר איתו לפני שאני מתערב. שאדע למה לצפות בחוף. העד שבו מדובר — התברר שזו עדה, צעירה מבוהלת. היא סיפרה לי מה קרה ממש קודם. בחמש־עשרה שנותיי כשוטר לא נתקלתי אף פעם במצב דומה.

 

ואחר כך?

נסעתי מייד למקום.

 

נסעת לבד?

איזו ברירה הייתה לי? אסור היה לבזבז אפילו רגע. הייתי צריך למצוא אותו לפני שיברח.

 

מה קרה אחר כך?

נהגתי כמו משוגע מהתחנה עד מגרש החניה של גריי ביץ'. כשהגעתי ראיתי רכב כחול עם גג נפתח ולוחיות רישוי של מסצ'וסטס. אחר כך תפסתי את רובה השירות שלי וירדתי בשביל לאגם.

 

ו...?

כשהופעתי בחוף הוא עדיין היה שם, המשיך להתנפל על הבחורה המסכנה. צרחתי שיפסיק, הוא הרים את הראש ונעץ בי מבט. הוא התחיל להתקרב לאט לכיוון שלי, הבנתי מייד שזה או אני או הוא. חמש־עשרה שנות שירות ועדיין לא יריתי אפילו פעם אחת. עד הבוקר ההוא.

חלק ראשון

השלכות ההצלחה

שלג אביבי ירד על ההאנגרים הענקיים שעל שפת סנט לורן, המבנים שבהם שכנו אולפני הקולנוע. כאן הוסרט זה כמה חודשים העיבוד הקולנועי של ספרי הראשון 'ג' כמו גולדשטיין'.

 

1

אחרי פרשת הארי קברט

מונטריאול, קוויבק.
5 באפריל 2010.

רצה המקרה, ותחילת הצילומים חלה בדיוק ביום שבו הופיע 'האמת על פרשת הארי קברט'. הסרט, שנישא על גלי ההצלחה שלי בחנויות הספרים, עורר כבר עכשיו התלהבות נרחבת, והצילומים הראשונים הקימו רעש גדול בהוליווד.

בחוץ סחררה רוח קרה את פתותי השלג, אבל בתוך האולפנים היה אפשר לחשוב שזה שיא הקיץ: בתוך תפאורה של רחוב סואן, שדמיונה למציאות היה מדהים, האירו ספּוֹטים רבי־עוצמה על השחקנים והניצבים, שנראו כאילו ספגו מכת שמש יוקדת. זו הייתה אחת הסצנות החביבות עליי בספר: על מרפסת של בית קפה, בתוך המון עוברים ושבים, שני הגיבורים, מארק ואליסיה, נפגשים סוף־סוף אחרי שהקשר ביניהם אבד למשך שנים. הם לא צריכים לדבר, די במבטיהם כדי להשלים את הזמן שבזבזו זה בלי זה.

ישבתי מאחורי מסכי הבקרה ופיקחתי על צילום הסצנה. "קאט!" קרא פתאום הבמאי וקטע את רגע החסד הזה. "הפעם יצא טוב." לצידו היה העוזר הראשי שחזר כהד על ההוראה בקשר: "הפעם יצא טוב. גמרנו להיום."

מייד הפך אתר הצילומים לקן נמלים: הטכנאים ארזו מחדש את הציוד שלהם בעוד השחקנים שבים לתאיהם הנוחים, למגינת ליבם של הניצבים שהיו רוצים להחליף איתם איזו מילה, להצטלם איתם או לקבל חתימה.

אני הסתובבתי ברחבי הסֶט. הרחוב, המדרכות, פנסי החוצות, חלונות הראווה: הכול נראה כה מציאותי. נכנסתי לבית הקפה, מלא הערצה להקפדה על הפרטים הקטנים. הייתה לי הרגשה שאני מטייל בתוך הרומן שלי. התגנבתי אל מאחורי הדלפק העמוס כריכים ומאפים: כל מה שעשוי להיראות על המסך חייב להיראות אמיתי.

