שקרים במעגל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שקרים במעגל
מכר
מאות
עותקים
שקרים במעגל
מכר
מאות
עותקים

שקרים במעגל

4.1 כוכבים (32 דירוגים)
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Therapist
  • תרגום: סיוון מדר
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2024
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 33 דק'
  • קריינות: שירי גדני
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 26 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

כשאליס וליאו עוברים לבית ששופץ לאחרונה בשכונה מגודרת אקסקלוסיבית ששמה "המעגל", הם מרגישים שכל חלומותיהם התגשמו. אבל לא תמיד אפשר לסמוך על מראית עין...

אט־אט אליס מתיידדת עם השכנים ומגלה תגלית מרעישה על ביתה החדש. בעקבותיה היא מתחילה להרגיש חיבור חזק לנינה, הפסיכולוגית שגרה בבית לפניה, ומפתחת אובססיה למאורעות שהתרחשו שם לפני שנתיים.

בניסיונה לפענח מה קרה, היא נתקלת בשתיקה מוחלטת מצד שכניה. איש לא מוכן לדבר על מה שאירע בבית מספר 6. והמצב רחוק מלהיות מושלם, כפי שהוא מתיימר להיראות כלפי חוץ.

חשדות, מעילות באמון וסודות אפלים שופעים בסיפור המתח הזה — וכולם חבויים מתחת לפני השטח בחיי פרברים עם חזות מושלמת.

ב' א' פאריס היא סופרת צרפתית־בריטית, מחברת רב המכר הבינלאומי מאחורי הדלת, שתורגם ל־40 שפות, נמכר ביותר מ־3.5 מיליון עותקים ועובד לקולנוע ולטלוויזיה. מתגוררת בבריטניה עם בעלה ו־5 בנותיהם.

"רומן מותח על שכונה יוקרתית בלונדון שכולה סודות ושקרים." - הוושינגטון פוסט

"ספר מצמרר שיגרום לכם לבדוק שכל הווילונות בביתכם מוסטים, ואף אחד לא מציץ פנימה." - מגזין פרובידנס

"כשהסיפור מתקדם וחושף פריטי מידע חדשים, אליס מתחילה לחשוד בכל האנשים סביבה. איך בכלל אפשר לסמוך על מישהו? ...עד לטוויסט המפתיע בעלילה, לא תוכלו  להניח את הספר מהיד." - מגזין מתח ותעלומות

פרק ראשון

עבר

היה לי משרד קטן, מושלם ומינימליסטי. הוא היה מעוצב בגונֵי אפור מרגיעים והכיל רק שתי כורסאות; כורסה אפורה מכרבלת עבור המטופלים שלי, וכורסה מעור חיוור עבורי. מימין לכורסה שלי עמד שולחן קטן בשביל הפנקס שלי, ועל הקיר שורה של ווים לתליית מעילים, וזהו. חדר טיפולי ההרפיה שלי נמצא מעבר לדלת משמאל. קירותיו היו צבועים בוורוד חיוור מאוד ולא היו בו חלונות, רק שתי מנורות דקורטיביות שהטילו אור זהוב על מיטת העיסוי.

מבעד לתריס הוונציאני שכיסה את חלון המשרד שלי יכולתי לראות כל מי שמגיע לדלת. ישבתי וחיכיתי לבואה של מטופלת חדשה, בתקווה שתגיע בזמן. אם תאחר — טוב, זה ייזקף לרעתה.

היא הגיעה באיחור של שתי דקות, שזה נסלח בעיניי. היא עלתה במדרגות בריצה, הסתכלה סביב בחרדה תוך כדי צלצול בפעמון, כתפיה מכווצות תחת אוזניה מחשש שמישהו יזהה אותה. זה היה מיותר, כי לא הייתה שום לוחית על הקיר שמצהירה על שירותיי.

הזמנתי אותה להיכנס, אמרתי שתרגיש בנוח. היא התיישבה על הכורסה, הניחה את תיק היד לרגליה. לבושה בחצאית כחולה־כהה ובחולצה לבנה, שֹערה אסוף בקוקו מסודר כאילו הגיעה לראיון עבודה. בהחלט הגישה הנכונה. לא כל אחת מתקבלת לטיפול אצלי. חייבת להיות התאמה.

שאלתי אם חם לה מספיק. בדרך כלל החלון פתוח, אבל האביב טרם הפך לקיץ, אז נאלצתי להפעיל את החימום. הבטתי מבעד לחלון כדי לתת לה זמן להתארגן, ומטוס חולף בשמיים לכד את תשומת לבי. כשנשמע שיעול מנומס, החזרתי את המיקוד למטופלת שלי.

הפניתי את גופי כלפיה, ובנימה טיפולית שאלתי אותה את השאלות הסטנדרטיות. הפגישה הראשונה, במובנים מסוימים, היא המשעממת ביותר.

"אני לא מרגישה בנוח לגבי זה," אמרה כשסיימתי רק חצי מהשאלות.

נשאתי את עיניי מהפנקס, שבו כתבתי הערות.

"אני רוצה שתדעי ושתזכרי, שכל מה שאת אומרת בחדר הזה חסוי," אמרתי לה.

היא הינהנה. "אני פשוט מרגישה ממש אשמה. איזו סיבה יש לי להרגיש לא מאושרת? יש לי כל מה שאני רוצה."

רשמתי בפנקס את המילים "מאושרת" ו"אשמה", ואז רכנתי קדימה והישרתי מבט אל עיניה.

"את יודעת במה הנרי דיוויד תוֹרוֹ האמין? 'אושר הוא כמו פרפר; ככל שנרדוף אחריו, כך הוא יחמוק מאיתנו. אבל אם נפנה את תשומת הלב לדברים אחרים, הוא יבוא ויתיישב ברכּוּת על כתפנו'."

היא חייכה, נרגעה מעט. ידעתי שזה ימצא חן בעיניה.

1

קולות נרגשים מסיטים את תשומת לבי מארגז הספרים שאני פורקת. כל היום היה שָקט כל כך, שקשה לי להאמין שאני בלונדון. בהַרלסטוֹן תמיד היו רעשים מוכרים מבחוץ; ציפורים, מכונית, טרקטור מזדמן, מדי פעם שעטות סוס חולף. כאן, במתחם "המעגל", הכול דומם. אפילו כשהחלונות פתוחים, נשמעים רק צלילים פה ושם. זה שונה ממה שציפיתי, וזה כנראה דבר חיובי.

מחלון חדר העבודה של ליאו בקומה העליונה אני משקיפה על הרחוב שמתחת. אישה בתספורת פּיקסי בלונדינית־לבנה, במכנסיים קצרים וגופייה, מחבקת אישה גבוהה דקת גזרה ששֹערה בגוון אדום־נחושת. אני יודעת שהאישה הנמוכה יותר היא השכנה שלנו, ראיתי אותה מאוחר אתמול בלילה מחוץ לבית מספר 5, מוציאה מזוודות מתא מטען של מכונית בחברת גבר. את האישה השנייה לא ראיתי עד כה. אבל היא נראית שייכת לכאן, בג'ינס צמוד כחול־כהה וחולצת טי לבנה ורעננה שחובקת את קימורי גופה החטוב. כדאי שאתרחק, כי אם הן יביטו למעלה לעבר הבית הן יראו אותי עומדת כאן. אבל הצורך שלי בחֶברה חזק ממני, אז אני נשארת במקומי.