ההתבוננות שלי לא נמשכה הרבה. קול עקר אותי ממחשבותיי:

"אתה ממַלצר, גולדמן?"

זה היה רוֹי בּרנאסקי, המנכ"ל האגדי של 'שְמיד והַנסון', בית ההוצאה שפרסם את ספריי. הוא הגיע מניו יורק באותו בוקר, בלי להודיע מראש.

"קפה, רוי?" הצעתי ולקחתי ספל ריק.

"אני מעדיף אחד מהכריכים האלה, אני מת מרעב."

לא ידעתי אם המוצרים אכילים, אבל בלי לשאול יותר מדי שאלות הושטתי לרוי כריך משולב הודו־גבינה.

"אתה יודע משהו, גולדמן?" אמר לי רוי אחרי שנגס ברעבתנות בפרוסות העבות, "הסרט הזה יהיה הצלחה אדירה! ואגב, כבר תכננו מהדורה מיוחדת של 'ג' כמו גולדשטיין', זה יהיה היסטרי!"

אלה מכם שקראו את 'האמת על פרשת הארי קברט' יודעים הכול על יחסיי האמביוולנטיים עם רוי בּרנאסקי. לאחרים מספיק לדעת שדרגות הקִרבה בינו ובין הסופרים שלו משתנות על פי גודל הסכומים שהוא מפיק מהם. במקרה שלי, שנתיים קודם היה בּרנאסקי מוכן להוקיע אותי אל עמוד הקלון מפני שאיחרתי במסירת הרומן שלי, אבל מכירות השיא של 'האמת על פרשת הארי קברט' העניקו לי מאז מקום של כבוד בפנתיאון האווזות המטילות לו ביצי זהב.

"אתה צריך להיות בעננים, גולדמן," המשיך בּרנאסקי, ונראה שאינו מרגיש שהוא מעיק עליי. "הצלחת הספר, ועכשיו הסרט... אתה זוכר לפני שנתיים, כשעשיתי מאמצים אדירים שקָסָנדרָה פּוֹלוֹק תגלם את אליסיה ואתה באת אליי בטענות ומענות? אז הנה, תראה איך זה הוכיח את עצמו! כל העולם מסכים שהיא מדהימה!"

"את זה אני ממש לא שוכח, רוי. ניסית להוכיח לכל העולם שמתנהל בינינו איזה סיפור."

"ותראה את התוצאה! לי תמיד יש אינטואיציות טובות, גולדמן! בגלל זה אני הבוס הגדול! ואגב, באתי הנה כדי לדבר איתך על נושא חשוב מאוד."

ברגע שראיתי אותו נוחת על הסט, בלי הודעה מראש, ידעתי שהוא לא בא למונטריאול בלי סיבה טובה.

"במה מדובר?" שאלתי.

"זו בשורה שתשמח אותך, גולדמן. רציתי להודיע לך אותה פנים אל פנים."

בּרנאסקי הלך סחור־סחור: זה לא סימן טוב.

"דבּר ישר ולעניין, רוי."

הוא פתח ואמר:

"אנחנו עומדים לחתום עם 'מטרו־גולדווין־מאיֶיר' חוזה על עיבוד קולנועי ל'האמת על פרשת הארי קברט'! זה יהיה אדיר! כל כך אדיר, שהם רוצים לחתום מהר על זיכרון דברים."

"אני לא חושב שאני רוצה לעשות מזה סרט," עניתי בנימה צוננת מאוד.

"חכה שתראה את החוזה, גולדמן. מייד עם החתימה תקבל שני מיליון דולר! אתה מקשקש את השם שלך בתחתית עמוד ו־בום! שני מיליון דולר נופלים ישר לתוך חשבון הבנק שלך. וזה עוד בלי להזכיר את האחוזים שתקבל מהרווחים על הסרט וכל השאר!"

לא היה לי שום חשק להתווכח.

"דבּר עם הסוכן שלי או עם עורך הדין שלי," הצעתי כדי לסיים את השיחה, אך תשובתי הרתיחה ממש את בּרנאסקי.

"אם דעתו של הסוכן המחורבן שלך הייתה מעניינת אותי, גולדמן, לא הייתי בא עד כאן!"

"זה לא היה יכול לחכות עד שאחזור לניו יורק?"

"עד שאתה תחזור לניו יורק? אתה יותר נורא מרוח, גולדמן: אתה כל הזמן זז!"

"הארי לא היה רוצה סרט," אמרתי והחמצתי פנים.

"הארי?!" השתנק בּרנאסקי. "הארי קבּרט?"

"כן, הארי קבּרט. ובזה מסתיים הוויכוח: אני לא רוצה סרט כי אני לא רוצה לצלול לתוך זה שוב. אני רוצה לשכוח את הפרשה הזאת. רוצה להפוך דף."

"נו נו, תקשיבו לתינוק הזה שמייבב!" התרגז בּרנאסקי, שלא סבל עימותים. "מושיטים לו תרווד של קוויאר, אבל בייבי־גולדמן עושה הצגות ולא רוצה לפתוח את הפה!"

שמעתי מספיק. בּרנאסקי הצטער על שדחק בי, וניסה להחזיר את הגלגל לאחור. בקול מתוק מדבש אמר לי:

"תן לי להסביר לך את הפרויקט, מרקוס הקטן שלי. תראה שתשנה את דעתך."

"קודם כול אני רוצה לשאוף קצת אוויר."

"בוא נאכל יחד הערב! הזמנתי מקום במסעדה בחלק העתיק של מונטריאול. שעה שמונה, נגיד?"

"יש לי פגישה הערב, רוי. נדבר כבר בניו יורק."

השארתי אותו תקוע שם, עם הסנדוויץ' לכאורה שלו ביד, עזבתי את הסט והלכתי לכניסה הראשית של האולפן. ממש לפני דלתות הכנף הגדולות היה דוכן הסעדה. כל יום אחרי הצילומים הייתי עוצר שם לשתות קפה. תמיד אותה מגישה: עוד לפני שהספקתי להגיד מילה, היא הושיטה לי כוס נייר מלאה קפה. חייכתי בתודה. היא חייכה אליי חזרה. אנשים מרבים לחייך אליי, אבל אני כבר לא יודע אם הם מחייכים אליי כאל סתם אדם שראו או כאל סופר שקראו. בדיוק אז שלפה הצעירה מתחת לדלפק שלה עותק של 'האמת על פרשת הארי קברט'.

"גמרתי אותו אתמול בערב," אמרה לי. "הספר הזה, אי אפשר להניח אותו מהיד! אתה מוכן אולי לחתום לי עליו?"

"בשמחה. מה שמך הפרטי?"

"דֶבּרה."

דברה, כמובן. היא כבר אמרה לי את זה עשר פעמים.

הוצאתי מכיסי עט וכתבתי בעמוד השער את המשפט הקבוע שמשמש אותי להקדשות:

 

לדבּרה

שיודעת מעכשיו את כל האמת

על פרשת הארי קברט.

מרקוס גולדמן

 

"יום טוב, דבּרה," אמרתי והחזרתי לה את העותק שלה.

"יום טוב, מרקוס. להתראות מחר!"

"אני נוסע לניו יורק מחר. חוזר הנה עוד שבוע."

"אז להתראות בקרוב."

כשהתחלתי להתרחק, היא עצרה אותי:

"ראית אותו שוב?" שאלה אותי.

"את מי?"

"את הארי קברט."

"לא, לא שמעתי עליו שום דבר מאז."