"התכוונתי לעצור אצלך בדרך חזרה מהריצה, בחיי!" אומרת האישה הקטנה.

האישה הגבוהה מנענעת את ראשה, אבל חיוך נשמע בקולה. "זה לא מספיק, איב. ציפיתי לראות אותך אתמול."

איב — מסתבר שכך קוראים לה — צוחקת. "כשהגענו כבר היה עשר בלילה, לא יכולנו להפריע לך בשעה כזאת. מתי אתם חזרתם?"

"בשבת, כדי שהילדים יוכלו לחזור לבית הספר היום."

משב רוח פתאומי מרעיד את עלֵי השִקמים שתוחמים את הכיכר מול הבית, ובדרך חוטף את המשך תשובתה. יפה כאן מאוד, כמו בסט צילומים לסרט שמציג חיים מעוררי קנאה בעיר הבירה. לא ממש האמנתי שמקומות כאלה קיימים עד שליאו הראה לי תמונות, וגם אז הרגשתי שמקום כזה טוב מכדי להיות אמיתי.

תשומת לבי מוסטת למסחרית משלוחים שנכנסת דרך השערים השחורים אל "המעגל", בדיוק מול הבית שלנו. היא פונה שמאלה ברחוב שלנו דמוי הפרסה ונוסעת לאט מסביב. ליאו החל למלא את ביתנו החדש בדברים שלא בטוח שאנחנו צריכים, אז ייתכן שהמסחרית בדרך אלינו. אתמול הגיע אגרטל זכוכית יפהפה אך מוגזם בגודלו, וליאו שוטט איתו בסלון בחיפוש אחר מקום עבורו, עד שלבסוף הציב אותו ליד החלונות הצרפתיים הנפתחים למרפסת. אבל המסחרית ממשיכה הלאה ונעצרת בבית הסמוך לשלנו. אני מתקרבת לחלון, להוטה להציץ בשכנים ממספר 7. אני מופתעת לראות איש מבוגר מופיע בחניה. משום מה — אולי כי "המעגל" הוא פיתוח חדש יחסית במרכז לונדון — לא חשבתי שגרים כאן אנשים מבוגרים.

כעבור כמה רגעים המסחרית עוזבת, ואני מחזירה את מבטי למקום עומדן של איב והאישה הגבוהה. הלוואי שהיה לי מספיק ביטחון לצאת ולהציג את עצמי. מאז שעברנו לכאן לפני עשרה ימים פגשתי רק שכנה אחת — מריה, שגרה במספר 9. היא העמיסה שלושה ילדים קטנים, בנים, עם שיער כהה וסמיך כמו של אמם, פלוס שני לברדורים זהובים יפהפיים, לתוך משפחתית אדומה. היא קראה לי לשלום, וניהלנו שיחה מהירה. מריה היא שהסבירה לי שרוב האנשים עדיין בחופשה, ויחזרו רק בסוף החודש, לקראת פתיחתה של שנת הלימודים בספטמבר.

"כבר פגשת אותם?" קולה של איב מושך בחזרה את תשומת לבי, ועל פי ראשה המוטה כלפי ביתנו אני מבינה שהיא מדברת עליי ועל ליאו.

"לא."

"שנעשה את זה עכשיו?"

"לא!" התקיפות בקולה של האישה הגבוהה גורמת לי לסגת לאחור ולהתרחק מהחלון. "למה שארצה לפגוש אותם?"

"אל תדברי שטויות, טַמזין," אומרת איב בקול מרגיע. "לא תוכלי להתעלם מהם, זה בלתי אפשרי במקום כזה."

אני לא מחכה לשמוע מה יש לטמזין לומר. במקום זה, בדפיקות לב חזקות אני נמלטת לתוך צללי הבית. הלוואי שליאו היה כאן; הוא נסע לבּרמינגהאם הבוקר ויחזור רק ביום חמישי. אני מרגישה רע, כי במובן מסוים הוקל לי כשהוא עזב. השבועיים האחרונים היו קצת אינטנסיביים, אולי כי עדיין לא התרגלנו להיות יחד. מאז שנפגשנו, לפני שנה וחצי בסך הכול, הקשר שלנו התנהל מרחוק, והתראינו רק בסופי שבוע. בבוקר הראשון שלנו כאן, כשהוא שתה מיץ תפוזים ישר מהקרטון ואז החזיר אותו למקרר, הבנתי לראשונה שאני לא מכירה את כל ההרגלים והשיגעונות שלו. אני יודעת שהוא חובב שמפניה משובחת, שהוא ישן בצד שמאל של המיטה, שהוא אוהב להשעין את סנטרו על קודקוד ראשי, שהוא מרבה לנסוע ברחבי בריטניה עד כדי כך שהוא שונא נסיעות, ואפילו אין לו דרכון. אבל עוד יש לי הרבה מה לגלות לגביו, וכשאני יושבת עכשיו בראש המדרגות בביתנו החדש, וכפות רגליי היחפות נחות על השטיח האפור הרך והחמים, אני כבר מתחילה להתגעגע אליו.

לא היה בסדר מצדי להקשיב לשיחה של איב, אני יודעת, אבל זה לא מרכך את העוקץ בדבריה של טמזין. מה אם לעולם לא נתחבר עם אף אחד כאן? זה בדיוק מה שהדאיג אותי כשליאו ביקש ממני לעבור איתו ללונדון. הוא הבטיח לי שיהיה בסדר — אבל כשהצעתי לערוך חנוכת בית עם דיירי הרחוב כדי שנכיר אותם, הוא לא התלהב.

"בואי נכיר אותם קצת לפני שנזמין אותם הביתה," הוא אמר.

אבל מה אם לא נכיר אותם? מה אם אנחנו אמורים לעשות את הצעד הראשון?

אני מוציאה את הטלפון מהכיס ולוחצת על וואטסאפ. כשדיברתי עם מריה, היא הציעה להוסיף אותי ואת ליאו לקבוצה של "המעגל", אז נתתי לה את המספרים של שנינו. עדיין לא שלחנו הודעה לאף אחד, וליאו רצה להסיר את עצמו כשהתחילו להגיע התראות לגבי משלוחי חבילות שהתפספסו ותחזוקת אזור המשחקים הקטן בכיכר.

"ליאו, אתה לא יכול לעשות את זה!" אמרתי בחשש שהוא ייתפס כגס רוח. אז הוא הסכים להשתיק את הקבוצה במקום לעזוב.

אני מביטה בצג. היום יש כבר שתים־עשרה התראות חדשות, וכשאני קוראת אותן לבי שוקע עוד קצת. אלה המון הודעות מדיירים שמברכים זה את זה לרגל שובם מהחופשה, אומרים שהם מתים להיפגש, להתעדכן, להתחיל שוב את היוגה, הטניס, הרכיבה על אופניים.

אני מהרהרת לרגע, ואז מתחילה להקליד.