עברתי על פני דלת האולפנים ונכנסתי במהירות לתוך המכונית שחיכתה לי. ראית שוב את הארי קברט? מאז יצא הספר לאור לא הפסיקו לשאול אותי בעניין הזה. ובכל פעם השתדלתי לענות כאילו השאלה לא מזיזה לי. כאילו לא חשבתי עליה כל יום. איפה הארי? מה קרה לו?

המכונית נסעה לאורך הסנט לורן ואז עלתה לכיוון מרכז העיר של מונטריאול. יכולתי כבר לראות את גורדי השחקים מסתמנים מולי. אהבתי את העיר הזאת. הרגשתי בה טוב. אולי מפני שחיכו לי שם. זה כמה חודשים הייתה סוף־סוף אישה בחיי.

במונטריאול התאכסנתי בריץ קרלטון, תמיד באותה סוויטה שבקומה האחרונה. רק נכנסתי בדלתות המלון וכבר עצרה אותי פקידת הקבלה והודיעה לי שמחכים לי בבר. חייכתי: היא הגיעה.

מצאתי אותה יושבת בשולחן צדדי, ליד האח, לוגמת בהנאה מוֹֹסקוֹ מיוּל, לבושה עדיין במדי הטייסת שלה. כשהבחינה בי אורו פניה. היא נישקה אותי, אני חיבקתי אותה. ככל שאני רואה אותה יותר כך היא מוצאת חן בעיניי יותר.

רייגן הייתה בת שלושים, כמוני. היא הייתה קברניטה באֵייר קנדה. הקשר בינינו נמשך כבר יותר משלושה חודשים. לצידה נראו חיי מלאים יותר, מושלמים יותר. ההרגשה הזאת רק התחזקה לאור העובדה שלפני כן התקשיתי מאוד לפגוש מישהי שתמצא באמת חן בעיניי.

מערכת היחסים הרצינית האחרונה שחוויתי לפניה התנהלה חמש שנים קודם לכן — עם אישה ששמה אֶמה מתיוס — ונמשכה חודשים אחדים בלבד. לכן הבטחתי לעצמי, כשגמרתי לכתוב את 'האמת על פרשת הארי קברט', להתמסר לחיי האהבה שלי. הגדלתי אפוא את מספר ההרפתקאות, אבל לא נחלתי הצלחה רבה. אולי מפני שפעלתי מתוך לחץ רב מדי. כל אחת מפגישותיי התפתחה במהירות למעין ראיון עבודה: הייתי סוקר את זו שמדברת אליי כמה דקות בקושי, שואל את עצמי אם היא יכולה להיות בת זוג טובה לי ואם טובה לילדיי. ורגע לאחר מכן הייתה אימי מגיחה פתאום מעומק התודעה שלי, כאורחת לא קרואה. היא הייתה תופסת כיסא ריק, מתיישבת לצד האומללה ומתחילה למצוא בה המון חסרונות. ואימי — או ליתר דיוק דמות הרפאים שלה — הייתה תופסת פיקוד על הפגישה. חוזרת שוב ושוב על משפט נדוש שהיה חביב עליה במיוחד ומסננת לעברי: מַרקי, אתה חושב שזאת "הנכונה"? כאילו הבחורה ואני צריכים להתחייב עכשיו לכל החיים, אף על פי שבתוך תוכנו לא ידענו אפילו אם נשרוד עד הערב. ומאחר שאימי צפתה לי עתיד מזהיר, היא הייתה מוסיפה: "נו באמת, מרקי, אתה מתאר לך את עצמך בבית הלבן, בטקס הענקת מדליית החירות, כשהבחורה הזאת תלויה על זרועך?" המשפט האחרון הזה בוטא בדרך כלל בבוז, כאילו נועד לשכנע אותי לוותר. ואני הייתי מוותר. כך קרה שאימי המסכנה רק האריכה, בבלי דעת, את רווקותי. עד שפגשתי את רייגן, וגם זה בזכותה.