היי לכולם, אנחנו השכנים החדשים ממספר 6. נשמח לפגוש אתכם להרמת כוסית אצלנו בשבת, החל משבע בערב. בבקשה תודיעו לנו אם תוכלו להגיע, אליס וליאו

ולפני שיהיה לי זמן להתחרט, אני לוחצת על "שְלח".

2

"בבקשה," אומר ליאו כשהוא נכנס למטבח, ובידיו ערימת כוסות מלוכלכות. הוא מניח אותן ליד הכיור ומסיט את השיער ממצחו. "את יוצאת לגינה? את מפסידה את כל השיחה." הוא זוקף גבה אחת. "כרגע מזהירים אותי לגבי הוצאת הפחים למקום גלוי בחניה ביום איסוף האשפה, במקום להסתיר אותם לצד הבית."

"וואו," אני אומרת בחיוך. "אין לי מושג אפילו איך להגיב על זה." אני פותחת שקית של חטיפי צ'יפס, מרוקנת את תכולתה לקערה, ומצילה שני צ'יפסים שנשפכו מעבר לשוליים. ריח כמהין מלאכותי עולה באפי. "אצטרף אליכם ברגע שכולם יגיעו, מבטיחה. מישהו צריך להישאר כאן כדי לפתוח את הדלת."

הוא שולח מבט ספקני לקערה. "באיזה טעם זה?"

"תטעם."

הוא לוקח צ'יפס, מפצפץ אותו בפיו ומעקם את אפו.

"גופות," הוא אומר. "יש לזה טעם של גופות."

אני צוחקת, כי אני מבינה לְמה הוא מתכוון. יש להם טעם חריף, אדמתי. הוא לוקח עוד ביס ומעווה את פניו בהגזמה, ואני שמחה שהוא השתחרר סוף־סוף. הוא התרגז כשסיפרתי לו שהזמנתי את השכנים להרמת כוסית. הפלתי את זה עליו בחמישי בערב, כשהוא חזר משלושה ימים בברמינגהאם. זה היה עוד יום לוהט, וליאו נראה עצבני וסובל מהחום.

"חשבתי שהסכמנו לחכות," אמר ומשך את צווארון חולצתו.

מתוך אשמה הוצאתי בקבוק יין בניסיון לפייס אותו.

"הזמנתי אותם רק להרמת כוסית," אמרתי, נמנעת במכוון מהמילה "מסיבה".

"את מי הזמנת?"

הושטתי לו את הבקבוק וחיטטתי במגירה אחר חולץ פקקים. "רק את האנשים מכאן."

"מה — את כולם?"

"כן. אבל הדיירים ממספר 3 לא יגיעו, וממספר 9 יבואו רק מריה או טים, כך שמדובר בעשרים ואחד איש לכל היותר."

"מתי זה?"

"בשבת."

"שבת הזאת?"

"כן."

הוא היה שקט כל הערב, ואתמול הלך לפגוש את בן הזוג של איב, ויל. צפיתי מהחלון כשהם שוחחו על מפתן הדלת, וחששתי שהוא אומר לוויל שנפלה טעות, ואנחנו חייבים לבטל. אבל כשחזר הוא אמר שהוא יוצא לקנות בירות ושמפניה, ואני נשמתי לרווחה.

"מה מצב השמפניה?" אני שואלת עכשיו. "יש לנו מספיק?"

"לא בקצב שאני שותה!"

אני מזהה את קולה של איב ורואה אותה מעבר לכתפו של ליאו, עומדת בפתח עם כוס ריקה ביד, וסומק ורוד מכתים את לחייה, תואם לקצוות הוורודים שהוסיפה לתספורת הפיקסי הלבנה שלה. "היא נהדרת! אני לא חושבת שאוכל להסתפק בפּרוסקו מעכשיו והלאה."

פגשתי את איב כמו שצריך יום אחרי שהקשבתי לשיחה שלה עם טמזין מחוץ לחלון שלי, והיא מצאה חן בעיניי מיד. לא רק מפני שהיא — בניגוד לטמזין — נראתה נלהבת להכיר אותי ואת ליאו, אלא גם כי הייתה חמימה ואכפתית, והבינה שלא קל לעבור לרחוב שבו כולם מכירים את כולם. היא וּויל עברו ל"מעגל" לפני שנה וחצי, כך שגם בשבילה הכול עדיין חדש יחסית.

ליאו מסתובב. "את חושבת שכולם כבר הגיעו, איב? אליס דואגת שהיא לא תשמע את הפעמון מהגינה."

"ויל בדיוק הגיע, החֲזָרה שלו התארכה, אז נראה לי שכולם כאן חוץ ממריה וטים," היא אומרת. "אבל נדמה לי שראיתי בוואטסאפ הודעה מהם, שיש להם בעיה למצוא בייביסיטר?"

אני מוציאה מהמקרר שלושה בקבוקי שמפניה ומושיטה אחד לה ושניים לליאו. "כן, מריה אמרה שאחד מהם יבוא אם זה יסתדר."

איב צוחקת. "יש להם שלושה בנים, אז אולי זה מסביר את בעיות הבייביסיטר שלהם. הם מקסימים אבל רועשים."

"גם אדוארד ולוֹרנָה לא כאן," אני אומרת, כי עכשיו אני כבר יודעת את שמותיהם של השכן המבוגר ואשתו. "הלכתי להציג את עצמי ולוודא שהם ראו את ההזמנה, והם אמרו שלא בטוח שיוכלו להגיע."

"אני לא חושבת שהם בקטע של מסיבות," איב אומרת בספקנות. "טוב, לא נראה לי שעוד מישהו יגיע, אבל למה שלא תשאירי את הדלת קצת פתוחה?" איב חובקת את הבקבוק לחזהּ כאילו היא חוששת שמישהו יגנוב אותו. "ואז אם טים או מריה יגיעו, הם יוכלו להיכנס בעצמם."

אני מהססת לרגע. בהרלסטון לא הייתה לי בעיה להשאיר את הדלת פתוחה, אבל כשגרים בעיר זה אחרת. ליאו מזהה את אי־הנוחות שלי ומנשק את קודקוד ראשי.

"זה בסדר," הוא אומר. "זה רחוב מגודר, אף אחד לא יכול להיכנס בלי שיכניסו אותו."

אני מחייכת אליו. הוא צודק, ובכלל כדאי שאשתחרר מכל הדעות הקדומות שלי על לונדון. אני הולכת למבואה, אבל לפני שאני מספיקה לפתוח את בריח הדלת, נשמע צלצול פעמון. "אני כבר חוזרת!" אני קוראת לאחור לעבר ליאו. "רק אפתח את הדלת."

אני פותחת את הדלת לגבר גבוה יפה תואר במכנסי צ'ינו אלגנטיים ומקטורן פשתן נאה. הוא עומד במרחק של כמה צעדים ומשפיל אליי עיניים אפורות השקועות עמוק בפניו, מוצלות מעט.

"אתה בטח טים," אני אומרת בחיוך . "אני אליס — תיכנס."

"היי, אליס, נעים לפגוש אותך."

הוא נכנס למבואה, מרכין את ראשו תחת אהיל הזכוכית של מנורת התלייה. לרגע אף אחד מאיתנו לא מדבר.

"אתה כבר מכיר את הבית הזה?" אני מפֵרה את השתיקה בשאלה.

"לא, לא ממש. אבל אני יודע שעשיתם קצת שיפוצים."

"רק למעלה. שברנו קיר כדי להגדיל את חדר השינה."

"מעניין. אני מנסה לדמיין את זה." הוא שולח מבט במעלה המדרגות. "בצד הקדמי או האחורי?"

"האחורי. אני יכולה להראות לך אם אתה רוצה," אני מוסיפה בחיוך, כי זאת לא הפעם הראשונה הערב שנאלצתי לכתת רגליים למעלה. במקור, כל שנים־עשר הבתים ב"מעגל" היו זהים, אם כי חלק מהם הורחבו מאז. אנשים סקרנים לראות איך ניצלנו את אותו חלל.

"מצוין, אשמח לראות," הוא אומר ועולה בעקבותיי.

"אז מריה הפסידה בהגרלה," אני אומרת כשאנחנו מגיעים למישורת.

"סליחה?"

"היא נאלצה להישאר בבית עם הילדים. היא אמרה שאתם לא מוצאים בייביסיטר."

הוא מהנהן. "נכון, לא הצלחנו למצוא. זאת תחילת שנת הלימודים, אז הן כנראה מעדיפות להיפגש עם חברים."

אני פותחת את הדלת היחידה בצד הימני של המישורת. כשהוא נכנס פנימה בעקבותיי, קולות צחוק ופטפוטים מהגינה נישאים מבעד לחלונות הפתוחים.

"מדהים," אומר טים ומביט סביב. "אני לא חושב שראיתי אי־פעם חדר שינה גדול כל כך."

"זה היה הרעיון של ליאו," אני אומרת. "אנחנו לא צריכים שלושה חדרי שינה, אז חיברנו שניים לחדר אחד."

"אני מקווה שמרי לא תקבל רעיונות מכם."

"מרי?" אני שומעת את צחוקה המידבק של איב, ופתאום משתוקקת לצאת החוצה ולהצטרף אליהם. "מצטערת, חשבתי שלאשתך קוראים מריה."

הוא מחייך. "נכון, אבל אני קורא לה מרי. זה התחיל בתור בדיחה כי היא למדה בבית ספר קתולי, ואיכשהו זה נשאר." הוא מביט בארון הבגדים שניצב מול החלונות ותופס חצי מהקיר. הוא עמוק במיוחד, ויש לו דלתות תריס יפהפיות מעץ. "לא הייתי מתנגד לארון בגדים בגודל הזה."

אני צוחקת, והוא יוצא מהחדר ומניח לי לרדת לפניו במדרגות.

"תודה," הוא אומר בחגיגיות כשאנחנו מגיעים למבואה, "על הסיור המקיף."

אני מצביעה על הגינה. "כולם בחוץ, אז קח לך כוס ותמזוג לעצמך מה שתרצה. אני רק הולכת לסגור את הדלת."

אני מקדישה רגע לשאיפת האוויר הדומם בקדמת הבית, ואז יוצאת לגינה. כשאני חולפת על פני המטבח, אני רואה את טים ליד הכיור, ממלא כוס מים מהברז. אני עומדת להגיד לו שבחוץ יש מים מינרליים קרים בצידנית, אבל אני רואה את ליאו מנופף אליי, אז אני מפלסת דרך בקהל. הוא עומד עם ויל, שמסביר לו משהו בליווי תנועות ידיים תיאטרליות. ויל הוא שחקן, כוכב עולה, ועם שערו הכהה הסמיך, אפו הרומאי ושפתיו המעוצבות הוא בדרך להפוך לכוכב הורס. איב מתלוננת שהם לא יכולים לצאת בלי שיזהו אותו, אבל ניכר שזה מלהיב אותה.

כשאני מתקרבת מצטרפים אליהם ג'ף ממספר 8, שהוא גרוש, ו — לא, אני לא זוכרת איך קוראים לגבר עם השיער החום־צהבהב. הוא הגיע עם טמזין, אז אני קצת חוששת ממנו. למען האמת, אחרי מה ששמעתי אותה אומרת, הופתעתי כשהיא הגיבה בסופו של דבר להזמנה שלי בוואטסאפ ואמרה שהיא ובעלה — קמרון? קוֹנוֹר? — יראו אותנו בשבת. אולי איב שיכנעה אותה לבוא.

אני מחליקה במבוכה את שמלת הקיץ הלבנה שלי, וסורקת את הגינה בחיפוש אחר מישהו שעומד לבד. אבל יש רק קבוצות של אנשים שמכירים זה שנים ושמחים להתעדכן ביניהם בתום החופשה. מתברר שאני זרה במסיבה שלי.

"אליס, לכאן!"

אני רואה את איב עומדת על קצות האצבעות ומנופפת לעברי. אני לוקחת קערת צ'יפס מהשולחן ועושה את דרכי אליה.

"שמלה יפה." אני נושאת את מבטי ורואה מולי את האיש עם השיער החום־צהבהב. לפי ארבע הכוסות שהוא מחזיק ביד אחת ענקית, אני מבינה שהוא הולך למלא אותן מחדש.

"תודה." אני מחייכת אליו. "מצטערת, לא קלטתי את השם שלך."

"קונור. אני זה שלובש את המכנסיים בבית של טמזין." יש שמץ מבטא סקוטי בקולו.

"טוב, עדיין לא פגשתי אותה ממש, אבל אזכור את זה," אני אומרת.

הוא צוחק וממשיך הלאה.

קריפ, אני חושבת בלבי כשהוא מתרחק. ואז מרגישה רע, כי הוא בסך הכול התלוצץ.

אני ממשיכה עד לאיב שעומדת עם חברותיה, ומוכנה להישבע שעיניה של טמזין מוצרות מעט כשהיא רואה אותי.

"בדיוק אמרנו כמה זה אמיץ מצדך לעבור לכאן," היא אומרת, ואיב דוחקת בה בתגובה. עם תלתלים שממסגרים את פניה ועיניים ירוקות חיוורות, טמזין היא אישה משגעת.

אני מחייכת אליה. "אני בטוחה שאתרגל. במיוחד עם שכנים מקסימים כמוכם," אני מוסיפה בניסיון לגייס אותה לצדי.

פניה מקדירים, ואני מרגישה שהיא לא מחבבת אותי. לבי שוקע. אולי טמזין היא אחת הנשים האלה ששומרות בקנאות על החברות שלהן, ומדבריי השתמע שאני מעיזה לחשוב שאצטרף לחבורה שלהן. אני צריכה להאט את הקצב.

"אולי תביאי לך משהו לשתות?" אומרת קארה, ברונטית יפה. אני יודעת שהיא הגיעה עם פול, אבל לא זוכרת באיזה מספר הם גרים. אולי 2? היא מכניסה את ידה לקערה שאני מחזיקה. "הצ'יפס הזה נהדר. איפה מצאת אותו?"

"במעדנייה ברחוב דין," טמזין מַקדימה אותי ואומרת. היא מחייכת בשפתיים קפוצות. "כבר קניתי שם פעם כאלה."

שאר הערב הומה וסוער. כשהאורחים עוזבים אני מרגישה בבית יותר משציפיתי.