*

שלושה חודשים קודם לכן.

31 בדצמבר 2009.

כמו בכל לילות הסילבסטר, נסעתי גם הפעם למוֹנטקלֵייר שבניו ג'רזי, לבקר את ההורים שלי. שתינו קפה בסלון, ואימי אמרה את המשפט האידיוטי שהייתה אומרת לפעמים ושעצבן אותי נורא:

"מה אפשר לאחל לך לשנה החדשה, יקירי? הרי יש לך כבר הכול."

"שאמצא חבר ישן שאבד," עניתי, כעוס מאוד.

"מישהו מהחברים שלך מת?" נדאגה אימי, שלא הבינה את הרמז.

"אני מדבר על הארי קברט," הסברתי. "הייתי רוצה לראות אותו שוב. לדעת מה נהיה ממנו."

"לעזאזל עם הארי קברט הזה! הוא הביא עליך רק צרות! חברים אמיתיים לא מביאים צרות."

"הוא הפך אותי לסופר. אני חייב לו הכול."

"אתה לא חייב שום דבר לאף אחד, חוץ מלאימא שלך, שלה אתה חייב את החיים! מרקי, אתה לא צריך חברים, אתה צריך חבֵרה! למה אין לך חברה? אתה לא רוצה להביא לי נכדים?"

"קשה לפגוש מישהי, אימא."

אימי השתדלה לאמץ נימה מרוככת:

"מרקי יקירי, אני חושבת שאתה לא עושה מספיק מאמצים למצוא מישהי. אתה לא יוצא מספיק. אני יודעת שלפעמים אתה מבלה שעות בלהסתכל באלבום תמונות שלך ושל הארי קברט."

"איך את יודעת?" שאלתי בהפתעה.

"העוזרת שלך אמרה לי."

"ממתי את מדברת עם העוזרת שלי?"

"מאז שאתה כבר לא מספר לי כלום!"

באותו רגע נח מבטי על תצלום ממוסגר שבו נראו דודי סול, דודתי אניטה ובני הדודים שלי ווּדי והילל, בפלורידה.

"אתה יודע, אם דוד שלך סול..." מלמלה אימי.

"בואי לא נדבר על זה, אימא. בבקשה ממך!"

"אני רק רוצה שתהיה מאושר, מרקי. אין שום סיבה שלא תהיה."

התחשק לי להסתלק. קמתי ולקחתי את המעיל שלי.

"מה אתה עושה הערב, מרקי?" שאלה אימי.

"אני יוצא עם חברים," שיקרתי כדי להרגיע אותה.

נישקתי אותה, נישקתי את אבי, והסתלקתי.

אימא שלי צדקה: שמרתי אצלי אלבום שבו שקעתי בכל פעם שהתגעגעתי. וכשחזרתי לניו יורק, זה בדיוק מה שעשיתי. מזגתי לי כוס ויסקי ודפדפתי באלבום. הפעם האחרונה שראיתי את הארי הייתה בדיוק שנה אחת קודם, ערב אחד בדצמבר 2008, כשנחת אצלי לפגישתנו האחרונה פנים אל פנים. מאז לא קיבלתי ממנו שום אות חיים. כלום. כשרציתי לטהר את שמו מאשמת הרצח שטפלו עליו ולהציל את כבודו, איבדתי אותו. הוא חסר לי מאוד.

ניסיתי כמובן לעלות על עקבותיו, אך לשווא. חזרתי שוב ושוב לאוֹרוֹרָה שבניו המפשייר, שם חי בשלושים השנים האחרונות. שוטטתי שעות בעיירה הזאת, שעות מול ביתו שבגוּז קוֹב. בכל מזג אוויר, בכל שעה. כדי למצוא אותו. כדי שאוכל לתקן הכול. אבל הארי מעולם לא הופיע שוב.