"כולם חברותיים כל כך," אני אומרת לליאו כשאנחנו מכניסים כוסות למדיח. "אנחנו צריכים להתחיל להזמין אנשים לארוחת ערב בקבוצות קטנות כדי שנוכל לנהל שיחה כמו שצריך."

הוא זוקף גבה. "בואי נחכה עד שנזכור מיהו מי."

"אני כבר יודעת מיהו מי," אני מקניטה אותו. "פגשת את קארה ופול ממספר 2? הם נראים ממש נחמדים."

הוא מזדקף. "אין לי ספק שהם נחמדים. אבל אל תקפצי למסקנות לגבי אנשים, אליס. ושימי לב מה את חושפת לגבי עצמך. אני לא רוצה שזה יהיה כמו בהרלסטון."

אני בוהה בו בפליאה. "למה לא?"

הוא מושך אותי אליו על מנת לעדן את העוקץ בדבריו.

"כי אני לא רוצה שאנשים ידעו מה בדיוק קורה אצלנו. אנחנו בסדר גמור לבד, אליס." הוא נושק לפי. "אנחנו לא צריכים אף אחד אחר."

עוד על הספר

  • שם במקור: The Therapist
  • תרגום: סיוון מדר
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2024
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 33 דק'
  • קריינות: שירי גדני
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 26 דק'
שקרים במעגל ב' א' פאריס

עבר

היה לי משרד קטן, מושלם ומינימליסטי. הוא היה מעוצב בגונֵי אפור מרגיעים והכיל רק שתי כורסאות; כורסה אפורה מכרבלת עבור המטופלים שלי, וכורסה מעור חיוור עבורי. מימין לכורסה שלי עמד שולחן קטן בשביל הפנקס שלי, ועל הקיר שורה של ווים לתליית מעילים, וזהו. חדר טיפולי ההרפיה שלי נמצא מעבר לדלת משמאל. קירותיו היו צבועים בוורוד חיוור מאוד ולא היו בו חלונות, רק שתי מנורות דקורטיביות שהטילו אור זהוב על מיטת העיסוי.

מבעד לתריס הוונציאני שכיסה את חלון המשרד שלי יכולתי לראות כל מי שמגיע לדלת. ישבתי וחיכיתי לבואה של מטופלת חדשה, בתקווה שתגיע בזמן. אם תאחר — טוב, זה ייזקף לרעתה.

היא הגיעה באיחור של שתי דקות, שזה נסלח בעיניי. היא עלתה במדרגות בריצה, הסתכלה סביב בחרדה תוך כדי צלצול בפעמון, כתפיה מכווצות תחת אוזניה מחשש שמישהו יזהה אותה. זה היה מיותר, כי לא הייתה שום לוחית על הקיר שמצהירה על שירותיי.

הזמנתי אותה להיכנס, אמרתי שתרגיש בנוח. היא התיישבה על הכורסה, הניחה את תיק היד לרגליה. לבושה בחצאית כחולה־כהה ובחולצה לבנה, שֹערה אסוף בקוקו מסודר כאילו הגיעה לראיון עבודה. בהחלט הגישה הנכונה. לא כל אחת מתקבלת לטיפול אצלי. חייבת להיות התאמה.

שאלתי אם חם לה מספיק. בדרך כלל החלון פתוח, אבל האביב טרם הפך לקיץ, אז נאלצתי להפעיל את החימום. הבטתי מבעד לחלון כדי לתת לה זמן להתארגן, ומטוס חולף בשמיים לכד את תשומת לבי. כשנשמע שיעול מנומס, החזרתי את המיקוד למטופלת שלי.

הפניתי את גופי כלפיה, ובנימה טיפולית שאלתי אותה את השאלות הסטנדרטיות. הפגישה הראשונה, במובנים מסוימים, היא המשעממת ביותר.

"אני לא מרגישה בנוח לגבי זה," אמרה כשסיימתי רק חצי מהשאלות.

נשאתי את עיניי מהפנקס, שבו כתבתי הערות.

"אני רוצה שתדעי ושתזכרי, שכל מה שאת אומרת בחדר הזה חסוי," אמרתי לה.

היא הינהנה. "אני פשוט מרגישה ממש אשמה. איזו סיבה יש לי להרגיש לא מאושרת? יש לי כל מה שאני רוצה."

רשמתי בפנקס את המילים "מאושרת" ו"אשמה", ואז רכנתי קדימה והישרתי מבט אל עיניה.

"את יודעת במה הנרי דיוויד תוֹרוֹ האמין? 'אושר הוא כמו פרפר; ככל שנרדוף אחריו, כך הוא יחמוק מאיתנו. אבל אם נפנה את תשומת הלב לדברים אחרים, הוא יבוא ויתיישב ברכּוּת על כתפנו'."

היא חייכה, נרגעה מעט. ידעתי שזה ימצא חן בעיניה.

1

קולות נרגשים מסיטים את תשומת לבי מארגז הספרים שאני פורקת. כל היום היה שָקט כל כך, שקשה לי להאמין שאני בלונדון. בהַרלסטוֹן תמיד היו רעשים מוכרים מבחוץ; ציפורים, מכונית, טרקטור מזדמן, מדי פעם שעטות סוס חולף. כאן, במתחם "המעגל", הכול דומם. אפילו כשהחלונות פתוחים, נשמעים רק צלילים פה ושם. זה שונה ממה שציפיתי, וזה כנראה דבר חיובי.

מחלון חדר העבודה של ליאו בקומה העליונה אני משקיפה על הרחוב שמתחת. אישה בתספורת פּיקסי בלונדינית־לבנה, במכנסיים קצרים וגופייה, מחבקת אישה גבוהה דקת גזרה ששֹערה בגוון אדום־נחושת. אני יודעת שהאישה הנמוכה יותר היא השכנה שלנו, ראיתי אותה מאוחר אתמול בלילה מחוץ לבית מספר 5, מוציאה מזוודות מתא מטען של מכונית בחברת גבר. את האישה השנייה לא ראיתי עד כה. אבל היא נראית שייכת לכאן, בג'ינס צמוד כחול־כהה וחולצת טי לבנה ורעננה שחובקת את קימורי גופה החטוב. כדאי שאתרחק, כי אם הן יביטו למעלה לעבר הבית הן יראו אותי עומדת כאן. אבל הצורך שלי בחֶברה חזק ממני, אז אני נשארת במקומי.

"התכוונתי לעצור אצלך בדרך חזרה מהריצה, בחיי!" אומרת האישה הקטנה.

האישה הגבוהה מנענעת את ראשה, אבל חיוך נשמע בקולה. "זה לא מספיק, איב. ציפיתי לראות אותך אתמול."

איב — מסתבר שכך קוראים לה — צוחקת. "כשהגענו כבר היה עשר בלילה, לא יכולנו להפריע לך בשעה כזאת. מתי אתם חזרתם?"

"בשבת, כדי שהילדים יוכלו לחזור לבית הספר היום."

משב רוח פתאומי מרעיד את עלֵי השִקמים שתוחמים את הכיכר מול הבית, ובדרך חוטף את המשך תשובתה. יפה כאן מאוד, כמו בסט צילומים לסרט שמציג חיים מעוררי קנאה בעיר הבירה. לא ממש האמנתי שמקומות כאלה קיימים עד שליאו הראה לי תמונות, וגם אז הרגשתי שמקום כזה טוב מכדי להיות אמיתי.

תשומת לבי מוסטת למסחרית משלוחים שנכנסת דרך השערים השחורים אל "המעגל", בדיוק מול הבית שלנו. היא פונה שמאלה ברחוב שלנו דמוי הפרסה ונוסעת לאט מסביב. ליאו החל למלא את ביתנו החדש בדברים שלא בטוח שאנחנו צריכים, אז ייתכן שהמסחרית בדרך אלינו. אתמול הגיע אגרטל זכוכית יפהפה אך מוגזם בגודלו, וליאו שוטט איתו בסלון בחיפוש אחר מקום עבורו, עד שלבסוף הציב אותו ליד החלונות הצרפתיים הנפתחים למרפסת. אבל המסחרית ממשיכה הלאה ונעצרת בבית הסמוך לשלנו. אני מתקרבת לחלון, להוטה להציץ בשכנים ממספר 7. אני מופתעת לראות איש מבוגר מופיע בחניה. משום מה — אולי כי "המעגל" הוא פיתוח חדש יחסית במרכז לונדון — לא חשבתי שגרים כאן אנשים מבוגרים.

כעבור כמה רגעים המסחרית עוזבת, ואני מחזירה את מבטי למקום עומדן של איב והאישה הגבוהה. הלוואי שהיה לי מספיק ביטחון לצאת ולהציג את עצמי. מאז שעברנו לכאן לפני עשרה ימים פגשתי רק שכנה אחת — מריה, שגרה במספר 9. היא העמיסה שלושה ילדים קטנים, בנים, עם שיער כהה וסמיך כמו של אמם, פלוס שני לברדורים זהובים יפהפיים, לתוך משפחתית אדומה. היא קראה לי לשלום, וניהלנו שיחה מהירה. מריה היא שהסבירה לי שרוב האנשים עדיין בחופשה, ויחזרו רק בסוף החודש, לקראת פתיחתה של שנת הלימודים בספטמבר.

"כבר פגשת אותם?" קולה של איב מושך בחזרה את תשומת לבי, ועל פי ראשה המוטה כלפי ביתנו אני מבינה שהיא מדברת עליי ועל ליאו.

"לא."

"שנעשה את זה עכשיו?"

"לא!" התקיפות בקולה של האישה הגבוהה גורמת לי לסגת לאחור ולהתרחק מהחלון. "למה שארצה לפגוש אותם?"

"אל תדברי שטויות, טַמזין," אומרת איב בקול מרגיע. "לא תוכלי להתעלם מהם, זה בלתי אפשרי במקום כזה."

אני לא מחכה לשמוע מה יש לטמזין לומר. במקום זה, בדפיקות לב חזקות אני נמלטת לתוך צללי הבית. הלוואי שליאו היה כאן; הוא נסע לבּרמינגהאם הבוקר ויחזור רק ביום חמישי. אני מרגישה רע, כי במובן מסוים הוקל לי כשהוא עזב. השבועיים האחרונים היו קצת אינטנסיביים, אולי כי עדיין לא התרגלנו להיות יחד. מאז שנפגשנו, לפני שנה וחצי בסך הכול, הקשר שלנו התנהל מרחוק, והתראינו רק בסופי שבוע. בבוקר הראשון שלנו כאן, כשהוא שתה מיץ תפוזים ישר מהקרטון ואז החזיר אותו למקרר, הבנתי לראשונה שאני לא מכירה את כל ההרגלים והשיגעונות שלו. אני יודעת שהוא חובב שמפניה משובחת, שהוא ישן בצד שמאל של המיטה, שהוא אוהב להשעין את סנטרו על קודקוד ראשי, שהוא מרבה לנסוע ברחבי בריטניה עד כדי כך שהוא שונא נסיעות, ואפילו אין לו דרכון. אבל עוד יש לי הרבה מה לגלות לגביו, וכשאני יושבת עכשיו בראש המדרגות בביתנו החדש, וכפות רגליי היחפות נחות על השטיח האפור הרך והחמים, אני כבר מתחילה להתגעגע אליו.

לא היה בסדר מצדי להקשיב לשיחה של איב, אני יודעת, אבל זה לא מרכך את העוקץ בדבריה של טמזין. מה אם לעולם לא נתחבר עם אף אחד כאן? זה בדיוק מה שהדאיג אותי כשליאו ביקש ממני לעבור איתו ללונדון. הוא הבטיח לי שיהיה בסדר — אבל כשהצעתי לערוך חנוכת בית עם דיירי הרחוב כדי שנכיר אותם, הוא לא התלהב.

"בואי נכיר אותם קצת לפני שנזמין אותם הביתה," הוא אמר.

אבל מה אם לא נכיר אותם? מה אם אנחנו אמורים לעשות את הצעד הראשון?

אני מוציאה את הטלפון מהכיס ולוחצת על וואטסאפ. כשדיברתי עם מריה, היא הציעה להוסיף אותי ואת ליאו לקבוצה של "המעגל", אז נתתי לה את המספרים של שנינו. עדיין לא שלחנו הודעה לאף אחד, וליאו רצה להסיר את עצמו כשהתחילו להגיע התראות לגבי משלוחי חבילות שהתפספסו ותחזוקת אזור המשחקים הקטן בכיכר.

"ליאו, אתה לא יכול לעשות את זה!" אמרתי בחשש שהוא ייתפס כגס רוח. אז הוא הסכים להשתיק את הקבוצה במקום לעזוב.

אני מביטה בצג. היום יש כבר שתים־עשרה התראות חדשות, וכשאני קוראת אותן לבי שוקע עוד קצת. אלה המון הודעות מדיירים שמברכים זה את זה לרגל שובם מהחופשה, אומרים שהם מתים להיפגש, להתעדכן, להתחיל שוב את היוגה, הטניס, הרכיבה על אופניים.

אני מהרהרת לרגע, ואז מתחילה להקליד.

היי לכולם, אנחנו השכנים החדשים ממספר 6. נשמח לפגוש אתכם להרמת כוסית אצלנו בשבת, החל משבע בערב. בבקשה תודיעו לנו אם תוכלו להגיע, אליס וליאו

ולפני שיהיה לי זמן להתחרט, אני לוחצת על "שְלח".

2

"בבקשה," אומר ליאו כשהוא נכנס למטבח, ובידיו ערימת כוסות מלוכלכות. הוא מניח אותן ליד הכיור ומסיט את השיער ממצחו. "את יוצאת לגינה? את מפסידה את כל השיחה." הוא זוקף גבה אחת. "כרגע מזהירים אותי לגבי הוצאת הפחים למקום גלוי בחניה ביום איסוף האשפה, במקום להסתיר אותם לצד הבית."

"וואו," אני אומרת בחיוך. "אין לי מושג אפילו איך להגיב על זה." אני פותחת שקית של חטיפי צ'יפס, מרוקנת את תכולתה לקערה, ומצילה שני צ'יפסים שנשפכו מעבר לשוליים. ריח כמהין מלאכותי עולה באפי. "אצטרף אליכם ברגע שכולם יגיעו, מבטיחה. מישהו צריך להישאר כאן כדי לפתוח את הדלת."