הייתי שקוע אפוא באלבום שלי והעליתי שוב ושוב את הזיכרונות של מה שהיינו, הוא ואני, ופתאום צלצל הטלפון הקווי שלי. לרגע חשבתי שזה הוא. מיהרתי לענות. זאת הייתה אימא שלי.

"למה אתה עונה, מרקי?" נזפה בי.

"כי טלפנת אליי, אימא."

"מרקי, ליל סילבסטר עכשיו, שנה חדשה! אמרת לי שאתה הולך לחברים! אל תגיד לי עכשיו שאתה לבד בבית ומסתכל עוד פעם בתמונות הארורות האלה! אני אבקש מהעוזרת שלך לשרוף אותן."

"אני אפטר אותה, אימא. בגללך אישה מסורה איבדה ברגע זה את העבודה שלה. את מרוצה?"

"צא מהבית שלך, מרקי! אני זוכרת שכשהיית עדיין בתיכון, הלכת לכיכר טיימס לחגיגות של השנה החדשה. טלפן לידידים וצא! זו פקודה! אסור להפר פקודה של אימא!"

כך קרה שהלכתי לכיכר טיימס, לבד, כי בעצם לא היו לי שום חברים שאני יכול לצלצל אליהם בניו יורק. כשהגעתי לשולי הכיכר שמאות אלפי אנשים פלשו אליה, הרגשתי טוב. נרגעתי. הנחתי לעצמי להיסחף בגאות האנושית. ובדיוק ברגע הזה נתקלתי בבחורה ששתתה בקבוק שמפניה. היא חייכה אליי. היא מצאה חן בעיניי מייד.

כשהשעון צלצל חצות נישקתי אותה.

הנה, כך נכנסה רייגן לחיי.

*

אחרי פגישתנו באה רייגן לבקר אותי כמה פעמים בניו יורק, וכשהייתי מגיע לצילומים, היינו נפגשים במונטריאול. האמת היא שאחרי שלושה חודשים של קשר, כמעט לא הכרנו זה את זה עדיין. היינו מתכננים את פגישותינו למרווחים שבין שתי טיסות או שני ימי צילום. אבל בערב הזה של אפריל, בבר של הריץ במונטריאול, הרגשתי כלפיה משהו חזק. וכשדיברנו, אני כבר לא ממש זוכר על מה, שמתי לב שהיא עוברת בהצטיינות את מבחן האימא שלי: דמיינתי לי אותה במצבי חיים שונים, ובכל אחד מהם היא נראתה מצוין לצידי.

רייגן הייתה משובצת לשעה שבע בבוקר המחרת, לטיסה לניו יורק, לנמל התעופה קנדי. כשהצעתי לה לצאת לארוחת ערב, היא הציעה להישאר במלון דווקא.

"המסעדה במלון טובה מאוד," אמרתי.

"החדר שלך עוד יותר טוב," היא חייכה.

הסתגרנו בסוויטה שלי לכל הערב. רבצנו המון זמן באמבט הענקי, והתפעלנו, דרך החלון המקושת ובחסות האמבט הלוהט והמקציף שלנו, מהשלג שהמשיך לרדת על מונטריאול. אחר כך הזמנו לעצמנו ארוחה בשירות החדרים. הכול נראה כל כך קל, הדברים זרמו בינינו. הצטערתי רק שאני לא יכול לבלות יותר זמן עם רייגן. והסיבה: המרחק הגיאוגרפי (אני גרתי בניו יורק והיא, במרחק שעה מדרום למונטריאול, בעיירה קטנה שאפילו לא ביקרתי בה עד אז), אבל בעיקר לוחות הזמנים המכבידים שלה כטייסת, שתבעו את כל זמנה. ואגב, הפגישה שלנו באותו ערב לא חרגה מהכלל הזה: גם בפעם הזאת היה הלילה קצר. בשעה חמש בבוקר, בעוד המלון שקוע בשינה, השלמנו את ההכנות שלנו, רייגן ואני. הסתכלתי עליה דרך הדלת של חדר האמבטיה. לבושה במכנסי המדים שלה אך עדיין בחזייה, היא התאפרה תוך כדי שתיית הקפה. שנינו נסענו לניו יורק, אך בנפרד. היא בדרך האוויר, אני בכביש מפני שהגעתי למונטריאול במכונית. הסעתי אותה לנמל התעופה טרוּדוֹ. ברגע שנעצרתי בפתח הטרמינל שאלה אותי רייגן: "למה בעצם לא באת בטיסה, מרקוס?"