הוא שולח מבט ספקני לקערה. "באיזה טעם זה?"

"תטעם."

הוא לוקח צ'יפס, מפצפץ אותו בפיו ומעקם את אפו.

"גופות," הוא אומר. "יש לזה טעם של גופות."

אני צוחקת, כי אני מבינה לְמה הוא מתכוון. יש להם טעם חריף, אדמתי. הוא לוקח עוד ביס ומעווה את פניו בהגזמה, ואני שמחה שהוא השתחרר סוף־סוף. הוא התרגז כשסיפרתי לו שהזמנתי את השכנים להרמת כוסית. הפלתי את זה עליו בחמישי בערב, כשהוא חזר משלושה ימים בברמינגהאם. זה היה עוד יום לוהט, וליאו נראה עצבני וסובל מהחום.

"חשבתי שהסכמנו לחכות," אמר ומשך את צווארון חולצתו.

מתוך אשמה הוצאתי בקבוק יין בניסיון לפייס אותו.

"הזמנתי אותם רק להרמת כוסית," אמרתי, נמנעת במכוון מהמילה "מסיבה".

"את מי הזמנת?"

הושטתי לו את הבקבוק וחיטטתי במגירה אחר חולץ פקקים. "רק את האנשים מכאן."

"מה — את כולם?"

"כן. אבל הדיירים ממספר 3 לא יגיעו, וממספר 9 יבואו רק מריה או טים, כך שמדובר בעשרים ואחד איש לכל היותר."

"מתי זה?"

"בשבת."

"שבת הזאת?"

"כן."

הוא היה שקט כל הערב, ואתמול הלך לפגוש את בן הזוג של איב, ויל. צפיתי מהחלון כשהם שוחחו על מפתן הדלת, וחששתי שהוא אומר לוויל שנפלה טעות, ואנחנו חייבים לבטל. אבל כשחזר הוא אמר שהוא יוצא לקנות בירות ושמפניה, ואני נשמתי לרווחה.

"מה מצב השמפניה?" אני שואלת עכשיו. "יש לנו מספיק?"

"לא בקצב שאני שותה!"

אני מזהה את קולה של איב ורואה אותה מעבר לכתפו של ליאו, עומדת בפתח עם כוס ריקה ביד, וסומק ורוד מכתים את לחייה, תואם לקצוות הוורודים שהוסיפה לתספורת הפיקסי הלבנה שלה. "היא נהדרת! אני לא חושבת שאוכל להסתפק בפּרוסקו מעכשיו והלאה."

פגשתי את איב כמו שצריך יום אחרי שהקשבתי לשיחה שלה עם טמזין מחוץ לחלון שלי, והיא מצאה חן בעיניי מיד. לא רק מפני שהיא — בניגוד לטמזין — נראתה נלהבת להכיר אותי ואת ליאו, אלא גם כי הייתה חמימה ואכפתית, והבינה שלא קל לעבור לרחוב שבו כולם מכירים את כולם. היא וּויל עברו ל"מעגל" לפני שנה וחצי, כך שגם בשבילה הכול עדיין חדש יחסית.

ליאו מסתובב. "את חושבת שכולם כבר הגיעו, איב? אליס דואגת שהיא לא תשמע את הפעמון מהגינה."

"ויל בדיוק הגיע, החֲזָרה שלו התארכה, אז נראה לי שכולם כאן חוץ ממריה וטים," היא אומרת. "אבל נדמה לי שראיתי בוואטסאפ הודעה מהם, שיש להם בעיה למצוא בייביסיטר?"

אני מוציאה מהמקרר שלושה בקבוקי שמפניה ומושיטה אחד לה ושניים לליאו. "כן, מריה אמרה שאחד מהם יבוא אם זה יסתדר."

איב צוחקת. "יש להם שלושה בנים, אז אולי זה מסביר את בעיות הבייביסיטר שלהם. הם מקסימים אבל רועשים."

"גם אדוארד ולוֹרנָה לא כאן," אני אומרת, כי עכשיו אני כבר יודעת את שמותיהם של השכן המבוגר ואשתו. "הלכתי להציג את עצמי ולוודא שהם ראו את ההזמנה, והם אמרו שלא בטוח שיוכלו להגיע."

"אני לא חושבת שהם בקטע של מסיבות," איב אומרת בספקנות. "טוב, לא נראה לי שעוד מישהו יגיע, אבל למה שלא תשאירי את הדלת קצת פתוחה?" איב חובקת את הבקבוק לחזהּ כאילו היא חוששת שמישהו יגנוב אותו. "ואז אם טים או מריה יגיעו, הם יוכלו להיכנס בעצמם."

אני מהססת לרגע. בהרלסטון לא הייתה לי בעיה להשאיר את הדלת פתוחה, אבל כשגרים בעיר זה אחרת. ליאו מזהה את אי־הנוחות שלי ומנשק את קודקוד ראשי.

"זה בסדר," הוא אומר. "זה רחוב מגודר, אף אחד לא יכול להיכנס בלי שיכניסו אותו."

אני מחייכת אליו. הוא צודק, ובכלל כדאי שאשתחרר מכל הדעות הקדומות שלי על לונדון. אני הולכת למבואה, אבל לפני שאני מספיקה לפתוח את בריח הדלת, נשמע צלצול פעמון. "אני כבר חוזרת!" אני קוראת לאחור לעבר ליאו. "רק אפתח את הדלת."

אני פותחת את הדלת לגבר גבוה יפה תואר במכנסי צ'ינו אלגנטיים ומקטורן פשתן נאה. הוא עומד במרחק של כמה צעדים ומשפיל אליי עיניים אפורות השקועות עמוק בפניו, מוצלות מעט.

"אתה בטח טים," אני אומרת בחיוך . "אני אליס — תיכנס."

"היי, אליס, נעים לפגוש אותך."

הוא נכנס למבואה, מרכין את ראשו תחת אהיל הזכוכית של מנורת התלייה. לרגע אף אחד מאיתנו לא מדבר.

"אתה כבר מכיר את הבית הזה?" אני מפֵרה את השתיקה בשאלה.

"לא, לא ממש. אבל אני יודע שעשיתם קצת שיפוצים."

"רק למעלה. שברנו קיר כדי להגדיל את חדר השינה."

"מעניין. אני מנסה לדמיין את זה." הוא שולח מבט במעלה המדרגות. "בצד הקדמי או האחורי?"

"האחורי. אני יכולה להראות לך אם אתה רוצה," אני מוסיפה בחיוך, כי זאת לא הפעם הראשונה הערב שנאלצתי לכתת רגליים למעלה. במקור, כל שנים־עשר הבתים ב"מעגל" היו זהים, אם כי חלק מהם הורחבו מאז. אנשים סקרנים לראות איך ניצלנו את אותו חלל.

"מצוין, אשמח לראות," הוא אומר ועולה בעקבותיי.

"אז מריה הפסידה בהגרלה," אני אומרת כשאנחנו מגיעים למישורת.

"סליחה?"

"היא נאלצה להישאר בבית עם הילדים. היא אמרה שאתם לא מוצאים בייביסיטר."

הוא מהנהן. "נכון, לא הצלחנו למצוא. זאת תחילת שנת הלימודים, אז הן כנראה מעדיפות להיפגש עם חברים."

אני פותחת את הדלת היחידה בצד הימני של המישורת. כשהוא נכנס פנימה בעקבותיי, קולות צחוק ופטפוטים מהגינה נישאים מבעד לחלונות הפתוחים.

"מדהים," אומר טים ומביט סביב. "אני לא חושב שראיתי אי־פעם חדר שינה גדול כל כך."

"זה היה הרעיון של ליאו," אני אומרת. "אנחנו לא צריכים שלושה חדרי שינה, אז חיברנו שניים לחדר אחד."

"אני מקווה שמרי לא תקבל רעיונות מכם."

"מרי?" אני שומעת את צחוקה המידבק של איב, ופתאום משתוקקת לצאת החוצה ולהצטרף אליהם. "מצטערת, חשבתי שלאשתך קוראים מריה."

הוא מחייך. "נכון, אבל אני קורא לה מרי. זה התחיל בתור בדיחה כי היא למדה בבית ספר קתולי, ואיכשהו זה נשאר." הוא מביט בארון הבגדים שניצב מול החלונות ותופס חצי מהקיר. הוא עמוק במיוחד, ויש לו דלתות תריס יפהפיות מעץ. "לא הייתי מתנגד לארון בגדים בגודל הזה."

אני צוחקת, והוא יוצא מהחדר ומניח לי לרדת לפניו במדרגות.

"תודה," הוא אומר בחגיגיות כשאנחנו מגיעים למבואה, "על הסיור המקיף."

אני מצביעה על הגינה. "כולם בחוץ, אז קח לך כוס ותמזוג לעצמך מה שתרצה. אני רק הולכת לסגור את הדלת."

אני מקדישה רגע לשאיפת האוויר הדומם בקדמת הבית, ואז יוצאת לגינה. כשאני חולפת על פני המטבח, אני רואה את טים ליד הכיור, ממלא כוס מים מהברז. אני עומדת להגיד לו שבחוץ יש מים מינרליים קרים בצידנית, אבל אני רואה את ליאו מנופף אליי, אז אני מפלסת דרך בקהל. הוא עומד עם ויל, שמסביר לו משהו בליווי תנועות ידיים תיאטרליות. ויל הוא שחקן, כוכב עולה, ועם שערו הכהה הסמיך, אפו הרומאי ושפתיו המעוצבות הוא בדרך להפוך לכוכב הורס. איב מתלוננת שהם לא יכולים לצאת בלי שיזהו אותו, אבל ניכר שזה מלהיב אותה.

כשאני מתקרבת מצטרפים אליהם ג'ף ממספר 8, שהוא גרוש, ו — לא, אני לא זוכרת איך קוראים לגבר עם השיער החום־צהבהב. הוא הגיע עם טמזין, אז אני קצת חוששת ממנו. למען האמת, אחרי מה ששמעתי אותה אומרת, הופתעתי כשהיא הגיבה בסופו של דבר להזמנה שלי בוואטסאפ ואמרה שהיא ובעלה — קמרון? קוֹנוֹר? — יראו אותנו בשבת. אולי איב שיכנעה אותה לבוא.

אני מחליקה במבוכה את שמלת הקיץ הלבנה שלי, וסורקת את הגינה בחיפוש אחר מישהו שעומד לבד. אבל יש רק קבוצות של אנשים שמכירים זה שנים ושמחים להתעדכן ביניהם בתום החופשה. מתברר שאני זרה במסיבה שלי.

"אליס, לכאן!"

אני רואה את איב עומדת על קצות האצבעות ומנופפת לעברי. אני לוקחת קערת צ'יפס מהשולחן ועושה את דרכי אליה.

"שמלה יפה." אני נושאת את מבטי ורואה מולי את האיש עם השיער החום־צהבהב. לפי ארבע הכוסות שהוא מחזיק ביד אחת ענקית, אני מבינה שהוא הולך למלא אותן מחדש.

"תודה." אני מחייכת אליו. "מצטערת, לא קלטתי את השם שלך."

"קונור. אני זה שלובש את המכנסיים בבית של טמזין." יש שמץ מבטא סקוטי בקולו.

"טוב, עדיין לא פגשתי אותה ממש, אבל אזכור את זה," אני אומרת.

הוא צוחק וממשיך הלאה.

קריפ, אני חושבת בלבי כשהוא מתרחק. ואז מרגישה רע, כי הוא בסך הכול התלוצץ.

אני ממשיכה עד לאיב שעומדת עם חברותיה, ומוכנה להישבע שעיניה של טמזין מוצרות מעט כשהיא רואה אותי.

"בדיוק אמרנו כמה זה אמיץ מצדך לעבור לכאן," היא אומרת, ואיב דוחקת בה בתגובה. עם תלתלים שממסגרים את פניה ועיניים ירוקות חיוורות, טמזין היא אישה משגעת.

אני מחייכת אליה. "אני בטוחה שאתרגל. במיוחד עם שכנים מקסימים כמוכם," אני מוסיפה בניסיון לגייס אותה לצדי.

פניה מקדירים, ואני מרגישה שהיא לא מחבבת אותי. לבי שוקע. אולי טמזין היא אחת הנשים האלה ששומרות בקנאות על החברות שלהן, ומדבריי השתמע שאני מעיזה לחשוב שאצטרף לחבורה שלהן. אני צריכה להאט את הקצב.

"אולי תביאי לך משהו לשתות?" אומרת קארה, ברונטית יפה. אני יודעת שהיא הגיעה עם פול, אבל לא זוכרת באיזה מספר הם גרים. אולי 2? היא מכניסה את ידה לקערה שאני מחזיקה. "הצ'יפס הזה נהדר. איפה מצאת אותו?"

"במעדנייה ברחוב דין," טמזין מַקדימה אותי ואומרת. היא מחייכת בשפתיים קפוצות. "כבר קניתי שם פעם כאלה."

שאר הערב הומה וסוער. כשהאורחים עוזבים אני מרגישה בבית יותר משציפיתי.

"כולם חברותיים כל כך," אני אומרת לליאו כשאנחנו מכניסים כוסות למדיח. "אנחנו צריכים להתחיל להזמין אנשים לארוחת ערב בקבוצות קטנות כדי שנוכל לנהל שיחה כמו שצריך."

הוא זוקף גבה. "בואי נחכה עד שנזכור מיהו מי."

"אני כבר יודעת מיהו מי," אני מקניטה אותו. "פגשת את קארה ופול ממספר 2? הם נראים ממש נחמדים."

הוא מזדקף. "אין לי ספק שהם נחמדים. אבל אל תקפצי למסקנות לגבי אנשים, אליס. ושימי לב מה את חושפת לגבי עצמך. אני לא רוצה שזה יהיה כמו בהרלסטון."

אני בוהה בו בפליאה. "למה לא?"

הוא מושך אותי אליו על מנת לעדן את העוקץ בדבריו.

"כי אני לא רוצה שאנשים ידעו מה בדיוק קורה אצלנו. אנחנו בסדר גמור לבד, אליס." הוא נושק לפי. "אנחנו לא צריכים אף אחד אחר."