היססתי רגע: לא יכולתי לתת לה הסבר ראוי שיצדיק את הבחירה שלי.

"אני אוהב את הכבישים שבין ניו יורק למונטריאול," שיקרתי.

ההסבר הזה סיפק אותה רק חלקית:

"תבטיח לי שאתה לא פוחד מטיסות."

"בטח שלא."

היא נישקה אותי וזיכתה אותי ב"אני אוהבת אותך בכל זאת".

שאלתי:

"מתי אני רואה אותך שוב?"

"מתי אתה חוזר למונטריאול?"

"ב־12 באפריל."

היא בדקה ביומן שלה:

"אני אהיה בשיקגו באותו לילה, ואחר כך יש לי שבוע של הלוך־חזור לטורונטו."

היא הבחינה בפרצוף המאוכזב שלי:

"אחר כך יש לי שבוע חופש. אני מבטיחה לך שאז יהיה לנו זמן יחד. נסתגר בחדר שלך במלון ולא נזוז."

"אולי ניסע לכמה ימים?" הצעתי. "לא לניו יורק ולא למונטריאול. רק את ואני באיזשהו מקום."

היא הנהנה בהסכמה מלאה והעניקה לי את החיוך הכי יפה שלה.

"ממש מוצא חן בעיניי," מלמלה, כאילו זה סוד שאפשר לגלות רק חלקית.

היא נישקה אותי ארוכות, ואז קמה ממושב הנוסע והשאירה אותי לטפח המון תקוות על מה שנוכל לעשות יחד. ראיתי אותה נעלמת בבניין נמל התעופה והחלטתי לנקוט יוזמה ולארגן לנו גיחה רומנטית לאיי הבהאמה, למלון ששמעתי עליו שבחים, הרבּוֹר איילנד. מייד תופפתי על מקשי הטלפון הנייד שלי ובחנתי את אתר המלון באינטרנט: המקום, חבוי על אי פרטי, נראה כמו גן עדן. שם נבלה שבוע של חופשה: על חול דק לחוף ים טורקיז. מייד ביצעתי את ההזמנה, ואחר כך יצאתי לדרך לכיוון ניו יורק.

חציתי את המחוזות המזרחיים עד העיירה מָגוֹג — שם נעצרתי לקנות לי קפה — ואז ירדתי לכיוון העיירה סטַנסטֶד, השוכנת על גבול ארצות הברית, עיירה שאולי שמעתם עליה מפני שאפשר למצוא בה את הספרייה היחידה בעולם שנחלקת בין שתי ארצות.

כשחציתי את הגבול בדק המוכס האמריקאי את הדרכון שלי ושאל אותי מוכנית מנין אני בא ולאן אני נוסע. כשעניתי שאני נוסע ממונטריאול למנהטן, אמר לי: "זאת לא הדרך הכי ישירה להגיע לניו יורק." הוא חשב שתעיתי בדרך ונתן לי הוראות איך להגיע לכביש 87. הקשבתי לו בנימוס אך לא הייתה לי כוונה קלה שבקלות לנסוע לפי ההוראות שלו.

ידעתי בדיוק לאן אני נוסע.

נסעתי לאוֹרוֹרָה שבניו המפשייר, שם חי חברי הארי קברט את רוב חייו לפני שנעלם בלי להשאיר כתובת.